מה אתן עושות אחרי שעות העבודה? על מה אתן מבזבזות את המשכורת? מה אתן הכי נהנות לעשות? קורן דור יצאה לחפש תחביב וחזרה עם מסקנה אחת קטנה

חיי האומללים

פתאום הגעתי למסקנה שאני צריכה תחביב. זה התחיל בעקבות איזה סקר מטומטם שערכו בעבודה על שביעות רצון העובד בו נשאלה השאלה: מה אתה עושה אחרי שעות העבודה. לרגע ריצדו במוחי חיי האומללים: סדרות טלוויזיה שחוקות על בלשים והמאהבות שלהם, בליינד דייטים גרועים עם אנשים ששלחו תמונה לאתר שידוכים, שיחות סרק עם חברות על גלוסים ודיאטות, פה ושם ביקורים משפחתיים טפלים לוודא שסבתא לא התחלקה באמבטיה. אלוהים, למה אני כל כך לא מקורית ומיוחדת? אלו שאיתי ציינו כדורגל, כדור עף, ריקודי סלסה, סנוקר ומה אני עושה בקביעות? הולכת לפארק עם הכלבה של השכנה בתקווה לפגוש כלב שהבעלים שלו רווק. בסוף כתבתי: קריאה, שינה ואוכל. זה נראה לי הכי הגיוני ואמין. סך הכל כשקיבלו אותי ידעו שאני לא מציאה.
כעבור שבוע זומנתי בהול לאחת היועצות בחברה. הדלדולים שלה הביטו בי בעצב (ככה כנראה יראה עולמי עד הפנסיה) וזעקה: “את מבזבזת כאן את החיים שלך. העבודה מדכאת אותך? מעייפת ומנוונת אותך עד שאת לא יכולה לעשות כלום? השמנת כתוצאה מלחצים? המשכורת שלך לא מספיקה גם לבילויים? ועודדה אותי – “תגידי לי, תגידי לי למה את רק אוכלת קוראת וישנה כל הזמן?”
כשיצאתי ממנה כבר היה לי ייעוד בחיים. אני אמצא לעצמי תחביב ואעשה משהו מועיל עם עצמי. בזבזתי יותר מדי שנים במקרר, בסיפרייה ובמיטה. הגיע הזמן להשתנות. כבר למחרת התייצבתי בסדנת קדרות, זה תמיד היה נראה לי משהו מאוד סקסי מאז שדמי מור ופטריק סוויזי מעכו חימר.
אני ועוד כמה יאפיות מותשות מהקריירה ניסינו להפעיל אבניים בעוד המדריכה מעודדת אותנו: גברים אוהבים לחצוב אבל אנחנו הנשים אוהבות לגעת, לחוש ולהרגיש. חבל רק שכל מה שאני הרגשתי זה את החימר נדבק לי לידיים, חודר לשיער ובין הבהונות וגם הכד שעשיתי, שבועיים של עבודה מאומצת, נראה כמו איבר פנימי. “מאוד מעניין, סופר פוסטמודרניסטי!” ניסתה המדריכה להחמיא, אבל אני לא מאלו שמשלות את עצמן. הבנתי שהאמנות היחידה שאני אמצא בגלגול הנוכחי תהיה רק בהדבקת טפטים על הקירות בשירותים.
יצאתי אם כך לדרך חדשה לאתר לי ריגוש אחר ונזכרתי שפעם ניצחתי באיזשהי תחרות וזכיתי בקורס בישול שלא ממשתי עד היום, אולי בשל העובדה שאני עדיין מתקשה בהדלקת הכיריים. אבל כבר מזמן רציתי לדעת איך יוצרים סופלה או לפחות מה עושים כדי לא לשרוף חביתה.
יחד עם כמה עקרות בית משועממות וגבר אחד שמנסה לרצות את אשתו ישבתי וכתבתי מתכונים מפי שף מהולל וטעמתי את כל מה שהוא הכין במקום. היה דווקא נחמד, ארוחת גורמה חינם אבל כשהגיע השלב המעשי ולא הצלחתי אפילו לפתוח את בקבוק הבלסמי – נכנעתי.
“אולי התעמלות? הירכיים שלך הן כבר לא מה שהיו פעם”, אמרה לי חברה וסחבה אותי אתה למכון כושר. רק על בגד הגוף הלכה לי חצי משכורת. ההשקעה לא השתלמה כצפוי. רבע שעה סביב גברים עם קוביות ובחורות חצי ערומות ומשקולת שריסקה לי את הרגל וטיפת זיעה שגלשה מהמצח – ואמרתי שדי, נמאס. כשהייתי ילדה רקדתי ג’ז וחלמתי להיות רקדנית, גם שיחקתי קצת בתאטרון וזימרתי המון להיטים של אבבא במקלחת, היו לי שאיפות גדולות אומנם “אבל”, אמרתי נחושה ליועצת, “הכי מהכל אני נהנית מהפסטרמה היבשה שאני קונה בסופר, וממצעי הכיתן כשהם יוצאים רכים מהכביסה וגם לעיין בעטיפות של הספרים שאני רוצה לקרוא ולא מספיקה ואני לא סובלת משום הרגל אני פשוט מאושרת. מאושרת לחיות את החיים הקטנים שלי”.
היא כמובן לא האמינה אבל אני שכנעתי את עצמי ובשבילי זה די והותר. עכשיו אני בפארק והשגתי טלפון ממישהו עם כוונות רציניות ובולדוג מתוק. אם זה ילך, אולי אני אתחיל לאסוף בולים.

על הכותבת קורן דור

מאסטרנטית באוניברסיטת תל-אביב, כתבת ב-MSN, לילה, הורים וילדים, נישה, אינדקס ועוד מגזינים.

תגובות

  1. גרם לי לרצות לבכות.
    לפעמים החיים נראים כל כך מיאשים

    ולא, הסוף הטוב לא משנה את זה.

  2. חי לו אדם, מבסוט ומאושר, וזה כמובן לא מוצא חן בעיני אנשים אחרים שלא שלמים עם עצמם למרות כל העיסוקים הלכאורה מלהיבים שלהם.
    בגלל הקנאה הם מנסים לגרום לאדם הזה להאמין ש”אין לו חיים” ולפעמים אף מצליחים בזאת.
    יופי קורן. הגעת למסקנה הנכונה. שימי פס על כולם.

    • ואני חושבת שמלכתחילה לא היה לה טוב עם חייה כמות שהיו- אחרת היא לא הייתה מחפשת בלאיינד דייטים ומוציאה את הכלב של השכנה והכל בתקווה למצוא משהו שישקיט את אותו חוסר המנוחה בו הייתה שרוייה.

      • והחיפוש אחר הגברים אני לא חושב שהיתה לה סיבה לשנות את חייה. היא הלכה בדרכה שלה,ואני מאמין שבסוף היא תמצא רוטווילר כלבבה…

  3. קטן, חמוד ומשעשע.
    אף פעם לא הייתי מאלה שצנחו, צללו והשתתפו בחידון תנ”ך בעת ובעונה אחת.
    חייהם של רובנו הם נטולי הרואיקה של הזמן הפנוי, אם יש כזה. וככה טוב.

  4. בילדותי אספתי מפיות מחקים בולים זהבים ועוד מליון שטויות, גם קראתי ספרים, זה הכול נגמר כשהתחלתי להיות סטודנטית נצחית וקריאה הפכה מכיף לעונש. אז גם נגמר כמעט הזמן לתחביבים, אבל ניסיתי לחצוב לעצמי זמן לתחביבים, הנה כמה רעיונות שמצאתי לעשות מדי פעם, לרובם את רק צריכה חברה או כמה חברים:
    לטפס על קירות (קחי חברה ולכו לחדר כושר מיוחד עם קירות עם זיזים, נורא כיף, לומדים לקשור את עצמך, ולהוריד את בן/בת הזוג ורק אחרכך מטפסים)
    לשחק סנוקר- לקחת מישהו שיודע שילמד אותך, או לבוא עם חברה ולבקש מבחורים נאים שכבר משחקים שילמדו אותך
    קארטינג- להוציא את כול האגרסיה בנהיגה במכוניות קטנות
    פיינטבול- עם כמה חברים
    לרקוד- דיסקו כמו בימים הטובים
    באולינג- בחיי זה מה זה כיף, לפחות פה באמריקה זה ספורט לאומי
    ספר -קלטת- בפקקים בנסיעות ארוכות את שומעת ספרים, עושה אשלייה שאת קוראת גם כשאין לך זמן לכלום. יש בספריות פה, צריך להיות גם בארץ
    טיול בטבע- אפשר פעם בכמה זמן, לא מזיק להזיז קצת ת’תחת
    חמי יואב- כשאהיה בארץ בפעם הבאה אלך. מסז’ בוץ’, פה באמריקה זה עולה הון, בארץ יותר זול

  5. קורדליה פיצ'ג'רלד

    קריאה שינה ואוכל הם השילוש הקדוש והבילוי האולטימטיבי. אם הם משולבים-מה טוב. במקום השני (בפער די גדול) נמצאים בהיה בקירות (ולא חלילה טיפוס עליהם),ספירת אריחי הקרמיקה בשירותים (הדרך הפשוטה ביתור היא להכפיל אורך ורוחב), ואם ממש מתעקשים לצאת מהמתחם הביתי- רביצה על שפת הים.
    החכמה היא להפוך את הפעילויות שהוכתרו כמשעממות בגלל קונבנציות חברתיות יומרניות לפסגת האושר.

  6. מזדהה

    כמה עצוב…
    הזדהתי כל כך. כאילו נכתב על חיי….
    רק שלי אין אפילו כלב שלשכנה לקחת או להשכיר….
    אגב, רעיון גדול עבור רווקים בודדים….כלב להשכרה….תחשבו על זה.

    וכמה חבל שאפילו יועצת שתדאג לי אין לי…
    קורן דור, לצערי הצלחת לתאר את חיי.
    שיממון, בדידות ועצב….

    • CUP OF TEA

      וכי למה רק לרווקים אומללים או אומללות? חסרים נשואים/אות במצב דומה? רק שהם מסכנים צריכים לדפוק חשבון לעוד דמויות בסביבתם ( בעל/אשה, ילדים), ואין להם זמן או חופש לקחת את הכלב של השכנים לטיול..

      • נשואה

        כמה נכון.. אבל כשהיילדים גדלים והבעל חוזר מאוחר ממך הביתה ואת מתפרקדנת לך על
        הספה וצופה בכל תוכניות הטלוויזיה שהקלטת לעצמך.. ושוכבת שרועה על הספה כאילו אין מחר
        ומדי פעם עונה לקריאות מהחדרים של הילדים ששואלים משהו או סתם רבים ואת מנסה בכל כוחותיך להדוף את רגשות האשמה מהרביצה הזאת… ומסננת טלפונים כי כרגע לא בא לך
        לשמוע על צרות של אחרים.. או אז את אומרת לעצמך שאת שיטחית וריקה מתוכן ושהגיע הזמן למצוא לעצמך תחביבים.. ואת לא צריכה את היועצת המדובללת כי את עושה לעצמך את העבודה בצורה הרבה יותר קשה וכואבת.

    • נשמע גם כמו החיים שלי. רק מה, שנינו רואים את זה אחרת לגמרי. הכל תלוי בנקודת המבט שלך ואפשר למצוא גם יתרונות במצב: יש שפע של זמן פנוי, אנחנו משפרים את האנגלית שלנו בעקבות צפייה ממושכת בסדרות אמריקניות/בריטיות, אוכלים טוב, קוראים, מפתחים את הדמיון ולומדים לאהוב את עצמנו, לא נשמע נחמד?

    • המלכה ננה

      יש כלבים להשכרה על בסיס יומי בצער בעלי חיים וגם אתה יכול פשוט לבוא ולבקש כלב להוציא לטיול יתנו לך בשמחה ולא רק אצלם גם בSOS וכל השאר כי הכלבים נעולים רוב היום ואז גם תיהיה מתנדב אז תוכל לרשום אתזה בכל טופס

  7. הי לכולם
    מה שיעשה את חייכם מאושרים או לא אינה כמות הפעילות או סוגיה אלא מידת ההתאמה שלה לצרכיכם! . אם מישהו יושב בבית וסובל- שיקום ויחשוב איזו פעילות תתאים לו, אם אתה בבית חופשי ומאושר? סבבה!!! . באופן אישי לא ראיתי טלביזיה כבר מימי המנדט הבריטי, כי יש לי קוצים בתחת, ואני חושבת שיש בזה אוטיזם חברתי מסויים… בקיצור- לכל מצב יתרונות וחסרונות, ראיתי אנשים מאד עסוקים ומאד אומללים ולהיפך, שוב-מידת הסיפוק היא בלב פנימה……..

  8. מזדהה יקרה את לא צריכה טובות משכנים בעלי כלבים. יש בצער בעלי חיים עשרות כלבים מכל הסוגים והגדלים. אחד מהם ישמח שתאמצי אותו ותלכי איתו לפארק להכיר בעלי כלבים (וכלבים) אחרים

  9. תגידו, איך מדגישים טקסט?

  10. אז תתנחמי שיש כאלו שאין להם בלקסיקון “אחרי העבודה”
    כי הם לא מוצאים עבודה כבר חודשים !!!!!!!!!!!!!!!!

    אז למי פה אין חיים
    אה?? ?? ??

  11. תודה קורן. על הכנות והאומץ. מצאתי את עצמי שם

  12. אנונימית

    ומה עושים אם מגיעים לעיר הגדולה בגלל החבר ולא מכירים אף אחד?
    עם מי הולכים לחוג?

    • למה ללכת לחוג? יש דברים יותר מענינים לעשות בטרם מגיעים לשלב האונניה הזה….

  13. אורית

    אני ממש מבינה לליבך, למרות שאני לא שם. אני לא ממש מוצאת רגע לראות טלביזיה, אלא לעיתים נדירות בלבד. ספר מתגלגל לידי לעיתים עוד יותר נדירות, והסיבה היא ל ח ץ ב ע ב ו ד ה ! ומעבר לזה, כן יש לי תחביב שממלא שני ערבים בשבוע. אז זה באמת מרחיק אותי קצת מהבית, ואני חייבת להודות שאני לא ממש שלמה עם ענין נטישת הבית לשני ערבים, ויותר מזה: ב”זכות” אותו תחביב, אני יוצאת לחו”ל לשבועיים, וזה באמת מעיק על המצפון, אבל את יודעת מה? אני מאושרת עם זה ואני אפילו חושבת שאם לא היה לי את זה, יתכן והייתי “מתפוצצת”. אני מחכה לימי התחביב בכליון עיניים. וזכותי להנות! כן אני משכנעת את עצמי. הילדים גדלו, וכבר לא זקוקים להשגחתה הצמודה של אמא, ואם להם יש את המחשב או את הטניס, למה שאמנע את תחביבי מעצמי? זהו. תודה שהעלת את הענין? עכשיו אני שלמה ומאושרת….

    • מאיה ש.

      מה רע לשבת בבית בשקט, בלי כמה “נודניקים” (גדולים או קטנים) שיושבים לך על הוורידים, נזכרים לריב בדיוק כשנכנסת לשירותים או לאמבטיה, מבקשים קפה/תה/חביתה/תביאי/תקחי/ בדיוק ברגע שסוף סוף התיישבת?
      הזמן שלך הוא שלך. את/ה קובע/ת מתי לקום, להציע את המיטה, לשטוף כלים (או אולי לא לשטוף) וכדומה.
      העריכו את הפנאי והעצמאות.
      עצם העובדה שאפשר לעשות מה שרוצים מתי שרוצים – זה גן העדן ה א מ י ת י.
      לא חייבים לחיות כל הזמן בתזזית.
      הגוף/הנפש גם צריכים מנוחה (לפעמים זה גם כולל בטלה, סתם בהייה בקיר או אי עשיית כלום).
      אם חייבים, אפשר לאמץ כלב (הוא תמיד ישמח כשתחזרי הביתה, ישמח להתלוות איתך לטיול ובכלל לאחר לך חברה).

      ואגב, איך מדגישים טקסט?

      ממני (המיואשת מחוסר שיעמום)

      מהמתגעגעת לשיעמום.

  14. זו שיודעת

    לי אישית יש תחביבים שוני ומשונים: בילארד בפאב השכונתי, רולרבליידס עם החברה של 102 (תחנה של מבינה במוסיקה, אבל מבינה בבילויים), הופעות (יש לי חבר שמכניס אותי חינם לצורך העניין), ספריית וידאו וחתול.
    ועדין- יש קטעים של יאוש, של שיעמום, של ריקנות. אז במקום להשתתף באורגיות או קפיצות באנג’י אני פשוט משלימה עם השגרה ונינהנת מרגעים קטנים ומיוחדים בחיים.
    ממש כמוך.
    אה, וכמעט שכחתי- לכתב מידי פעם מאמרים ב”בננות” ולהרגיש שאני לא לבד.

  15. היי אני שמחה שהגעת למסקנה שהעיסוקים השגרתיים הם הם החיים עצמם וכל הניסיונות מסביב כאילו להעסיק את הזמן באיזה עיסוק תכליתי מיותר. הכי חשוב להיות במקום לאו דוקא הפיזי, שבו רוצים להיות. חן חן.

  16. מאושרת בחלקי

    העיסוקים השגרתיים הם באמת החיים עצמם אל תעשו דברים שאתם באמת לא רוצים לעשות , בכדי להימנע מתגובות של אנשים , כגון : למה את בבית כל היום / לא יוצאת / לא הולכת לים / כבר המון זמן לא היה לך חבר – הגיע הזמן שתיצאי עם מישהו — כל זה מיותר לחלוטין בעיניי עכשיו .
    לכל אדם ובכל זמן קיים עיסוק או תקופה שבה הוא פורח וחזק יותר . יצא לכולנו תקופות רק של יציאות / רק של מסיבות / רק עם החבר / רק בעבודה / רק בבית מול ערוץ 3 /
    אין בזה כל דבר רע – אם אתם מרגישים שטוב לכם לצחוק בקולי קולות מול סדרה אמריקאית – מצויין , אם טוב לכם לצאת – עוד יותר מצויין .

    לסיכום תעשו אך ורק מה שטוב לכם , התגובות של אנשים תמיד יגיעו לא משנה באיזה דרך תבחרו . אני בטוחה שהכתבה תיארה את רוב האנשים כאן כי כולנו עוברים את כל התקופות ואת כל מצבי הרוח.
    תהיו מאושרים בחלקכם

  17. נועה פלג

    אני חד משמעית לא מזדהה.
    תמיד סבלתי ממחסור חמור בזמן פנוי. גם כללית וגם נקודתית, יש לי יותר דברים לעשות מזמן לעשות אותם.
    תמיד שיבצתי בסדר יומי פעילויות שונות “גוזלות” זמן אבל תורמות לאנרגיות, לסיפוק, לאדרנלין ולתחושת האושר הכללית. בעבר התרוצצתי בין פעילות אינטנסיבית בתנועת נוער (כולל כמובן הדרכה רגילה ומשימתית, מעבר פעולות וארגון מפעלים), שחייה תחרותית וטניס כתחביב, כתיבה, הרבה קריאה, לימודים במסלול בגרות מרובה יחידות ומתוגבר, עבודה, התנדבות, חברים, משפחה, חבר.
    המחיר על זה היה ויתור מסיבי על שעות שינה, הרגשת הזנחה תמידית של הסובבים אותי, תחושה קבועה של “אין לי מספיק זמן או שאני לא מספיק טובה” וגם, אמנם לעיתים רחוקות, בגלל ציון לא מספק בבחינה, ריב עם החבר, ירידה בתוצאה בשחייה או כל ארוע אחר של כעס ואכזבה מעצמי ומהסביבה – אחר צהריים של יאוש ובכי, תוך צפייה בתוכניות אמריקאית מטופשות בערוץ הילדים.
    אבל התגמול היה גדול הרבה יותר – תחושה טובה של עשייה, של פעילות, של תרומה. הישגיות, הרגשת סיפוק והתעלות. מערכות יחסים משמעותיות עם הסביבה. תחושה חזקה של ערך עצמי ושל עמידה ביעדים.
    גם עכשיו, בצבא, אני מרגישה לא פעם שאני לא מספיקה ולא מצליחה לעמוד ביעדים שאני מציבה לעצמי. התמרון בין לעשות את התפקיד שלי היטב לבין כל שאר העיסוקים הוא קשה אבל מתגמל. לקום שעה לפני הצוות, בארבע וחצי בבוקר,לפני טיסות השכמה ובאמצע משמרת של 48שעות, כדי להספיק לריצה או לשחיית בוקר – זה מאד מעייף וקשה, אבל גם מאד מתגמל. להתנדב לעשות שבת כדי לשכתב פקודות ופק”לים ולא לראות את החבר שבועיים זה לא ממש כיף – אבל העשייה מאתגרת ומספקת וזה הופך את הפגישה להרבה יותר משמעותית ומהנה. לקרוא את “דברי ימי מינזר” של סארמאגו תוך כדי נסיעה ברכבת זה אולי פחות נוח מלקרוא את “תמרה הולכת על המים” של שפרה הורן מכורבלת במיטה, אבל זה שווה. כל זה שווה.
    שווה כי אני מרגישה שאני חיה חיים מלאים ומספקים ומעשירים. כי אני לא מוותרת לעצמי או מתפשרת. שווה כי למרות שיש רגעים קשים ולמרות העיפות הכמעט מתמדת – טוב לי. התגובות מהסביבה הן חיוביות, אני מצליחה במה שאני עושה, היום שלי מלא.
    אכילה ושינה הם שני עיסוקים חשובים ונעימים אבל בעיני הם אינם יכולים להחשב באמת כפעילות מספקת לשעות הפנאי. אני נאלצת להסכים עם היועצת מדולדלת הפנים – עבודה מדכאת, מציאות עייפה ומנוונת ומשעממת – אפשר לחיות ככה, אפשר גם לשכנע את עצמך שכך טוב לך ושאת מרוצה ומאושרת – אבל אפשר (ולדעתי כדאי לנסות) גם לערוך כמה שינויים.

    • גם אני בערך כמוך. בגיל התיכון למדתי בבוקר, בערב הייתי עם החברה, עבדתי בלילה וישנתי בהפסקת עשר, בצבא לא הייתי צריך לארגן במיוחד ריצת לילה – העריקים הנמלטים היו דואגים לשמירת הכושר שלי:) ועכשיו באוניברסיטה אני עורך לשוני של שני עיתונים, מאבטח, סטודנט, חבר של נסיכה ועוד היד נטויה.
      מה שרציתי להגיד הוא שאת אולי נוטה לרצות את הסביבה והפידבקים שלהם גורמים לך לעשות דברים שאולי *את לא באמת רוצה* (לכל התוהים: לחיצה על שיפט 8 לפני ואחרי המשפט מדגישה אותו).
      בכל מקרה גם חיים פחות אינטנסיביים משלך ושלי הם לגיטימיים, יש בהם את היתרונות שלהם
      ובסוף מגיעים לאותו המקום…

    • ולי הרבה יותר נוח לקרוא (ואני בדיוק קוראת את זה עכשיו) את “תמרה הולכת על המים” של שיפרה הורן מכורבלת במיטה. ולי הרבה יותר כיף לאכול בבית או במסעדה טובה מאשר לשחק טניס או ללמוד לבחינה. ולי הרבה יותר כיף לישון או לראות תוכנית אמריקאית “מטופשת” כהגדרתך מאשר לקום לריצת בוקר או להישאר בשבת בצבא (תודה לאל שהתקופה הזו הולכת ומתרחקת כי השתחררתי כבר לפני 5 שנים).
      אני שמחה בשבילך שטוב לך והחיים שלך מספקים וממלאים, אבל תניחי שאם את נהנית להקיף את עצמך בתחביבים, לימודים, התנדבות וצבא, משמע שגם אני או קורן מרגישות כמוך.
      יש לא מעט אנשים שאוהבים לאכול ולישון, ולא בא להם אחרי יום עבודה לצאת לריצה מסביב לבלוק או להדריך בתנועת נוער. יש אנשים שכל זה לא מדבר אליהם.
      והאמיני לי יקירתי שטוב לי וכיף לי מאד, וחיי ממלאים ומספקים לא פחות משלך כי לי לעומתך יש גם זמן לחשוב קצת בשקט, לפטפט בטלפון עם חברים ולישון.
      לא נראה לי שהבנת את המאמר כי המסקנה שלך הפוכה. קורן בעצם ניסתה לומר שאחרי הפגישה עם היועצת שהבהירה לה שאוכל ושינה לא מספיקים, רק אז היא ניסתה תחביבים אחרים נוספים, ורק אז היא ניסתה לשכנע את עצמה שטוב לה ושהיא עושה משהו עם חייה, בעוד שהיא בכלל היתה מאושרת עוד קודם. לדעתי יש להניח לכל אחד לחיות את חייו כראות עיניו ולא להניח שאם אני מבלה את זמני ברביצה מול הטלויזיה, אכילה ושינה משמע שאני משכנעת את עצמי שטוב לי, אלא לנסות ולהבין שבאמת טוב לי ושזה מה שאני אוהבת לעשות הכי בעולם. יש אנשים פעלתנים ונמרצים יותר ויש כאלה שפחות, זה לא אומר שהם לא מאושרים או שהחיים שלהם לא מלאי סיפוק.

      • המילה “אל” הושמטה בטעות מהמשפט: “אבל אל תניחי שאם את נהינית להקיף את עצמך בתחביבים…”

    • את לא מזדהה כי את עוד צעירה מדי. זה כל העניין. גם אני בגילך הייתי אחוזת תזזית ותגובות ההערכה של אנשים מסביבי דרבנו אותי לעשות דברים בקצב מטורף ולהחזיק סדר יום לא הגיוני. אבל יוצאים מזה, או לפחות אני יצאתי. כשהחיים המקצועיים שלך כוללים משימות קצת יותר מאתגרות מאשר “שכתוב פק”לים לצוות” והחיים האישיים-רגשיים שלך בנויים מדברים קצת יותר תובעניים מחבר שאת פטורה מחובתו בלצאת איתו פעם בשבועיים ביום שישי בערב, אז את מוצאת פתאום שאחרי יום עבודה רגיל את מותשת, ויש לך אנרגיה רק לשבת מול הטלויזיה. ואולי לדבר עם הבעל והילדים.

  18. אני כבר רואה אותך עוד עשר שנים מספרת את כל זה לפסיכולוגית (אם תמצאי זמן בשבילה), תוהה לאן נעלמת לעצמך, בין החבר והטייסת וריצות הבוקר וספרי המופת. גם לבהות בחלל ולהריץ אסוסיאציות זה זמן איכות. גם להפסיק את המירוץ מדי פעם ולוותר קצת לעצמך זו פעילות מתגמלת.

  19. החיים שלי היו חסרי עיניין ועד עכשיו אני לא כל כך מצאתי את היעוד שלי
    לכן זה מתבטא בהמון נסיונות נואשים להעסיק את עצמי אך עדיין מצב זה הוביל אותי לכך שהחבר שלי נפרד ממני כי מצב רוחי היה אומלל אז כרגע חיי גם משעממים וגם בלי חבר קשה וכואב אחת שמחפשת להעסיק את עצמה

  20. צעירה

    מילה במילה חיי..כל-כך קצר אך כל-כך משקף.
    השגרה המתמשכת הזו שפשוט אין ממנה מנוס..אך מה לעשות – זוהי המציאות. אצלי להבדיל מכלב של שכנה יש את הפאב השכונתי והטיפה המרה. אולם לי אישית זה לא יותר מועיל אם כך כל שנותר הוא להביט בהערצה אל עבר אותם אלו שלא נחים לרגע ולזכור שזה בדיוק כמו שהיינו ילדות והשיער היה תלתלים ורצינו רק חלק..הכל זה עניין של תקופות וזמן.
    ממש ממש אהבתי – תודה על השיתוף.

  21. פשוט נהדרת

    אין לי חיים…למרות שאחד מהתחביבים היותר חביבים שלי היו ללכת ולמדוד בגדים שאני בחיים לא אוכל להרשות לעצמי, ואז לחזור הביתה ולראות את הגינס שלבשתי לפני הצבא, לנסות אותו ולקבל בפרצוף את העובדה שהגיע הזמן להפרד ממנו (כן,כן…כל פעם מחדש…). היום השתכללתי. אימצתי חתול מופלא ויחד אנחנו קורעים את ה”יס” (אחרי העבודה, למי יש חשק לזוז?)

  22. חחחח משעשע וכ”כ אמיתי, אלו בדיוק המחשבות שעוברות לי בראש שאני מוציאה את הכלב שלי לגינה תל אביבית טיפוסית אחחח איזה חיים!!!

  23. בננה ספלינט

    אני אפילו לא קארתי את זה כי אני בטוחה שזה משעמם כי אני חושבת שהספורים פה האתר לא מציאותיים ומי שרשם משהו וזה לא נכון או קרה במציאות הוא דפוק

    • בננה ספלינט

      אני יודעת שאני קצת שמנה אבל לא נורא אני רגילה שכולם צוחקים עלי ולמרות זאת אני קצת מקובלת וכל המורות אוהבות אותי אז מי שרוצה להתחיל איתי שיחפש בספר טלפונים בשם שלי טוב ואני בת 9

  24. חמודה שלי לקרוא זה תחביב!!! בהחלט אני הייתי שמחה אם הייתי מספיק מעמיקה או חרוצה בשביל להקרא תולעת ספרים.
    ואוכל? אם את אוהבת לאכול אז בטח פיתחת טעם משובח יחסית לאחרים אז את יכולה לנסות לשחק עם בישולים מוכרים.
    וגם סרטים מסוג מסוים נקראים תחביב.
    אבל לא כמו קריאה.

  25. טינקרבלי

    תגידי לי את דפוקה?
    יש לך אחלה חיים שבעולם. את עושה מה שבא לך מתי שבא לך ונותנת לעצמך להנות מזה בלי להיות חייבת הסברים לאף יועצת / פסיכולוגית / אמא בסביבה.
    את ח-ו-פ-ש-י-ה-! לא לימדו אותנו לשאוף להיות חופשיים ולעשות מה שבא לנו מתי שבא לנו ואם מי שבא לנו.
    כל הכבוד שאת לא מתנצלת. רק אל תושפעי מהחברה המטופשת שלנו שממציאה כללים חדשים כל יום.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *