ואז אם כל זה לא מספיק, התקשרה אימא שלי. ואיך ששמעה את הקול שלי שאלה אותי מה קרה? אמרתי לה שהיה לי יום ממש רע. אז היא אמרה לי, טוב, אם היית נשואה היה יותר טוב. אבל אני בכלל לא רוצה להתחתן, אני רוצה להבין למה הוא לא בא

יום בחייה

דידי, את לא יודעת איזה יום מחורבן היה לי. זה התחיל מהבוקר. איך שפתחתי את העיניים הרגשתי לבד. לא שבימים אחרים, כשאני פותחת את העיניים אני לא לבד, אבל היום זה היה מהימים שהלבד הוא מן ריק שממלא בכובד כזה. לכן החלטתי להשקיע בעצמי. את יודעת שבדרך כלל אני לא מתאפרת ולא כלום. אבל החלטתי להשקיע. מיני, איפור, פן, מה שאת לא רוצה. קצת שכחתי שזה יום הזיכרון. עד שיצאתי לעבודה היה כבר ממש מאוחר. והצפירה תפסה אותי בדרך מהאוטו לעבודה. לא היה ברחוב אף אחד חוץ מהמשוגע, מנקה הזבל של השכונה. ואז הייתה הצפירה. עמדתי. הייתה לי הרגשה לא נעימה, אז הסתובבתי אחורה אליו, ראיתי שגם הוא עומד בצפירה, עם הפנים אלי, יחסית קרוב. בהתחלה נורא שמחתי שגם הוא מודע ליום הזיכרון ועומד בצפירה. התחלתי להרגיש מן אחווה כזאת, שהתחילה לדחוק את הלבד. אבל אז הסתובבתי שוב כי התחלתי לשמוע מן רחש כזה, כמו של טאטוא, וחשבתי שהוא הפסיק לעמוד וחזר לעבוד, אבל אז ראיתי אותו עדיין עומד בוהה במיני שלי, נוגע ככה במה שמו שלו. הסתובבתי חזרה מבוהלת, רציתי לעוף משם, אבל הצפירה עוד לא נגמרה ולא יכולתי לזוז. כעסתי על עצמי שאני לובשת מיני. מי לובש מיני ביום הזיכרון?
כשהצפירה נגמרה ברחתי משם מהר. לעבודה. הבוס שלי אמר לי להיכנס אליו למשרד, ואז הוא אמר לי שהוא נורא כועס על האיחור, אבל לעומת זאת, איך שאני לבושה – זה בהחלט מפצה על זה, ורמז שיש דרכים שאפשר לפצות אותו על כל מיני דברים שעושים לא בסדר. לא אמרתי כלום, רק עשיתי את עצמי בוקית שלא מבינה על מה הוא מדבר. אבל כמה זמן כבר זה יוכל לעבוד?
חזרתי הביתה בדיכאון מוחלט. גם אפקט יום הזיכרון השפיע והפך למן הרגשה כבדה כזאת. החלטתי שלמרות יום הזיכרון אני חייבת לראות משהו קצת מבדר. אז אני לא אראה סיטקום, אבל אופרת סבון? זה בגדר סביר. זפזפתי בלחץ עד שהגעתי לאיזו אופרת סבון בספרדית בלי תרגום. לא הבנתי אף מילה, אבל לאופרות סבון יש שפה משלהן. הייתה שם פגישה עיוורת בין בחורה לבחור יפיוף. היית חייבת לראות איזה גוף! וישר הייתה ביניהם כימיה מדהימה. ולא יכולתי שלא להיזכר בבליינד דייט האיום שהיה לי לפני שבוע עם בחור “עם חוש הומור ושנראה כמו הריסון פורד”. בפועל הוא היה גמד צהוב, שסיפר לי איך חברה שלו זרקה אותו אחרי שלוש שנים, לפני שלוש שנים, וכמעט התחיל לבכות. כמעט התחלתי לבכות גם אני. על עצמי.
ואז אם כל זה לא מספיק, התקשרה אימא שלי. ואיך ששמעה את הקול שלי שאלה אותי מה קרה? אמרתי לה שהיה לי יום ממש רע. אז היא אמרה לי, טוב, אם היית נשואה היה יותר טוב. אבל אני בכלל לא רוצה להתחתן, אני רוצה להבין למה הוא לא בא.
– מי?
– האביר על הסוס הלבן.
– אה הוא. אולי הוא עוד יבוא. אבל במקום סוס לבן, יהיה לו אוטו אדום עם גג נפתח.
– מצדי שתהיה לו חיפושית, אבל שיבוא ושלא יהיה מניאק כמו כל השאר.

מונולוג של אביר עייף

בבוקר, כשהן פוקחות עיניים. בלילה, בשנייה שהן עוצמות אותן. אחרי שהן שוכבות עם החבר שלהן. כשמישהו מציע להן הצעות מגונות ברחוב. כשמישהו מציע להן הצעות מגונות בעבודה. כשהן יוצאות לבליינד דייט גרוע. כשהן צופות באופרת סבון מרטיטה. כשאימא שלהן שואלת מתי החתונה.
בכל פעם כזאת הן נזכרות בי. אצל רובן אין לי פנים, אבל תמיד יש לי גוף. ועוד איזה. לפעמים הן מדמות אותי כהה, לרוב בהיר. ואני זה האמור לשאת את כולן בדהרה אל חיים רצופי אושר ואורגזמות.
למה הוא לא בא? הן מתלוננות באוזני החברות שלהן. אולי הוא עוד יבוא, עונות החברות במבט מלא דאגה. למה שאבוא? אני לא סנטה קלאוס. אני גבר עסוק ויש לי תחביבים. אני אוהב לרכוב, לדהור, לקרוע את השדות עםwhity , לקרצף את גופו הצחור, להבריש את רעמתו המבהיקה. יש לו גוף מושלם ואצילות טבעית. לא נשאר לי זמן לגאול אתכן מהחיים הדפוקים שלכן. אז תרדו ממני. אני לא אבוא. אני לא הולך לדהור עם אף אחת מכן לעבר השקיעה. כולכן רגשניות, שטחיות ומשעממות, ואני בסך הכל מניאק כמו כל השאר.

על הכותבת מיכל בלומנפלד

בוגרת החוג לקולנוע ולטלויזיה באוניברסיטת ת"א במגמת תסריטאות. עבדה כתסריטאית בערוץ הילדים ובערוץ הופ קטנטנים. סיפור קצר שכתבה זכה בפרס הראשון בתחרות מפעל הפיס "כתוב" לגילוי סופרים חדשים. פרסמה את ספרי הילדים "פתאום בלי כתום" ו"מר מלד גמד מחמד" בהוצאת ידיעות אחרונות. הספר הראשון שלה למבוגרים "כמו שמים" יצא בהוצאת "גוונים". קיבלה מלגה מממשלת איטליה לשנת לימודי אמנות ותיאטרון בDAMS בבולוניה

תגובות

  1. הספר של מיכל (“כמו שמיים”) מומלץ לקריאה, והוא משתבח והולך עם כל קריאה נוספת. אני מתכנן לקרוא אותו פעם שלישית (בחיים לא קראתי ספר שלוש פעמים).
    מיכל בהחלט יודעת דבר או שניים על החיים ועלינו בני האדם שחיים אותם. אפשר לומר משהו טוב יותר מזה על סופרת?

  2. אהבתי,את המונולוג של האביר…וזה אבסורד,כי הוא פשוט תמיד נמצא שם,בכדי להגן ולהצדיק את ההחלטות שלנו.שלנו-כוונתי לממתינות לו,בזמן שהן יכולות לבנות קשרים עם אבירי צעצוע…
    מקסים.

  3. אלמוני

    קראתי בשאף ואהבתי, תודה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *