סיפור קצר: אהבתי אותו עד השמיים. האיש שלי ורק שלי שלבש את מה שאני קניתי לו, אכל את מה שאני בישלתי לו וישן במיטות שאני הצעתי לו

חתונות

כשהגיעה צלחת המרק שאף בפעם האחרונה מהסיגריה, כיבה אותה אל תוך המרק דחף עם הכף את האפר אל הקצה הרחוק ממנו וגמע בתאבון. ואני אהבתי אותו משום מה. על שום מה. מאז שאבד לו זכרונו היה בו משהו בתולי. גמיעה מתמדת של החיים. סקרנות אינסופית ושכחה מיידית. אמא התבוננה בו בתדהמה, אחר כך בי בשובבות של הבנה וחוסר הבנה כיאה לאם וביתה ואמרה: “אז מה חתונה?”
הוא הרים מבט ושאל: “מי מתחתן?”
“רוצה להתחתן איתי?” חייכתי אל אמא.
כשסיים להתלהב ולספר שנשמע לו נפלא ושמעולם לא שמע על מישהי שהציעה למישהו ובוודאי שלא לו צחקה אמא עד לב השמיים ואמרה: “שתהיי לי בריאה.” ואני חייכתי, כי עוד אף פעם לא ראיתי את אמא כל כך מאושרת, אפילו לא כשאבא עוד היה חי. לא שהוא מת חס וחלילה אלא שחדל לחיות.

אהבתי אותו עד השמיים. האיש שלי ורק שלי שלבש את מה שאני קניתי לו, אכל את מה שאני בישלתי לו וישן במיטות שאני הצעתי לו. האיש שלי שהיה מותיר אחריו את מה שלא ראה בו צורך יותר ולא זכר היכן יוכל להשתמש בו שוב. האיש שלי שלא זכר או שכח או אולי זכר. זכר היטב, יותר טוב מכולנו, שנולד ערום וימות ערום. לא היה צריך כלום כשהגיע ולא הזדקק לשום דבר כשהלך.

היו תקופות שזכר. לפעמים זה נמשך שבועות, לעיתים ימים ולפעמים שעות והיו זמנים שלא זכר אפילו דקות. כשהיו שואלים אותו מה שלך? היה עונה: “היא,” כשהיו שואלים אותו למה אתה זקוק? היה עונה: “לה,” וכשהיו חוקרים מי היא היה אומר: “הזיכרון שלי.” ואני כשהייתי שומעת הייתי נזכרת שמעולם לא קיבלתי מגבר אחר מחמאה גדולה יותר.

אני לא יכולה לומר שזה לא היה לא מפחיד וללא סכנה, לפחות לא תמיד. בוודאי לא למי שהיה לה זכרון. כן לפעמים זה היה מפחיד ולפעמים מסוכן. כשהייתה נופלת עליו התקפת שכחה, לא היה זוכר מה מותר ומה אסור, מהו חוק ומה עבירה ואפילו לא זכר שיש סכנה. הייתי חייבת לשמור עליו כמו עולל רך ואם הייתי נכשלת התוצאות היו הרסניות ומיידיות.

פעם הותיר אחריו בשירותים את מכנסיו, פעמים אינספור את ארנקו ומסמכיו, ופעמיים אפילו אצבעות שחתך, לא זכר שהן שלו וגם אם כן, כפי שטען פני נער משתאה, וודאי לא היה זקוק להן יותר. “יש לי את כל מה שאני צריך, בכל מקום בו אני נמצא,” אמר לו, “ואם משהו נותר מאחור, סומך אני על הבורא שאין לי וכנראה לא יהיה לי בו צורך יותר.” כשניסה הנער להקשות בנוגע לזיכרון שאיננו, חייך אליו ואמר שאבד כנראה משום שלא היה בו צורך יותר.

זה היה אישי שאהבתי ככל שיכול הזיכרון להכיל, ואם היה בי רצון לשכוח משהו, הייתי רק מבקשת לשכוח שצדק. שצדק תמיד ואני תמיד טעיתי. טעיתי בגישה, טעיתי בכאב, באבדן, טעיתי בניסיון לשמור ובניסיון לזכור, טעיתי בכל מה שהוא הותיר מאחור ללא חרטה.

זה האיש שעמו התחתנתי, איתו זכרתי שעלי להביא ילדים, לבנות בית ולגדול. זה האיש שעליו חלמתי ואליו כמהתי וזה האיש שערגתי אליו הייתה כל כך גדולה עד כי מיד כשנסתיים טקס הברית ובעודי כלה כבר הייתי עסוקה בלתכנן את החתונה הבאה והבאה והבאה.

על הכותבת הדס המרוב

בן 36. יוצר, כותב, מצלם שהקשר בינו לבין המציאות הוא פרי דמיונו הקודח. סוחב הכרה מלאה באין-המשמעות בחיים כמשמעות היחידה ומתחבט יומיומית בשאלה מה היה קורה לו מרפי היה מגלה את החמסה לפני שגילה את חוקיו. הוציא לאור ספר "אחים לדרור" המספר על חילוץ של שבוי מלבנון.

תגובות

  1. מומין

    זה אומר משהו עלי?
    עליך?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *