חראגיל בייבי

בשבת ההיא שראיתי את רייצ’ל בפעם הראשונה התעלמתי מזה שהצוואר שלה לבן וארוך ומזה שבאופן כללי היא הטיפוס שלי. ישבתי עם הקפה על הקצה של הספה אצל עידו וכרמלי, הבת שלהם שיחקה על השטיח עם הילד של רייצ’ל, לא הבנתי אז בגילים של ילדים, תארתי לעצמי שהוא בן ארבע או משהו כזה. דיפדפתי באיזה ספר קומיקס צרפתי והתעלמתי מהעיניים החומות הגדולות שלה. כשהיא ירדה לשטיח והתחילה לספר סיפור לילדים עם טיפת מבטא זר, נשענת על כר גדול והם נאחזים בה ומטפסים עליה כמו שני קופיפים, תפסתי את עצמי מרים את הראש מהספר ומקשיב, לא כל כך לסיפור אבל לה, ואחרי שהיא הלכה ראינו קצת כדורגל ולא אמרתי כלום לעידו.
כשכרמלי התקשרה אלי שוב אחרי כמה שבועות להזמין אותי לארוחה הודית בשבת בצהריים אצלם על הגג, שאלתי מי יהיה. מיד כשנכנסתי ראיתי את רייצ’ל עם אמיר, הוא הדליק לה את הסיגריה, משך אותה ביד שלה ולחש לה משהו באוזן, יצאתי אל הגג לעזור לעידו עם השולחן הנפתח ולפתוח את הכסאות המתקפלים ואחר כך בארוחה לא הייתי כל כך בעניין של האוכל.
אחרי האוכל הורדתי גם אני צלחות מהשולחן ועקבתי אחרי כרמלי ורייצ’ל ושיר אל המיטבח, שמעתי אותן מדברות ונעצרתי מאחורי המשקוף, שיר אמרה שזאת פשוט עובדה שאין גברים, פשוט אין, ורייצ’ל נאנחה ואמרה שגם אם היו עד שמישהו מוצא חן בעיניה, ושיר אמרה את לפחות יש לך את עמרי, ורייצ’ל אמרה נכון, אבל את חושבת שזה כזה פשוט בלי איזה גבר שיהיה שם לפעמים בשבילך ובשבילו, כרמלי אמרה אני באמת מעריצה אותך ואני השמעתי שיעול התראה ונכנסתי ושמתי את ערמת הצלחות על השיש איפה שרייצ’ל עמדה, העיניים שלנו נפגשו והיא חייכה את החיוך הזה שאחרי שהוא נעלם אתה לא מאמין שהוא היה.
יצאתי חזרה אל הגג ושיחקתי קצת בשולחן פינג פונג עם עידו ואמרתי תגיד איך רייצ’ל? הוא אמר היא מקסימה, הכרנו אותה בקורס הכנה ללידה, היא מקסימה. כן, אמרתי, בהחלט.
רוצה את הטלפון שלה?
חיכיתי שבוע או עשרה ימים ואז התקשרתי. במענה הקולי שלה היא נשמעה עניינית ומבוקשת ולא השארתי הודעה. אחרי שעה היא ענתה ואמרתי שלום, זה אני מהגג של עידו וכרמלי. היא לא נשמעה מופתעת וחשבתי שבטח עידו סיפר לכרמלי וכרמלי אמרה לה. אמרתי שכל מה שקיבלתי זה הטלפון שלה, שתיתן קצת פרטים על עצמה. היא סיפרה שהיא מעצבת פנים, שעכשיו היא עושה חנות לליבני נשים. שאלתי כמה מקרוב היא צריכה להכיר מישהו שהיא מעצבת לו את הבית, והיא אמרה שהמשימה שלה זה לגלות מה הבנאדם רוצה, או לגרום לו לרצות משהו, ואם זה לא הולך היא פשוט עושה מה שהיא רוצה. אמרתי העיקר שאת יודעת מה שאת רוצה, היא צחקה ואמרה כן, בשביל אחרים. אמרתי שבכל אופן לא התקשרתי אליה כדי לעצב מחדש את הדירה שלי אלא כדי לשאול אם היא רוצה שנפגש. היא אמרה שכן, היא תשמח להפגש, שאלתי אם אפשר ביום חמישי הקרוב, היא אמרה שדווקא די מתאים לה יום חמישי בערב.
אבל ביום חמישי הגעתי הביתה ושמעתי הודעה שלא מסתדר לה, היא לא יכולה הערב, היא מצטערת, היא כבר תדבר איתי. התקשרתי וקבענו שנדבר שוב מחר אחר הצהריים. בינתיים בכל זאת ניקיתי ושאבתי את הבית והחלפתי את המצעים, והלכתי עם עידו וג’קי ואמיר לשחק סנוקר. שתינו והיו שם כמה בחורות שנראו לא רע, אמיר וג’קי התקרבו וקנו להן ג’ין טוניק ואני הקשבתי לעידו איך נמאס לו כבר בעבודה אבל כרגע אין ברירה, לכרמלי אין כל כך הרבה עבודות עכשיו, פה ושם היא עושה קצת סטיילינג והוא יודע שזו תקופה שצריך לעבור אותה, ולא חשבתי על ריצ’ל, לא באמת.
לפני שעידו הכיר את כרמלי היינו כל הזמן שורצים או יוצאים ביחד, והיו לנו דיבורים כאלה שמגיעים במקרה ונמשכים למקומות לא צפויים, ואחר כך היינו שותקים שעות וקולטים אחד את השני במבטים וחצאי משפטים. כרמלי אמרה שקשה לה לדמיין שיחות נפש של גברים, ובאמת לא יצא לה לשמוע אותנו. בעצם זה נגמר לנו בהדרגה כשזה נהיה רציני ביניהם. היא מצאה חן בעיני ישר מההתחלה. בעצם כשהוא הכיר לי אותה, בנסיעה ההיא לסיני, היה לה מישהו אחר עם הרבה דרמות והפסקות, והיא היתה רק מזדיינת קצת עם עידו. מהר מאד שלשתנו נהיינו ממש חברים, היינו יוצאים לשתות חמישי בערב, הלכנו יחד להופעה של יו 2, כרמלי לקחה אותי לרכיבות שלה, עידו לא היה כל כך בעניין של הסוסים, והיא היתה מעדכנת אותנו מפעם לפעם בעלילות שלה עם ההוא. כשהיא באמת גמרה איתו עידו וכרמלי כבר הכירו אחד את השני מכל צד, כולל הצדדים המגעילים, וכבר לא היה יותר מה לגלות אחר כך, הם פשוט גלשו לתוך הזוגיות שלהם. בנסיעות שלנו לסיני אני הייתי יושב ומעשן והם כל הזמן היו מתנשקים ומצייצים אחד לשני וכבר לא יצא לי לראות אף אחד מהם לבד.
לא אמרתי כלום, אבל נראה לי שאיכשהו הם הרגישו שהם חייבים לי משהו. כשעברתי דירה הם באו לחשוב איתי על הצבעים ולסייד ביחד, כרמלי נסעה איתי לשוק הפשפשים ומצאנו לי כיסוי מיטה כחול כהה ומנורה בצורת מכונית מרוץ עם נהג, וכשגמרנו לסדר הכל כרמלי אמרה עכשיו אתה רק צריך אשה.
בכל זאת היה ברור שאני החבר שלו, שאם פעם הם נפרדים הוא יהיה זה שאיתו אני נשאר. עידו אמר פעם שהוא לא משדך יותר בין חברים שלו, שככה הוא איבד את מרק וטלי, כי עם בני זוג אתה באיזשהו מקום תמיד חייב לקחת צד.
אבל במקרה של רייצ’ל הדברים פשוט התגלגלו. בשישי בערב הלכנו לסרט. ישבנו די בצד, אני מימינה, מגניב מבטים לראש שלה שהיה קצת מוטה הצידה. השיער השחור החלק שלה היה אסוף על הקודקוד וחשף את הצוואר הכמעט שקוף, שלקראת סוף הסרט התגלגלה אליו דימעה יחידה שהיא מחתה באצבעות ארוכות ושבריריות.
אחרי הסרט שתינו קפה באספרסו בר ליד הקולנוע, סיפרתי לה בהתלהבות על הפרוייקט עד שקלטתי שאני כל הזמן מדבר על עצמי ועל ההצלחות שלי, שאלתי אותה על העבודה שלה אבל זה יצא לא טבעי כי כבר דיברנו על זה בטלפון ולא באמת עניין אותי. כשהחזרתי אותה הביתה יצאתי מהאוטו לפתוח לה את הדלת וכשהיא יצאה ונעמדה רכנתי לתת לה נשיקה, היא הגישה לי את הלחי שלה, אמרה ביי, לילה טוב והלכה. כשהיא התרחקה קראתי אחריה, רייצ’ל, היא נעצרה והסתובבה בהפתעה. הלכתי אליה, לקחתי את היד שלה וביד השניה שלי אספתי אותה אלי ונישקתי אותה על הפה. מרוב הפתעה היא בכלל לא התנגדה, הגוף שלה קפא, אבל אחרי כמה שניות היא הרחיקה לרגע את השפתיים שלה, לקחה אוויר ופתחה את הפה להגיד משהו, תפסתי את הסנטר שלה והצמדתי שוב את השפתיים שלי לשלה. הרגשתי אותן נפתחות אלי לאט, נושמות אותי יותר ויותר אליה, הידיים שלי נכרכו והתהדקו סביבה והתנשקנו ככה אולי חמש דקות רצופות. אחר כך הזדקפתי והחזקתי את הראש שלה בעדינות בשתי הידיים והסתכלתי בפנים שלה. היא חייכה אלי את החיוך ההוא. הייתי יכול להסתכל בעיניים האלה עוד ועוד אבל אמרתי לילה טוב רייצ’ל, הסתובבתי והלכתי לאוטו.
בשבת רבצתי חצי יום עם העיתונים ואחר כך הלכתי לאכול אצל ההורים, אח שלי בא עם החברה הירושלמית החדשה שלו, לא בדיוק הבנתי מה הוא מוצא בה, לי היא נראתה די דוחה. הוא שאל אם קורה משהו אצלי, אמרתי שהתחלתי לצאת עם מישהי. יש לי איתו את הקטע הזה של מה שלומך מה שלומך, כאילו גילוי לב ומדברים על העניינים, אבל בעצם אני נשאר די מעורפל. פתחתי וסגרתי את המקרר ונכנסתי להתקשר לרייצ’ל מהחדר שינה שלהם, מענה קולי. נתקתי, חשבתי על הודעה, התקשרתי שוב והשארתי הודעה קצרה.
נהיה ערב, לקחתי משם שני סרטים, אתה לא שוכח להחזיר כן? אבא שלי עם הקטע הקבוע שלו, הכל ממוספר ומקוטלג, והלכתי לראות כדורגל אצל ג’קי. אחרי שזה נגמר חשבתי שהייתי נפגש איתה עכשיו. התקשרתי הביתה לשלוף הודעות ומצאתי הודעה מעידו. התקשרתי אליו, כרמלי ענתה ושאלה מה העניינים. אמרתי שכרגיל, רבצתי רוב השבת. היא אמרה שהלוואי עליה אבל שהיה די נחמד, הם נסעו לאבו גוש עם אמיר ועם רייצ’ל, הם אכלו חומוס וקנו נרגילה ועכשיו היא מתה שגילי תישן כבר והיא תוכל לבהות קצת בטלויזיה.
אמרתי וואלה. תארתי לעצמי שרייצ’ל לא שם, חשבתי מעניין אם היא סיפרה לה משהו על אתמול ואמרתי תביאי רגע את עידו.
עידו אמר שהמשחק עצבן אותו ועכשיו כרמלי רוצה שהוא ירדים את גילי ולא בזין שלו אבל הוא כמובן יעשה את זה. שאלתי אותו איך היה באבו גוש, הוא אמר שהיה די מוצלח, אמיר סחב אותם לאיזה חור עם חומוס מצויין והיו שם כמה כאלה עם דרבוקות והם עשו ג’ם עם אמיר וזה היה מדהים איך שהוא השתלב אבל אתה בעצם די שונא דרבוקות, לא? ואז נפלט לי אתה יודע שנפגשתי עם רייצ’ל. הוא אמר לא, היא דווקא לא אמרה שום דבר. שתקנו רגע על הקו. אז איך היה?
אמרתי היא באמת מקסימה, הלכנו לסרט, היא מקסימה. האמת שלא התכוונתי שהשיחה תתגלגל לזה שאני אספר לו איך היה עם רייצ’ל, אמרתי יאללה, לך תרדים את הבת שלך ונסעתי הביתה.
[היא התנשקה איתי [ודי ברור שהיא היתה גם שוכבת איתי], פימפמתי לעצמי כשחייגתי אליה שוב מהבית אחרי מקלחת. היא ענתה וישר אמרה שהיא רק עכשיו הגיעה ושמעה את ההודעה שלי. איפה היית שמעתי את עצמי אומר, היא אמרה נסעתי לאבו גוש.
חשבתי עידו וכרמלי כבר מזמן בבית והוא הספיק לראות את המשחק, ברור שהיא הלכה לאנשהו אחרי אבו גוש, אולי עם אמיר? מזועזע מעצמי שתקתי קצת ואחר כך אמרתי מה השעה בכלל? משהו כמו עשר וחצי אני חושבת. שאלתי אם בא לה ללכת לאנשהו והיא אמרה שהיא די הרוסה מכל הנסיעות, עמדתי להגיד לה טוב, אז תנוחי, פעם אחרת, ואז היא אמרה אני חושבת שאני אראה איזה סרט. מייד אמרתי שבדיוק לקחתי היום את האמת שלא תאמן, אם בא לה לראות יחד. הרגשתי אידיוט מרוב הקלה כשהיא אמרה או.קי., תן לי איזה חצי שעה להתארגן.
הופעתי בדלת שלה עם בקבוק יין לבן ופופקורן למיקרו. היא לבשה טרנינג כהה והשיער הרטוב שלה היה אסוף ברישול עם קליפס גדול . היא לקחה ממני את הדברים והניחה אותם על הדלפק שחצץ בין הסלון למטבח שלה ואמרה שאני יכול לעשות סיבוב. נשארתי לעמוד מולה, בוחן אותה וחושב לעצמי שבכלל לא רואים עליה שהיא זוכרת את מה שהיה בינינו אתמול, ואמרתי אחרייך.
עקבתי אחריה לחדר העבודה שלה, הצצנו לחדר של הילד שלה, הערתי הערות מנומסות על התאורה בחדר האמבטיה והגוון האפרסקי של הקירות בחדר השינה שלה וחזרנו לסלון.
התיישבנו על הספה הלבנה שלה, והיא התעסקה עם השלט, התייבשתי מהמאמץ למצוא משהו שיוביל את השיחה שלנו לאנשהו. הרגשתי שאני חייב פשוט לגעת בה וכל השלבים שבדרך הם בירוקרטיה.
היא שמה את הקלטת על ריוויינד ובינתיים בערוץ 8 היתה איזו תכנית על צייד ועל זנים נכחדים ורייצ’ל אמרה את אלה שפוגעים ואפילו לא טורחים לאסוף את הצייד שלהם הייתי הורגת.
הרגשתי צורך להגיד משהו להגנתי, למרות שאף פעם לא צדתי שום חיה, אבל היא לחצה על פליי והסרט התחיל. אחרי שתי דקות הטלפון צילצל. היתה שיחה קצרה ואז היא התיישבה חזרה ושאלה אם כדאי לשים מהתחלה. אמרתי אם את רוצה. היא לא זזה, ואז ראיתי שהשלט בעצם ביד שלי. שמתי אותו על השולחן. היא חייכה. יש לך חיוך ממש מדהים. היא חייכה חיוך עוד יותר רחב, לקחתי את היד שלה, החזקתי בשתי ידיים ואמרתי היד שלך נורא יפה, אצבעות מאד עדינות, ארוכות, את מנגנת על משהו? היא לא ענתה. היד שלי עלתה מכף היד שלה וטיפסה אל הזרוע ואל הכתף, הראשים שלנו הלכו והתקרבו, העיניים נפגשות מידי פעם, מודדות את המרחק המצטמצם, השפתיים שלי על שלה, נשיקה. הנשיקה ההיא. בכל נשימה או תנועה קטנה הרגשתי את הרכות הזאת שבה, איך היא סופגת אותי, נימים דקים שלה מתפוצצים אלי. התחלתי לבעור. היד שלי נחה בעדינות בין החזה לצוואר שלה, הפה שלי רפרף אל האוזן שלה, הרגשתי אותה מצטמררת, הכתף עולה אל הלחי. נהניתי מההשהיה. הסנפתי את השיער על העורף שלה, נמשכנו לשכב על הספה, היא בפנים ואני סוגר עליה ומלטף אותה מהמותן על הקימור של האגן, הירך, לחצתי את הגוף שלי אליה, היא יכלה להרגיש טוב טוב מה מחכה לה שם. סגרתי עליה עם הירך שלי, היד שלי השתחלה מתחת לחולצה על הפופיק שלה. [ואז היא עצרה וחיבקה אותי ואמרה, זהו, ככה.] משכתי בשרוך של הטרנינג שלה, האצבע שלי ציירה קו לרוחב הבטן התחתונה שלה בין שתי העצמות של האגן. היד שלה החליקה על הירך שלי, וככה המשכנו להתלטף, כשאני רועד, רועד בכל הגוף. כשניסיתי להוריד ממנה את הטרנינג היא אמרה בחצי לחישה, רגע לא, עוד לא. העיניים שלה היו ענקיות, הן נצצו, סומק ורדרד כיסה את הלחיים שלה והווריד הכחלחל בצוואר שלה רטט בפעימות קצובות, מתגרות, ריסנתי את הדחף לנעוץ בו שיניים, והיא כאילו קוראת אותי התנשפה, רגע, חכה, רגע. שכבנו חבוקים, הרגשתי את הידים שלי, הזין שלי, האף שלי, השיניים והעיניים שלי, רוצים להתחכך, להכנס, לטרוף. ליטפתי את העורף והשכמות שלה ושכבנו ככה אולי רבע שעה. ואז היא קמה, העבירה אחורה את הסרט ולחצה על פליי.
במשך הסרט לא נגענו, כמעט לא הסתכלנו, וכשהסרט נגמר היא קמה ככה שגם אני קמתי והובילה את הריקוד הזה של עכשיו-אתה-הולך-הביתה, ביי, ביי, נשיקה קצרה ונדבר, נדבר.
עבר יום ועוד יום, בהתחלה לא הרגשתי את הזמן עובר. אבל ביום שלישי אחר הצהריים פתאום לא יכולתי להתרכז בשום דבר. חשבתי עוד פעם אני אתקשר ואני אשאל מה שלומה והיא תגיד שמצויין ואני אשאל מתי רואים אותה ונקבע שאולי נתראה מחר? אין לה מושג. מה שאני רוצה זה פשוט לראות אותה עכשיו, מייד. בשבע עברתי במעדניה ובחנות פרחים, בשבע וחצי כבר עמדתי מתחת לבית שלה. בשמונה צילצלתי בדלת של עידו וכרמלי. גילי פתחה לי בחולצת טוויטי מלאה כתמים של שוקו ונכנסתי להם בסוף של הארוחת ערב שלהם, יושבים בתחתונים ואוכלים מילקי.
עידו הסביר לכרמלי, הוא רצה להפתיע את רייצ’ל, את יודעת, פרחים, שוקולד, כאילו כינורות, והיא אמרה לו באינטרקום שיחזור עוד שעה. אז מה את חושבת שהוא עושה? יושב באוטו שלו ומחכה! מזל שבדיוק התקשרתי, אמרתי לו שעכשיו הוא בא הנה. את קולטת, הוא היה מחכה שעה ליד הבית שלה ומריץ כל מיני תסריטים מבאסים, והיא בטח סתם מנסה להיות הרד טו גט.
כרמלי גרדה וליקקה עם האצבע את השארית של המילקי שלה מתחתית הגביע.
אני אומרת שהיא פשוט רצתה להתכונן, אתה יודע, [לסדר, להסתדר.] אחרי כל הריצות והבלגנים והעבודה והילד, [אני יודעת,] אולי היא מסתובבת עכשיו עם מסיכה על הפנים ומסיכה על השיער, ומסיכה על הציפורניים? הפתעת אותה.
אמרתי שאני ממש לא קולט, [בשביל מה כל ההתכוננויות האלה,] מה זה, אודישן? אני בסך הכל רוצה לראות אותה קצת, כמו שהיא.
כן כן, כרמלי אמרה, חסר לה שפעם אחת אתה תראה אותה “כמו שהיא”. תשכח מזה. פעם אחת כזאת והיא לא תראה אותך יותר. ואני לא מדברת דווקא על רייצ’ל, כל אחת. וגם לא רק עליך. הסוג שלך. אפשר לזהות אתכם די בקלות. לא יודעת לפי מה. אבל בחורה מזהה.
פששששששי, נשפתי.
כן, הלכת רחוק, עידו אמר.
אני רק יודעת עם מה יש לי עסק [זה הכל]. מי שזה קשה לו לשמוע לא חייב. [אני] שמעתי באוזניים שלי אחד מההפקה אומר למרק שהוא החליט לא ללכת על העוזרת במאי, שבמקרה היא ממש מתוקה, בגלל שרואים לה שערות על הקרסוליים בקצה של המכנסיים. אז תפסיקו להתחסד.
עידו אמר, למה שלא תשאל אותה?
כרמלי נדה בראשה, אתה יכול לנסות, אבל לא הייתי בונה על התשובה הזאת.
אני הרגשתי פתאום שעמום ועייפות גדולה וקמתי ללכת. כרמלי עצרה אותי בדלת לתת לי את הפרחים, אמרתי את יכולה לשמור לך אותם.
בדרך עשיתי יו-טרן ונסעתי הביתה. עברה לי הדחיפות הזאת לראות את רייצ’ל. התכוונתי להתקשר, ישבתי עם השוקולד הבלגי ביד אחת והשלט של הכבלים בשניה וזיפזפתי.
הטלפון העיר אותי מול ריקי לייק, האם תמי תצליח להחזיר את שון לזרועותיה?
הלו?
זאת אני, מה קורה, אתה מגיע?
אמרתי לה שאני כבר חצי ישן, שנדבר כבר.
היא שתקה רגע, מה אני אגיד לך, אתה מלא הפתעות.
כן, איתך אני מפתיע גם את עצמי.
היא אמרה טוב, שיהיה לך לילה טוב.
לפנות בוקר התעוררתי על הספה עם כל הגוף כואב, אחרי שהצוואר הלא נגמר שלה הפך לנחש לבן, נכרך סביבי והצמיד לי את הידיים לגוף כמו מומיה.
בבוקר פקחתי עיניים והתעלמתי מפעימות רייצ’ל רייצ’ל שהלמו לי ברקות והלכתי לעבודה.
אחר הצהריים התקשרתי לעידו, כרמלי ענתה ושאלה מה העניינים. אמרתי עוד יום.
היא שתקה רגע ואמרה שאם בא לי אני יכול לפרט.
אמרתי חראגיל בייבי, עידו שם?
היא אמרה טוווב, הבנתי אותך.
קבעתי עם עידו שנפגש איפשהו ונלך לאנשהו לשתות משהו. בתשע וחצי שלפתי הודעות וחיכתה לי הודעה משבע – היי. אני בבית. זאת רייצ’ל. ביי.
המשכתי לשתות עם עידו למצות את האדרנלינים שרצו לי עכשיו בגוף, אבל שמתי עין שלא יהיה יותר מדי מאוחר.
בעשר התקשרתי. היא נשמעה עצורה. אמרתי שהיא יכולה להצטרף אם היא רוצה, היא אמרה שלא בא לה. שאלתי איך עבר היום. היא אמרה שהיא עשתה היום משהו קצת שונה, עיצוב תפאורה להצגה, שבעצם אני יודע על ההצגה הזאת, ההצגה של אמיר. אמרתי שדי מיציתי כאן ואם בא לה אז אני אבוא. היא שתקה. אז שאני אבוא? או.קיי.
הזמנתי לנו עוד סיבוב של בירות לפני שיצאתי אליה.
על הקיר בכניסה הבחנתי בתמונת שחור לבן מוגדלת של רייצ’ל בשימלה שחורה קצרה ותסרוקת שמזכירה קצת את אודרי הפבורן, עומדת בפוזת המפתיעה מאחורי בוב חלון ראווה לבוש תחתוני בוקסר, כשכפות הידיים שלה סוגרות לו על העיניים.
הספה הלבנה החליפה קיר, נוספו כריות קטיפה כחולות וכמה זרים של נרקיסים בכלי מעבדה מזכוכית דקה.
שינויים, אמרתי, היא צחקקה, אני משתעממת מהר.
ג’קי צילם אותך?
כן, ואמיר ביים. אולי ישתמשו בזה לפוסטר של ההצגה. התקרבתי, תפסתי בזרוע שלה ואמרתי מספיק עם ההצגה, שאבתי אותה אלי והתנשקנו כשאני מצעיד אותה אחורה עד שהתמוטטנו על הספה שלה.

היו לנו שבועיים של זיונים, לרייצ’ל ולי. כל פעם שעמדתי ללכת התנשקנו בדלת וחזרנו למיטה שלה. לפנות בוקר היא היתה מגרשת אותי כדי שעמרי לא יבהל ממני בבוקר. ביום חמישי כשעמרי הלך לאמא שלה החלטנו להשאר במיטה ולא ללכת לעבודה. אמרתי לה שאני רוצה שהיא תכיר לו אותי. היא אמרה שזה עוד לא.
כרמלי התקשרה ואמרה תבואו בשבת אחר הצהריים, נעשה על האש ונשחק שש בש לכבוד הגנרלית של אמיר ולכבוד זה שאולי מצאתי עבודה.
הגעתי לשם מההורים, איתרתי את רייצ’ל בחדר שינה מודדת מכנסי קורדרוי שקטנים על כרמלי. רייצ’ל אמרה, אני אחזיר לך אותם וון יו אר רדי וכרמלי אמרה עזבי, זה צעד של השלמה, קבלה עצמית וכל הבולשיט.
יצאתי לגג, הפסדתי פעמיים לג’קי, האשמתי אותו שהוא מרמה בקוביות והלכתי לעשות עם עידו קצת רוח על האש.
אחרי שהתיישבתי רייצ’ל נכנסה לסלון, סימנתי לה עם היד על הספה, היא התיישבה ליידי, לקחתי את היד שלה ונישקתי אותה בלחי, העיניים שלה סקרו במהירות את החדר והיא שמה את היד שלה על הברך שלי. עמרי נכנס ואמר אמא אני רוצה קולה, אמרתי אני אביא לך, היא אמרה לא, זה בסדר ושוב קמה למיטבח.
שיר באה בלי גידי ושקעה עם ספר בפוף בפינה שליד הכוננית. נעמדתי ועברתי על הספרים ושמעתי את כרמלי אומרת לה, זהו? שיר בלי להרים את הראש מהספר אמרה לרגע לא השליתי את עצמי.
לפנות ערב האמא היפה של כרמלי באה עם העוגת גבינה המיתולוגית שלה. בג’ינס של ריפליי, עם העיניים המלוכסנות והגומות חן שלה היא לא נראתה בכלל כמו אמא של מישהו.
כרמלי רבצה על השטיח עם גילי, הן דגדגו זו את זו, צירו אחת על הגב של השניה עם האצבע וניחשו מה זה, והאכילו אחת את שניה במבה על כל ניחוש נכון.
עמרי אמר לכרמלי כמה הייתי רוצה שתהיי האמא שלי. כולנו שתקנו חוץ מאמא של כרמלי שחייכה ואמרה גם אני הייתי רוצה שכרמלי תהיה האמא שלי.
את מתכננת את זה כבר שנים, כרמלי אמרה, זה לא ילך לך.
הסתכלתי על רייצ’ל, כזאת שברירית בקורדרוי החומים של כרמלי ועכשיו גם השפתיים שלה היו חיוורות. חשבתי, אני צריך להגיד לה משהו, להראות שאני יודע להיות תומך. כמעט כולם כבר קלטו את הקטע שלנו, אבל איכשהו היתה לי הרגשה שהיא מעדיפה להצניע את זה. מזגתי לעצמי עוד ג’ים בים, הפניתי את הבקבוק לכל מיני כיוונים, שיר סימנה עם הכוס ומזגתי גם לה, לגמנו את זה בבת אחת והיא אותתה לי שוב עם הכוס.
בשלב זה עידו הצטרף אליהן על השטיח, כרמלי כתבה לו משהו על הגב, בהתחלה הוא נורא קפץ כי הוא היה רגיש לדגדוגים, אבל אחר כך הוא הצליח לשלוט בעצמו, התרכז רגע ואמר, באמת בייבי? את באמת אוהבת אותי? ודפק “אוווו…” כזה כמו של האמריקאים במכונת צחוק של הטלויזיה וכרמלי אמרה די כבר, שקרן! הוא התחיל לדגדג אותה, שניהם התגוששו על השטיח וגילי טפסה ורכבה על עידו וכל הזמן הזה שיר הסתכלה עליהם ופתאום היא קמה והלכה משם.
קמתי בעיקבותיה. חיפשתי אותה קצת ומצאתי אותה יושבת על המכסה של האסלה, העיניים שני סדקים צרים בתוך עפעפיים נפוחים ואדומים וכל האיפור נמס ומרוח מסביב.
ירדתי לעמידה שפופה והעברתי קווצת שיער רטובה מאחורי האוזניים שלה, לא נורא מותק, יהיה מישהו אחר, את תראי, לקחתי את הידיים שלה והקמתי אותה על הרגליים, היא נשענה קדימה, אלי. את תשכחי אותו, יהיה מישהו אחר. שיר המשיכה להזיל דמעות שחורות על החולצה שלי, אני אפילו לא באמת כל כך רוצה אותו, אתה קולט, זה הוא או שזה מישהו אחר, או שזה האוברדרפט, או שזה שני קילו להוריד, אין, כל האנשים עלובים והשעון הביולוגי שלי מתקתק.
איפה, פה? דגדגתי אותה דיגדוג קטן בצלעות, פה?
קל לך לצחוק, היא משכה באף שלה, לך שום דבר לא מתקתק.
דווקא נדמה לי שאולי יש פה משהו, תשמעי! אמרתי והצמדתי את הראש שלה לצד שמאל של החזה שלי.
היא הקשיבה בכובד ראש. אהמממ, בחיי יש פה משהו.
וואלה.
מה אתה מתפלא, הוא כבר הספיק להשבר לך? האוזן שלה נשארה צמודה לחזה שלי כשהיא דיברה.
סתם נעצר, אמרתי, מלטף לה את הראש.
אולי צריך למתוח לך אותו, היד שלה גלשה ברפרוף על המותן ונעצרה על הירך שלי.
שמעתי צחוקים מתקרבים, לקחתי חצי צעד אחורה ואמרתי תשטפי פנים, כדאי שאנחנו נשתה קפה.
החזקנו רגע ידים, יצאתי וסגרתי אחרי את הדלת.

התקרבתי למטבח, כרמלי ואמא שלה ערכו שם את המגש של הקפה.
בלי טוב לב לא מסתדרים בחיים. מסתדרים, מסתדרים, כרמלי אמרה. לא, אמא שלה אמרה, עדין מחייכת לגילי ששיחקה במגנטים על המקרר, לא. את תמיד היית כזאת, ואף פעם לא הפסדת מזה שום דבר.
אני לא יודעת, כרמלי אמרה, אמיר נותן לה המון קרדיט, וזה בסדר מצידי, באמת, אבל זה די מביך המשחק כוח הזה.
לך יש יותר נסיון בתיאטרון. היית צריכה לעמוד על שלך, האביזרים זה את, היא יכלה לשתף פעולה.
בסדר, זה כבר לא משנה עכשיו.
האמא שלה יצאה עם המגש וכרמלי הוציאה את העוגה מהמקרר, ליוויתי אותה לסלון.
מה הענין?
אתה לא רוצה לדעת.
ואם אני רוצה?
סתם תככים מאחורי הקלעים.
אני אוהב תככים.
תעזוב, זה ביני ובין רייצ’ל.
שוב הייתי על הספה, עידו התיישב לידי עם הקפה ואני לא זוכר על מה הוא קיטר.
האנשים התחילו להתפזר. כרמלי נכנסה לעשות אמבטיה לגילי, עמרי התבכיין ושיפשף את העיניים והיה ברור שרייצ’ל הולכת הביתה להשכיב אותו ואני לא בא איתה. לגבי אחר כך לא מצאתי את הרגע הנכון, או שלא מצאתי את המילים הנכונות. היא אמרה ביי כללי לכולם, אני עזרתי לעידו לפנות ונופפתי לה עם בקבוק בירה ריק. נכנסתי עם השקית זבל למטבח. אמא של כרמלי הכניסה כלים למדיח והכתיבה את המתכון של העוגת גבינה לשיר, שרכנה על השיש ושירבטה אותו בכתב יד מרושל על עמוד ריק בארגונית שלה. בעמוד שליד היה כתוב 20:30 לאב אדיקשן אנונימוס, אצל אושרת. קלטתי שבעצם קראתי משהו פרטי וגם היה מאוחר מדי להעמיד פנים שלא ראיתי, פזלתי הצידה וחשפתי את השיניים התחתונות בחיוך עקום, שיר גיחכה, אם הצצת אז הצצת, ואמא של כרמלי אמרה הי, אני לא נותנת את המתכון הזה לכל אחד! כרמלי קראה מהאמבטיה אמא בואי שניה, ואחרי שהיא יצאה שיר אמרה מה זה כבר משנה, אחרי הנאום שלי בבית שימוש. כן, אמרתי, עכשיו אני יודע עליך הכל. אני לא מאמינה בהקדמות, היא אמרה. אני מוכנה להגיד לך על עצמי כל מה שאתה צריך לדעת.
גישה בריאה, אמרתי.
לא יודעת בריאה לא בריאה, אני חושבת שזה נחמד שאנשים לא מתנהגים כמו חידת חמיצר.
אמא של כרמלי חזרה ואמרה שיר מותק תעשי טובה, תכניסי בבקשה לדיש וושר את מה שנשאר, אני משכיבה את גילי, אני אשלים לך אחר כך את המתכון, ושוב השאירה אותנו לבד.
שיר אמרה, היא משהו האשה הזאת, והתחילה להכניס צלחות למדיח. כל פעם שהיא התכופפה החולצה שלה התרוממה קצת וחשפה פס לבנבן של גב תינוקי. אמרתי, נו?
מה נו?
תתחילי לדבר.
על מה?
על עצמך, על מה. הסיפור המלא.
אה. אז ככה. אתה באמת רוצה לדעת? טוב. אז מהרגע הראשון שמישהו מוצא חן בעיני אני כבר מדמיינת איך נמאס לו ממני. מהר מאד אני מאבדת את ההומור, זאת אומרת את ההומור שבכלל יש לי. אחרי כמה זמן אני מתחילה לקנות בסופר את האוכל שהוא אוהב ואת הסבון שהוא אוהב ולשמוע את המוסיקה שהוא שומע, ואני אפילו מתחילה לדבר קצת כמוהו. אני כל הזמן צריכה לקבל חיזוקים וכשאני לא מקבלת אותם אני מאבדת את הביטחון ונכנסת לדיכי.
כרמלי הציצה למטבח, אוי אתם גדולים, אני הולכת להתקלח.
אמרתי, שיר, מה התכניות שלך?
לעכשיו?
כן. בא לך ללכת לאנשהו, לשבת באיזה מקום?
באוטו שלי זה נמשך. הבלונד שלך, זה טבעי? זה היה טבעי בערך עד גיל שתיים עשרה. אני צובעת בבית. רוצה לדעת באיזה צבע אני משתמשת?
עצרנו בבית קפה קטן באחד העם. הזמנתי ויסקי, היא הזמינה שוקולטה סמיכה. כשעוזבים אותך זה לא הזמן לספור קלוריות, היא הסבירה כשהמלצרית התרחקה עם התפריטים, אבל שתדע שאני די כפייתית עם העניין הזה. ובכלל אם כבר נכנסנו לקטע של האוכל, אני מאמינה בבייסיק. פירה. תן לי פירה. לא יודעת מה זה קצח.
קצח? מה זה? בעצם את אומרת שאת לא יודעת.
תראה, לא היתה ברירה, למדתי, אבל זה לא בא לי טבעי. זה השחורים האלה שנראים כמו ג’וקים קטנים ומכניסים אותם לגבינות ולכל מיני דברים שיהיה יותר מתוחכמיישן. האמת שזה גם לא רע, די טעים בעצם.
המלצרית הגיעה והגישה, ברקע התנגן שיר של שלום. פתאום השתלב לי והתחלתי לפזם, לא יודע מה זה קצח, מילים לא אומרות מאום.
שיר דחפה ממנה את הספל וקברה את הפנים שלה בידיים, לרגע חשבתי שהיא שוב בוכה, רכנתי קדימה והצצתי.
זה בסדר, אל תדאג, היא השתנקה. היתה בצחוק שלה מין עווית כאב שהתאימה לפנים שלה, היא נשמעה כאילו היא צוחקת ברוורס והתחשק לי לטפוח לה על הגב.
היא לגמה מהשוקולטה שלה, אוי זה בדיוק מה שהייתי צריכה. אחרי ששתינו קצת בשקט היא אמרה, אז אין לך שום שאלות?
תשמעי, אני צריך לעכל, אמרתי, אני מקווה שאת לא מגבילה אותי בזמן.
לא, תעכל, תעכל, חופשי, בכלל, אתה יודע, לא חייבים ללכת עם זה עד הסוף. זה גם לא מחייב אותך להגיד משהו על עצמך.
הפלאפון שלי התחיל לצלצל .
למרות שזה יכול להיות נחמד, היא הוסיפה.
הסתכלתי בצג וראיתי את המספר של רייצ’ל.
הלו?
זאת אני.
אני יודע. מה העניינים?
זהו, עמרי במיטה, הכביסה במכונה, אני שדודה על הספה…
תשמעי, אני נמצא בדיוק בפגישה, אני אתקשר אליך יותר מאוחר או שאת מעדיפה שנדבר כבר מחר.
מחר אני בהפקה עד הלילה.
טוב, אני כבר אתפוס אותך.
היא שתקה. אמרתי, לילה טוב מותק.
לילה טוב.
העיניים של שיר הציצו מאחורי הספל שלה בכוננות ספיגה.
אני כבר יכול להגיד לך משהו על עצמי, לגמתי מהוויסקי ולקחתי נשימה.
אני יוצא עם מישהי –
– עם רייצ’ל.
נכון –
– איזה משפט פלצני, יוצא עם מישהי, שיר אמרה, הניחה את הספל שלה ולגמה מהויסקי שלי.
רק פתחתי את הפה וכבר יש לך ביקורת, גיחכתי, ככה את מעודדת אותי להפתח?
יוצאים, להבדיל מסתם מזדיינים, היא המשיכה, זה יוצאים לאן שהוא. כשיוצאים כאילו מתיימרים להגיע עם זה לאן שהוא.
או. קי., אמרתי, ביקשת קיבלת. אנחנו מזדיינים. האמת שהבחורה הזאת היא תופעה. היא ממצה את הפוטנציאל שלי.
אבל?
מה אבל?
אבל. יש אבל, אני שומעת אבל, היא אמרה.
אני לא יודע, אם את אומרת, אולי את יודעת.
היא לקחה עוד לגימה מהויסקי שלי. עד כאן, היא אמרה. אני יכולה לדבר רק על עצמי. ותאמין לי שזה יהיה בנלי. בנלי כמו שוקולד פרה. אני יכולה להגיד שזה חרא שדווקא כשאת סוף סוף מתחילה להפתח למישהו ולתת מעצמך את הופכת לאבן דרך שכתוב עליה זיון השנה, ואחרי זה זיון השנה שעברה. אני כבר מעדיפה אפילו לצאת עם מישהו, סליחה על הביטוי.
המלצרית נעצרה ליד השולחן ושאלה בחיוך רחב הכל בסדר?
שיר אמרה כן, אפשר חשבון?
היא התעקשה לשלם על השוקולטה שלה ואמרה שהיא כבר תגיע הביתה בעצמה.
התעקשתי לקחת אותה. כשהיא יצאה מהאוטו הרגשתי שאני מפקיר אותה, שאלתי אם אני יכול להתקשר אליה. היא אמרה שהיא צריכה לעכל. ותודה על הגישה התומכת. ביי, לילה טוב.
השעה היתה רק אחת עשרה. התקשרתי מהאוטו לרייצ’ל.
היי.
אתה?
מה מצבך?
מאוזן. אני תכף עוברת למיטה וזה כיבוי אורות.
שאני אבוא לעזור לך לעבור?
שמעתי אותה לוקחת נשימה. אני חושבת שהמעברים האלה הם קצת יותר מדי בשבילי.
שתקנו קצת.
את מדברת עלינו?
זה לא לטלפון.
אז שאני אבוא ונדבר?
שוב שמעתי אותה נושמת, דמיינתי את הטיית הראש הקטנה ואיך שהשיניים העליונות שלה נחשפות טיפה לפני שאני מנשק אותה.
ניצלתי את השתיקה. אני אהיה אצלך תוך כמה דקות.
שמעתי משהו דומה לאנחה ואז היא אמרה, יש לי מחר יום קשה, נעשה את זה פעם אחרת.
רייצ’ל את שומעת את האינטרקום? זה אני, הקלישאה הקלאסית של הגבר עם הפלאפון, אמרתי.
באיכות הסאונד של האינטרקום שלה לא נראה לי שהיא קלטה בדיוק מה אני אומר, אבל כשעליתי הדלת כבר היתה פתוחה. התנגן שם הדיסק של היפני ההוא עם המוסיקה האלקטרונית, רייצ’ל עמדה במטבח עם הגב אלי ושמה מים בקומקום החשמלי. כשהגעתי אליה היא פנתה אלי ברבע סיבוב, קרבתי את הפנים שלי, היא נרתעה קצת הצידה ואמרה שתית, בפגישה שלך.
אני שותה בשרשרת כבר מהצהריים, אמרתי לתוך השקע בין הכתף לצוואר שלה.
העיניים שלה נעצמו לרגע, כרכתי לה את היד סביב הבטן והרגשתי את הרפיון באיברים שלה. התחלתי לדבר באנגלית, דיבור כזה שמוביל אותנו למיטה או לספה או לשטיח, אבל היא ענתה לי בעברית ואספה מייד חזרה את השיער שפיזרתי. היא הלכה לסלון עם הספלים ואני אחריה, חושב איך לא מתאים לי עכשיו שיחה על המצב.
התיישבתי וריחרחתי את התה. אמרתי, רייצ’ל, אם את עייפה אז בואי נשכיב אותך לישון. היא חייכה חיוך קטן, או.קי. שתינו את התה, הושטתי לה יד, הקמתי אותה ותמכתי בה בצורה הפגנתית עד לחדר השינה. היא נשכבה במיטה, כיסיתי אותה, הורדתי את הנעליים שלי, נשכבתי על הצד לידה וליטפתי את השיער שלה. נשקתי את העפעפיים שלה. המצח שלה היה כל כך יפה. שלחתי יד ללטף את החזה שלה וראיתי שהיא נרדמה. הרגשתי אציל נפש ומאופק. שכבתי נשען על המרפק והסתכלתי עליה, הרבה זמן אני חושב.
למחרת התקשרתי אליה בצהריים. עמרי ענה ביחד איתה ושאל מי זה, אמיר? אמרתי לא, הוא שאל, זה נועם? רייצ’ל אמרה תסגור חמוד, זה בשבילי. מי זה נועם, שאלתי בתאטרליות, ורייצ’ל אמרה הוא היה חבר שלי. הצעתי לאסוף אותה לגנרלית, היא אמרה שהיא קבעה עם אמיר קצת יותר מוקדם בתיאטרון והציעה שנאסוף גם אותו. האמת שלא בא לי כל כך להיות נחמד ולאסוף את אמיר, אמרתי לרייצ’ל שנפגש כבר בתיאטרון. היא נשמעה קצת מופתעת אבל לא אמרה שום דבר.
אחרי הגנרלית הלכנו לאכול . רייצ’ל ואמיר שקעו מהר מאד בשיחת פרגון הדדי עם השחקנים. הקשב שלי עבר בהדרגה לשיר וכרמלי.
כרמלי אמרה, כן, אני מכירה את אלה, הן יכולות להיות כאלה מבינות ונורא כנות איתך ונוגעות ללב ומצחיקות והכל, יהיה לך איתן חיבור מדהים וכל זה. אבל בעניינים הנשיים, את יודעת, תשומת לב גברית, הן פשוט יאכלו אותך בלי מלח ובלי רגשי אשמה. לא ‘בכוונה. ‘במת. הן פשוט לא יכולות אחרת.
שתביני, שיר אמרה, עברו עשרה ימים, אין געגועים, אין התרפקות מזוכיסטית על רגעים נבחרים, אפשר להגיד שאני בשלב הפקת הלקחים. גם זה שהוא איתה זה לא כל כך תמוה. היא לא עלבון לאינטיליגנציה. אבל לראות את השפת גוף שלה כל פעם שהוא נכנס לחדר עריכה זה עדיין יותר מדי בשבילי. פשוט בא לי להקיא משניהם.
העיניים של שיר קלטו את ההקשבה שלי. לא יצא לנו לדבר מאז הבית קפה, ועכשיו היא אמרה, תקשיב, חפשי, אין לי סודות ממך.
כרמלי העבירה את העיניים ממנה אלי ובחזרה ועשתה מין המממ קטן כזה של רשמתי לפני.
בו’נה, זה עינוי סיני, שיר המשיכה, היו צריכים לאשר לי על זה ימי מחלה.
תעיפי אותם, כרמלי אמרה.
זה צנזרי מעצמך, שיר תרגמה לי, אני הבאתי את זה מקורס קאט טו קאט. טוב, אני לא דואגת, הוא ייצא לי מהמערכת, זה לא כמו מה שהיה לי עם ערן. אוי, אותו אני פשוט אהבתי. כל מה שרציתי זה שהוא יתן לי לאהוב אותו. את יודעת, כשהוא היה נרדם הייתי יכולה ללטף לו את הפנים שעה, ולהיות מאושרת מזה שאני יכולה להסתכל עליו מקרוב.
היא טלטלה את הראש והרימה את הכתפיים שלה כאילו היא מנערת מעצמה משהו. מדבר כזה את לא יוצאת כל כך מהר, היא הסתכלה על הציפרניים שלה.
כרמלי אמרה, את צריכה להגיד תודה שהוא לא “נתן לך לאהוב אותו”.
תשמעי, שיר אמרה, לפחות הוא ההוכחה שאני מסוגלת להרגיש אהבה. אי אפשר לזלזל בזה שאת יכולה להרגיש אהבה כזאת למישהו.
כרמלי אמרה, זה לא חכמה כל כך גדולה להרגיש אהבה למישהו תיאורטי כמו ערן. תנסי להלביש את האהבה שלך על מישהו שזורק את הגרביים המלוכלכות שלו על השטיח ואת לא יכולה להפריע לו עכשיו כי הוא רואה כדורגל. תנסי לאהוב אותו בזמן שהוא ישן כשאת צריכה לקום בפעם השלישית באותו לילה אל התינוקת שלך. תנסי להרגיש אושר.
שיר גיחכה, דרכתי לך?
לא, אני בסך הכל רוצה להגיד שהבחירות שלך הן מאד מתוחכמות. את לא רוצה את כל החבילה. את מעדיפה להתרפק על פנטזיות, לא על גברים אמיתיים.
דרכתי לך, שיר קבעה וכיבתה את הסיגריה שלה.
אני רק רוצה שתראי מה את עושה לעצמך, כרמלי אמרה, בשביל זה אני פה. ואם זה קשה לך לשמוע אז אני אשתוק וארחם אתך על עצמך, גם בשביל זה אני פה.
מפגרת, שיר אמרה. זה החברות שאת בוחרת לעצמך, כרמלי אמרה ופזלה אלי, ואני אמרתי כן, תראי מה שאת עושה לעצמך.
מזווית העין ראיתי מישהו ניגש לרייצ’ל ומנשק לה את היד. אמיר סחב כיסא וההוא התיישב.
שיר אמרה אני חושבת שאני אעשה לעצמי טובה ואלך מפה לפני שתביאי לי את הסעיף וחוץ מזה תכף ינחתו כאן כל מיני עוגות שוקולד חמות עם גלידה.
שמעתי את עצמי מציע לה טרמפ, היא אמרה, זה ממש מתוק מצדך, השאירה שטר על השולחן, אמרתי חכי לי שניה, קמתי ונגעתי לרייצ’ל בכתף, היא הורידה את היד מהפנים הסמוקים שלה, נרגעה מהצחוק והסתכלה עלי במבט שואל. אמרתי לה שאני מקפיץ את שיר ונדבר אחר כך. היא הנהנה ומייד חזרה למעגל הגברברים.
מה שמרגיז זה שהיא תמיד צודקת, שיר אמרה כשהנעתי את האוטו. כן, זה די מרגיז, אמרתי.
קשה כשאת מוקפת באנשים כאלה חכמים וזה בכלל לא עוזר לך, היא אמרה.
מה כן עוזר, שאלתי.
להיראות כמו רייצ’ל.
אני דווקא חושב שאת נראית בסדר גמור, אמרתי.
גם חנופה זה עוזר לפעמים, היא אמרה.
לא, באמת, המשכתי, לא חסר לך כלום.
מה לא חסר לי?
יש לך שפתיים יפות, אמרתי.
כן?
כן.
נו?
מה נו?
תמשיך, זה ממש עוזר.
יש לך שיער יפה.
טוב, את זה אתה כבר יודע איך אני עושה. מה עוד?
את מתוקה בטרוף, אמרתי והחניתי מול הבית שלה.
היא אמרה, אני לא אשאל אותך אם אתה רוצה לעלות לקפה.
אני אשמח לעלות לקפה, אמרתי.
חבל, הייתי מסדרת קצת אם הייתי יודעת שתעלה לקפה, היא אמרה בחדר המדרגות כשהיא מפשפשת בארנק לחפש את צרור המפתחות שלה.
תמיד אני חושבת מה יהיה אם אני לא אמצא אותם, היא מלמלה כשנכנסנו.
ראו על הדירה שלה שמישהי חיה בה. היה בה בלגן גבולי כזה. שקעתי בכורסת קורדרוי בורדו דו מושבית, שיר הדליקה את הרדיו על גלגלצ והביאה בקבוק של ליקר דובדבנים סמיך עם דובדבנים בפנים. סבא שלי עשה, היא אמרה ומזגה לכוסות קריסטל בדוגמא של הבקבוק. שתינו ושתקנו. הזרימה של השירים ברדיו היתה מושלמת. אני אוהב לשתוק עם זרימה מושלמת של שירים. התחיל להחשיך ואף אחד מאתנו לא קם להדליק את האור. תאכל את הדובדבנים שבפנים, הם הכי מדהימים, היא אמרה, מה, אתה מתבייש להוציא אותם עם הידיים? היא הוציאה דובדבן מהכוס שלה והגישה אותו לשפתיים שלי. נייס, אמרתי, הוצאתי את החרצן ובקשתי עוד. היא התיישבה יחפה ליידי והאכילה אותי בעוד דובדבן ועוד דובדבן.
וואלה, טס! אמרתי.
וואלה, היא אמרה, אבל שם זה הוא מאכיל אותה, וזה תותים.
לא דובדבנים?
תותים תותים, היא אמרה, וחוץ מזה אני לא בדיוק נסטאסיה קינסקי.
יותר עדיף, אמרתי.
מה?
דובדבנים. זאת אומרת את –
– הסתבכת, היא אמרה, תאכל ותשתוק.
היה משהו מביך בלראות את הכפות רגליים שלה, הן היו דומות לכפות ידיים שלה, עדינות וחסרות הגנה, מבויישות. אמרתי שיר, אני מפחד שאני לא אעמוד בניסיון הזה. איזה ניסיון היא אמרה והחליקה עוד דובדבן נוטף ליקר לתוך הפה שלי. לא מתאים לך להתמם, אמרתי, פורש את הזרוע שלי על המשענת של הספה. אה, אני יודעת שזה הכי רחוק שנגיע, היא אמרה. מאיפה הביטחון, שאלתי.
אני נמנעת מגברים לא פנויים, היא אמרה, זה ברשימת ההמנעויות שלי בלאב אדיקשן.
מה זה הלאב אדיקשן הזה?
נפגשים עם מכורים אנונימיים אחרים לדפוסי קשר הרסניים, וכל אחד עובד על האובססיה שלו בשיטת שניים עשר הצעדים.
הפנים שלה נהיו רציניים והיא נשמעה קצת מדוקלמת.
יש לי מאמנת, ויש גם פגישות עם התחלקויות, אני משתדלת לעבוד את התוכנית, כל יום רק להיום.
ואיך את מתקדמת, שאלתי.
כל יום קצת, עם עליות וירידות, אתה יודע. אתמול הייתי צריכה לעשות את הרשימה של כל הסיוטים שלי, הגדולים והקטנים, עם גברים.
מעניין. עשית?
עשיתי.
תלמידה חרוצה, אמרתי. מותר לך לגלות לי?
כן. אפילו רצוי שאני אחלק את זה עם מישהו.
יופי. תתחלקי איתי?
טוב, למשל, הסיוט של החיים שלי זה שפתאום בדייט הארנק שלי יתהפך ויראו לי את התכולה הג’יפית, אתה יודע, כל הפתקים והמסטיקים והטמפונים. אבל זה עוד כסף קטן, אתה יודע.
הפלאפון שלי צלצל. הסתכלתי על הצג ואמרתי, רייצ’ל. שיר אמרה, תזנק אליה, אני אבין.
ממש לא התאים לי לדבר עם רייצ’ל בטלפון לידה. גם לא התאים לי לכבות את הפלאפון כאילו אני מנפנף את רייצ’ל. אמרתי הי רייצ’ל, מה העניינים? היא אמרה שהקפיצו אותה לאמא שלה, היא לקחה את עמרי ועכשיו הם הגיעו הביתה. אמרתי תשמעי רייצ’ל, אני תכף חוזר אליך, או. קי.?
שיר בינתיים הדליקה את האור, סילקה את הליקר דובדבנים, נעלה נעלי בית, התיישבה בכסא נדנדה ודפדפה בעמודי הטלויזיה של עכבר העיר.
אמרתי, היי?
היא הרימה את העיניים והציצה כמו אמא שלי מבעד למשקפיים מלוכסנים, הם התאימו לה.
את זריזה, אמרתי.
זריזה?
החלפת תפאורה, תאורה, אמרתי, דווקא מצא חן בעיני קודם.
היא חייכה. גם החיוך שלה נראה לי מלוכסן.
קמתי והתמתחתי. שמחתי, אמרתי, היה טעים ונעים, אבל את חייבת לי, נופפתי באצבע לעומתה.
חייבת לך?
את יודעת, את כל הסיוטים שלך, הגדולים והקטנים.
אה, הם לא יברחו, היא צחקקה עם העווית הזאת שלה וקמה ללוות אותי.
אתה נורא גבוה, היא אמרה, כשאני בלי עקבים.
הלכתי אחריה עם הידיים בכיסים של הז’קט.
כשהיא פתחה את הדלת נישקתי אותה על הלחי, ביי מתוקה, היא עפעפה בריסים שלה כמו במבי כשהוא פגש את הפרפר.

ככה, בלי להודיע, ריי’צל אמרה, אבל פתחה. היא היתה בחדר אמבטיה ויצאה משם לגמרי בלי איפור. האף שלה היה קצת אדמדם.
התיישבנו במטבח, היא שתתה את התה הטיבטי ההוא לניקוי הגוף. אני לא עושה לך, זה לא יהיה לך טעים.
הכל בסדר? שאלתי.
כן. זאת אומרת כן, בסדר. מה אתה אומר על ההצגה?
אחלה תפאורה.
תודה. הטקסטים שלו די מתוחכמים, הוא עובד הרבה מהראש.
היא הושיטה את הפנים שלה עם הסיגריה למצית שלי.
אני לא כל כך מת על התיאטרון פה, אמרתי, מגונן עם היד על המפגש בין האש לסיגריה. אני הולך כשמזמינים אותי, את יודעת, מתוך נימוס.
אתה שיא הנימוס. היא נשענה לאחור, מפריחה טבעת עשן ועוד אחת.
את מנסה להגיד לי משהו?
[זה כל פעם נעשה בפחות שלבים, היא אמרה,] בפעם הקודמת לפחות התקשרת מהדרך.
מפעם לפעם יותר דחוף לי לראות אותך, אמרתי בחיוך מס’ 34 ושלחתי יד לברך שלה מתחת לשולחן.
היא השתמטה מהיד ואמרה, אם לא רגיש אז לפחות ספונטני.
היא נראתה פתאום כמו מורה, מהמורות המעשנות האלה. היה לה בצד שמאל של הסנטר חצ’קון בודד שכבר נעשתה עליו עבודה, מרוח במין משחת הסוואה.
נזכרתי שהייתי אמור לתאם כמה פגישות למחר עם אלה שבונים לנו את האתר באינטרנט ושאני צריך להיות מחר בשבע וחצי בעבודה לקבל את השיחת ועידה מסינגפור. אמרתי אני גמור מעייפות, ויש לי עוד מלא דברים.
היא לקחה עוד שאיפה ועשתה תנועה של מה לעשות, עם היד עם הסיגריה.
קמתי. היא הפריחה עוד טבעת ועוד טבעת, עוקבת אחריהן במבט מצועף.
לקחתי את היד שלה. היא נתלתה על היד שלי ומשכה אותה למטה עד שנאלצתי לרדת על הברכיים, שמה את הסיגריה במעפרה, אספה וקרבה אליה את הראש שלי בשתי ידיים ונשקה אותי.
היה לה טעם של סיגריות ותה עשבים טיבטי. מיששתי את הגב שלה והרגשתי שהיא בלי חזיה. הכנסתי יד לתוך החולצה שלה, אאוצ’! היד שלך קרה.
Sorry honey, אמרתי, קמתי, הושטתי לה יד, היא קמה והתחילה ללכת איתי לכיוון חדר השינה, אבל אני ירדתי איתה אל השטיח בסלון, נשכבתי על הגב ומשכתי אותה עלי.
סימנתי לה בעיניים שתוריד לי את המכנסיים. היא פתחה את הכפתור, אחר כך את הריצ’רץ’, נשקה לי את הבטן והרימה את הראש להסתכל לי בעיניים, במבט הזה של אני כאן, תעשה בי מה שאתה רוצה, ואמרתי לה או, הנה רייצ’ל האמיתית. היא צחקקה Son of a bitch! והתחילה לגלוש הצידה להשכב על השטיח, אבל אני תפסתי והעליתי אותה חזרה עלי, התחלתי להוריד לה את החולצה, היא העבירה אותה מעל הראש וזרקה אותה הצידה, הסתנוורתי מהחזה שלה שהיה לבן ושקוף כמו הצוואר שלה, משכתי אותה אלי לטרוף, אפילו לנשוך, היא נשכה את השפתיים ואני אמרתי עכשיו אני אעשה לך סימן, ומצצתי בעדינות את הצוואר שלה, בנקודה שמעל עצמות הבריח הברבוריות שלה. תוך כדי התגלגלנו ונשכבנו זה מול זה על הצד, אני עם הרגל מעל הירך שלה, והורדתי לה את המכנסיים ושכבתי איתה וכל הזמן המשכתי למצוץ את הצוואר שלה. היא לחצה לי חזק את היד, ושמעתי את האנחות שלה, Oh no, oh no, אבל לא הרפיתי וכשהיא גמרה התגלגלתי חזרה על הגב ובקשתי ממנה שתמצוץ לי.
משכתי בחוט של המנורת קריאה, שום סרט כחול בעולם לא יכול להתחרות ברייצ’ל כשהיא מוצצת.
אחר כך השתרענו קצת על השטיח. כשהסתדרה לנו הנשימה התחלנו להתווכח מי ילך להביא את הסיגריות. בסוף היא הלכה ולבשה את הקימונו שלה, הביאה את הסיגריות ואמרה, תשאר היום לישון?
אמרתי וואלה. אבל מחר אני צריך להיות בעבודה בשבע וחצי, ועוד לעבור בבית להחליף בגדים, אז פעם הבאה. היא אמרה אני אדבר עם עמרי.
בדלת היא נשקה אותי בשפתיים והסתכלה לי בעיניים, השיער שלה גלש והסתיר את הצוואר עם ההיקי הטרי, הפנים שלה היו ורודים, אולי בגלל הזיפים שלי, עם החצ’קון המיותם בצד, כבר בלי המשחת הסוואה.

חזרתי מוקדם מהעבודה, ביום חמישי אני חותך מוקדם לאסוף כוח למה שאני אולי אעשה בחמישי בערב. עידו התקשר להגיד שיש לו דיסקים חדשים מדהימים שהוא חייב להשמיע לי וכרמלי הרימה את השפופרת ואמרה שאני אביא בירות.
כשנכנסתי עידו השוויץ בשלט שהוא סידר לדיסק מהגג, הוא נשכב על הכיסא נוח, נתן לי את השלט ועצם את העיניים. תשים קטע חמש, קטע חמש.
שיר הגיעה עם אבטיח. כרמלי אמרה, אבטיח במאי. אבטיח במאי זה אני, שיר אמרה. לשלם ביוקר על משהו שאם הייתי קצת מחכה היה מגיע אלי הרבה יותר בשל.
הן הלכו למטבח, חזרו עם קערה וסכין וכרמלי מינתה את עידו להיות החותך. אני החלשתי קצת את המוסיקה.
תראי, זה רק שלושה שבועות מאז גידי, אבל זאת המגמה, שיר אמרה.
כי לא פגשת אף אחד שווה.
דווקא כן.
ובכל זאת?
אני לא.
לא בא לך.
זה לא שלא בא לי. אני נמנעת מזה.
די. את נמנעת מזיונים?
מה שאת שומעת.
טוב, מי אני שאני אגיד לך שאת סתומה. את ילדה גדולה.
אף אחד לא ימכור לי את הבולשיט הזה שגבר ואשה משתמשים אחד בשני באותה מידה, את יודעת, הוא ילד גדול והיא ילדה גדולה וסבבה לשניהם. אשה תמיד מתאהבת בגבר ששוכב איתה, לפעמים פחות ולפעמים יותר, בעיקר אם הוא שווה ולפעמים דווקא אם הוא לא שווה, אבל תמיד מתאהבת, ואסור לנצל את החולשות הטבעיות שלנו ולשכב איתנו בלי לאהוב אותנו. זה שימוש לרעה.
טוב, תירגעי מותק, גם את משתמשת בהם, כרמלי אמרה, מנגבת מיץ אבטיח אדום שניגר על הסנטר של גילי, את משתמשת בהם בשביל להרגיש איך שאת יודעת לאהוב וכמה שאת מתמסרת והם לא, ואיזה מגניב יהיה כשתמצאי את הגבר הנכון, או כשהם יהפכו לגברים הנכונים, אבל הם לא יהפכו. אין מה לעשות, יש כאלה שאוהבים רק את הלמעלה של הקוטג’ .
זה היסטרי, שיר אמרה לכיוון שלנו, היא משהו, היא יכולה להנחות פגישות של הלאב אדיקשן. בקלות.
זה בגלל שהיא נקיה, עידו אמר, מרגשות, זאת אומרת.
סתום אידיוט, כרמלי זרקה עליו את הסינור של גילי.
ירדנו לקנות סיגריות וכשחזרנו מהסיבוב הן כבר השכיבו את גילי ושיר שמה לכרמלי לק כחול על הציפרניים של הרגליים.
את קולטת, רייצ’ל אמרה לי שהיא הרגישה אותנו בבוקר והתלבשה בג’ינס וטי שרט לבנה, ואז כשנפגשנו זה באמת היה מה שגם אנחנו לבשנו.
כמה שהיא מתוקה היא יכולה להיות פלצנית, שיר אמרה, אבל את יודעת, קראתי באיזה ספר שאם שמים שני שעוני מטוטלת שכל אחד מתקתק בקצב שלו אחד ליד השני אז אחרי כמה זמן הם מתחילים לתקתק באותו קצב.
יש איזה קטע תת הכרתי, כרמלי אמרה, את יודעת, כמו שאנחנו מקבלות תמיד באותו יום.
טוב, אבל רייצ’ל עוד לא בסינק עם המחזור שלנו, שיר אמרה, אז אולי בכל זאת היא סתם מתחזה.
הן צחקקו [ברשעות].
די עם הספרות וסת שלכם, מה עם עוד בירה בייבי?
אין מה לעשות, זה די כיף לדבר עליה מאחורי הגב, שיר אמרה ונשפה על הציפורניים של כרמלי, את חושבת שאנחנו משתמשות בה, את יודעת, בתור גלגל שלישי?
כן, אנחנו מטפחות את האינטימיות הנשית שלנו על חשבונה.
אתן מפלצות, מה עם הבירה?
חופשי על השיש, מותק, כרמלי אמרה, שרות עצמי.
בייבי –
לא!
יא מסרסת גברים.
איך קראת לעצמך?
הלכתי למטבח להביא את הבירות, כשחזרתי היא ישבה לו על הברכיים, מלטפת לו את הזיפים בלחיים. הוא לש לה את הירכיים ולחש בקול צרוד, אולי כדאי שתחזרי להתעמלות הזאת של ההיקפים, אי!
מגיע לך.
שיר שתקה והסתכלה החוצה, מעבר למעקה.
כרמלי הציעה לי לתרום מחר את עצמי ואת האוטו שלי לטיול משפחתי בגליל.
את רואה, אמרתי לשיר, איך הם משתמשים בי.
זה ההישג היחיד שלי בבית הזה, עידו אמר, שהיא לא הצליחה לעשות לי דה-אופנועיזציה.
דה מה?
דה- אופנועיזציה. זה התהליך שבו האשה הופכת אותך מאיש עם קאווסאקי שחור לאיש עם סובארו לבן.
סיכמנו שנצא מחר בשמונה בבוקר.
באוטו, כשהקפצתי את שיר הביתה היא אמרה, ככה מדברים על רייצ’ל ואתה לא אומר כלום, לא עושה כלום?
מה מדברים, את דיברת!
זה לא קשור. אם הייתי החברה שלך והיו מדברים עלי ככה ואתה היית שותק הייתי קופצת מהגג ואחר כך מעיפה אותך לכל הרוחות.
בסדר הפוך.
מה?
את יכולה קודם להעיף אותי ורק אחר כך לקפוץ מהגג.

בסוף קמנו בעשר ויצאנו באחת עשרה. לי ולעידו היה הנגאובר מחמישי בלילה. היה יום אפור ומשונה, חם-קר עם ערפל מאובק. כרמלי אמרה לעידו לא היית חייב להשתכר דווקא אתמול, עידו אמר בייבי, אני משתכר כל יום חמישי, היא אמרה, בדיוק, ולא היית חייב להשתכר אתמול. היא ישבה מאחור עם גילי שכל הזמן שאלה מתי נגיע, ועידו ואני מקדימה סיפרנו בדיחות, בהתחלה פוליטיות, אחר כך גזעניות ובסוף גסות. מה זה שלישיה? מספר אי זוגי.
אחרי שעתיים כרמלי אמרה תחליף אותי קצת. עצרתי, היא ניערה את החצאית שלה מהפרורים של הביסלי ועברה קדימה, עידו עבר למושב האחורי ונראה קצת כמו כשאני מנצח אותו בביליארד. גילי רצתה לצאת מהכיסא שלה ולשבת על עידו, היא יללה קצת, הוא נכנע ושקט השתרר באוטו.
הדלקתי את הרדיו, סופשבוע רגוע, ריידרס און דה סטורם.
כרמלי אמרה, בסוף אתו היא הכי נרגעת. העפתי מבט למושב האחורי, עידו וגילי נמנמו לחי אל לחי.
השלט מושב אמירים בצבץ לרגע מתוך הערפל.
כאן, תפנה כאן, כרמלי אמרה.
אני לא יודע, אמרתי, הטבעונים האלה.
מתאים לי עכשיו רחפנים בסנדלי טבע, כרמלי אמרה. נאכל ארוחה הוליסטית.
זה מה שחסר לי עכשיו.
אויש מה איכפת לך, לא תמות מקצת ין וינג באוכל שלך.
אני לא כל כך בטוח.
חשבתי שאתה ספונטני.
כן? על סמך מה?
שמועות.
אהה. מה עוד היא אומרת עלי?
נו באמת.
קצת כנות!
הדבר הכי נורא שאפשר לעשות לחברה זה להפגין כנות עם החבר שלה.
אבל את חברה גם שלי.
נכון.
היא שחררה בעדינות ביסלי מהיד הקמוצה של גילי והתחילה לכרסם.
אז את לא תספרי לה גם שום דבר ממה שאנחנו נדבר?
איזה תינוק.
באיזה צד את?
אני רעבה. תעשה יו טרן.
אם אני ורייצ’ל נפרדים את נשארת איתי?
אם אני נפרדת מעידו אתה נשאר איתי?
מה נפרדת, אתם הזוג, אתם הדבר הבטוח היחיד בעולם אכזר ומנוכר.
מה בטוח, שום דבר לא בטוח.
שתקנו קצת, התחילו חדשות ופתאום עידו אמר, הנה סטייקיה.
אתה ער? שאלתי.
בשביל זה נסענו לגליל, כרמלי אמרה, בשביל סטייקיה.
את רעבה או לא? עידו אמר, ואני החניתי.
דווקא היה שם מרק שעועית וקוסקוס והיה בהחלט מספק, ובכל זאת כרמלי שמרה על שתיקה ופרצוף ארוך בארוחה ובעצם עד סוף הטיול, שנהיה מין רצף נסיעות בערפל שנקטע רק ע”י עצירות לפיפי וקולה בתחנות דלק מאובקות.
גילי ישנה כל הדרך חזרה. כשנעצרתי ליד הבית שלהם כרמלי רטנה עכשיו היא לא תישן כל הלילה, עידו נשרך אחריהן עם הכיסא בטיחות ואמר תקפוץ מחר לכדורגל. צפרתי ונופפתי להם ורק גילי נופפה לי חזרה בעליזות עם השקית של הביסלי.
השעה היתה שש. ישבתי באוטו וחשבתי, הביתה? להורים? לרייצ’ל …
שלפתי הודעות מהבית. הי, זאת שיר. אה, תתקשר, אם בא לך. ביי.

היי. זה אני.
איי! מה שלומך?
די גמור.
פרטתי, נימקתי. קיוויתי שאני מצליח להכניס קצת הומור עצמי לתיאורי מסע שלי, אבל עשה רושם ששיר קלטה שם יותר רחמים עצמיים, כי היא אמרה, מסכן, מגיע לך פיצוי.
הלכתי עם זה ואמרתי יש לך איזה רעיון?
תלוי מה עושה לך את זה, היא אמרה.
מה עושה לך את זה?
[אני לא יודעת הרבה על מנגנוני/ הרגלי הפיצוי שלך, אבל] אני חושבת שהייתי הולכת על משהו שאסור לי והתאפקתי מספיק לדעתי.
היה לה ביפ של ממתינה.
אבל אל תלמד ממני, זה לא תגובה בריאה, היא הוסיפה לפני שהיא עברה לממתינה שהמשיכה לנדנד.
היא חזרה מהר. קיבלתי הצעה, היא אמרה. ערב בנות. ויין. בעצם זה משהו שקבענו כבר מזמן, כמעט שכחתי.
להערב?
כן.
ותשאירי אותי ככה, בלי פיצוי?
מה אני יעשה.
מה כל כך מדהים בערב בנות הזה? תבריזי להן.
זה עוד דבר שאני נמנעת ממנו, היא אמרה, לבטל משהו עם חברות בגלל גברים.
גברים! אמרתי, לכלכת. להגיד גברים זה יותר פלצני מלהגיד “לצאת עם מישהי”.
היא שתקה רגע. וואו, איזה זיכרון, היא אמרה, התרשמתי.
למה?
לגברים, סליחה על הביטוי, יש זיכרון מאד גרוע לשיחות. רק לבנות יש פרוטוקול עם תאריכים וכאלה.
אי רסט מי קייס, אמרתי.
למה?
אני לא גברים.
אז מה?
אז את יכולה להבריז להן בשקט.
אוי, אתה חלקלק, שתהיה לי בריא.
[בסדר, בסדר,] יש לי הצעת פשרה, אמרתי, אני אסיע אותך לערב בנות. כשתמצי תרימי לי טלפון, אני אבוא לקחת אותך ונעבור לחלק השני של הערב. אאיך?
איזה השקעה, שיר אמרה, בשביל מה לך לקחת אותי לשם?

באתי לאסוף אותה בשמונה. היא פתחה לי את הדלת בשמלה כחולה כהה צמודה ובשיער אסוף. היה לה את החריץ הזה בעורף שיש לילדים קטנים, יש לי חולשה לשקעים שמחלקים את הגוף לשניים, החלקתי עליו באצבע והיא התנערה בצחקוק נבוך.
אני נורא רגישה לדגדוגים, היא אמרה במדרגות.
אמרתי יש לי חולשה לחריצים.
היא התחילה עם הצחוק ברוורס שלה, אז אמרתי באמת, לא בעניין של גסויות.
בסדר, בסדר, היא אמרה, כשאתה מתחיל להסתבך יותר טוב שתשתוק.

קבענו שאני אתקשר אליה לשם כדי לעזור לה להחלץ באלגנטיות. התקשרתי לפני עשר לברר מה מצבה וגם קצת להאיץ בה, זה עבד.
הסתובבנו קצת עם האוטו ונעצרנו בבית קפה ליד הבית שלי.
אמרתי שהיא חייבת לנסות את העוגת מוס שלהם, היא אמרה שהיא תסתפק בקפה הפוך. הזמנתי לי עוגת מוס עם שתי כפיות ושמתי אותה באמצע השולחן, אבל שיר רק ערמה על הכפית את הקצף מהקפה שלה.
ערב בנות, אמרתי, מה עושים בערב בנות, רוקדים בת לוקחת בת?
לא רחוק מזה. שיחקנו אמת או חובה.
די.
כן. בעיקר אמת.
האכלתי אותה בכפית שלי. זה הצליח. היא התחילה ליישר את העוגה בביסים קטנים ורעבים.
אוי, זה טוב, אוי זה רע, היא אמרה.
בשביל זה יש חברים, אמרתי.
כן, היא אמרה, באמת מה עם הפיצוי שלך.
סימנתי למלצרית שתביא את החשבון.
אולי מה שאתה צריך זה פשוט אמבטיה טובה ולישון ולרבוץ בלי הגבלה, אתה יודע, שבת שלמה לא לדפוק חשבון לאף אחד ולשום דבר.
לא אהבתי את התפנית המייעצת הזאת.
את זה אני עושה בכל מקרה, אמרתי, זה מה שעידו צריך, הוא אין לו לאן לברוח.
לא הייתי דואגת לעידו, שיר אמרה, הוא בשלו וכרמלי בשלה, אין להם אטרף על כלום, אתה יודע, לפעמים הם אפילו לא יודעים אחד אם השני בבית.
כשהמלצרית התרחקה עם כרטיס האשראי שלי התחיל להתנגן הסלואו הזה, A Whiter Shade of Pale.
הייתי רוקד עכשיו את הסלואו הזה, אמרתי, כשאני חושב על סלואו אני חושב על השיר הזה.
היא נעה מצד לצד בכיסא שלה.
כשיצאנו מהקפה הולכתי אותנו בטבעיות לבית שלי. שיר היתה די שקטה יחסית לעצמה.
כשנעצרתי והוצאתי את המפתח היא אמרה, אתה לא מחזיר אותי הביתה?
את רוצה הביתה? שאלתי קצת כמו אבא, מרגיש פתאום את העייפות מכל היום.
בואי נעלה נשמע רגע את השיר הזה, יש לי את הפסקול של The Big Chill, אמרתי.
כשנכנסנו מייד שמתי אותו, שיר מספר תשע, ולקחתי ממנה את התיק, אני יכול לקבל אותך לריקוד הזה?
היא היססה.
זה הפיצוי, אמרתי.
היא חייכה מין חיוך איכסה של ילדה במסיבת כיתה אבל שיתפה פעולה.
סלואו. הסתובבנו בחדר מחובקים לחי אל לחי, הצמדתי אותה כמו הבנים החרמנים, הרגשתי את החזה שלה, שהיה די גדול, הרכנתי את הראש שלה אל הכתף שלי, ממשש את החריץ בעורף שלה, גולש איתו לגב מתחת לשמלה.
הי, היא אמרה.
אמרת שפיצוי בשבילך זה לעשות מה שאסור לך, אמרתי כמעט בלחש, אוחז עכשיו באגן שלה, ממשיך להוביל אותה בסלואו, לכיוון המיטה שלי.
אבל זה לא הפיצוי שלי, זה הפיצוי שלך, היא אמרה בקול חלוש, בסוף תמיד האשה משלמת את המחיר –
קרבתי את השפתיים שלי לשלה, ודיברתי כמעט לתוכן, שיר, את נמשכת אלי?
היא כנראה אהבה מאד לעשות דברים שאסור לה, לא הבנתי מאיפה היה לה את האוויר, צוללנית, אמרתי, הרגשתי את הצחוקי רוורס שלה, לקחתי אוויר והמשכנו להתנשק עד סוף השיר, שהיה מתוכנת לחזור על עצמו פעם שניה. חיככתי את האף שלי בלחי שלה ורפרפתי בלשון על האוזן שלה, לרגע עבר לי בראש, אזור ארוגני, תמיד עובד, אתה לא באמת חושב את זה, אתה לא ממש מניאק, היד שלה צמררה לי את הגב עם הציפורניים, האצבע של היד השניה טיילה [הלוך וחזור] לאורך החיבור שבין הירכיים של שנינו, עוקפת אותו ברגע האחרון. העיניים שלה נעצמו. עזרתי לה לגלוש למיטה שלי, עבר לי בראש הרגעים האלה בסרטי טבע שהנמר לופת את הטרף שלו כשהוא עדיין בחיים. היא ביקשה שאני אכבה את המנורה. סובבתי את הדימר למינימום, אבל היא אמרה עד הסוף, כיביתי ואמרתי, עד הסוף. היא מצאה את השפתיים שלי ונשקה אותי עם הביסים הקטנים הרעבים, רכנתי מעליה, הפשלתי בעדינות את השמלה שלה, ויחד הורדנו לה אותה עם החזיה. היא משכה למטה את הגרביונים והתחתונים, סילקתי אותם והיא אמרה, וויי, הלך עלי, אנחנו עושים את זה. את מתוקה, לחשתי כשנכנסתי אליה לאט. התפוצצתי.
התפוצצתי, אמרתי וקרסתי עליה. היא המשיכה ללטף אותי בגב ובעורף ובשיער, הרגשתי ענן חם ורעב עולה מבין הרגליים שלה ורובץ על שנינו.
אחרי כמה דקות, כמעט בלי לצאת ממנה שכבנו שוב והיא לא הרשתה לי להדליק אפילו אור קטן שאני אוכל לראות את החיוך המלוכסן, רק שמעתי אותו בנשימות שלה. אל תחשוב על לעשות שאני אגמור, היא אמרה, זה ממילא אף פעם לא קורה לי בפעמים הראשונות עם מישהו.
יותר מדי מחשבות במוח אפרוח שלך, זה לא בריא, התנשפתי, היא צבטה אותי צביטה קטנה בטוסיק ואמרה לא, באמת, עד שאני נרגעת, אם בכלל, אתה יודע. אמרתי, Thanks for the tip. היא אמרה, הי, עוד לא שמעתי אותך מדבר אנגלית. מאד משכנע.
שתקתי, הרגשתי פתאום כאילו רייצ’ל נכנסת למיטה וירד לי, ירד לי לגמרי.
ידעתי ששיר חושבת שזה ההסברים שלה על הגמירות עשו לי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד לה שהיא טועה.
זה בסדר, היא אמרה כמו שבחורות אומרות, גם אתה מתרגש, אבל בקול שלה שמעתי איך היא מתחילה להיות אבודה. אמרתי, את יכולה להוסיף את זה לרשימה שלך.
איזה רשימה?
של הסיוטים. הגדולים, אני חושב.
נראה לי שאני אצטרך להוסיף טור שלם לרשימה הזאת.
למה?
עכשיו יתחילו כל המשחקים האלה של מי יתקשר, אבל בעצם לא יהיו אפילו משחקים, כי אתה לא פנוי, ואם יהיה לי רע אני יכולה לכעוס רק על עצמי –
די, די, די, אמרתי, קצת כמו שעידו מדבר לגילי, מנשק על המצח, על העפעפיים, על הלחיים, על הצוואר, בואי נעשה רשימה אחרת.
ציצי, אמרתי, גוחן ומצייר עם הלשון מעגלים הולכים ומצטמצמים סביב הפטמה שלה, מעביר אצבע ברווח שבין שני השדיים וגולש לאורך הבטן. פופיק, אמרתי, מצייר סביבו מעגל שבלולי, מחליק את היד מתחת לגב התחתון שלה, דוחק ומגלגל אותה קצת על הצד וממשש את הישבנים העגולים המלאים, טוסיק, אמרתי, מעלה את עצמי חזרה למעלה ונצמד אליה מאחור, מרגיש את הגב התינוקי שלה נדרך ואת הנשימה נעצרת. שיר, אני לא בטוח שאני אצליח לגמור את הרשימה הזאת, אמרתי, מנסה לשמור על קול יציב, פולש לתוכה בלי שום הדרגה. הקולות שיצאו ממנה הזכירו לי את איך שהיא בכתה לי לתוך החולצה בשירותים. אני חושב שניחשתי שהיא תישמע ככה. אוחז בשדיים שלה נעתי מאחוריה בתוכה ואליה ואמרתי שיר, שיר. היא השחילה את האצבעות שלה בין האצבעות שלי והידקה אותן חזק. שיר, שיר, הפה שלי אמר. אני בתוכך, חשבתי, עם היד השניה הפניתי את הסנטר שלה קצת אחורה ונשקתי אותה, מרגיש אותה פריכה, מפנה לי עוד ועוד מקום בה, התנועות שלנו נעשו יותר ויותר קרובות וקטנות, ואז כאילו שהתבייתה איזה פצצה חכמה [והתחילה לטוס במסלול שלה, הרגשתי שאנחנו רק פועמים ביחד בספירה לאחור. עכשיו בקע ממנה קול שדמה יותר למפולת או שיטפון מאשר לקול של אשה, רוורסים קטנים ומשתנקים חלבו אותי, ותקפתי באבחות גדולות וחדות. אמא, היא אמרה והתנפצתי אליה בגל ועוד גל עד שדעכתי לאט. היה רעש נורא, מהלבבות של שנינו, ואמרתי שיר, מתוקה.
אאה.
אני רוצה לראות אותך.
סובבתי טיפה את הדימר, כתמים אדומים התפשטו על הצוואר והחזה שלה, היא כיסתה עם הזרוע על העיניים, הנחיריים שלה רטטו בעדינות שאתה מוצא אצל ארנבות. השפתיים שלה נחו תפוחות ומצויירות, ואחר כך הסתלסלו בחיוך המלוכסן [שמזכיר לי את ביורק].
שיר, אמרתי.
ממ.
נישקתי אותה ושוב הסתכלתי בה, ושוב נשקתי ושוב הסתכלתי. שיר.
הרגשתי אותה אבודה מתחת למבטים שלי, נישקתי אותה שוב, רוצה להגן עליה, לא יודע ממה. אולי מעצמי.
הזין שלי אותת איתותים חלושים, נשכבתי על הגב והיא התכרבלה אלי. כיסיתי את שנינו, הזרועות שלי הצמידו אותה אלי מתחת לשמיכה, עצמתי עיניים.
שיר.
אה?
נוח לך?
אהה.
שכבתי בעיניים עצומות ולא הצלחתי להירדם. השתחררתי והסתובבתי לקיר, אני רגיל לישון על צד שמאל. האור בחרכים של התריס האפיר, היא אמרה אולי אני אלך לישון במיטה שלי.
אמרתי איך שאת רוצה.
היא התחילה לפשפש מתחת לשמיכה, דגה את הגרביונים עם התחתונים, גיששה אל השמלה על השטיח והנעליים מתחת למיטה והתלבשה בחדר אמבטיה. שמעתי אותה בהול מזמינה מונית וטורקת בעדינות את הדלת.
הבטן שלי התחילה לקרקר, כאילו התרוקנה יחד עם המיטה. לפני ששקעתי בשינה חשבתי אולי לא הייתי צריך לתת לה ללכת.

התעוררתי אחרי שעתיים שלש, לגמרי ערני. הרמתי את הטלפון וראיתי שיש לי הודעה מאתמול בערב, מרייצ’ל. חייגתי את המספר שלה, היתה ממתינה ומייד ניתקתי. התקלחתי, התגלחתי, קפצתי להורים, הטקסים הרגילים, ומשם לעידו. כרמלי הלכה עם גילי לאמא שלה ואנחנו שתינו בירות, הקשבנו לשירים ושערים, אחר כך ראינו וידיואים ישנים שעידו עשה כשהוא היה בחוג לקולנוע, אפילו היה לי שם תפקיד אורח, משתין במשתנה ציבורית.
אחר כך הוא הרים משקולות ואני בהיתי בערוץ הילדים. הוא טפח לי על הגב, יאללה, לך תישן קצת, שלא תירדם במשחק.
השתרעתי על הספה בחדר העבודה שלו, קרני שמש אחרונות נכנסו מהגג, הורדתי את הצלונית ונמנמתי, שעה, אולי יותר. התעוררתי בחושך לקולות מוכרים מהגג.
אל תדאגי, אני אתאושש. אני כבר די שולטת בחומר, אחרי לילה כזה [שגבר מרשה לעצמו להביע רגשות,] צריך לעשות מקלחת קרה ולשנן לעצמך שהיה זיון וטוב שהיה, וכל קשר בין הזיון הזה לבין ההזיות שהיו לך תוך כדי על אושר ועושר וכלב הוא לגמרי מקרי ולגמרי על אחריותך.
ריווחתי / פסקתי בשתי אצבעות בין שני שלבים בצלונית וראיתי אותן יושבות על הכסאות נוח עם ערמה של פקנים.
זה לוקח כמה ימים, שיר המשיכה, אבל בסוף האסימון נופל.
אני חושבת שאת צריכה לתבוע את הלאב אדיקשן האלה, כרמלי אמרה, או ללכת למנזר.
תאמיני לי שזה שיעורים שלמדתי על בשרי, והפגישות רק נותנות לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
שמענו עליך והדקלומים שלך, כרמלי פיצחה שני פקאנים אחד בשני, ומה עם האומץ לשנות את אשר ביכולתך? והתבונה להבחין בין השניים, היא אנפפה, איך אני שונאת את המגילה הזאת. איכס זה רקוב! היא העיפה לקערה חופן של פרורים וקליפות, שמה את הקליפס שלה בפה, גילגלה את השיער על הקודקוד, תפסה אותו עם הקליפס ולקחה עוד שני פקנים.
הן פיצחו ושתקו.
אוי כרמלי, תדברי אלי, שיר אמרה, תדברי איתי על משהו, לא משנה מה.
לקחתי את הנעליים שלי ביד, התגנבתי לדלת הכניסה, ויצאתי מהבית מבלי לטרוק אותה. ירדתי למטה והתקשרתי לפלאפון של עידו.
אמרתי לו שאני למטה, ושאלתי אם כרמלי ושיר יודעות שהייתי. הוא אמר לא, מה עובר עליך? אמרתי לו אחר כך, הוא שאל אם אני מתכוון לחזור לראות את המשחק ואמרתי שאני חושב שכן.
התקשרתי לבית של שיר, השארתי לה הודעה שתתקשר אלי לנייד, התקשרתי לעידו הביתה ובקשתי את שיר.
תגיד אתה בסדר, הוא אמר, נפלת על השכל?
אולי יותר גרוע, אמרתי.
יום שלם אנחנו מגרבצים פה ואתה לא אומר מילה –
בחייך, לא עכשיו. אם שיר נמצאת תגיד כן היא כאן ותיתן לי אותה.
כן, היא כאן, הוא קריין ושמעתי נשימה חטופה ואת ההלו המופתע שלה.
היי.
היי.
איך ישנת?
בסדר, היא אמרה, השינה הזאת של בוקר. מה איתך?
מצויין, אמרתי. כן, היה מצוין.
ישנת טוב, היא אמרה.
לא אמרתי שישנתי טוב. אבל היה מצוין, את יודעת.
מממ.
היתה שתיקה.
אני מקווה שלא הבנת אותי לא נכון, אמרתי, אני לא רגיל לישון עם מישהי.
המשכנו לשתוק.
שיר?
כן, סליחה, בלעתי מטאטא.
אני עוד מעט מגיע, אמרתי.
אני עוד מעט הולכת, היא אמרה, לסבא שלי. אני מדפיסה לו איזה מכתב, הוא כותב הרבה מכתבי תגובה לעיתונים.
וואלה. נכדה.
כן. היא צחקקה.
ואחר כך?
אולי נלך לצעוד קצת בפארק. זה טוב בשבילו, וגם לי זה לא יזיק.
דמיינתי את שיר בטרנינג ונעלי נייקי הולכת שלובת זרוע עם סבא שלה, גם הוא בנעלי נייקי. היא יכלה להשמע קצת יותר פתוחה להצעות.
את לא נשמעת פתוחה להצעות.
אני מעכלת.
שוב עבר לי בראש איך זה להיות מעליה, להרגיש אותה מפרפרת, שוקעת, הולכת לאיבוד. בטח ככה זה עם בתולה, חשבתי פתאום, זה היה כמו לקחת ממישהי את הבתולין שלה.
שיר הבתולה.
מה?
סתם. אני עולה.
מה? אתה כאן? זה לא פייר, אני נורא ג’יפית.
ג’יפית זה טוב, אמרתי.
אני מאלה שלפני שאתה מתעורר זוחלות לחדר אמבטיה ועושות שיפוץ כללי.
מה קרה לך, אני כבר ראיתי אותך בשפל המדרגה.
זה לא היה בבוקר שאחרי, היא אמרה.
בא לך משהו מפיצוציה, אמרתי, תזחלי לחדר אמבטיה ובינתיים אני אביא לך – שוקולד? ארטיק? ארטיק דיאט?
איזה מתוק, היא אמרה, תביא לי מסטיק עגול. מהגדולים האלה.
אהה. מהגדולים האלה.
צעדתי לפיצוציה בטורבו היפראקטיבי, פצצת טטראזין, כמו שכרמלי אומרת.
כשעליתי חזרה ראיתי שהדלת עדיין פתוחה. נכנסתי יחף ונעמדתי עם השקית מאחורי הפתח של הגג. כבר לא בניתי על זה ששיר תדבר חופשי לידי.
הכי הורס אותי זה מישהו שאני הרוסה על הפאקים שלו.
זה ההרס העצמי שלך, כרמלי אמרה, אני לא אומרת שלי אין את זה, אבל זה מה שזה.
נכנסתי ברשרוש שקיות. שמעתי אותכם, אמרתי והוצאתי את המסטיק העגול האדום. שיר הושיטה את היד, משכתי אותו אחורה והגשתי אותו ישר לפה שלה. כרמלי הסתכלה עלינו בחיוך סלחני.
עידו נכנס ואמר, שלום לך. מה שלומך? תמחק את החיוך האווילי. מה זה הערימת דפים הזאת בשירותים?
כרמלי המשיכה עם האגוזים. זה סיפור קצר של אמיר, על בחורה נכה, שיכולה לזוז רק בסקס.
סיפור חייך, בייבי.
עכשיו גם זה לא, היא אמרה.
שיר אמרה טוב, אני זזה.
הסתכלתי אחריה, מנסה לשמור על פוקר פייס, אבל מייד אחרי שהיא יצאה עידו גרר אותי למטבח. התמסרנו במשפטים הקצרים האלה, של התקופה הטובה שלנו.
הוא נשען עם המרפק על השולחן במבט מהורהר וביד השניה סובב את המלחיה סביב עצמה. אחלה, באמת אחלה, אבל אל תהיה חרא, הוא אמר, בעניין של רייצ’ל. זאת אומרת תהיה חרא, אבל תהיה בסדר, אתה יודע, תבוא אליה, תגיד לה שהיא בחורה על הכיפק, אתה יודע, תגמור איתה כמו בן אדם.
כרמלי שירבבה את הראש למטבח, זה לא אני זה את, היא אמרה.
יופי בייבי, עידו אמר.

ביום ראשון בבוקר עקרו לי שן בינה. היו לי שתיים שצמחו אצלי הצידה. כשהגעתי הביתה זה התחיל לכאוב. כל צד ימין התנפח לי. לקחתי כדור והתקשרתי לשיר. היא באה עם דברים רכים בשבילי, פירה ופנה קוטה. והליקר דובדבנים.
כל הכלים שלי היו בכיור, השתמשתי בצינצנות מילקמן ריקות בשביל הליקר.
שיר העיפה לכורסה את ערמת הכביסה הנקיה שכיסתה את כל המיטה והתיישבה על הקצה.
אני עובדת על עצמי לא לסדר לך, היא אמרה, זה ההתמסרות יתר שאני צריכה להמנע ממנה.
וחוץ מזה אני לא יודעת מה זה אומר לגבי זה שלא איכפת לך בכלל שאני אראה ככה את הבית שלך, היא אמרה.
זה אומר שאני לא מסתיר ממך כלום, חייכתי.
איזה כיף שאתה עקום, היא אמרה.
היא לא רצתה להסביר למה. היא נזהרה לא להכאיב לי בנשיקות. גם אני נזהרתי עליה. לא יודע במה. כמו שאני נותן לגילי לנצח אותי במשחקים.
רכות רכות שבא לבכות, מלמלתי, כובש את הפנים בחזה שלה, קצת מסומם מהשילוב של כדורים וליקר דובדבנים.

אני לא יודע למה חיכיתי שהנפיחות תרד לפני שהתקשרתי לרייצ’ל. קבענו שאני אבוא אליה בשישי בצהריים, אחרי שהיא לוקחת את עמרי מהגן, אבל היא התקשרה קצת לפני ודחתה לאחר הצהריים, שהיא תספיק לשים את עמרי אצל אמא שלה.
בדרך התערבלו לי בראש המשפטים שתכננתי שאני אגיד לה. לפני שיצאתי מהאוטו הצצתי בראי, ממשש את הסנטר שלי, וכיביתי את הפלאפון.

היא פתחה לי את הדלת באוברול [קורדרוי תכלת אפור] ומתחתיו רק חזית תחרה שחורה. רק הגעתי הביתה, היא התנצלה, אבל היה לה ריח רענן של מקלחת.
רייצ’ל, את בחורה מדהימה, שלפתי את אחד המשפטים שלי.
מממ. היא אמרה, גם אתה, והחליקה עם האצבע בתנועה סיבובית על הבטן שלי. ובאמת עשית לי משהו טוב, המשכתי כשהעיניים שלי עוקבות אחרי הכתפייה של האוברול שצנחה מהכתף שלה.
,Any time היא אמרה, מושכת אותי אליה בחולצה.

כשיצאתי מרייצ’ל נכנסתי לאוטו ונסעתי בלי מטרה ברחובות ואחר כך בכביש החוף. מצאתי את עצמי בשדה ההוא בחבצלת ליד הים, החניתי על הכורכר, פתחתי את הדלת והסתכלתי על מה שנשאר מהשקיעה, גושי עננים אפורים כהים עם פס וורדרד בשוליים. נהיה קריר. רציתי להתקשר לשיר.
הפלאפון שלי צלצל, כרמלי. הם עושים מחר בערב פונדו על הגג. אני מוזמן. שתחנקו עם הפונדו.
מה?
אני לא חושב, מלמלתי, אני חושב שלא.
שיר לא היתה בבית, השארתי לה הודעה, שאני רוצה לקפוץ.
כשנכנסתי היא הביאה שוב את הליקר ההוא של סבא שלה.
אמרתי לה שאני רוצה לדבר איתה.
תדבר, היא אמרה והתחילה למזוג.
אמרתי שניה, בואי רגע.
העפתי את העיתונים מהספה שלה ורבצנו אחד מול השני, כרכתי את הברך מעל הירך שלה.
שיר, הייתי אצל רייצ’ל, אמרתי לוקח קווצת שיער שלה ביד, את יודעת, לסגור את זה.
העיניים שלה היו מצומצמות ויד אחת כאילו מגוננת על הבטן שלה.
ושכבנו, אמרתי.
היתה לי הרגשת כוח משונה, כמו אחרי יריות במטווח, ומיד אחר כך רפיון בכל הגוף.
למה אתה מספר לי את זה, היא אמרה אחרי כמה שניות. הרגשתי את הגוף שלה מתאבן, ואחר כך בקטן כאילו מתמוטט לתוך עצמו, לתוך המיטה.
[הקול שלה נשמע עמום, כמעט חנוק.] לקחתי את היד שלה.
אני חושב שאיתך אני לא רוצה לשקר.
או. קי. לא שיקרת, היא אמרה, מרחיקה את היד שלה שהיתה עכשיו קרה.
ניסיתי לאסוף אותה אלי, הגוף שלה היה נוקשה, לא, לא, היא אמרה, [ונזכרתי ב – No, no של טיפי הדרן כשהיא פוסעת החוצה בסוף של “הציפורים”.] שיר –
היא התיישבה. תלך בבקשה, היא אמרה, מכסה את הפנים שלה בשתי ידיים.
אני מצטער, אמרתי. [לא התכוונתי להכאיב לך.] היא אמרה, בבקשה תלך.
שיר?
זה בסדר.
אני לא רוצה ללכת.
הרמתי את הסנטר שלה, ניסיתי להסתכל בעיניים שלה, הן הסתכלו למטה.
אני רוצה להיות לבד.
התקרבתי והתחלתי להמטיר נשיקות על הפנים שלה, היא הדפה אותי וסובבה את הראש. בבקשה. תלך.
קמתי. אני אתקשר אלייך אחר כך.
תסגור אחריך.
בלילה השארתי לה שתי הודעות. גם לי חיכתה הודעה.
אני רוצה להבין. מה בדיוק עובר לכם בראש? לא, אל תענה לי. אני יודעת. נדלקת עלי וזה עבר לך. נכון, אני מושכת אותך ואני מתוקה וטוב לך איתי במיטה. אבל אתה מרגיש שזה לא התקדם לשום מקום. נכון? נכון? אני נראית בסדר ובנאדם טוב ואתה מעריך אותי מאד אבל פתאום אתה לא בעניין. [ממשיך הלאה.]

עבר שבוע. היה לי שוב תור אצל דר. שור, העקירה השניה. שוב חזרתי הביתה נפוח, הפעם בצד שמאל. לא בדקתי הודעות, חייגתי את המספר של שיר והנחתי מיד חזרה את השפופרת. רציתי את הדברים הרכים שלה.
[פתחתי את המקרר, הוצאתי סלט טונה של אמא שלי, שמתי על לחם, אכלתי בעמידה ואחרי שני ביסים נתקע לי.] לקחתי כדור נגד כאבים, חלצתי נעליים, הורדתי את המכנסיים, הדלקתי טלוויזיה, שטפתי את הפנים במים קרים ונתקלתי עם האצבע הקטנה של הרגל בתפס גומי של הדלת. שיט. התיישבתי על הדופן של האמבטיה עם הפנים בתוך הידיים, קולט עם הלשון טיפות קמצניות כמו המים עם חלודה שיוצאים מהברז אחרי הפסקת מים, הסרעפת שלי התחילה להשאב בקפיצות עוויתיות קטועות, קצת כמו הרוורסים שלה. היא במרחק של שיחת טלפון אחת אבל אני לא יכול להסתכל בעיניים האלה שמשלימות עם זה שהן לא יכולות להסתיר כלום, להסתחרר מתחושת הכוח המשכרת כשהן מזמינות אותי לקחת את השליטה שהיא מאבדת על הגוף שלה, האמון הזה שבו היא מוסרת לי לרגע את כל מה שיש לה, ואז לטעום את הרעב הזה, לשקוע ברועד הזה, למשש את הבושה שלה.
ואחר כך החיוך המלוכסן כמו של ילדה, לא כמו של המפלצות האלה המתוחכמות.

בשבת בצהריים כרמלי עשתה לגילי יומולדת בפארק הירקון. עידו ביקש ממני לעזור, איכשהו נראה לי שהוא עושה את זה דווקא בגלל שכרמלי הפסיקה לדבר איתי.
היה פיקניק, היו בשרים על האש, היה פטל, היתה במבה, היתה ליצנית, היו הרבה ילדים זבי חוטם, היה גם עמרי, רייצ’ל השאירה אותו והלכה והיה לי ברור שזה בגללי.
אחרי הפיזור נשארתי לשחק כדורסל עם כמה חיילים, מזמן לא עשיתי את זה, התחלתי להתנשף והפנים שלי התלהטו, אבל שמרתי על כבודי. אחרי לחיצות ידיים וטפיחות הדדיות אמרנו להתראות בשבוע הבא, והיה לי ברור שלא אני ולא הם מתכוונים לזה. התיישבתי להתאושש על ספסל ופתאום ראיתי אותה, בטרנינג אפרפר ונעלי ריצה, שותה מאותו ברז יחד עם כלב מעורב מאד גדול, ואחר כך ממשיכה ללחוץ על הכפתור של המים עד שהכלב גמר לשתות, וחוזרת ללכת אתו ועם איש גבוה ושזוף שנראה בן שבעים ומשהו.
נשארתי לשבת על הספסל והסתכלתי אחריהם עד שנעלמו. לקח לי הרבה זמן לקום מהספסל.
ביום שבת אחרי זה ראיתי אותו הולך לבד עם הכלב. התחלתי ללכת אחריו. אמרתי, סליחה, מה השעה? הוא הסתכל בשעון ואמר חמש ורבע.
פתאום שמתי לב לשעון שלי, הסתכלתי בו בריכוז, מעמיד פנים שאני משנה קצת את הכיוון.
הוא חייך, כאילו שואל זה בסדר, גמרנו?
התחלתי ללכת לידו.
אמרתי אני חושב שכבר ראיתי אותך פעם הולך פה.
כן, הוא אמר, זה יכול להיות.
אבל אז לא הלכת לבד, אמרתי, הייתי עם איזו בחורה.
יכול להיות.
אז היום היא לא באה, אמרתי.
לא, היא נסעה.
נסעה? לאן?
כעסתי על עצמי על החוסר שליטה, אבל הוא כאילו לא שם לב, זרק מקל לכלב שלו ואמר היא נסעה ללונדון.
קפץ לי משהו בחזה. היה לי קשה לבלוע את זה בלי שהוא ישים לב. קיוויתי שהוא יגיד לכמה זמן, ובאיזה עניין.
תן תן, הוא אמר ושחרר את המקל מבין השיניים של הכלב והשליך אותו שוב למרחק. הכלב פזל אלי בשפה עליונה משוכה למעלה, חושף שיניים מגחכות בצד אחד.
נפרדתי מהם במחמאות מגומגמות לזריזות של הכלב.

נסעתי הביתה להתקלח ואחר כך הלכתי לעידו, לראות כדורגל והכל.
רייצ’ל הגיעה תלויה על זרועו של אמיר, וגם משכה אותו בצחקוקים לחדר העבודה של עידו. הרגיז אותי שהיא חושבת שזה יכול להזיז לי.
תגיד, מה משביז אותך, עידו אמר לי כשקמתי ללכת מייד אחרי הכדורגל. אמרתי שהיה לי שבוע מחוק וגם סופשבוע מחוק ושאלתי אותו, תגיד מה עם שיר, היא נסעה לחו”ל?
אני חושב. כרמלי אמרה משהו על איזה נסיעה.
לא בקשתי ממנו שיברר, ממש לא רציתי להכנס איתו לעניין של שיר.

בשבת חיכיתי שוב בפארק על אותו ספסל, והם הגיעו, בחמש ורבע בדיוק.
כשקמתי אליהם הוא הגיב לשלום שלי בחיוך והרמת גבה. הלכתי לידם, תמיד אני חושב שזקנים בודדים יקבלו את חברתי הצעירה בהכרת תודה, אבל הוא נראה מאד שווה נפש הסבא הזה.
היא עוד לא חזרה, אמרתי.
הנכדה שלי? לא, היא עוד לא חזרה, הוא אמר.
היא בטח חסרה לך, אמרתי.
כבר דמיינתי איך הוא מספר שאין מי שידפיס לו את המכתבי תגובה לעיתון, ואיך אני מתנדב ומדפיס לו את המכתבים, הדבר נודע לשיר במקרה והיא רואה אותי באור אחר.
הוא שוב הרים גבה ואמר, זה נעים כשהיא באה, אני אשמח כשהיא תחזור.
הלכתי הביתה והשתרעתי על הספה מול הטלויזיה.
ברבע לעשר עידו העיר אותי, תגיד אתה חי? אנחנו מנצחים!
בהיתי במסך, זה היה בכלל סרט על איגואנות בערוץ שמונה.

ביום שלישי עידו התקשר, הוא צריך עזרה בלהעביר כמה דברים. שלו. אחותו נוסעת לחודשיים, והוא יגור בינתיים בדירה שלה, ככה, לניסיון. רעיון של כרמלי. הזענו בשקט, באוטו הוא לא דיבר על זה אז לא שאלתי. עשינו שתי נגלות וחזרנו אליו הביתה להתקלח.
היא פה, עידו אמר לי כשיצאתי מהמקלחת, שיר.
נכנסתי למטבח, כרמלי קצצה ירקות על קרש במהירות מפחידה של שפים.
היי, אמרתי, חותכים?
אל תתאמץ, היא אמרה.
מה?
בעניין שלי. אתה נשאר עם עידו. אני נשארת עם שיר.
ועם רייצ’ל, אמרתי.
לא, בעניין של רייצ’ל נשארתי ניטרלית, אבל בגלל שיר אני כבר לא.
אני –
אתה, אתה חתיכת שמוק ששום פסיכולוג לא יעזור לו, באמת חבל לי עליך אבל אני לא מוכנה שתדפוק לי את שיר. [היא החברה הכי טובה שלי, ואני אוהבת אותה.] ממש לא נעים לי להיכנס למטבח שלך את יודעת, ולהוציא בירה מהמקרר שלך, אמרתי.
אתה בא לעידו, כרמלי אמרה, ו[אם קשה לי עם זה] אני אעשה לך פרצופים, מה אני יעשה.
זה מגוחך, אמרתי, אני פורש.
אין לך ממה, כרמלי אמרה והקפיצה בנחישות את הירקות בווק.

נעצרתי בין הגג לדלת הכניסה, מסובב את הצרור מפתחות על האצבע, [חושב אולי עדיף להתקשר לשיר הביתה ולא להפתיע אותה כאן, מקווה שבכל זאת מישהו יגיד לי הי, לאן,] ואז היה ברדיו השיר הזה, A Whiter Shade of Pale.
הגברתי, נכנסתי לגג ואמרתי, השיר שלנו.
אין כזה דבר השיר שלנו, שיר אמרה, אף אחד לא אומר לי השיר שלנו.
אני אומר לך. השיר שלנו.
לא היה בה שום דבר לונדוני. היא היתה בטרנינג האפרפר, בלי איפור, השיער שלה היה אסוף בקוקיית מיני-מאוס של גילי.
בואי, לחשתי, לפני שהוא יגמר.
אמא שלי תמיד אמרה שאני קלה להשגה, היא אמרה כשהצמדתי אותה.
הלוואי, אמרתי. אמא שלך צדקה, חשבתי ואני שמוק ששום פסיכולוג לא יעזור לו.
כשגמרנו את הסלואו ו[פקחתי את העיניים], ראיתי את כרמלי עומדת בפתח עם המגבת מטבח ביד אחת והכף עץ ביד השניה ונדה בראשה.
לאב אדיקשן? חבל על הזמן, היא אמרה, תלכי לחוג מקרמה.
אני אמרתי, כן, תפסיקי ללכת לשם ותשכחי את כל מה שלמדת. אני רוצה שתתמכרי לי.
שיר אמרה אלי, תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
אמרתי, כן, כרמלי כבר לא תשתנה.
כרמלי אמרה, כן, אני הדבר היציב היחיד בחיים שלה מכיתה ט’.
ואני אהיה הדבר היציב בחיים שלה עד שהקטטר יפריד בינינו.
סליחה? אתם לא מתחתנים או משהו.
למה לא, אמרתי.
השתגעת? שיר אמרה, להציע לי בשידור חי, ועוד ליד המפלצת הזאת?
סליחה, אתם בבית שלי, ואם קשה לכם עם זה אתם יכולים ללכת.
אנחנו הולכים, אמרנו.
מדברים באנחנו, מקרה אבוד, כרמלי מלמלה.
ירדנו יחד למטה, עברנו את האוטו שלי והמשכנו לירידה אל הים.
עלו לי כל מיני משפטים אבל לא יכולתי באמת להגיד אותם. אמרתי את בטח חושבת עלי דברים איומים.
אני לא מאלה שמסובבות גברים על האצבע, שיר אמרה, ואני לומדת להשלים עם זה.
הגענו ונשענו על המעקה. היתה רוח קרירה. שיר הצטמררה ואני העליתי על הראש שלה את הקפושון של הטרנינג וחיבקתי את הכתפיים שלה. הרגשתי שוב את הגב התינוקי נדרך ואחר כך נרגע בחיבוק שלי. על החוף האיש של הכסאות נוח כבר התחיל לאסוף ולהעמיד אותם בשורות צפופות. מאחורינו מוכר בלונים התחיל להתקפל ואיזה ילד צעק בלון של בגס באני ואמא שלו אמרה פעם אחרת.
הסטתי קצת את הקפושון ונשקתי את הלחי. הפנים פנו לעברי, עוד פעם המבט של החיה שצדו אותה, הרגשתי את הדם חוזר לגוף שלי, אחרי כל הזמן הזה. נתתי נשיקה לשפתיים, הרגשתי המיית יונה שאי אפשר לשמוע, נתתי עוד נשיקה רכה, שוב נזהר עליה.
הדפסת מכתב לסבא?
הממ הממ.
עוד נשיקה.
והלכת איתו לפארק.
הממ. הממ.
[נשקתי אותה,] את נכדה טובה.
צחקוקון רוורס לתוך הכתף שלי.
לקחתי את היד שלה, הצמדתי לחזה שלי. היא קרבה והצמידה גם את האוזן שלה.
[מרגישה אותו?] [אהה.] הוא עובד.
כן.
הרגשתי את הריאות שלה מתמלאות בהמון אוויר ומתרוקנות לאט. הריאות שלי התמלאו באוויר והתרוקנו לאט.
נשמנו יחד. היה ריח של הים ושל תירס ושל נפט מהגלגלת זפת ליד הברזים.
לא יודע כמה זמן עבר. סובבתי טיפה את הפנים וגם היא והאפים שלנו נפגשו והתחככו בעדינות, ואז השפתיים. החזקנו אחד באגן של השני, העיניים שלה נצצו כמו בשפעת עם חום גבוה, הרגשתי אותה מתמוססת, [נשאבת אלי, ושאני חייב להיזהר עליה. אני בוער, אמרתי,] סובבתי חזרה את הפנים והמשכתי לנשום איתה, מנסה להרגיע את שנינו. ראיתי שני ילדים עומדים עם מקלות סביב מדוזה ענקית על החול, מסתכלים אחד על השני בציפיה.

“אבל מי יודע מה יקרה אחרי סיפור זה”

דברי הסיום של המספר באופרה הסינית “שאניאנג”

על הכותבת נטליה ויזלטיר

נולדה בירושלים וחיה בתל-אביב. תרגמה ספרים ומחזות ופרסמה סיפורים קצרים ומאמרים בעיתונות. מיוזמי "הלו שלום", קו לשיחות טלפון ישירות בין ישראלים לפלסטינים (6364 כוכבית מכל טלפון). עובדת כמטפלת הוליסטית, ומייצרת במפעלה הביתי תכשירי טיפוח טבעיים בהתאמה אישית. מופיעה מדי פעם כזמרת סופראן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *