כלניות

השעה הייתה תשע בבוקר, בת דודתי נזפה בי שארד בטענה שאנחנו מאחרות. ירדתי בזריזות ועליתי על הג’יפ שחנה במלוא הדרו באבן גבירול. נסענו לאסוף בת משפחה נוספת כשבת דודתי נעזרת במעין מכשיר אלקטרוני מדבר שהורה לה כיצד לנסוע. בעודי נפעמת מפלאי הטכנולוגיה, הגענו לבת המשפחה ומשם עשינו את הדרך הארוכה, גיאוגראפית ומנטאלית, מתל אביב לאשקלון, עיר נעוריה של אימי ועיר מגוריה הנוכחית של סבתי.
היה זה יום האזכרה במלאת ארבע שנים לפטירתו של סבי, והייתי נרגשת לקראת הפגישה עם המשפחה המורחבת עימה לא נפגשתי זמן רב.
בדרך שמענו שירי להקות בנים והשתעשענו, אבל הכול נפסק כאשר שמענו בחדשות על פטירתה של שושנה דמארי. התמלאתי צער ונזכרתי בדברים בנאלים כמו השיר כלניות, עגילים גדולים צבעוניים וכבדים, קול עמוק וחזות מזרחית מאיימת.
כמו כן נזכרתי בראיון שקראתי באחד מעיתוני סוף השבוע. דמארי הצטלמה כשהיא חיוורת ושערה מדולל, בראיון סיפרה שנקלעה לבעיות כלכליות ואיך עולם הזוהר אכזרי ובנוסף הזכירה שהפסיקה לצייר ושאת הציורים היחידים שלה היא עושה על פנייה עם איפור זול שהיא קונה בשוק.
הגענו לבית העלמין באשקלון, שושנה דמארי הייתה שיחת היום וכולם עידכנו את כולם כמה שדלקת ריאות זה דבר מסוכן. דודי אמר קדיש ודודתי הקריאה כמה מילים שכתבה בהם ציינה את מותה של דמארי והוסיפה שהיתה כלת פרס ישראל, במילותיה ניתן היה להבין שגם לסבי היה מגיע פרס ישראל שכן היה אדם נבון שהנחיל ערכים ודרך ארץ לששת ילדיו. יש לציין שסבי היה סוחר שטיחים מצליח בפרס ובארץ היה פועל במפעל “יובל גד” באשקלון, שבין הייתר ייצר את הצינורות למוביל הארצי, דבר שמסב לי גאווה עד היום.
שוב חשבתי על דברים בנאליים כמו ג’קט המשבצות שלו, על ארון תרופות מסודר למופת באלפי בקבוקים צבעוניים ומשחות משונות, כורסה גדולה ונוחה ושיניים בכוס מים.
בדרך חזרה לתל אביב חשבתי איך אני וכל עם ישראל מעדיפים לזכור את דמארי בתוכניתו של דן שילון – עומדת על הבמה וכולם מפסיקים את נשימתם לשניה כשהיא מתחילה לשיר את כלניות, אריאל שרון מביט עליה בהערצה ומהנהן בראשו, יפה ירקוני יריבתה יודעת כי הובסה, אך משתעשעת עם דודו דותן שישב לצידה במעגל והעסיק עצמו בחיקוי של שושנה, ודן שילון מחייך את חיוך הסבא שלו. אך אנו העדפנו שלא לזכור אותה כשהיא חיוורת,שערה מדולל עגיליה נגנבו והיא מתאפרת באיפור זול.
ואיך אני מעדיפה לזכור את סבי, כשהוא לבוש בהידור , בג’קט המשבצות שלו, חולצתו הלבנה המכופתרת מוכנסת לתוך מכנסיו החומים בעלי הגזרה הגבוהה, נעליו מצוחצחות וכובע לראשו ולו רק כדי לקחת אותי לגן השעשועים הסמוך לביתם באשקלון. אך אני מעדיפה שלא לזכור את ימיו האחרונים בבית החולים כשהוא שוכב במיטתו, לבוש בחלוק בית החולים, מונשם במכונת חמצן, תאורת פלורוסנט חזקה מאירה עליו ועל שותפיו לחדר והוא שותה שוקו חם בכוס חומה מהמכונה הסמוכה לחדרו.

על הכותבת טלי אריאלי

ילידת קרית גת. מתגוררת בת"א ובוחנת את הקשר שבין הפרובינציה לעיר הגדולה. כמו כן, עוסקת באמנות פלסטית.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *