בסקופ בלעדי, חושף המדריך לננטשת את הסיבות מדוע הגבר האמיתי לעולם אינו מאוהב, וכל אותן תקוות שאנו תולות בו נשארות באויר. נטע ריסקין מדווחת מהשטח.

חצי הגבר הוא אשה

המדריך מעוניין לפנות תחילה לכל מלעיזיו באשר הם, כל זורקי הביצים על מעונו המרופט בטענה ובשאלה מדוע המדריך הוא ל”ננטשת” ולא כמקובל בעיברית שפת אימנו ל”ננטש”. כיוון שנהיר וברור לו למדריך שהציבור הרחב עדיין לא מכיר בו כאוטוריטה לדיני נטישות ופרידות, והאנשים צמאי דם המה, השקיע המדריך שעות תחקיר רבות לעניין.
רבותיי הננטשות, ילדיה החורגים של משפחת השכול, המדריך סר ממנהגו ומקדיש לכם פרק בעבור טעותכם הנפוצה וטענתכם הלא משכנעת.
פרק הגותי זה יסתמך על כמה מבני מינכם שעל אף בינתכם המצומצמת (כתוב בתנ”ך, כתוב בתנ”ך), יצאו דופן מבין חילותיכם והיטבו לנסח משנתם.
לא תוכלו להאשים את המדריך בהתחברות לטרנד שיחות הנשים, אין זוהי הוקעת שימכם למרחקים בעזרת כישופים מצחקקים בעוון מרמור המין הנשי- הכל כתוב, שחור על גבי לבן- שחור על גבי קאנון.

2

והנה באשמורת השנייה, קול עולה מכיוון בית העלמין, רחש עצמות, אבנים מוסטות, הו! שלום לך ידידנו ורתר! מה רבה ההפתעה! ורתר, שחיבתו אל הטבע יצאה ברבים מעדיף לנהל את השיחה באחו.
הוא טוען- למי ששכח- שהוא ההוכחה הניצחת לשברון לב הגברים, לנחת זרועה של האהבה.
שרלוטה זאת! להחריב את עמל המדריך היא רוצה?
דויטשלנד אובר אלס? לא עוד.

קריירה מפוארת עשית לך ורתר מכיסופייך לשארלוטה, המדריך סולח לך על הפאתוס, על התרגום, ועל כי לעיתים אתה חוטא בניג’וס, מודה המדריך בפניך שריגשת אותו לפרקים-
|
“הה חלל זה! חלל איום זה שאני מרגיש פה, בחובי! לעיתים אחשוב, לוא אך פעם אחת יכולתי, אך פעם א ח ת, ללחוץ אותה אל לבב זה, מיד היה מתמלא כל החלל.”
|
אך האם אתה נטוש וננטש?
ספק קל מבצבץ, אתה עורג לדבר שלעולם לא יהיה לך, שארלוטה שלך היא פנטזיה מוחשית בדמות בתולה ארית, מראש ידעת שהיא מיועדת לאחר, האם לתוך ההגינות וגינוניך הייקים מבצבצות קרנייך, משחיזות עצמן לקראת התנגחות עם מיועדה של אהובתך, כבמסורת הקדמונים? – |
“יש ואינני תופס היאך אדם אחר יכול לאהוב אותה, רשאי לאהוב אותה…”
|
האם נטישה חווית או שמא אהבה נכזבת וקנאה עזה?
המשותף לך ולננטשות מלבד התייפחויותיך החוזרות ונשנות היא ההרגשה שהינך חסר ערך בעיניי הסובייקט הנאהב, כפי שהיטבת לנסח- |
“כהבל פה בחדר”
|, שאתה נטמע בין הרהיטים.
|
“ואני ביקשתי את עיניה, הה, הן שוטטו מאיש אל איש! אבל אליי! אליי! אליי לא הגיעו…”
|
באותה המידה בה אתה חי הינך גם יכול למות.
אבל היום ורתר כמאמר המשורר כבר לא מתים מאהבה.
באותו האופן שאין אנו יוצאים עוד במחול של שמיניות או יושבים על תרכוסים.
|
“…ועכשיו (הנפש) היא מוטלת תשושה ועלובה, עיניה נטויות לשמיים, חדלות רגש, וזיעת שכיב-מרע מבצבצת לסירוגין במצח החיוור, ואתה ניצב לפני המיטה כאיש מנודח, ובקרבך ההרגשה, שכל אונך לא להועיל, והאימה תעוות כליותיך…”
|
|
“…ולפעמים בשעה שחפץ הייתי לירות כדור בראשי! התעייה והחשיכה שבנפשי מתפזרות, ומייד ירווח לי.”
|
סתום רגע, המדריך על אף חיבתו לאיזוטריה, לא יכול להמליץ עלייך כעל דוגמא ומופת לננטשת, שנות האלפיים הגיעו ורתר, לתופעות החידלון הקיומי שחשת המציאו את פרויד ואת הפרוזאק. ואת ספרי ההדרכה (משווקים בכל רשתות הספרים המובחרות והמובחרות פחות)

|
ולהלן:
|
המדריך יאמץ את המסורת הז’אנרית של אותם ספרי הדרכה, יחשוף בלעדית פרגמנט מתוך ספרו החדש “מי אכל את הנשמה שלי” (בקרוב בבתי המרקחת, ובקופות החולים) ויעלה באוב את י’ שלצורך העיניין נקרא לו ג’ון שהיה פוקד בשעתו את ספתו של המדריך בשכיבה, אותו ג’ון, תהה והפך במהותה של האהבה, במקורותיה הנואשים והמדבקים.
אותו ג’ון שתהה כיצד הופך צורך פיזי לשלימות רוחנית, ניתן היה לכנותו מאוהב, על כל פנים פיתח כאביו הרוחני המוזכר לעיל את תסמיניי המחלה, ייאוש רב לצד אושר נטול פשר. משנזנח על ידי העלמה (שם בדוי) מרתה, משלא הצליח לאלף את הסוררת, נקלע ג’ון לתוך מערבולת רגשות אלימה. את נעלי הבית המיותמות שהשאירה מרתה מאחוריה חנט ופיחלץ. להפתעתו לא רק שלא זכה לעידוד מצד חבריו לנשק אלא שהם גם החלו לכנותו בשמות גנאי דוגמת “קוקסינל”.
לפגישה הבאה ג’ון הגיע תשוש נפשית באופן יוצא דופן הן מתקופת התאהבותו והן מאקט זניחתו “האם אינני מסוקס דיי?” שאל, “מדוע חבריי מטילים את גבריותי בספק?” חייך המדריך והמהם, זו הייתה הזדמנות חד פעמית לעשות שימוש בספרייתו המאובקת, המקנה לו אמנם ניחוח אינטלקטואלי וסמכות חסרי בסיס ושחר- ולעיתים אף הרפתקאות אהבהבים, אך אלא אינם עומדים אל מול ארומת הטחב הקבועה, ובהזדמנות פז זו ריענן את רולאן בארת מתוכה, נשף את האבק והחרקים החוצה, והקריא לג’ון את הדברים הבאים:
“מבחינה הסטורית, האשה היא שנוקטת לשון היעדרות: האשה היא יושבת אוהל, הגבר הוא צייד, נוסע: האשה נאמנה (היא מחכה), הגבר רץ, רודף שמלות.
האשה היא הצרה צורה להיעדרות, מעבדת את דמיונה, שהרי יש לה הזמן לכך: היא טווה ושרה: הטווות, שירי הארג, אומרים באחת את חוסר התנועה (באמצעות זמזום הכישור)
ואת ההיעדרות (במרחק- מקצבי מסע, נחשולי הים, דהירות סוסים).
מכאן נובע שבכל גבר המדבר על היעדרותו של האחר
יש משהו מן הנשי: “הגבר המצפה והסובל מכך נעשה באורח פלא נשי. גבר אינו נשי על שום שנתהפך בו מינו, אלא על שום היותו מאוהב.”

(רולאן בארת’- “שיח אהבה” ).

ואם אין די בכך, לשם ההנאה שבענין בלבד, שיר שלעולם לא היה יכול להיכתב בידי אישה:

|
“לא אני…” / אלכסנדר פן.
|

“לא אני, לא אני הוא האיש-
אל בואו מרחוק מצפה את.
צרור קורות נדודיי הישנים
לך הבאתי במקום טבעת…

…אל תבכי, תעבורנה שנים
ואחר לך יביא טבעת
ואני-
לא אני, לא אני
הוא האיש אל בואו מצפה את.”

(1929 שנה טובה לדגים -אלכסנדר פן- לא בנוי לקשר)

ולנטושות- (זכרים ונקבות גם יחד) שעדיין בחדר האטום- השארו שם עד להודעה חדשה.

על הכותבת נטע ריסקין

ילידת ברית המועצות לשעבר, נולדה למשפחת לולייני קרקס, עד גיל שש התמחתה כנערת טרפז, אז התגלתה עיי צייד כשרונות צעירים ונשלחה (בפרידה קורעת לב) לבית הספר הגבוה להתעמלות קרקע ומכשירים ברומניה, שם הורעבה עד גיל ארבע עשרה וחטפה מכות. בשנת תשעים עלתה עם בני משפחתה לארץ, החליפה את שמה והשתקעה בתל-אביב.

תגובות

  1. אני לא כל כך הבנתי.
    מה? מנסים להגיד לי שאם מישהו מאוהב בי הוא כבר לא “גבר”? החלשתי אותו?
    האהבה שלו אלי החלישה אותו?
    נשמע לי רע.

    • ליאור חתם

      הציטטה שגבר מאוהב הופך נשי היא אמנם מבארת’ אבל גב’ ריסקין משתמשת בה כסיכום מוחץ לכתבתה. תשובתה אליך מתנשאת, סטייל “בגדי המלך החדשים”, אבל את צודקת, המלכה עירומה.

  2. חרק אירי

    נטע היקרה:

    אני ממליץ לך בחום גבוה להפסיק עם הפטריות.
    חוצמזה את משו-משו.

    • נטע ריסקין

      בתגובה ליעל:
      א. לא מנסים להגיד לך כלום, זהו אינו עלון לאומי דמגוגי או פדגוגי או פרוספקט של מס הכנסה.
      חלילה מלומר שגבר מאוהב הינו גבר חלש. מה גם שלא נעשתה כאן הקבלה בין נשיות לחולשה- זוהי אינטרפטציה שלך, ועל כך מצרה אני.
      המדריך ניסה לענות על שאלה סמנטית שהתעוררה (בפרקים הקודמים- ראי- פרקים קודמים-ב”סקס ומערכות יחסים”.) בדבר הפניה ל”ננטשת” ולא- שהרי קיימים גם כאלה- ל”ננטש”.
      אם היה המדריך הולך על דרך ה”פשט” הרי שהיה עונה שזהו מגזין נשים, ולא סתם, אלא גם מקוון, וכדרכם של אלה הפניה נעשית לקהל היעד שלו- נשים מקוונות. אעפס שגם בני המין השני נתפסו “מעיינים” ו”מרפרפים” בו לפרקים.
      עקב כך מצא המדריך לנכון לחרוג מרצף הפרקים המתוכנן ולענות לשאלתם על דרך ה”דרש”.
      כיוון שהשאלה נמצאה מעניינת דייה להתייחסות, וכיוון שנמצאו די מגילות גנוזות הדנות בנושא- מן הראוי היה לענות עליה.
      באחת מהדרכים האפשריות (וישנן רבות).
      יש גם רש”י אבל חסרים לי הפונטים המתאימים.

      ואשר לך חרק אירי, לאיזה פטריות בדיוק אתה מתכוון?
      לאלו ההזייתיות? – אז הפסקתי.
      הווגינליות? – מכחישה כל קשר.
      כמהין ? – איני יכולה להרשות לעצמי, כלכלית.
      אנא, השתדל להיות מעט יותר קוהרנטי להבא, על מנת שהדיוטות כמוני יוכלו להתמצא בנבכיך ביתר קלות.

      • אני מצטערת, אולי אני בורה, או סתם לא מבינה את כל האנלוגיות שלך, אבל אני מניחה שבכל זאת את אומרת משהו (אני בטוחה שכן). למה כשגבר מאוהב הוא “נשי” יותר? אני לא מבינה.

      • ובלילה בלילה, כשההתחכמויות אינן מנצחות את הבדידות,אני עורג אלייך נוגות. (פראפרזה) יוסאריאן

      • חרק אירי

        נטע שלום שוב.

        את יודעת למה אני מתכוון.אמנם פילפולייך מעלים חיוך אך כדאי שתקחי לתשומת ליבך.

    • נטע ריסקין

      חרק אירי.
      אני מאותגרת שיכלית.
      אני באמת באמת לא מבינה לאיזה פטריות אתה מתכוון.
      נזכרתי שהשנה הייתי בליטא וקניתי מיכלי פטריות יער. האם לאלו אתה מתכוון? אבל הן נורא טעימות…מוכרחים להפסיק?…
      אשמח אם תפרש לי את המונח “פטריות” כפי שאתה מבין אותו.
      או שאתה מדבר על שמפניון- ואם אתה מבין אותי עכשיו אז או שאתה גאון או שאנחנו מכירים- ואם לא, אז תשכח מזה- פשוט תסביר לי למה התכוונת.

  3. מאמר מצויין. מנוסח היטב.
    כמה עצוב שיש כאלה שפורצים בבכי בגלל כמה מטפורות, ציטטות ועננה של אנלוגיות.
    בינתם צמוקה כשקד ולכן מתקשים הם לקלוע לכוונתה של המחברת המחוננת.
    מאמר שהוא בבחינת גזור ושמור והמתן לפסיעות הבאות מכיוונה של הכותבת.

    • AS A WOMEN & a jwish i loveD every word of the last “NINTESHET”
      JESUS LOVES YOU MIS RSKIN.

      • מה אתם מסתבכים כל כך?
        פשוט תחסלו את כיני ההתנגדות שלכם כלפי אמירה שהיא מעט יותר מורכבת ומתוחכמת ואז אולי תבינו שהמאמר המקסים הזה ניסה להתעמק בקונפליקט הכאוב שבבסיס הקשר בין המינים. נטע, תבורכי.

  4. לא הבנתי מילה. מה ניסית להגיד?
    בשביל מה לסרבל?

    • נילי לנדסמן

      חברים וחברות יקרים
      נסו להתרכז קצת בשעת קריאת הטקסט שמעליכם.
      ואז תבחינו כמה הוא פיוטי, ומלא הירהורים מעוררים למחשה.
      ואם אתם צריכים שיאכילו אתכם בכפית, נסו במכולת הסמוכה למקום מגורייכם
      יש שם אחלה מעדני חלב.
      הטקסט הזה הוא גורמה.
      תודה על ההקשבה.

      • בימים אפלים

        הו, נילי, למה את חייבת בלהעליב? נכון שהטקסט של נטע מאתגר, ושמי שלא בנוי למקצב המפתיע שלו פתאום יכול להתבלבל, אבל בחייאת, סנוביות מהתחת יש מספיק בהעיר. את באינטרנט, זוכרת? באופן טבעי מי שלא מצליח להתחבר לטקסטים של רסקין, ילך למקום אחר.
        לכתבה הרעה של ההיא שלא מבינה למה הבנים רוצים לזיין אותה ב ICQ (הייתי מציע שאחר כך היא גם תנסה לברר למה יש מלחמות בעולם).
        אופס, אויה, אבוי, התגלה כי זכר עונה לך. נו טוב, עוד שניה לפני הרף הגיליוטינה.

        נשים הן לא מפלוטו, וגברים הם לא מגופי. תתבגרו. אנחנו כאן ומכדור הארץ. ולכל אחד יש את המנעד השלם של רגישויות, נקודות חוזק, טעמים, דעות וכו’. הבעיה היא שכמו שאותנו חינכו למצוא נסיכה נאווה, מקסימה ברם צייתנית, שניתן לה את ליבנו, אתכן חינכו שכדי להיות נסיכה כזו – כדאי מאוד שהגבר שלכן יהיה בדיוק מהסוג שמעצבן אתכן, ולא יעז להיות . ואם הוא לא? לך לך יא נקבה יא קוקסינל. בסך הכל, במיוחד כשאתה פתאום מרגיש (ותודה, באמת משתדלים שזה לא יקרה יותר מדי), זה די עצוב.
        ועכשיו, כמובן, השאלה, מה הלאה.
        כנראה להמשיך לדבר עלזה. לזיין את המוח. להחליף חוויות. עלק לשבור קונבנציות. מדי פעם לקרוא משהו טוב שלפחות משכנע אותך שהבעיה הזו מוכרת לעוד אנשים. מדי פעם להתעלף מרמת הטמטום (ראיתם את התגובות למאמר של הסייבראוננות?), ובעיקר בעיקר בעיקר, לדעת שבדרך הזו, מלאת ההוד והאווילות, אין שום סיכוי לגאולה.
        טוב, ממילא מתים בסוף. עד אז, שנהנה קצת (וזה גם בחינם!).

        • נילי לנדסמן

          שלום לך יקירי
          צר לי אם דברי נשמעו מתנשאים. לא התכוונתי, זה מהעצבים.
          אני פשוט חושבת שהאינטרנט, בניגוד לעיתון, ולצורך כך גם “העיר”, אמור לאפשר לכותבים בו
          מידה מענגת של חופש והרפתקנות, דווקא משום שאין צורך להתיישר לפי קונבנציות
          שאפשר להעז בו יותר, ואף ראוי. הטקסט של נטע, כמו זה של הילי הינם בעיני דוגמאות מעולות
          לכתיבה אחרת, משוחררת, מהורהרת, מעין מונולוג פנימי אם תרצה
          ,סוער או פיוטי, לא משנה, ושניהם מגרים ונאים בדרכם ומעוררים בי תחושות ותהיות.
          וזה מה שאני מצפה מטקסט טוב, כלומר חודר ומעניין, לעשות.
          ולכן, אני לא מבינה את התגובות האלה בנוסח : הבחורה לא יודעת לכתוב.
          זה בעיני כמו להגיד שמישהו לא יודע לאהוב.
          דווקא ברשת הייתי מצפה מהקוראים-גולשים לא להינעל על מוסכמות משמימות.
          האם הבהרתי את עצמי?

          • כן ואפילו עשית את זה יפה.

            • נילי לנדסמן

              תודה
              ועכשיו ניקח כולנו אוויר ונירגע (גם אתם ששולחים אי-מיילים זועמים לכתובתי כדי להתלונן על המאמר)
              ונשאל את עצמו למה הטקסט הזה (ושל הילי) הביא לכזאת התפרצות עצבים. מה קרה? מה היא אמרה? ולמה זה מקומם אתכם מה שהיא ניסתה לתהות עליו ונסח פה בינה לבין עצמה?

              • בימים אפלים

                נו,
                אני חושב שכל השוואה בין המאמר של נטע לזה של הילי היא עלבון לעלמה ריסקין. אם נתייחס רק לשימוש בשפה, לעושר האסוציאטיבי ולאיזה שהוא הגיון פנימי, גם אם צריך להתאמץ כדי להבין אותו.
                באשר למסרים – אולי זה חוסר היכולת שלי להבין את העומק והחוויה הנשית הייחודית, אבל המאמר של הילי הזכיר לי פולניות קטנות וחסודות שהכרתי בתיכון, שאומרות למישהו “פוי יא גס אחד” בעודן עוטות על גופן הנערי מכנסונים שלא מתחילים בכלל, שלא לדבר על נגמרים. הבנו, זה מתוק, זה המשחק הכי טוב שמישהו נתן לבני האדם כאן, אבל ראבאק, אם זה כל המסר שלך, לפחות תשקיעי באופני ההבעה.
                יענו, תלמדי לכתוב.
                ובאמת סליחה על הבוטות, אבל באמנות לפחות, שלא כמו באהבה במלחמה, כדאי להיות ישר גם עם אחרים.
                לגבי המאמר של ריסקין – הטעם האישי שלי הוא באמת לטובת טיפה יותר קומוניקטיביות, וזה בגלל שלמרות שהחיים מוכיחים אחרת, בנשמתי אני בטלן. אבל אחרי שאומרים ‘כוסאממק הריסקין הזאת, למה מה קרה אני צריך להתאמץ’, מגלים שבאמת, כמו שכתבו כאן, היא נוגעת בקונפליקט הכאוב שבבסיס הקשר בין המינים.
                כמו שהיא כתבה אפרופו אלכסנדר פן, יש דברים שנשים לא יכולות לכתוב, או להרגיש. ולהיפך. אם קראתן את המאמר בהארץ על הטסטוסטרון, על זה אני מדבר. ווי, Testosteron Rush. משהו שלעולם לא תרגישו… מת העולם נשרף הים אין משהו חזק מזה. ואחר כך אתן מתפלאות למה אנחנו אוהבים כדורגל.
                נקודה למחשבה, ואני מגלה סוד והבנים יכעסו עלי: אתה לא יכול להיות באמת הבן-זונה-קשוח-שם-זין- (עם זובי ענק) שאתן-מחפשות, בלי שעברת קודם, ובדרך כלל לבד לבד, את המסלול הזה שבו אתה נהיה אחד שחש את ההיעדרות של האחר. כלומר, לא גבר. כי עד אז, כל העסק המצ’ואיסטי הוא באמת רק תרגיל בשיווק. ואני משוכנע שכל הקוראות כאן מכירות מספיק מצ’ואים קטנים. וגם דקים, איף יו קנואו וואט איי מין.
                הבעיה היא שאחרי שכבר מכירים את כל המנעד, כל מראה חלקי של קשר בין המינים נראה דל, וקטן, ומשעמם. כבר לא בזין שלך שהיא תהיה רק האשה הקטנה שתעשה לך ביד ותגיד אתה מדהים. אבל זה הרי בלתי אפשרי למצוא התאמה כזו. והרי יש לכן, מנוולות, השפעה עלינו. ואז מגיעים לפאתטיות האמיתית – נו, הגברים החדשים האלה שמתבכיינים. שלא לדבר על הפוסט-פוסט-אמק-גברים-חדשים, שזה כוחותינו של אחרי גיל 30, שמצליחים להיות קשים באמת רק כי כבר לא נשאר להם הרבה לב. וכשלא נשאר הרבה לב, תסכימו איתי, זה נורא משעמם.
                אז מה נשאר? כמו שאמרנו. לפחות לכתוב על זה טוב, שיהיה לנו מה לקרוא.

                נ.ב.
                נילי, גלי לי, כמה קוראים (אני משוכנע שיש לכן לא מעט זכרים כאן) יש לבננות?

                • נילי לנדסמן

                  שלום לך, יקירי
                  מאוד יפה כתבת, באמת. אני כמובן חולקת עליך בעניין הטקסט של הילי, גם הוא סוג של הבעת תחושות ותיאור של סיטואציה שמעלה שאלות, ולעניות דעתי, היא מביעה אותם בהמון הומור וחן וכישרון, ואין לי שום צורך בפואנטה או בסיכומים.
                  אבל איש באמונתו יחיה, והאמת, אחלה שאנחנו לא כולנו באותה האמונה, ולראיה הטקסט שלך – שיש בו תובנות מרתקות, והוא מובע היטב, והוא נובע מתוך הויכוח שלנו, וחורג ממנו כדי לתהות על עוד עניינים, וכך הוא מזמן את מה שחשוב בעיני יותר, את האפשרות להחליף רעיונות ודיעות והירהורים – ולא דווקא לערוך שיפוט ערכי לטקסט זה או אחר.
                  מקובל עלי שכל אחד שמגיע לכאן רשאי להגיב כראות עיניו – אבל שלילת הזכות להביע היא מיותרת בעיני. אני עדין חושבת שהילי פשוט הפליאה לעקוץ, ועל זה היא חטפה – כמו שאני סבורה שנטע הציעה כאן תהיה אימפרסיוניסטית בדבר ההבדלים בין האופן שכל צד – גברים ונשים – חווה את ההעדרות של האהוב. ואני בטוחה שיש גברים שסובלים למוות במצבים כאלה והם מנועים מלהביע את התחושה הזאת בגלל האופן שבו הם חונכו והגישה שחסומה אצלם לרגשות וליכולת לעלות אותם לדיון.
                  על כל פנים, שמחתי מאוד בתשובתך, היא מעידה על כך שהכללות גורפות הם עסק מאוד מסוכן ולא מומלץ.

                  • נילי לנדסמן

                    ובעניין אחוזי הגברים הפוקדים את האתר, באמת שאין לנו מושג. הרבה, אני משערת, יתכן שאפילו מחצית, אבל אין דרך לברר את זה, והאמת, בשביל מה בכלל? זה מאוד משמח אותי שבחורים מוצאים עניין בתכנים ומגיבים ולוקחים חלק בדיונים. זה אומר שהצלחנו לייסד משהו שיש בו צורך ועניין.
                    בוא שוב, מתי שיתחשק לך. ואגב, אתה מוזמן אל הפורום, נורא כייף שם.

                    • נילי ,נראה לי שהוא שאל כי הוא מרגיש כולו אישה.

                    • בועז כהן

                      אפשר לבוא גם (לפורום?) כי אם כן, מישהי צריכה להסביר לי מה עושים שם ואיך, כי נכנסתי ומרוב עצים לא מצאתי את היער

  5. תהיתי אם לכתוב את שיכתים את המסך להלן, כמאמר נפרד או כתגובה. תהיתי. הנה אני כאן. טעיתי?

    אז ראשית הקדמה קטנה:
    אפלטון האמין שהעולם בנוי מרבדים שונים ורמות שונות של קיום או תודעה. הגוף שייך לרמות נמוכות יותר ואילו הנשמות לרמות גבוהות יותר.
    ברמה הגבוהה ביותר מצויות האידיאות.
    למשל: כאשר אני רואה משהו לבן – על פי אפלטון – אני רואה משהו שלוקח חלק ב”אידיאה” של הלבן וכך אני מזהה את המשהו הזה כלבן. וכך לגבי כל דבר. יש את האידיאה של להיות כסא. יש את האידיאה של “מרובעות” ויש דברים ש”לוקחים חלק” באידיאות שונות.
    ואיך למדנו להכיר את האידיאות?
    אפלטון מאמין שבעבר הנשמות שלנו היו בספירה העליונה, שם הן ראו את האידיאות. ואולם, משהתחברו לגוף ונולדו בעולם הן שכחו הכל.
    וכך תינוק נולד למעשה עם זכרון שעשו לו דליט. אבל אחרי הדליט, לא עשו ריסטארט כך שניתן להציל את הזכרון…
    אז איך לומדים?
    לא לומדים. לא לומדים שום דבר חדש. פשוט מתאמנים בלזכור.
    ולאט לאט אנחנו מפנים את מה שמסתיר מאיתנו את הזכרון.
    העולם הזה על פי אפלטון, הוא בסך הכל מעין צללים של עולם האידיאות.

    ולכל הרוחות, מה קרה פה לפרחח, הוא התחרפן?
    אפלטון?
    תיכף יתחיל לראות גם סקס ובעיר הגדולה.

    אז ככה:

    תהה לו אפלטון איך זה שאנשים מתאהבים. העוצמה של האהבה ובמיוחד העוצמה הרגשית של ההתאהבות דרשו תשובה.
    וכולם קראו לתשובה ארוס.

    אז מה הוא הארוס הזה, מי זה, איפה זה, אוכלים את זה? (ארוס==קופידון)

    ובכן ארוס על פי אפלטון הוא ההיזכרות.
    בעבר היו נשמותינו הולכות אונגז’ה בספירה העליונה (קרוב יותר לאידיאות מאשר טיול של אתרים קדושים – למשל)
    ושם היו הנשמות מחוברות באופן הבא:
    היו נשמות של נקבות שמחוברות היו לנשמות של זכרים. והיו נשמות של נקבות שמחוברות לנשמות של נקבות. והיו נשמות של זכרים שמחוברות לזכרים.
    והפרידו אותן, את הנשמות המחוברות האומללות האלה.
    וניתקו אותן האחת מרעותה ושלחו אותן להתפלש בעולם בתוך גוף של בני אדם.

    וכך כאשר הן מטיילות בעולם, הן הולכות ונזכרות ועל ידי כך גם לומדות. אבל הן כל הזמן בחסך. הן מתגעגעות לחלק לחצי השני שלהן.
    מי שהייתה מחוברת לאשה תחפש את בריזי’יט ברדו (רוז’ה ואדים)
    מי שהייתה מחוברת לגבר, תחפש את הגבר.

    ואז, לעתים הן נתקלות במישהו/י שמזכיר/ה להן את החצי השני.
    וכשהן נזכרות בחצי השני שלהן, שאליו הן כמהו והתגעגעו כל חייהן הן נדהמות.
    הן נדהמות, ומאבדות את העשתונות. גברים ונשים כאחד (נשמות שלי)
    וככל שהדמיון רב יותר הזיהוי גדול יותר – ההתאהבות עוצמתית יותר.

    אז שמישהי/ו מתאהב/ת זה כי הוא/י נזכר/ת בחצי השני.
    זה הארוס שלו.

    האם לאחר זמן מתברר לו שזה היה רק זכרון אבל זה לא ממש זה?

    כאן באה נטע ומחליפה את אפלטון…..

    • הכמיהה הבלתי נלאית שלנו לסימביוזה
      מתחילה בעובדה הכאובה של ההגחה מהרחם אל אוויר העולם הקר והמנוכר
      והנה שיר להמחשה ­
      אחרי מעשה אהבה
      עולה בחיכי תאווה
      לטעם נשכח

      אולי  זיכרון קמאי
      לטעם חלב אמי
      בחיקה הרך

    • נילי לנדסמן

      פרחח, יקירי
      ובזכרוני המחוק, המשתחזר לעיתים בהבלחים – אני, נדמה לי שישנה היכן שהוא המחצית שלי. אבל אף גבר עוד לא נתן לי יסוד סביר להאמין.

      • את כמובן מתבלבלת יקירתי…

        שום גבר, כנראה לא השלים לך את הזכרון…
        אבל, בכל אותן פעמים, כשההורמונים זרמו, כשהראש הפנה מבטו, ובוודאי כאשר הלב החסיר דממה אחת.. באותן פעמים את נזכרת.
        ךפתע פרץ זכרון חטוף, והיה לך נדמה לפרק, לפרקים ואולי אף למס’ חודשים שנכון. הנה זה זה.
        אבל בסוף זה היה רק בן דודה של השכן…

        ואז כשראית שזה לא זה, לא נתת לו לזכות באור מן ההפקר…

        את זכית בהבלחים ובהחסרת הדממות, לא?

  6. בילבי

    למה את מתחכמת?? ?
    איזה אישורים חסרים לאינטילגנציה שלך, שגורמים לך לקפוץ כל כך גבוה מעל פופיקך?!
    גם אם הרעיון יפה וראוי להאמר, למה להפוך את זה למסה עלק “צ’כובית” שספק אם את מסוגלת להבין ואין ספק שלא לחקות.
    צריך לדעת איך להגיד בשביל שיהיה מי שיקח מה שאת רוצה להגיד.
    אז למה את מתחכמת??

    • בועז כהן

      בילבי בת גרב, התשובה פשוטה: היא מתחכמת, כי היא יכולה. כי היא באינטרנט והכל מותר. ומי שלא אוהב, שיקליק דרכו החוצה, לטקסט אחר – סימפל אז דאט

      • ינוקא

        ומכעון שאתה מרשה לעצמך להתייחס בשם נטע, ארשה אני להתיחס בשם בילבי ולאמר שתשובתך היא יפה אך לא רלוונטית למישהי שמתכוונת אך לטוב, ודווקא מתכוונת לכך שנטע אכן ראויה לקריאה ולהתייחסות, אך סיגנונה יכול להיות לה לרועץ.
        אז אולי אני אציע תשובה?
        שנטע כך כותבת כי רק כך היא יכולה.

        • נטע תפסיקי לפחד .
          המילים הגדולות מנסות להסתיר את הפחד מחשיפה אמיתית,
          תפסי אומץ- החוכמה האמיתית היא הפשטות .

          • מסכים עם רתם. בעיקר עם אמירתה כאמירה כללית על שנינויות ותיחכום כצורך כפייתי, באופן כללי. למרות שהמאמר (וכותבתו) – מעוררי הערצה. אני קורא את נטע ריסקין – ומוצא עצמי נפעם משל הייתי ורתר הצעיר.

    • גרטרוד שטיין- הדוברת של דולורס

      למה לא? (:

  7. אחלה מאמר. ולמתלוננים – מה זה פה, קופת חולים? לא אוהבים, לא צריך, אבל בסך הכל תחכום ופשטות יכולים להיות טובים או רעים, למה להחניק? ולנטע – יש קטע בסרט “כתוב בעור” שאיאן מקרגור מתאבד אחרי שאהובתו נטשה אותו בשתית דיו. זה היה מאוד גברי ואמיץ ומרגש. גם פעם גברים אהבו וכאבו, רק שהיה להם יותר מידי יצר רכושנות, מה שהפך אותם לנודניקים לא קטנים. אבל זה לא אומר שהם לא אהבו. וחוץ מזה, אני לא מכירה הרבה בנות (אפילו אלה שסובלות) שמתו מאהבה.

  8. רציתי להבין משהו. את,נטע, אומרת שבעצם כאשר גבר משתפך לפני אישה ברגשותיו אז הוא כבר לא גבר אמיתי? הוא למעשה חצי אישה? אני משער ששאלה כזאת תעצבן אותך כי היא מנסה בכוח להפשיט את האמור, אבל אולי בכל זאת בשביל הדיוטות כמוני שרוצים לחסות קצת בצל מחשבתכם- הברוכים בכשרון הכתיבה והידיעה- תהיני לענות לי?

  9. רציתי להבין משהו. את,נטע, אומרת שבעצם כאשר גבר משתפך לפני אישה ברגשותיו אז הוא כבר לא גבר אמיתי? הוא למעשה חצי אישה? אני משער ששאלה כזאת תעצבן אותך כי היא מנסה בכוח להפשיט את האמור, אבל אולי בכל זאת בשביל הדיוטות כמוני שרוצים לחסות קצת בצל מחשבתכם- הברוכים בכשרון הכתיבה והידיעה- תהיני לענות לי?

  10. רציתי להבין משהו. את,נטע, אומרת שבעצם כאשר גבר משתפך לפני אישה ברגשותיו אז הוא כבר לא גבר אמיתי? הוא למעשה חצי אישה? אני משער ששאלה כזאת תעצבן אותך כי היא מנסה בכוח להפשיט את האמור, אבל אולי בכל זאת בשביל הדיוטות כמוני שרוצים לחסות קצת בצל מחשבתכם- הברוכים בכשרון הכתיבה והידיעה- תהיני לענות לי?

  11. רציתי להבין משהו. את,נטע, אומרת שבעצם כאשר גבר משתפך לפני אישה ברגשותיו אז הוא כבר לא גבר אמיתי? הוא למעשה חצי אישה? אני משער ששאלה כזאת תעצבן אותך כי היא מנסה בכוח להפשיט את האמור, אבל אולי בכל זאת בשביל הדיוטות כמוני שרוצים לחסות קצת בצל מחשבתכם- הברוכים בכשרון הכתיבה והידיעה- תהיני לענות לי?

  12. נטע יקירתי,
    מתי יהיה החלק הרביעי?

  13. בבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבלללללללללללללללללללללללללללללללל ,תחדשו ת התר

  14. קארן ב

    אהובתי האם זו את?
    לא ידעתי שהתחלת להגג. מקסים !
    אולי פשוט נדבר מתישהו?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *