טענת אנטיגונה: יחסי שארות בין חיים למוות

ג'ודית באטלר

מהדורה מחודשת

תרגום מאנגלית והערות
דפנה רז

ייעוץ מדעי
ד"ר מירי רוזמרין

חיבור זה מבוסס על הרצאות שניתנו ב"סדרת ספריית וולק" באוניברסיטת קליפורניה (מאי 1998), "סדרת מסנג'ר" באוניברסיטת קורנל (ספטמבר 1998) ו"סמינר כריסטיאן גרוס" באוניברסיטת פרינסטון (נובמבר 1998), ועובדו לספר בתמיכתה הנדיבה של מלגת קרן גוגנהיים.

פרק 1

טענת אנטיגונה

"הם נלפתים בעוצמה מוחצת על ידי דבר-מה הטבוע בישותם".
הגל, אסתטיקה

התחלתי להרהר באנטיגונה לפני כמה שנים, כשתהיתי מה עלה בגורלם של אותם ניסיונות פמיניסטיים להתייצב מול המדינה ולהתריס נגדה. חשבתי שאנטיגונה עשויה לייצג התנגדות למגמה מתחזקת בפמיניזם של הזמן האחרון, המעוניינת בקבלת הגיבוי והסמכות של המדינה כדרך להגשמה של מטרות המדיניות הפמיניסטית. מורשת ההתרסה של אנטיגונה כמו הלכה לאיבוד בניסיונות העכשוויים לצקת את ההתנגדות הפוליטית בתבנית של תביעה משפטית ולחתור להשגת הכשר מטעם המדינה לאימוצן של הטענות הפמיניסטיות. ואמנם, אנטיגונה מועלית על נס על ידי לוס איריגארי, למשל, כמי שמגינה על עקרון ההתרסה הפמיניסטית נגד המדינה וכמופת של התנגדות לסמכות.
אבל מיהי "אנטיגונה" זו, שאותה אני מבקשת להציב כמופת של דחף פמיניסטי מסוים? בראש ובראשונה זוהי, כמובן, "אנטיגונה" ממחזהו של סופוקלס הנושא את שמה, והיא, אחרי הכל, דמות בדויה שאינה מתמסרת בקלות לניסיון לעשותה מופת לחיים, כזה שאפשר ליישמו בלי להסתכן בהחלקה אל תהום האי-ממשות. אלא שסכנה זו לא ציננה את נטייתם של רבים להפוך את אנטיגונה לדמות ייצוגית. הגל מציב אותה כנציגת המעבר מהחוק המטריארכלי לחוק הפטריארכלי, אבל גם כמי שמייצגת את עקרון השארות. ואיריגארי, גם אם אינה מקבלת את הפונקציה הייצוגית של אנטיגונה כפשוטה, בה-בעת מתעקשת עליה:
יש טעם בהפקת לקחים מן המקרה של אנטיגונה, הן כדמות היסטורית והן כמושא של זהות והזדהות בשביל נערות ונשים רבות בימינו. לשם כך עלינו להפשיט את אנטיגונה מהדיונים הפתייניים והרדוקטיביים בדמותה, ולהקשיב למה שיש לה-עצמה לומר על ממשלת הפוליס, סדריה וחוקיה.
אבל האם יכולה אנטיגונה לייצג עבורנו מגמה כזו או אחרת בפוליטיקה הפמיניסטית, כאשר כבר אצל אנטיגונה עצמה פונקציית הייצוג מצויה במשבר? כפי שאבקש להבהיר בעמודים הבאים, נתקשה לראות באנטיגונה נציגה של נורמות השארות, בהיותה שקועה כל-כולה במורשת של גילוי-עריות המערערת את מעמדה במסגרת השארות – כשם שנתקשה לראות בה נציגה של פמיניזם שאין לו כל חלק בכוח השלטוני שנגדו היא יוצאת. לא זו בלבד שהתפקיד המימטי או הייצוגי של אנטיגונה, בהיותה דמות בדויה, מועמד מלכתחילה בסימן שאלה – אלא שגם כדימוי פוליטי היא מצביעה לכיוון אחר לגמרי: לא אל פוליטיקה המבוססת על ייצוג, אלא אל האפשרות הפוליטית העולה מחשיפתם של גבולות הייצוג ושל עצם אפשרות הייצוג.
אבל קודם כל אבקש לשטוח בפניכם את מהלכי. אינני קלאסיציסטית ואינני מתיימרת לידענות מיוחדת בלימודי הקלאסיקה. אני קוראת את אנטיגונה כפי שעשו הומניסטים רבים לפני, מפני שהמחזה מציב שאלות – על מבני השארות ועל המדינה – השבות ועולות במגוון של הקשרים תרבותיים והיסטוריים. התחלתי לקרוא על אנטיגונה ועל המשבר שלה כדי לבדוק אם אפשר לגזור הכללות ממעמדה הפוליטי הייחודי, כדמות פמיניסטית המתריסה נגד המדינה באמצעות סדרה של פעולות פיזיות ולשוניות רבות עוצמה. אבל מצאתי בה דבר אחר משציפיתי. ראשית הפליאה אותי העובדה שאנטיגונה נקראה על ידי הגל ועל ידי לאקאן, ונתפסה על ידי לוס איריגארי ועוד מלבדה, לא כדמות פוליטית – כזו שלדיבורה המתריס יש השלכות פוליטיות – אלא כדמות המביאה לידי ביטוי התנגדות קדם-פוליטית לפוליטיקה, דמות המייצגת את השארות כספירה המהווה תנאי לאפשרות קיומה של פוליטיקה בלי להיות חלק ממנה. ואכן, בפרשנות שהייתה (בזכות הגל) למוכרת מכולן, ועד היום יש לה משקל מכריע באופני השתרשותו של המחזה בנתחים נכבדים מתורת הספרות והשיח הפילוסופי, אנטיגונה מתפקדת כנציגת השארות המתפוררת, ואילו קריאון מתפקד כנציגם של הסדר האתי העולה ושל סמכות המדינה, המבוססים על עקרונות האוניברסליות.
הדבר השני שהפליא אותי, ואליו בכוונתי לחזור לקראת סוף הפרק, הוא אופן המְשגתה של השארות באזורי הגבול של מה שמכונה אצל הגל "הסדר האתי" – ספירת ההשתתפות הפוליטית, אבל גם זו של נורמות התרבות בנות הקיימא, ספירת הלגיטימציה של ה-Sittlichkeit (דהיינו, נורמות ה"מוסר" החולשות על המוּבָנוּת התרבותית), במונחים ההגליאניים. במסגרת התאוריה הפסיכואנליטית המבוססת על קדם-הנחות סטרוקטורליסטיות – תחום שעבודתו של ז'אק לאקאן קידמה לחזית השיח – היחס הזה מופיע בצורה מעט שונה. כאשר לאקאן קורא את אנטיגונה בסמינר VII שלו, היא מובנת כמי שעומדת על הגבול שבין הספירה של "המדומה" לספירה של "הסמלי", כדמות המייצגת את חניכתו של הסמלי – ספירת הנורמות והחוקים החולשים על הגישה לדיבור ולמה שאפשר לדבר עליו. הסְדרה זו מתבצעת באמצעות תיקוף של יחסי שארות מסוימים כנורמות סמליות. בהיותן סמליות נורמות אלה אינן, אל-נכון, חברתיות – אבל כאן נוכל לומר שלאקאן ניתק מהגל, כאשר הוא הופך תפיסה אידיאליסטית מסוימת של שארות לקדם-הנחה של מובָנוּת (intelligibility) תרבותית. בו-בזמן לאקאן ממשיך בדרך זו או אחרת את המורשת ההגליאנית, שכן הוא מפריד את אותה ספירה אידיאליסטית של שארות סמלית מהספירה החברתית. אצל לאקאן השארות מזוקקת למבנה לשוני במישור התשתית, לקדם-הנחה של מובָנוּת סמלית, ומשום כך היא מוּצאת מתחומו של החברתי – בעוד שאצל הגל השארות היא קשר של "דם" ולא של נורמות, כלומר: השארות טרם הוכנסה לתחומי החברתי, למקום שבו החברתי נחנך באמצעות הדחקה אלימה של השארות.
הפרדת השארות מהחברתי רודפת אפילו את העמדות האנטי- הגליאניות ביותר במסגרת המורשת הסטרוקטורליסטית. על פי איריגארי, כוחה המורד של אנטיגונה הוא הכוח של מה שנותר מחוץ לפוליטי; אנטיגונה מייצגת את השארות ואת הכוח של קשרי ה"דם", גם אם איריגארי אינה מבינה אותם כפשוטם. בשביל איריגארי, דם מורה על מה שניחן בספציפיות גופנית ובמוחשיות, שעקרונות מופשטים של שוויון פוליטי לא רק נכשלים בהשגתם אלא אף חייבים להדירם נחרצות ואפילו לבערם. לפיכך, כמסמנת של "דם", אנטיגונה בעצם אינה מסמנת שושלת דם אלא משהו כמו "שפיכות דמים" – מה שחייבים לייתר פעם אחר פעם כדי שמדינות הדוגלות בעקרון הציות לסמכות יוכלו להמשיך להתקיים. הנשי הופך כביכול ליתרה הזאת, וה"דם" הופך לדימוי מוחשי של עקבת השארות המהדהדת, להדמיה מחדש של שושלת הדם, המבליטה את השִכחה האלימה של יחסי השארות הראשוניים בחניכתה של הסמכות הגברית הסמלית. אנטיגונה מסמלת לפיכך, על פי איריגארי, את המעבר משלטון החוק המבוסס על אמהוּת, משלטון החוק המבוסס על שארות, לשלטון החוק המבוסס על אבהות. אבל מה בדיוק מוציא את האחרון מגדר השארות? מדובר במקומה הסמלי של האֵם הנתפס על ידי מקומו הסמלי של האב; אבל מה מיסד את המקומות האלה מלכתחילה? האין כאן, אחרי הכל, אותה תפיסה של שארות עם דגש ערכי על מונחים אחרים?
ההקשר המעגן את קריאתה של איריגארי הוא בבירור זה של הגל, שבפנומנולוגיה של הרוח תופס את אנטיגונה כ"אירוניה הנצחית של הקהילה". אנטיגונה מצויה מחוץ למונחי הפוליס – אבל זה הרי חוץ שבלעדיו אין לפוליס קיום. אין ספק שהאירוניה עמוקה מכפי שהבין הגל: אחרי הכל אנטיגונה מדברת, ומדברת בציבור, בדיוק כשעליה להיות ספונה במרחב הפרטי. איזה מין דיבור פוליטי הוא זה, המסיג את קווי התיחום של הפוליטי, המזעזע בתנועה שערורייתית את קו התיחום האמור להכילו? הגל קובע שאנטיגונה מייצגת את החוק של אלי משק-הבית (בכך הוא מזווג את אלי השאול מן המסורת היוונית עם תרפי הבית הרומיים), ושקריאון מייצג את חוק המדינה. הוא מתעקש שבסכסוך ביניהם השארות חייבת לסגת מפני סמכות המדינה, בבחינת הערכאה העליונה של הצדק. במילים אחרות, אנטיגונה היא דימוי של סף או של מעבָר בין השארות למדינה, שבפנומנולוגיה אינו Aufhebung מאחר שהוא מותיר את אנטיגונה מאחור בלי שדבר ממנה ישתמר בסדר האתי העולה.
נדמה שמורשת הפרשנות ההגליאנית לדמותה של אנטיגונה מניחה את היכולת להפריד את השארות מהמדינה, גם בעודה קובעת יחס מהותי ביניהם. באופן כזה, כל ניסיון פרשני לסווג דמות כזו או אחרת כמייצגת של השארות או של המדינה עומד על כרעי תרנגולת ומאבד את לכידותו ואת יציבותו. לחוסר היציבות הזה יש השלכות לא רק לגבי הניסיון לקבוע את הפונקציה הייצוגית של כל דמות ודמות, אלא גם לגבי הניסיון לחשוב את היחס בין השארות למדינה; ובכוונתי להראות שליחס זה יש משמעות גם עבורנו, הקוראים את המחזה בהקשר עכשווי שבו הפוליטיקה של השארות הביאה עד משבר דילמה מערבית קלאסית, שהרי שתיים מהשאלות שהמחזה מעלה הן אם תיתכן שארות (ובאומרי "שארות" אינני מתכוונת ל"משפחה" בשום צורה ספציפית) בלי תמיכתה ותיווכה של המדינה, ואם תיתכן מדינה בלי תמיכתה ותיווכה של המשפחה. זאת ועוד: כאשר השארות מהווה איוּם על סמכותה של המדינה, והמדינה נערכת למאבק אַלים בשארות, האם גם אז יש ביכולתם של המונחים הללו, כשלעצמם, לשמור על עצמאותם זה מזה? הדבר הופך לבעיה טקסטואלית (שאפשר להפיק ממנה לקחים כלשהם) כאשר העבֵירה של אנטיגונה נחשפת והיא יוצאת לדבר בשם הפוליטיקה והחוק: אז היא מטמיעה את שפת המדינה שבה היא מורדת, ושפתה-שלה הופכת לפוליטיקה – לא זו של עקרון ההתנגדות בטהרתו, אלא זו של הבלתי טהור, של השערורייתי.
מששבתי וקראתי את מחזהו של סופוקלס לא יכולתי שלא להתרשם, במין היפוך מענג, מליקויי העיוורון השונים הפוגעים בפרשנויותיו. העיוורון המופיע בטקסט – של השומר, של טירסיאס – כמו נשנה שוב ושוב בקריאות העיוורות-בחלקן. הנגדתה של אנטיגונה לקריאון בבחינת מפגש בין כוחות השארות והמדינה, אינה מביאה בחשבון שכבר כשלעצמה אנטיגונה מרוחקת מעקרון השארות, בהיותה נצר לגילוי-עריות ומסובכת כל-כולה באהבת עריות בלתי אפשרית, עד מוות, לאחיה; ושפעולותיה מאלצות את סביבתה לראותה כ"גברית", ומשום כך מעמידות בספק את האופן שבו מערך השארות משמש גושפנקא למגדר; ושהשפה שלה, באורח פרדוקסלי, מתקרבת עד מאוד לזו של קריאון, שפת הסמכות והפעולה הריבונית; ושקריאון עצמו מחזיק בריבונותו רק מתוקפה של שושלת השארות המאפשרת את הירושה הזאת; ושגברותו-שלו מתערערת כביכול לנוכח ההתרסה של אנטיגונה, ובסופו של דבר גם כתוצאה מפעולותיו-שלו, שבה-בעת מפֵרות את הנורמות המבטיחות את מקומו בשארות ובריבונות. אכן, הטקסט של סופוקלס מבהיר שהשניים מסובכים זה בזה באורח מטפורי, כך שלמעשה לא ייתכן ניגוד פשוט ביניהם. וגם אם שתי הדמויות, קריאון ואנטיגונה, מוצבות במבנה של תקבולת ניגודים, אין הפרדה קלה ביניהן, שכן כוחה של אנטיגונה (במידה שהוא עדיין מְהלך עלינו) נובע לא רק מכך שהיא טוענת את טענתה של השארות בשפת המדינה, אלא גם מההשחתה החברתית – הן של השארות שעברה אידיאליזציה, והן של הריבונות הפוליטית – המשתמעת מפועלה. בפועלה היא מסיגה הן את נורמות המגדר והן את נורמות השארות, ולמרות שהמסורת ההגליאנית קוראת את גורלה כאות לכך שהסגת גבול זו מוּעדת לכישלון ולכליה – תיתכן גם קריאה אחרת, שעל פיה היא חושפת את הקונטינגנטיות החברתית של מערך השארות כהזדמנות נוספת לשוב ולכתוב את הקונטינגנטיות הזאת בספרות הביקורתית, כחובה מתמדת.
פשעה של אנטיגונה, כידוע, היה העזתה לקבור את אחיה לאחר שקריאון, דודהּ המלך, פרסם צו האוסר על קבורתו. אחיה, פוליניקס, יצא בראש צבא אויב נגד אחיו-שלו שמלָך בתבי, כדי לקחת בכוח את המגיע לו בזכות היותו יורש המלכות. מאחר שהן פוליניקס והן אחיו, אטאוקלס, נהרגו בקרב, הומלך תחתם קריאון, דודם מצד אמם, הרואה בפוליניקס כופר ומבקש למנוע ממנו קבורה הולמת ולהותיר את גופתו חשופה, מבוזה ומחוללת. אנטיגונה פועלת, אבל מהו פועלה? היא קוברת את אחיה, ואף עושה זאת פעמיים, ובפעם השנייה השומרים מדווחים כי ראו אותה. כשהיא מופיעה בפני קריאון היא שבה ופועלת, הפעם באופן מילולי, בסרבה להכחיש שהיא זו שעשתה את המעשה. למעשה היא מסרבת לאפשרות הלשונית להתנער מהמעשה, ועדיין לא מצהירה עליו בלשון חיווי שאינה משתמעת לשתי פנים: היא אינה מסתפקת באמירה "עשיתי את המעשה".

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *