חשבון נפש

שירד דרומה מקו בית קמה התחילו הפרפרים לעוף לכל עבר. הוא ראה אותם בחלל-ביטנו כבר שעבר ליד תימורים, שם מעל שלל הצבעונים המזוייפים הפרפרים חגו. עכשיו זה אמיתי- לא היה צורך בצבעים מלאכותיים כדי לגרום להם להשתולל. הדם שלו זרם בתוך העורקים, הולם על דפנות הנימים, כאילו מנסה לשבר את דפנות האפיטל הבונה אותם. הוריד את משקפי השמש, סגר את מכשיר הניווט הלוויני, פשט את חולצת הפולו המעוצבת ומבלי לשים לב ניסה לפרוע את שערו, המסופר בקרחת סגפנית מזה כמה שנים. עכשיו הוא חי, והוא רצה להראות את זה לכולם. התגעגע לשילוב של שמש בין ערביים, רוח ומוסיקה טובה, אווירה ששוםלאונ”ג מעוצב או קמפיין שיווקי לא יכלו לתת לו. הרגיש כמו פרסומת למדיה דיירקט כשהוא שומע את ברוס ספרינגסטין ושאר שירי אייטיז אמריקאים, ולא אכפת היה לו מהקלישאה. כל מהותו היא יצירת אימאג”ים ותדמיות, מיתוג נעליים, סכיני גילוח ותינוקות חד פעמיים. לרגע העז לשים ללעג את הפומפוזיות והחשיבות המרובה הנתונה למוצרי צריכה אלו, שכן אין הם חיוניים באמת. מתוקף תפקידו, והבנת השוק הרחבה שלו ידע כי עליו גם למתג את עצמו. בן 30, ילד עם ראש רציני, רומנטיקן שטרם מצא מושא לאהבתו. ידע כי המשפט האחרון יגרה את התחרותיות של בנות האתר, כאשר הוא מדפדף מדי שעה קלה בעשרות הפניות שהוקסמו מטייטלים כמו “הכנסה: מבוססאמיד” “מבנה גוף: מוצקחסון” וכמובן “ספר אהוב: גברים ממאדים נשים מנגה”. פרטים אלו היו בד”כ חיזוק לאותן 3 תמונות מצודדות שלו, האחת ליד הג”יפ, השניה בחליפת עסקים, והשלישית עם בן אחותו. בממוצע יצא 25 לילות בחודש. כרבע מהן ארועי יחצנות אליהם הוזמן תדיר , רבע נוסף בילוי עם אחיו ושותפו לעסק, ומחצית –נשים. הוא אהב אותן מכל הסוגים. סופיסטיכוסיות קרירות ומאיימות למגע שנרתעות מעצם המחשבה על קרבה פיזית , ועד פרחות טובות לבב וצחקניות שסיפרו לו בגאווה על שגרת יומן המפרכת ובה עשרות שעות אצל המניקוריסטית ספריתאמא וכו. הוא אהב לשמוע אותן מדברות על עצמן, עטויות הבעה של חשיבות עצמית בין אם מדברות על פרוייקט מחשוב עתיר משאבים או יום הולדת של חברה. הוא לא באמת הקשיב. הוא אהב לראות את השפתיים המתפתלות , כקדימון לפיתולי גוון תחתיו. כאשר נהג לספור כמה פגישות עוברות מהרגע בו פגש בהן ועד הנקודה בה ביקשו להשאיר חותם בעלות כלשהו- חזיה ש”נשכחה” הצעה לפגישת מכרים וכו. שלב זה היה עוזב תמיד, מתוך ידיעה מתמדת שאותה האישה לא נושאת את הדבר ההוא שהוא מחפש. הוא ידע את מקור בעייתו- הוא ידע שהוא ממציא את הדבר הזה כל פעם מחדש, על מנת לא לחוש אשם כאשר אומר לעצמו שההבאה בתור חייבת להיות היא. הסתכל לימינו בחלוף על פני חוות פיליפ והרהר לרגע באותם האנשים שקיבלו קרקע עקרה זו, ומתוך אתגר אישי הפכו אותה לממלכתם. עצמאים, שאיש לא מכיר בהצלחתם וממשב אותם עליה. הלא כל הצלחתו היתה במשובים הטלפונים האלו כאשר עשרות טלפניות שואלות ב
נימוס עמוס ניכור את “נבחרת בתי האב” האם המוצר יותר דינמי או יותר אסרטיבי בעיניהם, כאשר טעויות ההגיה הצורמות שלהן העידו כי אין הן מבינות את מטרת השאלה בעצמן. הוא היה מנצח בתזמורת, מתווה דרך בתוך יער חוסר וודאות שניכר שאף אחד לא ניסה כלל להתמצא בו, ובהכתיבו מסלול הלכו אחריו בעינים עצומות. הלכו והעובר ושב הלך ותפח. חום אחה”צ של מאי גרף אגלי זיעה ממצחו, והוא בתנועה אוטומטית חיפש את מגן פרק היד של משחקי הסקווש, הזירה היחידה בה הוא זוכה להזיע. מרק נופלר סחרר ביכולותיו והוא זמזם את הלחן עמו. הוא הרגיש בחסרון, וכאשר לא הצליח למפות את מקור הצורך החל לפתור את הבעיה בדרכו המקצועית- יצירת סצנה קולנועית, בה הוא הגיבור, החוץ הוא התפאורה, ועליו למצוא את האביזרים המשלימים או דמויות המשנה. דמות משנה אחת היתה אישה, אך היא גרמה לו לתסכול עקב הרצינות שנדרש להציג. דמות משנה נוספת היא כלב. פרסומת לרגע שהלכה וקרמה עור וגידים. כהרגלו הקליט את האפיזודה ברשמקול הפנימי של הסלולר, אך הדבר לא סיפק את הצורך. הוא רצה חבר. ולא אחד לעשן איתו גראס בשבת בצהריים, או בשישי אחרי שחוזרים מההורים. הוא רצה חבר, ולא אחד שירד איתו לסנדוויץ מסוגנן או סושי מעונב בצהריים, וישלח לו הארדקור במחשב. הוא רצה את שלומי. ושלומי כבר לא שם הרבה שנים. הפעם האחרונה שהתראו היתה בבסיס האימונים בנגב, במילואים ב95. אחרי שלשה ימי רענון לחימה עלה הגדוד לקו רגוע בדרום הר חברון, כאשר הוא כמו תמיד מתחמק במסכת סיפורים של תלמיד תיכון. שלומי עוד זרק לו חיוך מריר, “אתה תזיין ילדות הלילה ואת אשתיי השכן יזיין” הוא נתן לו חיבוק מלא מבוכה ושם פעמיו לכיוון מכונית המנהלים שקיבל כבר אז מהחברה. בבוקר שלאחר מכן תוך כדי סילוק ילדה בת 22 ממיטתו ובעינים מצועפות ראה בחדשות הבוקר את תמונת הנגמש השרוף. להלוויה לא הלך. היה לו מין קטע של אמינות. מול עצמו ומול העולם, ואולי תכונה זו היא זו שאפשרה לו להצליח בעבודתו. הוא ידע תמיד להחליק החוצה בהסברים מפורטים עד כי לא ניתן היה לחשוד כי הם תרוצי סרק. הוא ידע להטיל אשם מבלי לעורר את חמת המואשם. הוא ידע לזקוף לזכותו הצלחות, לעגל פינות, ועוד כישורים שבצעירותו נראו לו לגיטימיים וחיוביים להצלחתו בעסקים והיום הוא מבין שהם הבסיס לבעיות. אל תטעו. הוא אכן רווק מסוקס ואמיד, אבל הוא בעצם נמושה. מעולם לא השיג דבר בעצמו, מעולם לא שם לעצמו יעד שמא יכשל. סוללת יועציםמעריצים תמיד נצבת לידו, מחכים לקבל כל פירור של ידע ולא יודעים שבמילותיהם מייצרים ומזינים את המיתוס שסביבו. כביש שיבטה קציעות, סוף שקיעה, סוף הדרך. על פי הכללים זה זמן להפסקת קפה. שמיים בגוון הנכון, טמפרטורה ורוח כמעט פוטוגניות. ארומת קפה משובח חותכת ריח צרוב וטעם של מלח בשפתיים. כמה רצה להרגיש אמיתי, כמה רצה לכאוב שוב כמו אז. נדמה לו כי כאן, במדבר, לבדו, יוכל לתת מענה לכל אותם צרכים וצרחות נפשיים שמתלהטים בו תקופה כה ארוכה. פה יוכל לצייר בחול את מאזן חייו, למי הוא חייב. פה על החולות יוכל להניח אוזן ולשמוע קולות חלד קדום ממנו, שמזכיר לו כדברי קהלת החכם כי אינו אלא בר חלוף, והארץ היא לעד. כאן במדבר היה נותן ביטוי לכל הדברים האלו, אם לא היה חייב להביט בעצמו.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *