כאוס ומרכז מבעד לבייגלה

פתיחה ובה הבהרה

לאור התגובות על המאמר על בייגלה וחוכמת ההתבגרות להלן מספר מילות הבהרה. הרעיון שהמאמר נכתב לשם קידום הסרט מצביע על חוסר הבנה עמוק של האתר בננות בכלל, ושל האופי הביקורתי והבלתי מתפשר שלי בפרט. לימודים אקדמאים מאפשרים הכרה והבנה של קונטקסט תרבותי רחב. הם בהחלט נותנים כלים לשפוט, להעריך ולהבין אמנות. אולם האקדמיה לא יכולה ללמד באמת על החיים. הדרך ללמוד על החיים היא לחיות אותם. מנקודת מבטי, קשת הדברים ששווה לחקור אותם ולהתבונן בהם רחבה. וככל שאני מעריכה ואוהבת יצירות שנוצרו על ידי יוצרים גדולים, אני לעיתים מוצאת משמעות גם בדבריהם ויצירותיהם של אחרים, במיוחד כאשר הם מדברים ממקום אותנטי. מהחוויה עצמה. זו הייתה בדיוק הנקודה שבה מצאתי את סרטו של הייטנר מעורר עניין.

מי אני?

השאלה שמעלה הייטנר בסרטו “מי אני?”, נראית כשאלה תמימה, אולם אין לטעות בה. שאלת שאלה זו בגיל שלושים כמוה כעצירת העולם. אותה חויה פרטית, כביכול, שמתאר הייטנר בסרטו מצביעה לדעתי על תופעה רחבה יותר ומעניינת לא פחות – מאחר שהעולם שנעצר ב”חוכמת הבייגלה”, הוא המרכז החילוני הישראלי – תל-אביב.
גיבורו של הייטנר חי, כביכול, בעיר כפולה. מבעד מבטו של האני הילדותי שלו, תל-אביב היא מקום רב-קסם, יש בה ים, מועדונים, אנשים צעירים וחיים. דרך מבטו של האני הבוגר שלו, נחשפת עיר סתמית שבה הכסף משמש כסמל סטטוס וגורם מניע. אולם, נסיונותיו של הגיבור למצוא את עצמו בכל אחד משני עולמות אלו נכשל בשל אי נכונותה/יכולתה של העיר להוות מרכז אמיתי המספק זהות.
במבט הבוגר של גיבור העלילה, הייטנר מציג לנו את תל-אביב כמרכז נוקשה, משעמם וחסר מהות. הוא משתמש בלוקיישנים מרכזיים בעיר כגון, אוניברסיטת תל-אביב המוצגת כמקום לצילום עבודות, אכילה, צפייה בבחורות אבל לא כמרכז חשיבה או לימוד אמיתי. בדומה, מוזיאון תל-אביב מוצג כחלל ריק וחסר משמעות הממלא זמן ולא תוכן. גם חללי ההי-טק המופיעים בסרט מוצגים כמקומות קרים וחסרי משמעות שממלאים פונקציות עסקיות ושום דבר אחר לזה. התשובה לשאלה “מי אני?” לא יכלה לבוא גם מנקודת המבט של האני הילדותי של הגיבור החי בשפע אותו מציעה תל-אביב. השוטים של החיים הסואנים, שלל הבחורות היפות, הברים ההומים מציגים פן נוסף של העיר. אולם, הריבוי והפלורליזם שהעיר מציעה מצביע על כך שהיא אינה יכולה לספק תשובה ברורה לשאלה מהותית. לסיכום, תל-אביב מוצגת כמי שמאגדת מצד אחד היררכיה, (כמרכז עיסקי/אקדמאי/תרבותי) ומצד שני חוסר היררכיה (כמרכז בילוי), אולם בשני היבטיה העיר אינה מהווה מרכז בר משמעות. במקום להוות מרכז, מהווה תל-אביב מצע לכאוס, חוסר הזהות אותו חי גיבור העלילה, גולן. מרכז חסר מתגלה גם בדמות האב שאינה מספקת לבן תשובות אמיתיות. האב מאופין באי היותו מרכז המאפשר זהות. את התשובה נותן דווקא הסב המדבר על לחיות את החיים. ואכן תשובתו של גולן בסרט, לשאלת הזהות, היא לחיות. ומימוש החיים מתאפשר עבור גולן באמצעות מימוש האהבה לדמותה של דיקלה, במשחק משכנע של אוסנת חכים. ובין אם ההתחיבות הרצינית והמהותית בין גבר לאשה היא צורה יחידה או נוספת להגשמה עצמית, ההבנה שאנו חיים פעם אחת ושיש לנצל כל רגע ורגע מהווה בסרט זרז מצויין להבשלת זהותו העצמית של גולן בסביבה שלו.
התשובה לשאלת הזהות מאפשר את ההתחברות למשמעות הגדולה של הדברים ומציאת מרכז המקשר בין הגיבור לחברה בה הוא חי. דבר זה בא לידי ביטוי בסצינת החתונה, סצינת העירום, וסצינת הסיום. סצינת החתונה מסמלת נקודת-זהות בשילובם של מוטיבים סמליים שונים והקידושין. החתונה מתרחשת בחלל פתוח למחצה על חוף הים והיא שוזרת אלמנטים דתיים עם חילונים תוך הצגת תמונה קסומה ונוגעת ללב (לצלילי קטעי חזנות הזויים) של אקט הקידושין בין איש ואישה. נקודת זהות נוספת מתרחשת בהופעת העירום המלא, הסנסציונית והמוצדקת-עלילתית, של גיא לואל המשחק את גולן. החשיפה בעירום מסמלת את ההגעה לאמת העירומה – סוף המסע לחשיפת האמת העצמית. הצגה פרונטלית זו של הגבריות גם חושפת קשר עתיק ועמוק למציאות הישראלית-יהודית בשל המילה. ולבסוף, המשמעויות הרבות של המרכז באות לידי ביטוי בסצינה החזקה והמרגשת ביותר המתרחשת בסיום הסרט כאשר המוטיבים השונים של מוות וחיים, ישראליות ויהדות, ארץ ישראל ואהבה מתנקזים ללוקיישן בבית הקברות.

סיפור פשוט?

ניתן לומר שבדברים פשוטים נמצאת לעיתים משמעות מורכבת. העובדה שהסרט מתבסס על ספר פשוט כ”חוכמת הבייגלה” לא פוסלת אותו מלהיות משמעותי. מקסימה, מדהימה ומעודדת היא העובדה שהספר יצא לאור בהוצאה עצמית ומכר כמות מספקת של עותקים כדי שהוצאת “מודן” תפיץ אותו לבסוף בהצלחה. גם העובדה שהייטנר, שבא מתחום הכלכלה, לקח קורסים בקולנוע והשתמש בחסכונותיו כדי להפיק סרט, שלא זכה בתחילת דרכו לשום תמיכה ממסדית, מעוררת השראה. נראה שגם מחוץ לסרט הייטנר נלחם על זכותו להגדיר ולמצוא את עצמו, ליצור ולהשתייך למרכז. לדעתי המאבק שלו מחוץ ובגבולות הסרט הוא חשוב ומהווה מראה טובה לסוג מסוים של מציאות בארץ.


מאמר קודם על הסרט

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. שפרה הצולעת

    נו מה יהיה, מירנדה?

  2. למגאזין האינטרנט “בננות” דרושים כותבים באופן דחוף, כל נושא יתקבל בברכה, התנאי היחיד הוא שאסור למחזר כתבות עילגות על סרטים עילגים, אה בעצם מותר…

  3. cookielida

    או כמו שאמר פעם מישהו, כל המוסיף גורע..וחבל

  4. סתם אישה

    אז כל מאמר שלך יהיה כפול 2??

  5. מפרגנות

    בסדר בסדר מה שתגידי, רק מספיק בבקשה עם היחצנות המופרזת הזו.
    הסרט כבר נמאס עלי עוד לפני שראיתי אותו.
    דיייייייייייי כבר!

    (בתור מי שקרא את הספר אני יכולה לומר שהוא לא הכי מקורי שבעולם, ובטח לא שווה את כל הרעש שעשו ממנו: איסטרה בלגינה קישקיש קארייה)

    • מפרגנות

      אופס נפלה לי שם ה מהקראה…
      המממ אולי זה רמז על ביעיות בזהות המינית…

      טוב הלכתי לא צריך לזרוק ירקות!

  6. צב מעבדה

    לכל המגיבים תגובות לא מנומקות, שנראות כאילו נשלפו משרוול של חולצה לא מגוהצת, אולי שווה להזכיר ש”גם אוויל מחריש לחכם יחשב”.

    • דוד לנדאו

      אז אולי תיקח את העצה שלך ותסתום?
      ומירנדה לב מוכיחה שוב שלימודים אקדמיים אולי מאפשרים הכרה והבנה של קונטקסט תרבותי רחב, אבל הם לא מוסיפים לאינטיליגנציה. כל מאמר שלה יותר מקושקש ופלצני מהקודם, אפילו כשהיא ממחזרת את הנושא.

      • צב מעבדה

        דוד היקר,
        יכול להיות שאתה צודק, אבל אף אחד לא יכול להשתכנע בכך, פשוט מכיוון שאתה לא מציג טיעונים שמבססים את טענתך.

        שום דיון עינייני לא יתפתח בצורה הזאת. מהסיבה הפשוטה שאין למה לענות.

        לגבי להקשיב לעצתי. אם תקרא את התגובות שלי למאמר הקודם בנושא תוכל להיווכח שהתגובות שלי מנומקות לעילא.

        אם אתה לא בקי בעובדות, עדיף שתשתוק.

        • ומה עם האנרגיה המיותרת?
          האם שכח הצב שכאן, שלא כמו בשבדיה,
          סתיו הוא רק מטאפורה קיומית?

          ובאמת, איך אפשר שכל כתבה וביקורת תהפוך לסאגת
          “מירנדה מכה שנית וגם נעלבת בפומבי”…

          בוטן –
          לא אישי,
          רק תקלה במזגן 🙂

          • צב מעבדה

            בוטן בוטניה בוטנינים קטנים!
            איך היה בסיני?

            צב מעבדה מנסה לשכנע את המחשב להוציא תוצאות ‘יפות’

    • הקוקי של הלידה

      חאליק, קראתי את ההתנצחות שלך ושל אריאלה רביב – בסדר, טיעונים מעניינים, ויכוח אחלה.
      אבל באמת? בשביל מה עוד פעם לנתח עוד ועוד..הלו! חאלס! במקום שתתקדם הלאה, היא טוחנת מים לחינם..
      וזוהי בדיוק הסיבה למה אין טיעונים “משכנעים” ומנומקים יותר לאנשים המגיבים למאמר הזה – כי פשוט הכל כבר נאמר במאמר הקודם (והדומה להפליא).
      אם תשים לב למה שהיא כתבה (ותפסיק למלא טיפים כל היום) אתה תראה שהיא לא רק שלא חידשה כלום – אלא היא עשתה מעצמה צחוק

      • דוד לנדאו

        באמת צב, בתגובה הרלוונטית שלך לעניינינו, לא הבאת כל נימוק משכנע. שלא לדבר על כך שאתה טרחן ומייגע בכל תגובותיך (וכן טרחתי לקרוא אותן). אז אחזור על עצתי שאולי כדאי לך להקשיב לעצתך ולהחריש קצת.

  7. ערס פואטי

    אחרי ארבעה מאמרים על שני סרטים, אחד מהם בדרכו להיות קנוני והשני מתחמק מכל תיוג שכזה, נראה לי שאפשר כבר לזהות מספר תימות בסיסיות בכתיבתה של מירנדה לב. לימודים אקדמיים מאפשרים לא רק הבנה של קונטקסט תרבותי רחב, אלא גם הבנה כיצד ביטויים, מוסכמות מסודרות ומבנים תימאטיים יכולים להפוך לחזות הכל. בכתיבתה של לב אנו מגלים מספר דוגמאות מרעננות (או מייאשות, תלוי בנקודת המבט) לתהליך זה.

    בכתיבה ביקורתית על יצירות אמנות ישנן מספר דיסצפלינות. אחת מהן היא הכתיבה האקדמית-עלק, אותה ניתן לזהות באמצעות מספר מאפיינים: שימוש בממבו-ג’מבו מוסכם ומנוטרל ממשמעות של ביטויים (במקרה של לב, סוג של פמיניזם נוסח קרקוב). לדוגמא, מתוך הביקורת הראשונה על “חוכמת הבייגל’ה”: “ההבנה של המשמעות המלאה של זוגיות אוהבת כחלק מתהליך ההתבגרות…” – טקסט שערכו האמיתי בטל בשישים לעומת השימוש בקלישאות הנובעות מעמדותיה המוצקות שאינן צריכות הבהרה של הכותבת. עמדות אלו, אף שהכותבת מן הסתם מודעת להן, אינן באות לכדי ביטוי אישי אמיתי או שימוש מתוחכם אחר בתוך הטקסט. הן נקבעות כסוג של קביעות מוחלטות, המספקות כנראה את אותם קוראים/ות הסבורות שעצם השימוש במלים “המשמעות המלאה של זוגיות אוהבת” פוטרת מהצורך להיכנס מעט עמוק יותר לתוך הנושא הצדדי לדיון, של מהי לעזאזל זוגיות אוהבת והאם מספיק לכתוב “משמעות מלאה” כדי לפטור אותנו מכל דיון בנושא.

    דוגמא נוספת לשימוש כזה במוסכמות שאינן אומרות דבר: “גולן חש שהוא חי חיים חסרי רגש כחלק ממסה מקובעת ומעיקה. מה שמאפשר לגולן להתקדם ולהבין את חשיבות הקשר עם בת זוג אוהבת לתהליך קבלת הזהות וההתבגרות העצמית…” (מירנדה לב, שם, שם). שוב לפנינו מספר מלים המייצגות כל אחת משמעות כלשהי, שביחד מצטרפות לכדי הבנאליה של החארטה. יצויין השימוש במילה “מתקדם”, הנועד לפנות לתלמידות החוג לשיואו-פמיניזם-יו-כמה-רזיתי, המיועד לציין שסוף גנב לתליה, וסוף גבר להגיע ל”תהליך” “בוגר” שיסייע לו להבין את ה”חשיבות” שבקשר. או משהו.

    מאפיין נוסף של כתיבה אקדמית הוא סיכום הביקורת במלים “ולסיכום”. חסרים אמנם מראי מקומות (או שימוש בלינקים לצורך העניין), אבל מה לנו כי נלין, זה רק אתר בננות.

    להלן מספר דוגמאות נוספות מתוך מאמריה המאלפים של לב. במאמר הזה שאני מגיב לו קיימת התייחסות משעשעת משהו לאבריו האינטימיים של הגיבור, המראה שוב כיצד ניתן לחבר כל חארטה לשמוק המתאים: “הצגה פרונטלית זו של הגבריות גם חושפת קשר עתיק ועמוק למציאות הישראלית-יהודית בשל המילה”. בתרגום לעברית: בגלל שאברו של גולן נימול, הרי שלפנינו לא סתם זובי מתוך סרט העוסק בחיי הרווקות העירוניים, אלא קשר עתיק ואף “עמוק” ליהדות ולמציאות הישראלית. אזוי. מזל שמירנדה לב הסבירה לנו.

    אגב, בננות יקרות: כשאתן מוצצות זין נימול, אתן נקשרות למשמעות ההיולית של תולדות היהדות. סתם, הערת אגב, אבל חשובה ובהחלט בקונטקסט החירטוטי של המאמרים הנדונים.

    במאמרה הראשון על “דבר אליה”, ציינתי בפני לב שבהילותה להכפיף הכל לתזה הפמינסטו-שמטית שלה, בדבר רצונם של הזכרים הפויה כל הזמן בשליטה וכיבוש, היא מתעלמת מהסצינה המכוננת ביותר שבסרט, זו של הסרט האילם הקצר. אף כיניתי זאת “חוסר יושר אינטלקטואלי” (ונשאלת השאלה, מאיזו רמה של אינטליגנציה אנו רשאים לצפות ליושרה אינטלקטואלית?). בתגובה, כתבה לב מספר ימים אחר כך מאמר נוסף העוסק בסרט, ובו אכן התייחסה לסצינה הרלוונטית (ואף לאלמנטים ההומוסקסואליים בסרט, שנזנחו הצידה בביקורתה הראשונה כי לא תאמו לתזת “הגברים הם קקה”).

    במאמר השני על אלמודובר טוענת לב כי מטרת הגברים להשתלט על האשה, גם אם הם רוצים להפוך להיות לאשה, כדי לשלוט בה מבפנים. הבה נתבונן בטיעון שלה הנוגע לסרט האילם: “השימוש בדימוי הארנק כסמל מין נשי מגיע לשיאו בסרט האילם, שבו הסמל הופך למסומל (וואו! מסומל ומסמל! המתרגם)”….. “בתקריב ענק של וגינה (שלא נראית אמיתית) הגבר הזעיר חודר לאשה ונבלע בתוכה. העובדה שהכניסה לאשה מבטאת צורה של שליטה באשה מתגלית רק כשאנו מבחינים שגם בסרט האילם הגבר חודר לאשה כשהיא ישנה. כלומר כשהיא חסרת מודעות עצמית והוא מודע למעשיו. הכניסה שלו לגופה אינה מבטאת רצון למות בגופה אלה להתעורר כאשה. להיות אשה. להיות היא. ואכן אחרי שהוא חודר אליה המדענית מחייכת מתוך שינה – דבר המרמז למודעות שזכתה בה בזכות היותו בגופה”.

    נתעכב רק על קטע קטן בתוך הממבו-ג’מבו שאומר את מה שידענו קודם, הגבר שולט והאשה נשלטת – אמאל’ה: האשה זוכה למודעות כי הגבר, ששתה את השיקוי והפך להיות בגודל של אצבע ממוצעת, חדר לתוכה. היא מחייכת מתוך העובדה שעכשיו יש גבר אצבעוני שחי בתוכה, ולא, חס וחלילה, כי נכנסה לתוכה אצבע מתוחכמת ועשתה לה נעים. נותר רק להוסיף שלמזלנו, הגבר התקטן עוד ועוד עד כדי גודלה של אצבע, ולא נשאר גדול מעט יותר, כזין ממוצע (המסמל בתורו, אם הוא נימול, את הקשר ליהדות, ואם אינו נימול – את הצלוב עצמו. לא פחות). תחשבו רק איזה חארטה היתה נכתבת בבננות עם האשה הישנה היתה ממש גונחת מכניסתו של זין, ולא מחייכת למזמוטיה של האצבע הגברית.

    • פרצלוש

      לכל מי שקורא ויש לו משהו רע להגיד שינוח רגע ויחשוב איך היה מרגיש אם היה קורא מאמר חכם מחכים ומאיר עיניים על משהו שהוא אהב במיוחד….
      כך אני מרגישה,
      תודה אילן, תודה מירנדה,
      ו…
      תודה לכם…
      על ההבנה…..
      בקרוב אצלכם…

      לא שאני נגד ויכוחים וסיעור מוחות
      אבל זה קצת מיותר כשמדובר בחוכמה של בייגלה (=החיים).LIFEׂLIK

    • תענוג לקרוא אותך, אבל ממליצה בחום לאתר נושא ופורום שיצדיקו את האנרגיות שאתה משקיע.

      שלך,
      פזיתוס-
      שמודעת לכך שעשויה לחטוף על זה וגם (חלילה) להדרש לנמק בתגובה נוספת מהודקת ועתירת הפניות למכתמים קודמים ולא בא לה בכלל יען כי סקירת ספרות הוא ספורט השנוא עליה אפילו יותר ממעיכת מקקים, ובכ”ז ממש רצתה לומר לך את זה מזה זמן.

      ובתפקיד יונת השלום: נשיקה פרחו- לירית

    • בננית הבטא

      הפוסל בזיובוריותו פוסל.

    • ערן עזרה נפשית

      טיפול קצר בפוביה שלך מפמינסטיות כלב יכול אולי לעזור

    • פשוט אני

      ערס, חבל שאתה לא כותב כאן מאמרים. זה היה מעלה את רמת האתר.

      ומירנדה – אולי תלמדי לקבל ביקורת??

      • מירנדה

        את/ה פשוט,

        אין לי בעיה לקבל ביקורת רלוונטית וחכמה – זה לא תמיד כיף כך כך גדול, אבל זה בהחלט נדרש לשם התקדמות.
        אין לי סיבה להתיחס לביקורת של הערס מאחר והיא מעידה על איטמות וחוסר הבנה מוחלט של הנאמר. שזה גם בסדר מבחינתי.
        למרות זאת מצאתי את התגובה שלו משעשעת ולו גם בשל התעקשותו לשים את הז’ (עם המילה כמובן) בפ’ הקוראות.
        אבל זו אני, עם הראיה שלי לפרטים הקטנים אצלו.

        מירנדה

    • אכן נכון! לא יכולתי שלא לפול על המקלדת מרוב צחוק. ואני אפילו פמיניסטית,התאמין? אין ספק שהערס השכיל לחשוף במערומיה את הנפיחה הפלצנית, הפסאודו-פמיניסטית הזאת. האמנם מהוה זוגיות חלק מתהליך ההתבגרות?
      לב יורה ברגלן של כל הנשים שניסו לחיות את חייהן הבוגרים לבד, תוך מאבק בפמיניסטיות מקרקוב. ( מתי תתבגרי כבר ותמצאי חבר?!? אהום.)
      מירנדה לב טוענת כי הדרך ל”בגרות העצמית” (מה?) של הגבר הישראלי (הנימול) חייבת לכלול מערכת יחסים עם אשה. נסו להפוך את האמירה לכזאת המכוונת לנשים, וצפו כיצד אתן יוצאות מדעתכן מרוב חרון (לא מומלץ לפמיניסטיות עם לב חלש).
      באשר לזובי, הלילה ודאי שאצטרך להזהר בלשוני. אני חוששת שאפרוץ בצחוק מבעבע בלתי נשלט בעודי מנסה להבין את המסרים הקלויניסיטים שישלח לי הזובי הערל של בן-זוגי.
      נו, לפחות אני מבינה את המשמעות המלאה של זוגיות אוהבת.

    • גלגוש

      My thoughts exactly.

      רק שאני בחיים לא הייתי מצליחה לנסח אותם בצורה כל כך בהירה.
      קנית לך מעריצה, ערס פואטי.

  8. לא היה עליהום. כתבת מאמר על סרט שאהבת, שמבוסס על ספר שאהבת, יופי.
    אני באופן אישי לא אהבתי את הספר, ולכן גם לא אלך לצפות בסרט, וכנראה שגם רבים מהמגיבים כאן, יופי.
    עכשיו את כותבת עוד מאמר, למה? בכדי לשכנע בכל זאת את קהל המתנגדים שהספר/סרט כן איכותי? בשביל לזרוק עוד כמה מילים טובות על הסרט ועל המחבר?
    מוצה הנושא של הבייגלה כבר במאמר הראשון, ולדעתי גם כך קיבל הספר הספר זה יותר קרדיט ותשומת לב ממה שמגיע לו. אז את אהבת, אני לא, לגיטימי, בשביל מה לדון שוב בדיוק על אותו הנושא?
    מה גם שלא חידשת דבר או הבאת נימוק משכנע במיוחד במאמר השני, אז למה לכתוב אותו בכלל?
    צאי לך לקולנוע, צפי בסרטים אחרים (ולא חסר כאלה כפי שאת יודעת) ואז תחזרי אלינו שוב.

    • מירנדה

      תמר,
      הרשי לי לתקן אותך ולהבהיר מספר דברים: ראשית, לא כתבתי שאהבתי את הספר. קראתי אותו בחנות, לפני הכתיבה על הסרט, כדי להבין טוב יותר את היוצר, ומצאתי אותו קליל וקריא.
      שנית, מצאתי בתגובות לכתבה הראשונה חוסר סובלנות, התנשאות צדקנית ויחס מזלזל לתרבות פנאי פופולרית. כאילו שהכול צריך להיות דוסטויבסקי, ג’ימס ג’ויס או נובקוב., ואסור או לא רצוי לכתוב על תת-תרבות קלה.
      אחת השאלות שמעלה הנוקשות הזאת בתגובות של אנשים צעירים יחסית, ועוד באתר אינטרנט, (מקום שמאפשר אלטרנטיבה ופתיחות), היא מהיכן באים חוסר האמונה/פרגון לדברים שאנשים יוצרים כאן (דוגמת הסרוב המוכר במקומותינו ללכת לסרט ישראלי) ולמה יש לי תחושה שבתרבויות אחרות (מאלו שמוכרות לי) היה קל יותר להוציא את הספר/סרט והוא לא היה נתקל בדחיה אחר דחיה.
      לדעתי התשובה לכך היא שההתנגדות בתגובות כמו גם הדחיה הממסדית לספר/סרט מעידות בדיוק על הנושא שבו עוסק הסרט, מרכז רעוע וחסר.
      מה שמרתק בסרטו של הייטנר אינו היותו סרט חובה או יצירת אומנות דגולה אלא, הנושא עליו מדבר הסרט “חיפוש אחר זהות”. זהו נושא דיון חשוב ומהותי שקשור אלינו כאן כיחידים וכחלק מהחברה. וזאת מאחר שכשכול אחד שואל את השאלה “מי אני” הוא גם שואל איך הוא מתקשר לאחרים כאן. מה הקשר שלו לחברה.
      הייטנר וסרטו עושים את מה שדוסטויבסקי או ג’ימס ג’ויס לא יכולים לעשות עבורנו –לשמש מראה לעילגות, (תולדת הצבא), למרכז הבעייתי ולשאלת הזהות שלנו כאן. כדי להתקדם מעבר למשהו צריך להיות נכונים לקבל אותו, לבדוק אותו ולהתיחס אליו.
      לדעתי, אם נהיה מספיק בוגרים לבדוק את היחס שלנו לדברים שמעלה הסרט נוכל להתקדם הלאה לדבר טוב יותר. אם נדחה את הייטנר ודומיו נשאר במקום, בונים את זהותנו סביב מרכז אטום לשינוי שאינו מכיר את עצמו ומתכחש לזהותו. (שימי לב שאף אחד מהמתנגדים לא ציין ספר ישראלי כאלטרנטיבה ויש כאן סופרים מצויינים.)

      • הזועמת

        מירנדה דיייייייייייייייייייייייייייייייייייי כבר!!!

      • ארבינקא

        א. להכתיר מאמר בכותרת “ניתוח מעמיק” זה כמו לספר בדיחה ולומר “זו היתה בדיחה”.
        ב. אם לא הבינו את “האופי הביקורתי והבלתי מתפשר” שלך, אולי זה מפני שלא הבאת אותו לידי ביטוי. אולי הבעיה בנו, אולי בך. זה, בכל אופן, מזכיר לי שחלק מהתגובות שקיבלתי מצביעות על חוסר הבנה עמוק על כך שאני האיש החכם והצודק בפלנטה זו. חלוקת מחמאות עצמית היא עניין מביך במקצת.
        ג. התגובות שלך מתייחסות לספר בפריזמה של חוג מאוד מסויים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה: לא מעניינת אותנו רמת הספר, צורת כתיבתו, אלא רק הסאב-טקסט שלו, ומה שניתן ללמוד ממנו על החברה. לכן מבחינתך, “חכמת הבייגלה”, ספר עילג ורדוד למדי (אכן, גם קריא, אבל לטעמי לא בקלות), שגם התוכן שלו לא ממש ריתק אותי (שלא לדבר על גישתו המאוד-שוביניסטית), הוא מעניין – בגלל שהוא עוסק ב”חיפוש אחר זהות”. שמחת זקנתי. הוא יכול לעסוק בכל נושא, ולהיות כתוב בצורה גרועה ולא מעניינת. הנושא לא הופך אותו למרתק, למעט לחוקרי תרבות. כיוון שרוב בני האדם אינם חוקרי תרבות מקצועיים (וארחיק ואומר, שגם רוב הסטודנטים למדעי החברה אינם כאלה, אבל לא מאותה סיבה דווקא), הם מוצאים עניין בספרים וסרטים מסיבות אחרות לחלוטין. עלילה, למשל. סגנון כתיבה. רמה לשונית. ויש כאלה שאוהבים את היעדרן: לא לחינם ‘חוכמת הבייגלה’ היה רב מכר. הוא נדחה בידי ‘הממסד’ (איזו מילה יפה) לא בגלל הנושא. בגלל שלפי סטנדרטים של הוצאות ספרים הוא כתוב רע מאוד.
        ד. יש לי ספק במידת הבגרות שבחלוקת ציונים לבגרותם של כל הסובבים.
        ה. אף אחד לא הזכיר ספרים אחרים, כי זה לא רלוונטי לנושא הדיון. מדברים על הסרטהספר, לא על התופעה התרבותית (חוץ ממך, כמובן. את מסוגלת לקרוא “טיל אולנשפיגל” בלי לפתח דיון על השאלה מה זה אומר על חיפוש הזהות של הגבר הצעיר וחסר-ההשכלה במצב של חוסר ביטחון כלכלי ומדיני בארצות השפלה בתקופת הרפורמציה?).
        יצאו כמה ספרים ישראליים שאהבתי בשנים האחרונות. למשל, “חדר”, של יובל שמעוני, “תיאום כוונות” של חיים סבתו, “אניהו” של אתגר קרת, “סוסים על כביש גהה” של סביון ליברכט, ועוד. עכשיו יש התייחסות? יופי. זה רלוונטי למשהו? לא.
        לא כל דבר הוא ניתוח תרבותי, וטוב שכך.

        • מסכימה איתך בכל מילה.
          וראוי גם לציין מירנדה, שבפירוש לא קיים חוסר פרגון ליצירה ישראלית.
          למיטב ידיעתי סרטים כמו “חולה אהבה בשיכון ג'”, “חתונה מאוחרת”, “עפולה אקספרס” ועוד, זכו להצלחה ותגובות מצויינות, הן מהקהל והן מהמבקרים.
          גם סופרים כמו א”ב יהושוע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, צרויה שלו, אתגר קרת ועוד הרבה אחרים זוכים להערכה רבה וספריהם הופכים לרבי- מכר.
          גם סדרות מקוריות שונות כמו: “הבורגנים”, “בנות בראון”, “שבתות וחגים” זוכות לפרגון ולאחוזי צפייה נאים.
          לא כל מה שהופק או נכתב בישראל מצטייר כלא איכותי, בכלל לא. בעיני ספר כמו “חיי אהבה” של צרויה שלו או סדרה כמו “שבתות וחגים” הם טובים לא פחות ואף יותר מחלק מהספרים והסדרות המיובאים אלינו מחו”ל.
          אבל לא במקרה של “חוכמת הבייגלה”, שלעניות דעתי רחוק מלהיות איכותי.
          חשבת אולי שאם הוצאות הספרים סירבו להוציא לאור את הספר, אולי הספר פשוט לא מספיק טוב?

        • מירנדה

          ארבינקא,
          1. רלוונטי לעורך להגדיר מאמר כמעמיק.
          2. מה שהתכוונתי כשכתבי שלא הבינו את האופי הביקורתי שלי הוא שאני לא עוסקת ביחצון וכך גם לא האתר.
          3. אני לא חושבת שאני בקטע של לחלק מחמאות לעצמי. אני יכולה להגיד לך שבחי הלא וירטואלים הגעתי להישגים שנחשבים מרשימים ואני לא זקוקה לטפיחה על השכם.
          4. העובדה שאנשים שלא ראו את הסרט מגיבים על כתבה שנכתבה עליו בציינם את הספר מלמדת על חוסר רצינות. אל תצפה ממני להגיב על המשך דבריך בנוגע לספר, כתבתי על הסרט ולא על הספר.
          5. אף אחד לא יגדיר לי על מה לכתוב ומאיזה זוית. זכותך לא לאהוב את מה שאני אומרת, זה לחלוטין בסדר מבחינתי.
          6. באקדמיה ומחוץ לה כיום, כל דבר יכול לשמש מוקד למחקר תרבותי או אחר. שדרג את עצמך להווה.

  9. ד"ר לא

    על זהות, פוליטיקה ומיגדר בספרו של אבנר כרמלי, “בעט, אלון, בעט!”

  10. יונתן ילון

    ראיתי אתמול את הסרט. מעבר למספר בעיות בתסריט ובבימוי, הוא בהחלט נחמד (לטעמי השנוי במחלוקת, לפחות). היו לא מעט קטעים משעשעים שסחטו מחיאות כפיים מהצופים. מבלי להכיר כלל את יוצר הסרט/ספר או את גב’ לב, אני לא מבין מה זה העליהום הזה (במיוחד במאמר הקודם). מה קרה? אי אפשר ליהנות ממשהו שאינו מתיימר להיות עמוק וחדשני?

    “?What’s so amazing about really deep thoughts”
    (Tori Amos)

    • אפשר להנות (או לא) מכל סרט/ספר/טלנובלה גם בלי ערמת המלל.
      לא כל דבר מחייב ניתוח מעמיק והסברים מלומדים ומנומקים.

      בסך הכל יצאנו לסרט…

  11. One fairly readable cute book, one movie I haven’t seen, two average articles and a pool of poison spilling out of every crack. If even a quarter of this unused energy would have been contributed to something worth-while, like say knitting, just imagine the amount of winter scarves……

    😉

    as for me, there are only 3 ways to look at a bagel:
    1) the pesssimist sees just the hole in the middle, and it’s unwholiness and imperfection.
    2) the optimist sees the beauty of the bagel, it’s round or braided shape, it’s freshness and warm clours.
    3) the realist doesn’t spend his time looking the baigel up and down; he simply eats it.

    live a little…..

    • הבייגלה של הייטנר עם מלח או שומשום? והאם יש להם איזושהי השגחה ?
      ולארבינקא
      קודם כל יש לדייק וסוסים על… וגם חדר יצאו קצת יותר מלאחרונה אך שניהם נעימים
      אמליץ לך ולשאר על “מעוף היונה” של יובל שמעוני ספרו הראשון והמשובח ביותר עד מאד ומליון.
      ובנושא הפולמוס הקשה שהספר הדי מיותר ספרותית הזה יצר די .חיסכו את אנרגיותיכם הצילו

  12. שוב, נהנתי מהאינטלקט. אגב, החכמה האמיתית היא בהצגת המורכבות באופן פשוט
    :))

    • אלגנטית

      גם הנאה, גם מהאינטלקט וגם קורא להפלצה הצגת המורכבות באופן פשוט. אבל שני החיוכים בסוף הם שמסגירים – מירנדה, מישהו רוצה להתדיין איתך

      • מירנדה

        מהכרות (וירטואלית) עם גד, דמות מוכרת ואהובה באתר במה, למדתי לזהות ולהוקיר את תבונתו ויושרו האינטלקטואלי.

        לגבי התדיינות, אם זה המצב, אני בהחלט יכולה להבין אותו בבחירתו החכמה ולומר
        שלמשאלת לב זו יש המון שותפים.

        : ))
        דרך אגב,
        סגנון הפלוץ-אלגנט ממש לא הולם אותך

        • בת במכנסיים

          תסלחי לי על הבוטות חמודה אבל את כל כך צריכה זין.
          ואני לא מדברת במובן המטאפורי של המילה.
          תשתחררי קצת ותפסיקי לחפש משמעות בעננים – אלה בסך הכל עננים.
          זין יעזור לך לחיות קצת ולא להסתובב מסביב לזנב של עצמך.

          והכל כתוב בלי קשר ועם המון קשר למר בייגלה שלך.

          נ.ב.
          נכון שיכולתי לכתוב פין או איבר מין זכרי או אני לא יודעת מה – אבל בטוח שזין תפס יותר.

          • מירנדה

            הרעיון שיש תשובה אחת ופתרון אחד הוא פשיסטי, נאצי ושובינסטי. הוא ניצב כנגד הרעיון הפמיניסטי מבוסס על קבלת הריבוי שמציע העולם כדרך המאפשרת חיים. לפיכך בראיית העולם שלי אין משמעות אחת/תשובה כוללת אחת. זכרי, מאחורי כול ענן מססתרים שמים מלאים של משמעות.

            אני מקוה בשבילך שלעולם לא תשנאי את עצמך מספיק כדי לשוב להשתמש בביטוי בו השתמשת בכותרת.
            ומאחלת לך תהליך התבגרות קל ונעים
            מירנדה

            • בת במכנסיים

              חמודה אמרת לי כל כך הרבה אבל לא אמרת מאום.
              זה יפה להילחם על ריבוי דעות והדחף לגלות שאנחנו שונים ושיש יותר מתשובה אחת אבל מכאן ועד להכנס עם הראש בקיר הדרך ארוכה היא. אף אחד לא אמר שהבייגלה שלך לא עשה משהו, בסך הכל אמרו שהוא לא עשה מספיק בשביל לקבל כל כך הרבה רעש. רעש שאת עם כל הסופרלטיבים האפשריים דואגת לעשות ומאבדת בדרך כיוונים.

              אני חוזרת לרעיון ה”זקוקה לזין” ואני מבינה שאם את מאחלת לי תהליך התבגרות אזי את כבר עברת אחד כזה?? ?
              וחוץ מזה לאן את ממהרת להתבגר – מה קרה לספונטניות, להומור, ללכת יחפים בים של חורף.
              מירנדלה ככל שתעזבי את העננים ותרדי אל העם, כך יבושם לך.
              סופרלטיביים בכמות שאת בחרת להשתמש שמורים לפוליטיקיים ואת לא נשמעת לי שייכת לחוג הזה, אז למה להדחף?

              נ.ב.
              בת במכנסיים למקרה שלא הבנת = פמיניזם. אני מגדירה את זה פוסט פמיניזם אז אל תקשקשי לי על שובינזם ופאשיזם וכל מה שנקגמר באיזם. גם מאזוכיזם נגמר באיזם.

              • מירנדה

                מהסיבה הפשוטה שהרעיון שלך בדבר מה שאני זקוקה לו נוגד את רוח הפמיניזם.
                ואם יורשה לי להוסיף, גם כינוי חיבה מקטינים בנוסח “חמודה” (בקונטקסט הזה) לא מתאימים.

                מאוד אהבתי את הקטע בדבר ספונטניות, הומור וללכת יחפים בים של חורף. לדעתי זה מתאפשר באמת רק מתוך בגרות אמיתית. — כבוגרים אנחנו יכולים להגשים את הרצונות של הילד שבנו. (דבר שלא התאפשר לנו כילדים עם אילוצים שנקבעו על ידי ההורים ובוגרים אחרים.)

                ההתבגרות שלי אישית איטית ומתמשכת. זהו תהליך שמאפשר לי לזרום, להרגיש ולבטא רגש. לחיות את חיים מבלי להיות את/ה עצמך זה דבר מבלבל. כשאת יודעת מה המרכז שלך, מי את, את יכולה לטעום באמת את הדברים ולהרגיש אותם לעומק.
                הסרט “חוכמת הבייגלה” מעניין אותי, במובן מסוים, כקליפת השום. מה שכן מעניין אותי זה נושא הזהות. הבעיתיות בהגעה לזהות עצמית בארץ, בתל-אביב, ביהדות ובנשיות. על זה כתבתי.
                לא יצאתי מגדרי מהתפעלות וזאת בניגוד למבקרים אחרים. קליל, זורם ומשעשע בלקסיקון שלי אומר נחמד ותו לא.

                • בת במכנסיים

                  את מדהימה אותי. פשוט לא מתייאשת עם כל הקשקשת הזאת “ההתבגרות שלי איטית ומתמשכת” what the fuck? או “הבעיתיות בהגעה לזהות עצמית בארץ… ביהדות ובנשיות”. כאילו דא (לא חשוב שהמשפט לא נכון מבחינה לשונית). אבל הכי אהבתי “כשאת יודעת מה המרכז שלך… את יכולה לטעום באמת את הדברים ולהרגיש אותם לעומק”… תני לי לנחש לא היית הכי פופולרית “ביסודי”. את יודעת, לגששים יש מערכון שבו ברברה הדמות מקריאה שיר שכתבה “יש לי שתי רכבות שמתנגשות בראשי… מי אני, מה אני, מי אני, מה אני, מה, מה, מה” לא קוראים לך במקרה ברברה?
                  תרדי מהענן חמודה!!! (או שאת מעדיפה “אחות שלי”?) אני חוזרת: לכי תחפשי איזה פלוס שיצמד למינוס שלך ורק אז תביני עד כמה את מתעסקת בזוטות.

                  ולכל מי שחושב שזוהי תגובה מתנשאת, רק דבר אחד לי אליו – ההגנה הכי טובה היא ההתקפה -הביקורת נכתבה באהבה רבה ולהמליץ למישהו על זין זה להמליץ על משהו טוב. אלא אם כן סקס בלקסיקון שלך לא מתחבר לטוב?… או לחילופין שכחת את תחושת ההתרפקות המשוחררת הבלעדית של אחרי הסקס. מישהו צריך להזכיר לך ומהר.
                  אגב אני זוכרת שמישהו פה כתב על הסרט “החיפוש אחר זהות הוא למעשה תהליך התבגרות שסובב סביב הבשלות לקיום מערכת יחסים רצינית ומלאה עם אישה…” – אז אל תגידי לי “לא יצאתי מגדרי”.

                  • מירנדה

                    אני יושבת מול המחשב וצוחקת כבר כמה דקות…

                    את מוזמנת לכתוב לי עוד עצות ורעיונות
                    לתא הדואר הפרטי שלי
                    אולי גם ניפגש את יודעת….
                    : ))

                    מירנדה

                    • בת במכנסיים

                      אני שמחה שאני מנעימה את זמנך. וברוך השם יש לך הרבה זמן לא?
                      ככה זה כשמתעסקים במאמר מתפלספים (זה לוקח זמן להתפלסף) ואין איזה בייגלה אמיתי להנעים את הזמן באמת.
                      אגב התפלספויות ובייגלה לא תמיד הולך יחד עכשיו גם יורד לי האסימון – את בטח מבריחה אותם…

                      הידעת? צחוק הוא אחד התסמינים הבולטים ביותר למבוכה. אבל את הרי צריכה לדעת את פילוסופית, סוציולוגית, עיתונאית ומנתחת מערכות לא?

                    • מירנדה (מפהקת קלות)

                      צחוק יפה לבריאות.
                      הערבוב של מציאות ושל דמיון מעלה חיוך. ומביא אותי למקום שאני אוהבת שהוא אבסורד.

                      אולי הנושא הבא שלי יעסוק בדיוק בזאת. כפילות ודמות מראה כדלת יציאה ממציאות אחת לשניה. “סוף הוליוודי” של וודי נראה לי שווה ניתוח כדוגמא. נראה אם זה יתפרסם. מאחר וכבר כתבו עליו, זה יחסוך לי כתבה אחת…

                    • בת במכנסיים

                      זהו פה אני יורדת.
                      דרגת השעמום שלך שברה שיאים כשאת מציעה לאומה שוב עוד מאמר “מרתק” ובטח גם “מעמיק” כמו שרק את יודעת. כי את הרי מירנדה המנתחת / הסוציולוגית / פסיכולוגית / פסיכואנליטית, עמוסת התארים ובעלת השם העולמי.

                      אם לרגע חשבתי שיש תקווה – אני מודיעהבריש גלי:
                      ח מ ו ד ה !!!! א ת צ ר י כ ה ז י ן !!! לכי תעסיקי את עצמך (תצחקי על באמת).

                      כאן תמו שידורנו לערב זה. שבת שלום ושבוע טוב.
                      אני מתפנה לחיים ומשאירה אותך להתערבב בדמיון ולהמשיך ולשחק עם עצמך…

                    • מירנדה

                      מה זה אומר לנהל שיחה עם מישהי מפגרת אבל ממש מפגרת.

                      עכשיו אני יודעת

                    • בת במכנסיים

                      מירנדה’לה?? ?? ??
                      אני בהלם! תתביישי לך סוציולוגית / פסיכולוגית ומנתחת בישראל מדברת ככה?
                      לא יפה.

                      מה יגידו השכנים? ואת הרי כל כך מעמיקה.

                    • אוסטק

                      לא נמאס לכן?? !!!

  13. גם אני קראתי פעם את הספר, וזכרתי אותו כספר קליל, כזה שכיף לקרוא כבדרך אגב. כן, גם ספרים כאלה ראויים לקריאה, ומי שבוחר שלא לקרוא אותם, בצירוף לתגובות המתנשאות להחריד שהוא שולח לאלה שכן נהנים גם מדברים פשוטים לכאורה, נראה שאינו מרשה לעצמו להנות מהחיים באופן כללי. אם התנשאות זה מה שאתם צריכים בחיים על מנת להזין את האגו הלא מפותח שלכם, כדאי שתראו את הסרט. ישנה שם דמות אחת, חברתו של גיא, שעלולה להרגיז אתכם מאוד. הסיבה לכך שתתרגזו ממנה נעוצה בעיקר בעובדה שאתם, חבורה של סנובים, דומים לה בחוסר הספונטניות, במחשבה שאתם הכי חכמים, יודעים, צודקים ויפים.
    נכון, קראתי בעבר ספרים מתוחכמים (וכן, גם אני בעלת כל התארים האקדמים הדרושים), ובכל זאת בחרתי להשאר פתוחה להנות מסגנונות כתיבה מגוונים. הספר והסרט, נראים פשוטים, אך מי שפתוח דיו על מנת לקלוט דברים יפים שנמצאים סביבו, ולא רק מחפש היכן לבקר על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמו, יוכל להבחין בדברים מקסימים בסרט, בהתאם לתקופה בה הוא נמצא בחייו, בהתאם לנושאים המטרידים אותו בתקופה זו.
    אנא מכם, לטובתכם, נסו להפתח, להשתחרר, “לצאת מהפוזה” של האינטלקטואלים. רדו ממגדל השן ולכו לחיות. צפו בסרט ונסו להנות ממנו. בסרט יש סצינה בה דיקלה (שבטח כבר הבנתם מה תפקידה) בסיום ארוחת ערב רומנטית זורקת את הכוס ממנה סיימה זה עתה לשתות על הקיר, ולא מתוך כעס. היא עושה את זה מתוך ניסיון להסביר לגולן (ומתוך ניסיון המחבר להסביר לנו, הצופים) שאפשר לפעמים להיות יותר “קלילים”, שזה כיף, לפעמים להתחבר לילד שבך, לתת לו להתבטא, לעשות לא תמיד את “הדבר הנכון”. שימו לב גם לחברתו השניה של גולן בסרט. שימו לב כיצד דיקלה שרה את השיר בסצינה ברכב בתחילת הסרט, וכיצד חברתו השניה שרה את אותו השיר בסצינה בבית הקפה. נסו להפנים את החן שהתנהגויות מסויימות יכולות להביא לחייכם, גם אם זה לא כתוב או מוסרט באופן הנחשב בעינכם למתוחכם. הסרט בפשטותו מכיל תחכום רב. תובנות נפלאות על החיים. בבקשה מכם, נסו לחיות ולהנות מהחיים. כך כולנו נהייה פחות מתוסכלים ונחייה בעולם טוב יותר.

  14. ארבינקא – לא, לא החלפתי שם, באמת יש עוד מישהי שחושבת לא כמוך…*

    *(מסטבר שהכתיבה האנונימית לפורומים באינטרנט אכן מוציאה מאנשים יותר אגרסיות משהם מרשים לעצמם להוציא בהיותם לא אנונימיים… אם יש כאן מישהי שעדיין לומדת מדעי החברה, זה הזמן למחקר מעניין בתחום… ואני לא רק תוקפת שוב, כולי מופתעת גם מההתבטאויות התוקפניות של עצמי…)

    • ארבינקא

      רק מה – בדרך כלל יש לכל אחת סגנון משלה. אם את אכן דמות אחרת, את כותבת בצורה חשודה בשפה דומה ובצורת התבטאות דומה.
      ואם את מנסה להיות אגרסיבית, יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

  15. שפרה הצולעת

    תגידי לי עכשיו מירנדה יקירתי, הדיאלוג הקודם אתי לא נראה לך פתאום כמו דו שיח קסום, עכשיו כשאת מנהלת מלחמה עם בת במכנסיים (אל תכעסי, אבל היא יותר שנונה ממך)?

  16. מירנדה

    האופן שבו התקבלו שתי הכתבות שכתבתי על הסרט “חוכמת הבייגלה” הספיק כבר לשחק תפקיד בקורס שאני מעבירה בנושא “קבלת החלטות”. אבל מעבר לסוגי התפקידים שאנשים לוקחים על עצמם, מקרה הבייגלה הוא מקרה מבחן טוב לחקר השאלה מה קובע את ערכה של יצירת אמנות. התפיסה שליצירה ערך אוטונומי העומד בפני עצמו הופכת לנדירה בשעה שחוקרים רבים מדיסיפלינות שונות מעלים תיאוריות מנוגדות לה. כך למשל, הסוציולוג המוביל פייר בורדייה רואה את היצירה כמוגדרת על ידי מרחב תרבותי המורכב מהאמן היוצר, אמנים נוספים, ומעורבים נוספים כגון מבקרים, עורכים וכו’ שמייצרים את ערכה החברתי.
    תגובות אינטליגנטיות רבות לכתבה התעלמו מכך שיצירה היא חלק ממערך תרבותי. אם ניקח תגובה שדיברה על היכולת של מוציאים לאור לקבוע את ערכה של יצירה, כדוגמא, נגלה את מלוא הנאיביות שבעמדה זו. לא רק שהוצאות ספרים מובילות דחו במהלך ההיסטוריה פעם אחר פעם יוצרים כגון ג’ויס, בקט והמינגווי אלא שברור מאליו שלהוצאות הספרים שיקולים שאינם קשורים כלל לערכה האומנותי של יצירה. ואכן רבות נכתב, במיוחד בקונטקסט של מחקר פוסט-קולוניאלי, על מי קובע מי נכנס לקנון ומי לא ומאלו שיקולים (מוצא, אמונה, מין, שיוך פוליטי ועוד משחקים תפקיד). ובארצנו, חילופי שילטון הובילו להחלטה להכניס יותר יוצרים מזרחיים לקנון הלימודים התיכוניים. גם במקומות כמו אנגליה מאבק בהוצאות ספרים מהווה חלק מסיפור הכניסה לקנון של יוצרים כגון בוצ’י אמצטה.
    בנוסף לתגובות הענייניות על איכויות מושא הכתבה, אופן כתיבתי שתויג כ”מעמיק”, לא התקבל בברכה על ידי רבים. יתכן שהכתיבה הנשית הפופולרית כיום היא זו המדברת מהבטן. לדעתי יש מקום ועניין לשמוע את תפיסת העולם הנשית מהבטן (או מאזור השרירים הטבעתיים — במו אוזני שמעתי את זהבה גלאון אומרת שהיא “מדברת מהרחם”), אבל אישית מעניינת אותי נקודת מבט נשית חושבת. וכאישה חושבת, אבחר לנתח תופעות בראיה של הקונטקסט הרחב של הדברים.
    הסוג האחרון של תגובות פנה למתקפה אישית. ניתוח של סוג וסגנון תגובה זה החזיר אותי שוב לבורדייה ולתפיסה שלו את ייצורה של יצירה כתהליך שאינו קשור לתוכן אלא להפיכתו של האמן לייצרן של פטישים – מושא של אהבה, אמונה והנאה אסתטית. חוקרים כבנימין ובורדייה רואים את ההתנגדות ליצירה, לה הם קוראים “מגיה שחורה” כחלק מתהליך ההקדשה של היוצר ויצירתו.
    כך, פניה כנגד אמן נתפסת כאקט של חילול שבאופן פרדוקסלי מנציח אותו ומכיר בערך קיומו. הדבר התגשם בסיפורו של הבייגלה שעובר תהליך הפיכה לפטיש – סרט פולחן המועמד לאוסקרים רבים (טוב נו רק בישראל כמובן).
    באשר לי, במידה ואחליט להמשיך ולפרסם בבננות, אשמח לשמוע כול תגובה מכול סוג, לרבות אישיות. שאחרי ככלות, כולנו חלק משדה סמנטי בו אנו מתקיימים כישים יחסיים בסך כולל. ולעיתים, כפי שגורס בורדייה, אקט היציאה כנגד עומד לזכותו של המבוקר.

    בטוב תהיו,

    • שפרה הצולעת

      אוי, מירנדה, זה כבר מתחיל לעורר רחמים. אני מאמינה לך שאת חושבת שאת נורא חכמה ומשכילה (ורק את כזאת, לדעתך, אבל עזבי את זה עכשיו), אבל את מבינה בוודאי שאת לא יכולה להמשיך ולהסתובב בעולמנו עם הבועה הזאת שסביבך, נכון? תתחילי להבין שהאנטגוניזם שאת מעוררת נובע מהאופן היהיר בצורה בלתי נסבלת שבו את מתגוננת. די. מותר לאנשים לקטול אותך, מותר לי לחשוב שאת אינך אלא אוסף מגובב של שטויות ריקות ונפוחות שאין מאחוריהן ולא כלום. גם אותי קטלו מספר פעמים, ובמקום לתקוף בהנחה ש”מי שקוטל אותי הוא בטח אידיוט חסר תרבות” חשבתי כמה רגעים, ואת יודעת משהו: במקרים רבים הבנתי שיש משהו גם בקטילה, איזו הנחה מוצדקת, איזו מחשבה שטרם פיתחתי וכו’. אגב למדתי עם מישהי כמוך – קראו לה אורית – והיא היתה כ”כ צדקנית ויהירה שהיא פשוט לא הבינה שאנחנו שונאים אותה בגלל אופיה המעצבן ולא בגלל החוכמה המוטלת בספק שלה.
      בישול נעים –
      הצולעת.

      • אריאלה

        אמר “הפוסל במומו פוסל” וויטגנשטיין אמר “הגמל אינו רואה את דבשתו”, ולעומת זאת, אחד הסטואיקנים אמר “בלללעעע”.

        ולמירנדה: רוב האנשים הקוראים פה משכילים ברמה זו או אחרת, אולי אפילו לא פחות ממך. רובם קראו כמה ספרים, ורובם יודעים להבדיל בין פוסט-מודרניזם לפסטרמה. זה עדיין לא גורם להם להתנשאות כל כך מגוחכת. בדרך כלל כשאני קוראת מישהו שמסתמך על כל כך הרבה מקורות חיצוניים וצועק “אני משכיל! אני משכיל!” בא לי ללטף לו את הראש ולהגיד, “כן מאמי, הבנו, יש לך מה להגיד חוץ מזה?”.

        המאמרים שכתבת היו בהחלט מעוררי מחשבה, לא הסכמתי עם כל הרעיונות שהעלת בהם אבל קיבלתי זווית הסתכלות נוספת, אבל הניסיון שלך להוכיח שאת צודקת כי את נורא משכילה…נו שוין.

        והתגובות פה: אני מניחה שהיית כאן לפני שפרסמת, בטח ידעת שאף אחד לא יעמוד ויתפעל מכמה שאת חכמה. כשעלי נמאסו התגובות הגועליות פרשתי לדי הרבה זמן, אבל באתר הזה, מי שסובל מחום, יותר עדיף שירד מהסיר, או משהו.

        • מירנדה

          שאני משכילה אבל עד לתגובה אחרונה לא נפנפתי בכך. כמי שחיה את החיים בביבים מספר שנים יצא לי לפגוש אנשים חכמים מאוד שלא למדו כלל. הסיבה היחידה שאני מציינת את זה עכשיו היא שיש אנשים שזו האנדיקציה היחידה שלהם לכך שמישהו אינטלגנטי.
          אני שמחה שמצאת את מה שכתבתי מענין. קראתי מאמר או שניים שלך עד עכשיו ומצאתי אותם מוחמצים במיוחד זה על הספר של אוהד אושרי שבעיני הוא סופר מרתק מהרבה סיבות.
          בנוסף התגובות המענינות שלך למה שכתבתי במאמר הראשון סתרו את מה שכתבת בעצמך כפי שכתבה והגיבה משהי בשם לורי. לא הבנתי את פשר הסתירה הזאת. אשמח עם תסבירי.

          • אריאלה

            ספר יכול להיות קליל ומענג, אבל חכמת הבייגלה הוא ספר זבל, לא ספר קליל ומענג. הוא פשטני, מביך, כתוב רע, ומטופש.

            • מירנדה

              את שוב מכתירה יצירה בשלל כותרות ללא התייחסות לשום דבר אחר. מה שדרך אגב את עושה בשאר הביקורות הספרתיות שלך.
              ברור שאת משכילה, בקיאה בתיאוריות ביקורתיות ורהוטה אבל אם את מבקרת משהו, במיוחד בתוקף היותך המבקרת הספרותית של האתר, כפי שהבנתי, רצוי לתת תוקף לביקורת על ידי כתיבה ממקום חושב ולא ממקום מתרשם.

              גם אם נקבל את התזה שלך, כפי שהוצגה בדיאלוג עם צב המעבדה ועלמת חן השיפוט הביקורתי צריך להיות מעוגן ולשקף ידע. אם לא אז כל אחד, (נניח נהג מונית, לדוגמא) יכול להיות מבקר ספרותי שלמילותיו יש אותו תוקף וחשיבות כמו שיש לאלו שלך.

              • אריאלה

                כשאני קוראת את הדברים שלך אני מתחילה לפקפק באונטליגנציה שלי, כי אני באמת לא מבינה מה את רוצה ממני. השיפוט הבקורתי צריך להיות מעוגן במה? לשקף איזה ידע? איזה תוקף אני צריכה לתת לביקורת? את רוצה שאני אסביר למה חכמת הבייגלה ספר גרוע? אוקיי, הוא פשטני, אין בו אף לא רעיון מקורי אחד, הוא לא מצחיק, הדמות המשתקפת של הגיבור בנאלית ומשעממת, השפה שלו דלה ומלאת שגיאות, וכשסגרתי אותו לא חשבתי עליו שניה אחר כך.
                ואם נהג המונית קרא המון ספרים ופיתח טעם משלו, ברור שלדבריו יש אותו תוקף שיש לשלי. לו נהג המונית היה קורא רק את מדור הספורט והוא היה אומר לי “ואללה, חרטא הקראמוזובים האלה”, לביקורת שלו לא הייתה שום תוקף, אבל אם הוא היה קורא מעבר לזה ומפתח טעם מבוסס? חופשי דעתו נחשבת. את באמת חושבת שהאקדמיה נותנת תוקף לביקורת שלך? כי אם כן, את מאוד יהירה. האקדמיה מרחיבה את מגוון הידע שלך, מה שמפתח ומשכלל את הטעם שלך, ואולי נותנת לך נקודות השקפה ומילים לבטא באמצעותן רעיונות, היא לא הופכת את הביקורת שלך לתקפה יותר.
                אני מכירה המוני המונים של אנשים אוהבי ספר ומשוללי תואר שהטעם שלהם נחשב בעיני הרבה יותר מאשר הטעם של כל האנשים שלומדים איתי, כי הם קוראים טובים, האקדמיה לא יכולה להפוך מישהו לקורא טוב, מקסימום לתת לו את הכלים שיכולים להפוך אותו לקורא כזה. בעצם, עכשיו שאני חושבת על זה, די מצחיק אותי שחוקרי תרבות חושבים שלחקירה שלהם יש משמעות כלשהי. את חושבת שלאקדמיה יש איזושהי השפעה על התרבות?

                • מירנדה

                  אוקי, תפקידי אינו לתת לך ביקורת. לכן לא אגיב על מה שאת מכנה ביקורת ואני רואה כביקורת חסרה. רופא המסתכל על צילום רטנגן רואה בו מפה שלמה של היגדים הנסתרים מההדיוט שיכול אולי לראות צורה הנוצרת ממשחק אור וצל. באופן דומה אסטרונום המסתכל בכוכבים רואה מפות שלמות מלאות בהיגדים, ואילו לגבי מי שאינו בקי במפות הכוכבים מצתמצם ההיגד אולי לכך שהשמים אינם מעוננים, או במקרה של צופה פואטי לכדי שיר.
                  אם נחזור לנהג המונית, זה שאינו קרא הרבה, (אני לא מדברת על אותם גאונים המחפשים מחבוא מטרדות מוחם בעבודה מסוג זה, כמו למשל הרמן מלוויל ואינשטיין שעבדו תקופה ארוכה במכס.), הרי הוא יכול לנהל שיחה מעניינת וקולחת על הסרט. אולם היגדיו ישארו בגדר התחושות שעורר בו הסרט (משעמם, לא מקורי, פשטני וכו’).
                  יכולתו של אדם שבקי בנבכי השפה, היצירה והתרבות להשתמש במה שלמד בבואו לדון ביצירה מסוימת. היצירה אינה נמצאת ככה סתם ללא קשר ליצירות אחרות. היא חלק ממערך שלם שמתרחש והוא בעל משמעויות. מאחר ואנו חיים בעולם יחסי שום דבר אינו טוב או רע כשלעצמו הוא רע או טוב ביחס לדבר אחר.
                  לגבי האקדמיה. אותו מוסד ישראלי מקרטע. לקח לי המון זמן בתחום הלימוד שלי למצוא בוא סימן לחיים. ומה שעזר לי לשרוד אותו שנים זו העובדה שעסקתי במחשבים.

          • בת במכנסיים

            כן נכון – זאת האינדיקציה שלנו לכך שאת אינטיליגנטית… YA RIGHT
            מאוד אינטיליגנטית…
            סופר סופר אינטיליגנטית.
            אולי עכשיו תכתבי לנו מאמר רביעי? מה את אומרת?
            אנחנו “המפגרים” צריכים עוד הוכחה.

            אגב כתיבה מהבטן, אני מקווה שאת לא חושבת שהכתיבה שלך היא כתיבה מהבטן, אחרת הבטן שלך ממוקמת מאוד גבוה, באיזור האגוטריפ גבוה. וזה מאוד מסוכן… אני מכירה כאלה שקיבלו פחד גבהים… ונפלו.

    • ארבינקא

      באמת שלא חשבתי שהמלחמה תימשך. אפילו נמנעתי מלהגיב על כמה דברים. אבל יש כאן כמה הנחות יסוד קצת, קצת, קצת מופרכות לגמרי.
      ההנחה על ה”כתיבה הנשית החושבת” שאת מייצגת ומותקפת כי מעדיפים תגובה מהבטן – פלאי פלאים. נעשה הצבעה: מישהו חשב על זה כאן חוץ ממך? אולי. בטח לא אני. אני אישית לא מסוגל להבדיל בין טקסט שכתבה אישה לטקסט שכתב גבר אם אין בו ציון מין. בדוק ומנוסה. אני מכיר רק כתיבה שמוצאת חן בעיני, וכתיבה שלא. את שלך, מהל’שות, ממש לא. אבל ארשום לעצמי שטריליוני ציטוטים אולטרה-פוסט-פוסט מודרניסטיים הם כתיבה נשית חושבת. ידידינו לקאן ודרידה, וגם המוביל בודרייה, ודאי היו שמחים לשמוע שהם נשים (אגב, בודרייה עוד סוציולוג מוביל? אווו, כמה מיושן. שדרגי את עצמך).
      אני הזכרתי את העובדה שהוצאות הספרים דחו אותו. את אומרת: הוצאות ספרים לא דוחות רק בגלל זה (טוב, כמובן כתבת את זה בצורה קצת פחות ישרה. אבל אני עוד מהתקופה בה היו כותבים ספרים כדי שיבינו אותם). אמת. אבל אז – קפיצה לוגית קוואנטית: אני אמרתי שלפי הסטנדרטים של הוצאות ספרים הוא כתוב רע מאוד. אז את מציינת שג’וייס, בקט, המינגווי וג’ון קנדי טול (טוב, אותו לא ציינת, אבל “ברית של כסילים” הוא ספר נפלא, אז נשחיל אותו פה בכ”ז) נדחו. נו, אז? זה עושה את הייטנר להמינגווי? זה אומר שלפעמים גם הוצאות ספרים טועות; זה לא אומר שתמיד הן טועות או שהאיכות אינה משחקת שום חלק בקריטריונים שלהם. יש להם גם שיקולים אחרים, זה לא אומר – כפי שאת בעצם טוענת – שבכלל אין להם שיקולי איכות.
      אגב, מבחינת מחקר פוסטקולוניאלי: הייטנר, הוא גבר, לבן (אשכנזי), מעמד בינוני, וממש לא מעניין אותי שיוכו הפוליטי. אבל לפי הקריטריונים שלך הוא מיעוט נרדף? הצחקתיהוני.
      ואז, בתוספת ציטוטים שהיו רלוונטיים לו היינו עושים כאן סמינר (4 ש”ש) על “חיי התל-אביבי בעידן של פירוק האידיאולוגיות – עיון ביקורתי ביצירה הישראלית בשנות התשעים”. אבל לרוב בני האדם זה לא רלוונטי.
      יש גם העניין של הרבה הגדרות, כמו באחת התגובות להתקפה עלייך: הגדרת גישה כ”פשיסטית, נאצית ושוביניסטית”. נאצית לבד לא מספיק? משהו בסגנון ‘מילא שפשיסטית, מילא שנאצית, אבל שוביניסטית? עד כאן!’. אגב, עד לתגובה הזו חשבתי שחלק מהתגובות למאמר שלך לא ראויות, כי הן היו יותר מדי אישיות, מעבר לגבול הסביר. אבל אחרי התגובה הזו, מגיעה לך כל התקפה שקיבלת.
      ברגע שאת שופכת הרבה הגדרות על אותו דבר, את מחלישה, מרככת, מעקמת, מוזילה, מרדדת, מלעיגה את הטיעון שלך – ולו בגלל שלאף אחד אין כוח לקרוא שמונה המילים נרדפות לאותו דבר. שלא לדבר על כך, שאם הטיעון חזק, לא צריך לטעון אותו יותר מפעם אחת (אגב, התגובה שלך לאותה כותבת היתה, לפי הקריטריונים שלך, שוביניסטית למדי).
      לא אתיימר להיות איש רציני, אבל אטען בהחלט, ביחס לטענה קודמת שלך, שאם הספר רע, והסופר הוא גם התסריטאי וגם הבמאי, הרי שסביר להניח שהתוצאה הסופית לא תתעלה על התוצר הראשוני.
      ואת עדיין טופחת לעצמך יותר מדי על השכם. תספרי כמה פעמים את מעניקה לעצמך שמות תואר שונים בתגובות, מול מספר הפעמים הכולל ששאר המגיבים מחלק ציונים לעצמו. ביחד. את גם מסבירה יותר מדי: פוזת האם הגדולה שיודעת-הכל-יותר מכולם-ואם-רק-נבין-ונדע-מה את אומרת-נוכל-להיות-טובים-יותר-או-משהו-בסגנון, מעצבנת מאוד. את לא “אנחנו” וגם אני לא “אנחנו”, ואת בטח לא בתפקיד בעלת המונופול על תיקון העולם. ברגע שאת מדברת בגוף ראשון רבים, בני אדם יתרגזו. כי זו שתלטנות, וגם התנשאות. דברי בשם עצמך. ובשם כמה שמסכימים איתך. אבל לא בשם איזה קולקטיב מדומיין.
      ואגב, ידוע היטב, עוד לפני שנולדתי,שמכל דבר אפשר לעשות מחקר. אבל לא מכל דבר צריך.

      • בת במכנסיים

        מר ארבינקא הנכבד,
        עבורך אשנה את סגנון כתיבתי ואשאלך, למה שלא תכתוב איזה מאמר אחד או שניים? אני מכירה כמה אנשים שיכולים ללמוד ממך כמה דברים.
        התנסחת להפליא בכל רמ”ח אבריו של מכתבך ותראה מה זה… אפילו הצלחת להעביר את דברייך בשפת העמך = היא שפת רחוב פשוטה (תרגום חופשי למצחצחים בציטוטים) וללא כל התנשאות מנוכרת ופוזאיסטית.
        אני לא מחלקת ציונים, אני שמחה שמישהו העז להשתמש בשפה העברית כדי לדבר ולא כדי לנאום.
        הויכוח על הבייגלה התל אביבי (שלשם אין טעם להגיע בשל האטימות המחשבתית של הנפש הפועלת) הויכוח כבר מזמן הפך לויכוח על סגנון העברת מסרים ולא המסר עצמו.
        הכיצד יכול אדם לנפנף בשרביט האקדמיה החוקרת כשהוא עצמו בוחר להסתתר מאחורי ציטוטים ולסרב להקשיב…
        והרי שהגברת לב לא תזהה תגובה מאירת עיניים גם אם היא תרקוד מולה צ’רקסית.

        • ארבינקא

          ולא נראה לי שאכתוב מאמרים בזמן הקרוב כי ממילא יש לי די מה לעשות.

          • שפרה הצולעת

            בת במכנסיים תגידי את האמת, נכון את כוסית של הלייף? וארבינקא, אתה באמת בן?

            • בת במכנסיים

              כוסית?
              מה זה?

              אבל בכל מקרה תודה.
              דווקא את נשמעת לי פרגית לא קטנה…

              • שפרה הצולעת

                ארבינקא אתה פשוט נשמע לי רהוט מכדי להיות גבר… סתם, בצחוק, לא להיגרר לדיון סוער, מירנדה.
                ואת בת במכנסיים, האם את מושכת לכיוון הסצינה המפורסמת בסרט משחקי פיתוי? כי אני לא נראית בול כמו דניס ריצ’רדס אבל גם לא דבה, אוקיי? ובברכת עיניים ירוקות אפלות המעיפות מבט מעבר לכתף (הנרי וג’ון, הכרזה והסרט), יום נעים ומלא ריגושים אסורים.

  17. דונה פלור

    כרגע חזרתי מהסרט. לא קראתי את הספר מעולם, והלכתי עם חברים שנורא לחצו ואמרו שהסרט צריך להיות נחמד.
    מה אגיד ומה אומר? בזבוז זמן משווע, צר עולם הדמויות כעולם נמלה.
    ובניגוד למה שכתבה מירנדה, לא מצאתי שום אמירה בסרט, סרט שיטחי להחריד.
    כל התיאור במאמר הוא קשקוש מקושקש ומנסה לייפות סרט משעמם. אבל כל זה לא משתווה אפילו לסוף הסרט, שממש נקטע באכזריות והותיר אותי ואת היושבים באולם בהלם מוחלט.
    נורא יפה התיאור של חיפוש עצמי, פנים שונות של העיר תל-אביב, מימוש אהבה, הגשמה עצמית, אלמנטים דתיים עם חילוניים, מוטיבים של חיים ומוות וכו’.
    רק מה? חבל שלתיאור המיופייף הזה אין כל קשר לסרט, כמו גם שלכותבת המאמר, כך נדמה לי, אבד הקשר למציאות.

    • מירנדה

      דונה,
      כאישה עצמאית טוב תעשי אם לא תכנעי ללחצים של חברים. אין כמו האינטואיצה לגבי החלטות בדבר מה מתאים לך לעשות ולראות.
      ואם מדברים כבר על לחשוב בשביל עצמך ולהחליט את ההחלטות שלך, במקום כזה אפשר לשמוע תיאור שונה של הדברים.
      יש יותר מדרך אחת לראות את העולם.

      ברגע שאת אינך מוכנה לקבל את הדברים כפי שהם, ואת מוכנה גם לחלוק על הסמכויות שקובעות לך ויוצרות לך את ה- ואשים את זה במרכאות “מציאות”, את לוקחת אחריות על העולם שבו את חיה. מהמקום הזה, את יכולה להחליט אם לכתוב, להשפיע או להגיד מה את חושבת, כלומר לצאת מהעדר.
      כמובן שזה יכול להכעיס כל מני כבשים וזאבים בדרך; הזאבים הם אלו שיש להם כוח לקבוע את הסדר הקיים של הדברים, בצורה שתיתן להם הכי הרבה כוח ורווח. והכבשים מתוכנתות לקבל את העולם כפי שאומרים להם שזה מה שהוא. אז אני מקווה שבעולם שלך יופיע פעם שפן לבן משהו שיוציא אותך מהשעמום הזה של חיים בתוך מציאות עם גבולות ברורים ותראי שיש גם מקומות שבהם הזמן החלל נרקמים למציאות אחרת.

  18. ההוא ממאפו...

    התחייבת לתקשורת…בדרכך שלך

    • מירנדה

      התגובה שלך גרמה לי דה ז’ה וו … תודה ששלחת אותה.
      בכל מקרה, זו באמת הדרך שלי לתקשר במרחבי הרשת

  19. איזי_שיודע

    המדברת מתוך עצמך? לוקיישנים… למה למדת באוניברסיטה? …אפילו את מה שלא מעניין אותך. כדי להראות ל”אחרים” ל”הם” – ההם שאין להם יחס משמעותי לגבייך – שאת יכולה? או שאת לא שונה מהם למעשה במאום? אותו טיפוס ריקני שמנפנף ב”הישגים” – הישגים ריקים – ומזדהה עם “הישגים” שה”הם” מזדהים איתם. …ה”הם” שאת רוצה את אישורם לקיומך ול”הצלחתך” …רוצה את אישורם כדי להיות חלק מהם. כדי “להתקבל” ל”חברתם”. אותה אחת שמבלה את סוליות נעליה בפאבים ובברים בתקווה למצוא איזה אחד מוצלח …שעונה על כל מה שאת לא אוהבת להיות, ורוצה להיות, ולא תיהי …ואולי כן ,במחיר האושר …הזמן לא עוצר ולא מחכה. מפזרת ימיך לרוח. קיום לא אותנטי – חסר משמעות שמתבסס על הישגי “צריכה” – תעודות , ניירות, מאמרים, גיבובי מילים בכל מיני צורות. מה באמת השגת? תעצרי ותסתכלי סביב, מי שם לצידך? …אדם כותב מתוך עצמו.

    • שלומית

      התגובה שלך לא קשורה למאמר. אין לי מושג מה גרם לך להגיב דווקא אלי אבל לא נראה לי שזה קשור אלי או למה שכתבתי. לעיתים מילים כמו סמלים מבלבלים.
      אף אחד אינו לצידי כרגע, וטוב לי כך. עדיף לדוגמא, מאשר להיות למשל עם “מכשף-שחור” או סדיסט, ואין הכוונה אליך.
      יש אנשים שטוב ליבם הוא ברירת מחדל, אצל אחרים הוא ביטוי לעוצמה, שקיימת בשביל אלו שמבינים רק כוח גדול משל עצמם. עצוב אבל אמיתי…
      בכול מקרה זה מה שאני חושבת על תגובתך, איזי, איזי.

    • מירנדה

      לקח זמן לאסימון ליפול, עמית… מקווה שאתה בטוב…. למרות התוקפנות הזאת שהיא ממש לא במקום.

  20. אשמח מאוד לקבל את הכתובת של האתר של הספר והסרט
    תודה מראש
    אלדד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *