כמה אפשר להתחנן?

בנות חזקות, מצליחות וחכמות שמוכנות לוותר על כל שמץ של כבוד עצמי למען מטרה אחת שנקראת אהבה. וכדי לנחם את עצמן הן מסבירות כי באהבה אין דבר כזה שנקרא כבוד

היא אמרה לו – תלך. היא ביקשה שלא יתקשר יותר. הוא שמע. הלך, ולא התקשר יותר. היא התרסקה. נשברה לחתיכות, הפכה לצל של עצמה. ואז… היא התחילה להתחנן.
להיא הזו קוראים תמר. אבל פעם זו הייתי אני, ובעתיד יהיו אלו אחרות. בנות חזקות, מצליחות וחכמות שמוכנות לוותר על כל שמץ של כבוד עצמי למען מטרה אחת שנקראת אהבה. וכדי לנחם את עצמן הן מסבירות כי באהבה אין דבר כזה שנקרא כבוד. ולכן הן (סליחה, אנחנו. גם אני לבושתי שייכת) זוחלות על ארבע למען כמה רגעי חסד אחרונים ובטוחות שאם לא יוותרו, לא ירפו, אזי הגבר שלהן יבין עד כמה הן נהדרות ויקלוט שגם הוא לא יכול בלעדיהן.
הן טועות.
לפני שלושה חודשים תמר פגשה את אמיר. הוא היה אז נשוי. הזהרתי אותה, הראיתי לה את הבור, והיא בחרה ליפול. מאז היא עסוקה בלהבין אותו, את המניעים שלו, את זה שהוא מסכן ומבולבל. ובדרך היא שכחה את עצמה, את הרצונות שלה ואת הצרכים הלא ממומשים שהקשר הזה נותן לה. ככל שהרומן המייגע הזה גורם לה יותר כאב, כך היא אוהבת אותו יותר.
לפני חודש הוא החליט להתגרש. עזב את הבית, שכר דירה. האמת, הופתעתי. "טעית", אמרתי לעצמי. "כנראה יש סיפורים עם סוף טוב". חודש עבר, ואני יודעת שלא טעיתי. היא כל כך אומללה, ומנסה לשכנע אותי, אותי שהייתי בכל הביבים האלה, שיש רגעים שדווקא טוב להם. נאחזת בקלישאות שהוא מפריח לאוויר ומאמינה באהבה הזו, שהיא עוד תנצח.
"הוא לא רוצה אותך", אמרתי לה והצטערתי. פתאום הרגשתי כמו השוטר הרע. כמה שנאתי שהטיפו לי, אבל היום אני יודעת כמה צדקו, לעזאזל, כל נביאי הזעם.
הוא אמר לה שעדיף שיחתכו. הוא לא יודע מה קורה איתו, לא יודע מה הוא מרגיש ולא רוצה לאמלל אותה. הוא יודע, והוא היה מספיק כן לומר לה, שהוא לא יכול לתת לה את מה שהיא מבקשת, את מה שמגיע לה. הוא רק יצא (ואפילו לא רשמית) מיחסים כושלים, והוא צריך את הזמן שלו. לבד. להגיע להחלטות.
ואז מגיע שלב הניתוחים. שלב שבו כל מילה שההוא אמר מקבלת אלף פרשנויות ופורטים אותה לאין ספור ספקולציות. "תראי", היא מנסה לשכנע אותי, "הוא אמר לי לא להסתכל על זה כפרידה סופית. זה אומר שהוא כן רוצה אותי, ואם אני אתן לו את הזמן שלו הוא יחזור". "אז תני לו", אני אומרת. "אבל כבר עברו ארבעה ימים. ארבעה ימים לא דיברתי איתו והוא לא התקשר". היא כמעט מתמוטטת.
"תמר", אמרתי לה. "ארבעה ימים זה לא מספיק זמן בשביל להחליט החלטות כל כך משמעותיות לגבי החיים". "איך את היית מרגישה אם לא היית מדברת עם הגבר שאת אוהבת ארבעה ימים?" היא שאלה בבכי קורע לב. זה המקום להתוודות שאם יש יתרון אחד בולט וברור לחיים נטולי בנזוג, זה בדיוק הרגע הזה. שכבר שכחתי מה זה לרצות למות בגלל שהוא לא מתקשר, ואם יש אלוהים בשמיים, אני מבקשת שלא יזכיר לי. לא יחסים של בכי ותלות אני מאחלת לעצמי. ופתאום נזכרתי, כי הלוא הייתי שם. איך אמרתי לגבר שהיה שלי ללכת, והוא הלך ולא התקשר כי ידע שהוא לא יכול להבטיח לי כלום. ואני רציתי למות. והתקשרתי אליו אחרי פחות מארבעה ימים ובכיתי כל כך בכיתי, שבקושי הצלחתי לדבר. וכשהצלחתי, שאלתי אותו איך הוא הלך ולא נלחם עליי, והוא ענה שהוא לא הפסיק לחשוב ולהתגעגע אליי. ואני, נתליתי בשברי המילים, שהיו אולי אמת צרופה, אך לא הבטיחו שום שינוי. והאמנתי שאם אהיה קצת סבלנית והרבה אוהבת, האהבה תנצח. אבל היא לא. לא בסיפור שלי, ולא בהרבה סיפורים אחרים. לדעתי, גם לא בזו של תמר. אבל היא מסרבת לשמוע אותי, ואני כבר לא יכולה לשמוע אותה. מבחיל אותי עד כמה נמוך אפשר להגיע, מפחיד אותי שלמרות המילים הנכתבות כאן עכשיו, גם לי אין ערובה שלא אגיע לתחתית הזו פעם נוספת.
אלה הרגעים שאני משתדלת להיות החברה הכי טובה. מוציאה אותה מהמיטה. שומעת אותה באין ספור שיחות. מנתחת איתה כל רגש וכל מילה שנאמרה, ונותנת לה לעשות את הטעויות שלה, מתוך ידיעה שכל אחד מתגלח בסופו של דבר רק על הזקן שלו.
לפני חמש דקות היא התקשרה. "נשברתי", היא אומרת לי, ואני מרגישה את הכעס מטפס לי בגרון. "אני הולכת אליו, אולי אם נדבר זה יעזור לי להבין". ניתקתי בלי לומר מילה. מה את עוד רוצה להבין? מה עוד יש לך להגיד שלא אמרת? חודש שלם אתם רק מדברים ומדברים ולא קורה כלום. מקסימום יהיה עוד לילה של סקס. הוא לא רוצה אותה והיא לא מפסיקה להתחנן. היא עוד מאמינה שהאהבה תנצח.
אני לא מאמינה גדולה באימרות, אבל אם כבר מה דעתכן על: "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו. אם הוא יחזור סימן שהוא שלך, אם לא, סימן שמעולם לא היה".

אלונה אשכנזי

בעלת טור אישי-נשי במקומון ומזה שש שנים מגישה את מהדורת החדשות בצפון. עורכת כתבות צבע, ובעבר הגישה תוכניות אקטואליה ברדיו המקומי, והגישה מבזקים בגל''צ.

תגובות

    • ברורה מאוד

      יש לי רק דבר אחד להגיד
      ואני מניחה שזה יסכם את מה שאני חושבת בנושא:
      "מי שהולך לישון עם כלב
      שלא יתפלא למה הוא קם עם קרציות"!

  1. לא הסכמת. ראית את הכתובת על הקיר, הזהרת ובחרו להתנהג אחרת ממה שציפית.
    לא נעים.
    *אבל*, טריקת טלפון זה לא בדיוק מה שהחברה שלך צריכה עכשיו. את לא חייבת להסכים איתה אבל גם סדרת חינוך לא בדיוק חיונית עכשיו.
    סתם תהיי בשבילה. בלי לשפוט. בלי להלביש בכוח את ראיית העולם שלך עליה. סתם להיות.

    • אני אגיד לך למה
      היא כועסת. כי זה מזכיר לה דברים מתוכה. כי היא יודעת שהיא היתה שם ואין לה בטחונות שהיא לא תשוב להיות שם. ולכן הכעס שלה יכול להיות מאד מובן.
      אם היא היתה מרגישה "מחוסנת" ממצבים כאלה היה לה יותר קל להיות פחות שיפוטית.

      גם כשאנחנו רוצות "פשוט להיות שם" בשביל מישהי או מישהו, אנחנו לא יכולות למחוק את עצמינו ואת הפחדים שלנו ואת ההשפעה של ההתנסויות שחוינו על התגובות הרגשיות שלנו .

  2. פיצית

    איך שר אריאל הורביץ :"אם זה גמור, תאמרי לבחור, אמרת שדי, אז יאללה ביי".
    וכמה קשה לבצע.
    רק לא להיות שם שוב, במקום הזה של הידיעה הבטוחה ממש ש"עוד מעט הוא יבין שהוא טעה, ושכל מה שהוא רוצה זה אותי , ואנחנו נתחיל מהתחלה ונחיה באושר ועושר עד עצם היום.. עד לשד עצמותיו של כל יום".

    וכמה קשה להיות החברה שרואה בדיוק לאן החברה שלה מגיעה שוב, למקומות המסוכנים האלו שהיינו בהם פעם, ושכולנו תקווה שלא נשוב.

    פעם הייתי בטוחה (חצי שנה אחרי שנפרדנו ולא דיברנו מאז ) שאם אני אתקשר ואסביר את עצמי וניפגש לכוס קפה, אולי סוף סוף הוא יבין שהוא טעה. התקשרתי, הוא אמר שלא נוח לו לדבר איתי. יומיים אחרי זה ראיתי אותו בקולנוע בזרועות החברה החדשה שלו. (הם מתחתנים בקרוב, כך מסרו מקורות יודעי דבר).
    וההתרסקות, והכאב, והדמעות וההשפלה.

    אבל כמו שאמרת אלונה כנראה שכל אחת צריכה להתגלח על הזקן של עצמה.
    ועם כל הפחד, צריך פשוט להיות שם בשביל החברות שלנו כשהן עושות לעצמן רע.
    ולא רק כדי שהן תהיינה שם בשבילנו בפעם הבאה, לא עלינו.

    ואגב, אחלה כתבה. כל כך נכונה, כל כך עצובה.

    • כל כך כואב, עד כמה זה מדויק..

      המקום ההוא, שכולו מתחנן "אהוב אותי", הצורך להסביר שיש עוד סיכוי, שאולי ניתן להציל במשהוא את מה שהיה ועוד סיבות ועוד תרוצים…

      ובעצם, כל העניין הוא הרצון הנואש שלא להרגיש דחוי, הרי איך הוא יכול לא לאהוב אותי?!
      וזה עצוב וזה קורה לכולם. וזה כמעט כמעט לעולם לא מצליח.
      ואני קוראת שוב ושוב את הרשימה
      מנסה לאזור כוח לא להתקשר אליו…
      ההוא שלא רוצה….

      • בננות יקרות
        הייתי שם, בצד שאמרו לו ללכת וכשהלך זה לא הלך.
        כאשר היא השפילה את עצמה וביקשה שאחזור,קיבלתי הרגשה כל-כך לא נעימה שאמרתי לעצמי:
        "אם מקודם לא היתה לי סיבה שלא לאהוב אותה, הרי עכשיו יש לי את כל הסיבות שלא לסבול אותה בכלל וטוב שהתנתקתי ממנה".
        מאחר ואני שוב פנוי, אני עובר את אותן החוויות של גיל 24 בסבב נוסף,
        ועוד סבב
        ועוד סבב
        וזה לא נעים, אבל זה קורה.
        העיקר הוא, וזה בעצם המסר שאני רוצה להעביר לכולן/ם, זה שכל עוד את שומרת על כבוד עצמי אין לי בעיה לכבד אותך, על הרצונות ואי-הרצונות שלך.
        אבללללללללללללל, רק כל עוד את שומרת על כבודך!!!!!!!!!
        אל תשפילי את עצמך, כי אם את משפילה את עצמך ועושה מעצמך לא שווה, אז את לא שווה בשבילי.
        אם זה לא מובן, תבקשו ואסביר !

        • לא מסכים.
          לא מדובר במישהי שאתה לא מכיר.
          אני למרות שחשבתי שבאמת נכון יהיה לא לדבר יותר
          הרגשתי שוב קרבה וחום כשהיא התקשרה והבנתי את מצוקתה
          למרות שלא יכולתי לעזור בהרבה.
          אם את רוצה להתקשר – תתקשרי – בשביל שתדעי שעשית את הכל.
          אני לא יודע איך תרגישי אם בעקבות הטלפון הוא חזר…

          ולאלונה – המשפט האחרון – חזק מאוד!

          • אילנית

            נון היקר,
            הכרתי בחור ששמו היה ארנון והכינוי שלו היה נון, אם זה אתה במקרה אין לך כל זכות להגיב
            לא לקחת אחריות על מערכת היחסים שהיתה לך, אתה בחור שפל ,זבל של בנאדם, אסור לך להיות בחברת נשים ואני מאחלת עוד הרבה הרבה דברים שחבל להוציא אותם כי אוליי זה לא אתה………. ואם המשפט האחרון של אלונה חזק, אז שיחררתי אותך ואני מחכה לראות את התוצאה!!!!!!

        • כן, תסביר. כי בחורות נוטות לחשוב שאפילו שזו "השפלה" הוא בודאי רואה "מעבר" ויכול להעריך את הכנות ואת זה שהיא לא משחקת על חשבונות של כבוד. הן נוטות לחשוב שזה יכול להיות לזכותן, שהן אמיצות ולא אכפת להן מ"כבוד" כשמדובר במישהו שהיה להן איתו קשר כל כך קרוב ועמוק איתו.

          • וברצינות – מי שעצם העובדה שויתרת על כבודך יגרום לו אוטומטית לא להקשיב למה שיש לומר – הוא או טמבל, או שממילא הוא כבר לא אוהב אתכן. אז מה אכפת לו. הצד הלא נעים בלראות מישהו משפיל את עצמו, הוא כשאתה (את) מוצא את עצמך בעמדה שבה או שאתה אחראי עליו, משהו שבנים לא אוהבים, או מרחם עליו – שמי שלא יודע, זה קצת חמלה וקצת גועל מעורבבים. זה לא ממש אפרודיסיאק.
            מצד שני, אם נשאר לו משהו מהלב אליך – הוא מאוד ישמח שתתחנני. למעשה, הוא ירצה לגרום לך להתחנן. לעוד.

        • אלמוני

          אתה סתם מזבל את המוח……..?
          חרייאט קטן שכמותך….?
          ליצן.

        • תשמע , אני לא מסכימה איתך בכלל
          בשביל אהבה צריל להילחם
          ולהשפיל שצריך ..
          זאת האהבה ..
          זה לא קשור לחוסר כבוד , או לזה שאנחנו כביכול לא שוות ..

      • פיצית

        אני חושבת שזו באמת הנקודה.
        איך מישהו יכול לא לאהוב אותי. (ממש מעט זמן אחרי שאת לא מבינה בכלל איך מישהו יכול לאהוב אותך, ופתאום זה קורה, ואז הדחייה הזאת מבלבלת לגמרי).

        אני זוכרת שאיזה חבר טוב אמר לי אז, "אני לא מבין איזה פסיכי, איך הוא יכול לא לאהוב אותך", וכשנפגשנו, (להחזיר את הדיסקים וכל מה שנשאר אצלו בדירה) סיפרתי לו את זה חצי בצחוק חצי ברצינות, והוא אמר לי בפשטות כאילו כלום : "מה אני יכול לעשות, אני לא אוהב אותך".

        ובכל זאת כמעט שנה חיכיתי שהוא "יתפכח" וגם אחרי שהבנתי שמזל שהוא לא, וכמה לא התאמנו וכמה רע היה לנו ביחד, עדיין חשבתי שאולי אפשר לנסות ושהכל יראה אחרת אם קצת נתאמץ או נרצה.

        ומודה, כששמעתי שהוא מתחתן, אפילו שכבר הייתי בתוך קשר אחר ומקסים ובריא וכל מה שרק יכולתי לקוות, ושאין בכלל שום מקום של השוואה בינו לבין הקשר שהיה לי איתו, עדיין כששמעתי שהוא מתחתן, נטרדה מנוחתי לכמה ימים.
        ואפילו לא יכולתי להסביר לעצמי למה.

        אולי זה באמת ההכרה שיש מישהו שלא אוהב אותך, ועוד מודה בזה בפה מלא, ולא סתם מישהו אלא מישהו שבינו לבינך היה משהו שחשבתם לפחות שהוא טוב.

        אבל אין יאוש בעולם כלל. (נדמה לי שרבי נחמן מברסלב אמר את זה) ולא, אני לא מנסה להחזיר בתשובה אף אחד, אפילו לא את עצמי.

        • אלמוני

          אבל אמרת שהתקשרת אליו כדי לבדוק אופציות ויומיים אח"כ ראית אותו עם החברה החדשה.
          אני לא מבינה, עשית את זה כשהיית כבר בתוך מה שאת מכנה "קשר חדש ומקסים"?

  3. שוקטת

    כמה שזה נכון,
    כל כך כואב עד כמה שזה נכון
    אנחנו הרי בטוחות שלא אנחנו התלויות בהם, אלא הם אלו התלויים בנו.
    והאמת?
    זה כל כך לא נכון.
    אז עזבתי…..
    זה לא גרם לו להבין עד כמה אני חסרה לו
    אבל…. אחרי 4 חודשים הוא נזכר….
    היום אני כן חשובה לו
    ואנחנו מנסים לחזור… אני לא עושה את זה למעני
    כי אם למענו
    אני סגרתי את הדלת ואולי בגלל זה כל כך קשה לי לתת לו להכנס חזרה
    אני כל כך פגועה ומסרבת לסלוח, מסרבת לסלוח על כך שכשהייתה לו את ההזדמנות, כשהתחננתי למעט הערכה, לא קיבלתי אותה.
    היום, הוא מעריך אותי, היום אני זו שלא מעריכה אותו
    היום אני זו שחושבת שאין לי מה לחפש איתו.
    אבל הוא לא מבין
    קשה לו לקבל את העובדה הזו
    אולי בגלל שלי זה כל כך קשה לקבל את העובדה הזו.
    אז מה עושים?
    הבטחתי לנסות ואני מנסה…
    באמת!
    אבל אין לי את תחושת המחוייבות כלפיו… אני מסוגלת לצאת עם אחרים (ולא עושה את זה) כי אני לא מרגישה כחברה שלו, למרות שהוא מגדיר את זה כך.
    מאוחר מדי ממי, עבר נגמר,תם ונשלם.
    חיכיתי לך שתכיר בי ושתחזור..
    ואתה ?
    בחרת שלא!
    אז מה?
    אני מנסה
    מבטיחה לך שאני מנסה
    אולם לא נותר בי הכוח להשקיע
    לא נותר בי הכוח לאהוב
    לא נותר בי הכוח לתת מעצמי
    אני משקיעה רק בי
    מפתחת את עצמי
    את רצונותי שאיפותי
    אהבותי

    ואלונה?
    תודה
    כל כך נכון
    כל כך כואב
    כל כך מצחיק
    הייתי שם
    אני אחזור לשם , אני בטוחה
    אבל נעים לדעת שזה קורה לכולנו
    שלא משנה עד כמה אנחנו משוחררות
    ליברליות
    עצמאיות
    אנחנו עדיין "הנשים של"

    • אורני

      מי מכריח אותך לנסות? קומי ולכי…לפי כל מה שאת מתארת, לא רק שאת מבזבזת את זמנך – את גם תפגעי בו ובעצמך. אלא אם כן המטרה שלך היא לפגוע בו, אז ה הזמן לצאת מזה.

  4. אינדי_גו

    ולהגיע אפילו עוד יותר נמוך.
    אני נגד לשמור פאסון (שלא לומר שממילא אני לא מסוגלת).
    אם אני מאוהבת במישהו, זה בוער בי בעוצמה של מאה שמשות. ואני לא יכולה לעצור בעצמי מלעשות כל שביכולתי כדי לגרום לו להבין שאני והוא, זה נכתב בכוכבים. אנשים שעסוקים בשמירה על "כבודם" – אני מעריכה אותם, ואפילו מקנאה לפעמים, אבל פשוט אין לי את זה. שליטה עצמית יש לי רק כשאני לא מאוהבת-בטירוף. ואני גם לפחות יודעת כשזה נגמר, שאני, מבחינתי, עשיתי כל שיכולתי כדי שלא ייגמר. ואין יותר מה לעשות, זה פשוט מת.

    אחר כך, אחרי הרבה זמן, דמעות, שבירות ("אולי ניפגש הלילה רק לסקס?" ואחיו המפגרים לא פחות), מגיעה נקודת תחילת ההחלמה, ובה אני חוטפת גועל מעצמי על הסמרטוט שהפכתי להיות, וגם מתחילה לראות את הבחור באור טבעי ולא תחת ההלוגנים המפוארים של עיני רוחי. ואז אני מבינה כמה הייתי מגוחכת, וכמה זה לחינם כי הוא פשוט לא רוצה, לא רוצה,
    ל-א ר-ו-צ-ה, וזה היה אצלי בידיים (זה לא היה. זה היה אצלו) ולא יכולתי לעשות כלום. ודוקא העובדה שהוא ראה אותי בעוניי, ולא היתה בו טיפה של חמלה, וראיתי את הצד ההוא שלו שלא ראיתי קודם – את החלקים הבלתי מטויחים של אישיותו – דוקא התקופה הזו עוזרת לי להחלים. כי פתאום אני מבינה עד כמה הוא פשוט לא. לא מעריך אותי, לא מתאים לי, וגם לא ראוי לאהבתי.
    וזה עובר. בסוף זה באמת עובר.

    ואני חושבת שלא משנה בכלל אם את מתחננת או לא. זה עניין של אישיות. בסופו של דבר מחלימים, ועוד צלקת חדשה מתמקמת ליד החור השחור.

    וזה לא איזה מסמך נוקב ומזעזע נגד הצד השני – יצא לי לא פעם, לצערי, להיות גם בצד השני. גם שם יכול להיות לא קל, אם (כמוני), יש לך נטיה להזדהות עם הצד הסובל, ועם זאת את הפעם בצד המסביל, ומגלה שבטראגי-קומדיה הזו שאנחנו חיים, אין הרבה שאפשר לעשות כנגד צו הלב. הוא לא מקבל ולת"מים.

    ואהבה זה בדיוק כמו רולטה רוסית, אבל הפוך (יחי הקוהרנטיות),
    ככה זה, בכל מפגש של שני אנשים (מפגש רומנטי, כמובן) יש מישהו שרוצה ומישהו שלא. ככה זה. אם את מתאהבת בו, סביר להניח שהוא לא ירצה. אם הוא מתאהב בך, סביר להניח שאת לא תרצי. ואני לא טוענת שזה חלק מהטבע האנושי (אבל יש גם אנשים כאלה, ירחמם השם), זו פשוט הסטטיסטיקה. פעם בכמה סיבובי תוף, הנוקר פוגע בכדור, (חזרתי למטאפורה של הרולטה הרוסית, למי שאיבד את קריינית הרצף), ואז יש פיצוץ, ושני הצדדים רוצים, ובים-בם-בום.
    (וכאן כמובן רק מתחיל הסיפור המורכב באמת)

    • אלמוני

      איזו חכמה את, אינדי גו.

    • נמרוד

      אמת ויציב.
      אהבתי מאוד את הדוגמא של הרולטה הרוסית.
      והיא כל כך מתאימה לאהבה, מכל כך הרבה כיוונים 🙂

      ואם יותר לי להמשיך את הציטוט שלך:
      ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן
      בסינור לצוואר וחוזר על השאלה
      מה עשית עם זה שואלים לאן
      ביזבזת את כל זה
      היה לך סיכוי ואתה תצטרך להתחיל הכל מחדש

      ואנחנו נותרים פה רק עם השאלה. עד סיבוב התוף הבא.
      או לפחות עד שנאגור מספיק כוחות להתחיל מחדש.

      ועוד מחשבה קטנה שעלתה לי פתאום אפרופו הרולטה הרוסית.
      יכול להיות שיש כל כך הרבה בודדים בעיקר כי לאנשים אין אומץ ללחוץ על ההדק?

  5. הייתי שם. אני עדיין שם. והגרוע מכל – שלמרות שיודעת שעד שלא אעשה את הצעד המתבקש – אשחרר ואשתחרר – לא אהיה פנוייה לדבר האמיתי שמגיע גם לי – אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לכדי ביצוע, וכך נשארת תקועה במעגל קסמים שמוביל אותי לשום מקום בלבד…

    • הו הו – אפשר ועוד איך … 3 שנים לקח לי to let go..
      וזו שריטה שנשארת, אבל צריך לגייס קצת חוש הומור, כוח
      ואופטימיות (אפילו משוללת בסיס) וגם את זה אפשר לעבור.

  6. אוקיי בעיה…
    אני אוהבת אותו. אני יודעת שהוא לא אוהב אותי. יודעת.
    ובכל זאת אני נשארת ולא מבינה איך זה שהוא לא אוהב אותי. ומשלה את עצמי אולי מתישהו זה יבוא למרות שאני יודעת שלא. ואני עדיין נשארת.
    מה עושים?
    אני מפחדת מכאב.

    • המשוטטת

      רגע רגע , אם הוא לא היה אוהב אותך הוא לא היה נמצא איתך, לא??

      • אורני

        איזו תמימות!
        גם אני ניסיתי למכור לעצמי את הקלישאה הזו בעבר – את זו, ואחרות:"אם הוא לא היה אוהב אותי הוא לא היה איתי"… אבל הוא לא אהב אותי והוא היה איתי כי זה היה נוח! סקס – יש. פינוקים – יש. הערצה -יש.מה חסר לו??
        יום אחד הוא פשוט פגש מישהי אחרת, מישהי שהוא באמת אהב, והיתה לו מספיק הגינות בשביל "להפרד ממני" (לנטוש בלי הסברים) – היום הוא נשוי לה. והוא לא היחיד שהאכיל אותי חרא.וגם אני האכלתי את עצמי כששיננתי משפטים כגון – אפ הוא איתי הוא אוהב אותי. אנחנו נורא רוצות להאמין בזה…אבל אם אנחנו מאמינות בזה אנחנו רק פוגעות בעצמנו!

    • אל תפחדי מכאב… כאב הוא חלק מהחיים. לומדים ממנו, שורדים אותו, מהמקומות הכי נמוכים וקשים מפציע פתאום אור והכל מקבל פרספקטיבה חדשה ופורפורציות חדשות. קדימה, לחיות. אל תפחדי מהחיים.

    • למה? עכשו זה לא כואב?
      זה כן, אבל כל פעם בקטן.
      ואם תעשי חישוב כמה את סובלת תגלי דבר מוזר:
      הכאב של חיתוך חד יהיה, בחשבון הסופי, קטן יותר מאשר עוד כאב ועוד כאב ועוד כאב.
      כי מה זה משנה? הכאב הגדול יגיע בסוף. זה רק עניין של זמן. ואז תהיי בדיוק כמו במעשיה המפורסמת: גם תאכלי את הדגים הבאושים, גם תולקי מאה מכות וגם תגורשי מהעיר…

      בסך הכל, זה בדיוק כמו ניתוח להסרת גידול מכאיב (וכן, הדבר הזה שאת קוראת לו "אהבה" הוא לא יותר מאשר גידול מכאיב. אכזרי לשמוע, הא?): או שתמשיכי לסבול כל הזמן, או שתעברי ניתוח, שיכאב כאב חד, ואולי יכאב עוד כמה זמן אחרי, אבל יום אחד תקומי בבוקר ותגידי: "יו! פעם היה פה גידול! בחיי ששכחתי!"

      היי אמיצה – הצילי את עצמך.

      קאט.

  7. פעיל תנזים מהר גריזים

    למה האהבה כואבת?
    ולמה היא צריכה להתחנן?
    ולמה ולמה ולמה ולמה…
    גם אני לא חובב של קלישאות , וגם הזכרון שלי לא משהו , אבל בנאלי למדי לאמר שבאם התאמצת בכדי להשיג משהו , אזי אתה מעריך אותו הרבה יותר כשנח הוא לבטח בין כפות ידיך.

    לא יודע כמה זה נכון , אבל באשר ניסיתי , זו הסיבה היחידה שהצלחתי להעלות במוחי , ללמה אנחנו מתעקשים כל כך לסבול ,מנסים בכל כח שמצוי בנו להקשות על מצבים שנמצאים בזרימה בריאה וטבעית , כופים כל מני מריבות של מה בכך ,דרדרים ומהמורת על כל קשר שאנו מוצאים אחרי תקופת ארוכות של בדד והתבכינות….

    אולי זה באמת איזה דבר שבתת מודע שדוחף אותנו להקשות על עצמנו , ומין טמטום שטבוע בנו שמונע מאתנו להינות מפרי עמלנו… קל לכתוב ולהגיד , אבל כשמוצאים משהו , ובטוחים שאוהבים אותו , קשה לנו לשחרר אותו , כי אנחנו רק בני אדם , ובני אדם נוטים לעצום עיניים בפני מצבים קשים , אך להמשיך וליצור אותם ביתר שאת.

    מתי כבר תמצא איזו בחורה שלא חייבת לסבול ממה שטוב לה?
    אם תמצא , תעשה נא המערכת הבננתית עמי חסד לא כל כך קטן , ותתן לה את הדוא"ל שלי , ויפה שעה אחת קודם

    • איזה מן שם זה פעיל תנזים? מה חינני בזה, כשאנשי התנזים יורים בחיילים שלנו, יורים כדי לפגוע ולהרוג, בכוונה ולא בטעות.

    • אינדי_גו

      לדעתי דוקא מישהי שכבר יצא לה לסבול קצת במערכת יחסים מהסוג שתואר בכתבה, תהיה בשלה יותר אחר כך לקבל משהו טוב כמו שהוא, ולדעת ליהנות ממנו. אני לא מדברת על אלה שהן קורבנות סדרתיים, אלא על סתם בחורות מן השורה, שאחרי התפכחות ממערכת יחסים עקומה וכואבת, רוצות משהו אמיתי וטוב, ולהיפך – לא תתפשרנה על פחות, כי את "פחות" הן הרי כבר מכירות…

    • מה בעצם ניסית להגיד?

      • פעיל תנזים מהר גריזים

        לא הבנת מה ניסיתי לאמר?

        עצתי לך – תקרא , תקרא שוב
        לא הבנת?
        קרא שוב.
        אם עדיין לא הבנת , קרא לאח האחראי בהוספיס ויצ"ו בו אתה שוהה ובקש ממנו לתת לך ביאור ראש"י

        • מסתבר שתרבות הדיבור וכושר השמיעה שלך לקויים בערך כמו המוסר של מי שמפוצץ אוטובוסים… תירגע, שתה כוס גזוז או משהוא, כבר היו פה די דיבורים על גסות רוח, אז אני לא ארחיב.

          טוב, קודם כל אני אישה! אישה, שומע? ואם יש לך בעיה להבין את זה, אתה מוזמן לבוא איתי יד ביד לויצ"ו. לפחות תעשה שיעורי בית לפני שאתה מתיז בוז בכל הכיוונים.

          מה אתה מנסה לאמר, שאנחנו סובלים כדי להעריך את מה שיש לנו? באמצע דיון על פרידות? תתאפס! אם אני לא טועה, המאמר עצמו וכל תגובה שבאה בעקבותיו לא דיברו על קשרים טובים ובריאים, אלא על קשרים מייסרים שמשום מה אנחנו נאבקים עליהם. אז מה, לדעתך אנחנו נלחמות כך כי טוב לנו להיות בקשר שנראה בערך כמו המצב הפוליטי?

          מה שאני מנסה להגיד הוא, בסך הכל, שהפואנטה שלך בעייתית קצת לאור המצב ושסגנון הכתיבה הוא, איך לאמר, מבולבל מעט… קרא למטה, קרא למעלה, יש פה מלא בנות שיודעות ליהנות ממה שטוב, אבל לא על זה הדיון נסב. ובכל אופן, מאיפה באה לך ההכללה הנוראית הזו "מתי כבר תמצא בחורה ש.."?

          • פעיל תנזים מהר גריזים

            איזה כיף… יש הרבה דבש בבננות , אבל אני מטבעי חובב את העוקץ.

            נחמד שהבהרת את עצמך , והייתי ממשיך בטון אגרסיבי ולו בכדי להוכיח שגישתי כלפיך לא השתנתה בעקבות הגילוי המסעיר באשר לזהות המינית שלך , כמו כל שורץ רשת ישראלי מצוי , אבל באמת שאגרסיות לא חינניות מקומן לא עמנו , אז אני אחרוג ממנהגי ואעזוב את הפרנציפים , לעת עתה.

            מה שנתכוונתי להביע בתגובה , הוא שהפרידות , כמו כל המהמורות בהן רצוף כל קשר , הן לאו דווקא מחויבות המציאות.
            הכותבת מתייחסת לנסיבות בעתיין נעזבה זו או אחרת , ואני מתייחס לאי הרציונליות , ואל הרצון הכנה שלי להבין למה לכל הרוחות אנחנו מתעקשים לערום קשיים שמביאים לסופו של גבר מה שאנחנו מחשיבים לטוב כל כך.
            אני מקווה שבכך הבאתי איזו הבהרה לתגובתי מלמעלה , באם זו לא היתה ברורה מספיק.
            ובאשר להכללה , היא מתבססת רק על מה ומי שיצא לי לפגוש עד היום , ואני חושש שבחורה כמו זו לה ייחלתי אינה בנמצא , וגם לו תהיה , אני מעצם היותי אדם אהרוס כל קשר שיווצר בנינו.

            בשביל להכין חביתה צריך לשבור כמה ביצים.
            אבל אם כבר שוברים – עדיף לאפות עוגה.

            דרך אגב , לכל מי שלא הפנים ביקורות כלפי השם שלי , צר לי אם לאוסף כה נאה של אנשים כה נאורים יהיה עלי להסביר שאם אני מתכנה "פעיל תנזים" אני לאו דווקא אוחז בקלצ'ניקוב ומלחך את דפי הקוראן.

            • אנחנו פשוט סקרנים לדעת מה גרם לך לבחור בשם שמייצג גם את אלו. מה הקסים אותך? החרוז? תנזים- גריזים? הוא באמת מקסים. אבל מה שהתנזימים עושים עם הקלצ'ניקוב קצת פחות מקסים. לא?

            • רק למה? למה? אתה מוכרח לספר..

              ולדעתי בקשר בריא דווקא המהמורות הופכות להזדמנויות. אבל שוב אני מציינת שלא על אלו נסב הדיון.

              בעניין ההכללות, עלה על דעתך שכל אחת מהן אומרת את אותו הדבר עליך? לא חבל?

              • פעיל תנזים מהר גריזים

                ג'ו יקרה (נשמע כמו פניה למדור ייעוץ בעיתון קקיוני של סיטקום אמריקאית)

                מה אני מוכרח להסביר? את פשר השם?
                השם מוצאו ממין חרוז שכזה , שנדבק אלי מהכותרות מן הסתם , ומאיזה שיר שכתבתי אחרי מותו של הילד מוחמד אל דורא, מקווה שההסבר הנ"ל מניח את דעתך.

                באשר למהמורות – תהי דעתך עליהן באשר תהיה , אני עדיין לא רואה בהן משהו שהוא מכורח המציאות , ואי לכך מתקשה להבין אותם , ומתקשה גם להבין את הדבקות לך במנטרה שלא על זה נסוב הדיון.

                ובאשר לאלה שאומרות , או לא אומרות עלי את אותו הדבר , שיאמרו , הרי יש פה יותר משמץ הדדיות בהכללה כפי שקראת לה בתבונה , אבל הכללות הן רק בחזקת הנחות יסוד שמטרתן להשתנות מכח גילויין של עובדות חדשות…. חוצמזה , הקולות לא מלחשים עלי כעל עוכר מערכות יחסים , מקסימום מפזמות בעתיי הלשונות הטובות והרעות באשר לפועלי ולכל מני מעללים ספציפיים שלי…

                אשמח לענות על כל שאלה שתקום , אחרי הכל
                בשביל זה אני פה , במוקד ביטוח לאומי.

                • אז אני מסכימה שנתדיין קצרות בנוצא משברים – יתרון או חיסרון.

                  שמע. אפשר לחלק באופן גס את המשברים לשני סגים עיקריים. הראשון: ממקור חיצוני (עבודה, מוות במשפחה, מחלה) והשני ממקור פנימי (וכאן הטווח מתיחל בסתם דיכי ומסתיים בבעיות עם החותנת).

                  שנינו נסכים שאם שני בני אדם חולקים יותר מנוזלי גוף, ברור שמשבר מכל סוג המשפיע על אחד, יבוא לידי ביטוי גם בקשר. ושנינו נסכים שמשברים הם בלתי נמנעים. אם כך, השאלה היא איך מתמודדים, ומתי זה נהיה יתרון או חסרון.

                  לפני שבכלל נסתער זה על גרונו של זה אני מבקשת לציןן משהוא שיהפוך את הדיון לקצר בהרבה: לדעתי, כל משבר הוא הזדמנות גדולה. הזדמנות לבחון את תפיסותינו מחדש, להטיל ספק טרפילו לשנות אם רוצים, הזדמנות להתכנס פנימה ולמוח מעט מן העולם שכבר כך עומס עלינו הרבה.

                  בסקופ הזה, ברור שגם משבר, מכל סוג, בין בני זוג, יכול להפוך להזדמנות גדולה אם רק ממנפים אותו. משמע, אם רק מחליטים לחוות אותו ולא להדחיק אותו (כי וויכוחים זה רע), אם רק מחליטים לנצל אותו כדי לבחון באמת את המצב. ממשברים כאלו יוצאים בדרך כלל מחוזקים, ואין כמו סקס של פיוס אחרי הכל.

                  בקשר שלא מתפקד, כל משבר יהפוך למעמסה כבדה מידי כי מן הסתם יש בעיות תקשורת ואין ממש קבלה של האחר או של עצמינו וזה מה שניסיתי בעצם לאמר.

                  אז עכשיו כשאני באמתנשמעת כמו איזה יועצת מזדקנת, אתה מוזמן להשיב. אגב החלטתי שהשם שלך מרגיז כי הוא ארוך מידי.

                  • פעיל תנזים מהר גריזים

                    כולי מחוייך ומדושן עונג מזה שאת מוצאת את השם שלי ארוך מדי , משום מה נחמד לי ומחמם לי את הלב להיות דוקרני משהו , ולו באופן פאסיבי.

                    דיברת על משברים… משברים קורים , אבל הם לא מחוייבי המציאות , בואי ואתן לך דוגמה:

                    בץ חוזר הביתה אחרי יום ארוך וקשה בעבודה.
                    המאפרת עשתה לו סרטים , הוא שכח חצי מהטקסטים , הבמאי הסתכסך איתו ומהטלויזיה החינוכית הודיעו שמקצצים לו את המשכורת בגלל הנפילה החדה ברייטינג.
                    הוא פותח את הדלת , ומגלה את נולי (זה האפרוח הצהוב והצייצני) יושבת ומתייפחת ליד הטלפון.

                    ברגע זה יש לציין שבץ ונולי , מאז שנתאהבו על הסט של "פרפר נחמד" חולקים חיי זוגיות מאושרת מזה כחצי שנה , ובמקום נסתר מעיניה של נולי שעברה לגור בדירה המרווחת של בץ ברמת אביב , מחזיק הצב השובב טבעת שהוא שוקל לעטר בה את אצבעה התרנגולית של אהובתו הבלונדינית.

                    "מה קרה"? -שואל בץ בקול מודאג באמת , ככלות הכל , הוא לא זוכר שרא אי פעם את נולי בוכה ככה.
                    "זו אמא שלי " מגמגמת נולי -" היא…..היא….."
                    "היא מה?" -מפציר בה בץ , תוקפני אך תומך.
                    "היא מצאה את דרכה אל אריזה חד פעמית אך מבודדת ושומרת טריות של מאמא עוף…"

                    בץ לא יודע מה לעשות… הוא עבר חרא יום , נכון , אבל זה לו כבר כמה וכמה שבועות רעים שהוא מבליג עליהם כשהוא חוזר אל קן האהבים (תרתי משמע , נולי ריפדה את מיטת המים הברנג'אית מימי רווקותו ההוללים בקש וזרדים) שלו ושל חברתו לחיים.
                    הוא מחליט להיות תומך , מתכופף ומאמץ את נולי לשריונו המסוקס…
                    "די…די לך אהובה…"

                    מה יקרה עכשיו?
                    רוב הסיכויים , שנולי תתחיל לצרוח על מליון ואחד דברים – הוא מחבק כי הוא חרמן , הוא אף פעם לא אהב את אמא שלה , הוא נוהג לשבת עם החברים עד מאוחר ב"עוף מוקפץ" וכהנה וכהנה.
                    היא תעשה כל מה שביכולתה , בכדי לתת לכריזה שלה (המוצדקת!) להרוס את מערכת היחסים שיכלה לשמש לה כמשענת שהיא כ"כ צריכה ממש עכשיו…. ולמה? כי ככה אנחנו! דפוקים.

                    לזה התכוונתי.
                    הבהרות נוספות?

                    • א. למה בץ "מבליג" על כמה שבועות רעים?
                      ב. למה בץ חושב שנולי מרפדת בזרדים את הענינים, ועוד לא אומר לה?
                      ג. למה נולי לא אמרה לו את כל אותם דברים לפני כן?
                      ד. למה קריזה מוצדקת הורסת קשר?

                      במילים אחרות, נתת לי כרגע דוגמא ספציפית (מעשה שהיה?) שממש מוכיחה את מה שאמרתי, שם יש תקשורת טובה זה רק טוב לא להסכים פה ושם. ואם זה הבסיס להכללות שלך אחי, אתה עוד לא התגברת על כמה אקסיות (וזה ממש פיין מבחינתי, שלא תטעה).

                      בקשר לשם: תן לי להבטיח לך שההכללות שלך יותר מרגיזות אותי. חיוך.

                    • פעיל תנזים מהר גריזים

                      א.אני קורא מעל במה נכבדה זו לכל בננות העולם : אל תקראו לי אחי!
                      כשאני קורא לחבר שלי אחי – זה סבבה.
                      כשאת קוראת לי אחי , זה עושה ממני פודל.

                      ב.בץ הבליג בגלל זהוא היה במין אקסטזה שהוא לא רצה להשחית , נולי ריפדה את המיטה בגלל שהיא בעצם ציפור , וחלק מהמטפורות שלי נועדו לשעשוע גרידא , תרוויחי ואל תחפשי תוכן בעתידות של בזוקה.

                      ג. לא באקסיות עסקינן.
                      באמת.

                      ד. חימצנתי את הקוצים לפלטינה לגמרי בעצמי , ולא שזה רלוונטי , אבל היה ממש כיף לשחק אותה מישל מרסיה 🙂

                    • כשקראתי לך אחי, כלומר.
                      אלק לא באקסיות, אפשר להריח את התסכול מרחוק. זה בסדר אחי, באמת.
                      האמת היא שהכוונה אינה לפדל אותך, אני פשוט לא מבינה מאיפה הפחד הזה מאיזה וויכוח עסיסי.

                      חימצצנת? אני שונאת את הריח של המי חצתן, עושה לי עיטושיה באף.. יותר טוב כתובות קעקע…

                    • פעיל תנזים מהר גריזים

                      לכתובת הקעקע שלי , או קעקוע ,שלום , אז הסירי דאגה מלבך.

                      בקשר לאחי , את לא הופכת אותי לפודל -ביילין,
                      את הופכת אותי לפודל גדול , מקועקע , מחומצן , רע מזג , ואם את ממשיכה לקרוא לי אחי , את מכניסה אותי לסרטים רעים על שפיצים (מטאפורית , בסמים אני לא נוגע)

                      ולסיום , לפחד מויכוח עסיסי? מוואה?
                      אני האחרון שיתנגד לדבר מה עסיסי , אפילו אם מדובר הויכוח ולא בסטייק , אז את מוזמנת להפגין את כל יכולת הוכחנות שלך , אני מבטיח להשאר נאמן למסורת של פודל-רוצח ולא להשאר חייב , ולנשוך לפני שאני נובח.

                      כל זאת ועוד מחר – בנאדם צריך לישון לפעמים ,לא?
                      ליל מנוחה וחלומות פרודקטיביים שיהיו לך , ואם לא פרודקטיביים , לפחות תהני מהחופשה.
                      יאללה ביי

                    • פעיל תנזים מהר גריזים

                      יוווווווווווווו שוב אני מגיב לעצמי , איזה כיף , עכשיו אין כל ספק שהעולם סובב סביב הוויתי הבלונדינית שנוצקה בצילו של האל אפולו……

                      טופ , האמת שאין מה לחדש , כי ג'ו לא טורחת להשיב…חבל ..חבל
                      אבל אני משער שאני אתעזר בסבלנות אין קץ.
                      מישהו אמר ששווה לחכות הרבה זמן לנשים חכמות , אפילו אם הן נוטות להשתלח ולקרוא לך "אחי" (מישהו חכם , או שמא הייתי זה אני?)

                      חוצמזה , אני מה-זה שיכור 🙂

                    • אז קפצתי רק לאמר לך, שאין לנו בעצם על מה להתווכח.

                      נורא מצטערת אחי, נקרקף אחד את השניה בהזדמנות אחרת אולי.

                    • personally, I think that this entire argument between you two shows how relationships between man and women ar like, and it's crapppy, really crappy if you ask me.

                      becasue ever since joe kalta (that's hebrew) that tanzim is interested in that conversation they had, she left, and not becasue the conversation didn't interest her- but becasue she had to play those if-you-want-me-you-gotta-chase-me-games.

                      and those games that women and men play continuousely,, are the reason for situatinos like the one described in the article, and in many comments…

                      just my insights…

                      P.S
                      sorry aboout writing in english… I'm in the U.S right now and don't have any hebrew keyboard or windows, or anything…

        • רש"י, פעיל, רש"י…

  8. אלונה, מאמר נהדר, מסכימה עם כל מילה. אין לי ספק שאין להם סיכוי וגם אם הוא יחזור אליה הוא ילך שוב. זאת לא אהבה אמיתית, זה ברור לכל מי שקרא את מה שכתבת, הבעיה היא שמי שבתוך כל זה לא ממש יכול (בעצם יכולה) לראות את זה כמונו נכון?
    רק תחשבי על כל הפעמים שבחור שהיית מעוניינת בו אמר לך משהו ואיך ניתחת כל מילה שלו וכל מעשה וכל מבט ושיכנעת את עצמך שהוא נורא רוצה אותך וזאת אפילו לא הייתה מערכת יחסים ולא הייתה מעורבות רגשית. ולסיום, אני מאוד מקווה שהחברה שלך תתפקח.

  9. המשוטטת

    קל לומר שחררי אותו.
    לדאבוני נתקעתי במערכת דפוקה ומעוותת במשך חצי שנה.
    הבחור הלך וחזר, הלך וחזר, הלך ולא שב.
    מיד אחרי התנחמתי בזרועותיו של בחור שרצה מאוד מאוד תקופה ארוכה. היום אנחנו חיים ביחד.

    אבל מה…גם היום היחסים, לאחר 4 שנים של קשר, על הפנים. אנחנו לא באמת עומדים במבחן המציאות. הוא לא באמת אוהב והתחושה היא שהיחסים הולכים ומדרדרים במדרון התלול של החיים. והסוף הסוף הזה שתיארת בצורה כל כך בהירה ומדויקת מעורר בי פחד וחרדות איומות. נניח שהכל יתפרק איך אצליח בכלל לעמוד על הרגליים?? הוא כל החיים שלי!!! אני אוהבת אותו כל כך.
    כנראה שהמשברים והפרידות הקשות הם לצערי חלק מהחבילה. בילט אין.

    • פיצית

      נכון, את תפלי, ויהיה לך קשה לאללה, וכואב עוד יותר, ונורא ואולי לרגע תרגישי שאולי כלום לא שווה בלעדיו.
      אבל אחרי כל זה תגלי פתאום שנשארת בחיים, ויש סיכוי לא רע בכלל שאפילו במצב יותר טוב משהיית קודם.
      אז נכון, אתם 4 שנים ביחד ואם תיפרדו פתאום אז כל החיים ישתנו, ומעבר לזה, תחשבי על כל הסביבה שמקבלת אתכם כזוג ופתאום את גם צריכה לספר שנפרדתם (לי זה היה החלק הכי קשה בהתחלה –
      "לא , אנחנו כבר לא ביחד" – "מה?! , אבל הכל היה נראה כל כך יפה אצלכם…"

      אבל אחרי הרבה זמן של כאב בלתי פוסק, כשחשבתי שאולי הזמן עושה את שלו, אבל שכח אותי, גיליתי שאני בחיים, ואני רוצה בחיים ואני רוצה קשר חדש ו*טוב*, ושאני ראויה לאהבה וכל החיזוקים העצמיים.

      היום אני במקום הזה. זה לא אומר שזה תמיד יעבוד, אבל יש לי הרגשה ששווה לצאת ממקום שרע בו, ולחפש דברים טובים יותר. יש לך את הכח.

      חיבוק חם ()

      • אלונה, כתבה נהדרת.
        אנחנו לא לומדים מנסיונם של אחרים. כנראה בלתי אפשרי ללמוד מנסיונם של אחרים. התחושה היא תמיד "אצלי זה אחרת, ואף אחד לא מבין מה אני מרגישה".
        שווה לקרוא ספר חדש יחסית שעוסק בדיוק בזה – האהבה הכי נהדרת, כל זמן שהיא קיימת, השבירה המכוערת שלה, ההלם, ההאשמה העצמית, התחנונים, ואיך יוצאים מזה. "לך אף פעם לא יהיו חיים טובים" מאת אתי רן. סיפור מהחיים.

  10. רגיש וחרמן

    לפעמים זה ממש פתאטי.
    היינו ביחד תקופה לא קצרה והיה טוב עד שהתאהבתי באחרת והריגוש החדש
    לא הותיר לי ברירה אחרת. הקשר הישן היה חייב להיגמר לטובת החדש.
    זה לא היה פשוט לדבר על זה איתה וניסיתי בשיטת הרמזים.
    היא לא הסכימה לקבל את זה ונאבקה. בסוף אמרתי לה מה באמת קורה
    והיא בשלה המשיכה והמשיכה. למרות שכבר ידעה שאני בשביל אחרת
    ולא פנוי היא נאבקה וניסתה וזה היה כואב. לקח לה המון זמן לקלוט שמשהו
    השתנה ולהפנים את זה למרות שאהבתי החדשה ניצבה מול פניה גלויה
    וחשופה ולא מוסתרת מאחורי תירוצים וסיפורי אלף לילה ולילה.
    לפעמים נעשים עיוורים אל מול המציאות וזה פתאטי.

  11. מדוזה

    אוי
    הזכרונות מציפים
    been there done that
    אבל היום, אחרי שהכל כבר עבר, והוא דווקא נשאר, וקיבלתי את מה שרציתי?
    ההשפלה הנוראית הזאת, ההתפלשות, התחנונים…….זה משאיר צלקות
    והיום אני כבר מבינה שאדם כזה צריך היה ללכת, וחבל מאוד שנשאר. כי עכשיו אין לי מספיק בייצים לעמוד מולו ולומר שלום, תודה ולא להתראות.
    כל הסיפור הזה גמר לי את האגו, ככל שהדבר נוגע לו, לפחות. ואני לא מסוגלת לעשות את הצעד.
    אני יודעת שקל לתת עיצות מרחוק, גם לי נתנו, וברור שלא הקשבתי…..
    אבל חברות יקרות- תנו לו ללכת. ויפה שעה אחת קודם.

  12. Oh! its hard for me to breath when I think of all the problems Ive been through with him.
    One said here that we dont accept that he says I DONT WANT IT, I DONT WANT U & it is SO true!
    but even as the time passes by I cant seem to get any stronger, I really try to convince myself that its good, because he dorsn't deserve me etc. but when he as a human being, when after 6 months that he havent really seen u he comes to u & says "IM SICK & TIRED OF U" it hurts so much, not because we had something, but because even though it finished, I am still here, still exist, alive, the smallest attention to this fact is only human! & I ask myself; WHY? why do I deserve this? & it doesn't go away. I am really angry that I fell into this trap, because he not only had me , but he took with it my dignity & my indcependence & I really angry with myself that I can't seem to get away from these feelings of hopelessness.
    I am sorry that it wasn't an optemistic reply, but that's my honesty . Also sorry for the enlish, I don't write from Israel.treats u like SHIT , i.e. not even

  13. אנונימוס זאת באלגניסטית

    מה קורה כאן?? כולנו חכמות , כולנו מבינות שהגיע הזמן ללכת ובכל זאת לא מוותרות , מחפשות ומוצאות צידוקים ותרוצים להשארותנו , ובסתר ליבנו ( או שלא) *בזות לעצמנו!!!*
    הבוז הזה הוא בעצם הסיבה להקלעות למערכת יחסים מכאיבה ולא מספקת ,*אנחנו לא מספיק אוהבות את עצמינו.* חויתי לפני כמה שנים מערכת יחסים גוועת שכזו . יצאתי מזה , אבל לא לפני ש*הפסקתי להלקות את עצמי* על האובססיביות שלי ולהצמיד לעצמי כל מיני תכונות חולניות אחרות . פיתחתי אגו גמיש ,נעתי קצת לשם והתכופפתי קצת לשם וככה זרמתי עם זה בלי לעשות חשבון לכל מגיניי האגו ( שוחרי טובתי באמת ובתמים ) . חשוב שתמר לא תשפוט את עצמה ולא תקבע "איזו מין אישה היא " ע"פ הפאזה הנוכחית שתהפוך ברבות הימים לסתם אפיזודה. כמו כן , חשוב שאלונה תעזור לתמר לאהוב את עצמה , זה יעזור גם לאלונה … 🙂

  14. הגרוש

    מאז גירושי
    במקום להגיד זה לא את אני
    אז אני תמיד משתמש בתירוץ של הגירושין והבילבולים ובלה בלה בלה
    מעניין
    זה עבד טוב מאד עם עשרות הנשים שעברו מאז במיטתי
    …..

    • סודית

      יצאת יצאת יצאת
      נקניק

    • בלגניסטית

      אותן נשים מצאו כבר ממזמן מיטה נוחה הרבה יותר להשתרע עליה…

      • המלכה האם

        "הגרוש" לא איכפת לו על איזו מיטה הן שוכבות עכשיו. איכפת לו היה רק, קודם לכן, להשכיב אותן לזמן מה שמספיק לסיפוק – במיטתו שלו…
        אין לי שום דבר נגד סטוצים – להיפך! – אבל תהיה ישר, "הגרוש", אל תהיה שקרן נתעב, כי זה הכי דוחה. גבר שקרן ופחדן? אלוהים שתשמור עלינו

        • בלגניסטית

          הגרוש רושם לעצמו נקודה כל פעם שהוא מצליח לגרום לאישה לחפוץ לשכב איתו . אם הוא היה יודע כמה פעמים נשים קרעו את זכרו וזכרותו לגזרים , אחרי שמצאו גבר אמיתי , הוא היה יודע שהוא נמצא באוברדראפט אמיתי !
          בכלל , לאור דבריו של הגרוש , אני מגלה מחדש שקיימת אינפלציה גבוהה למדי בשימוש במונח "גבר" …
          את לא חושבת??

    • משוטטת

      הייתי שם…עם פרוד. גרוע הרבה יותר מגרושים. לא מאחלת לשונאות הכי גדולות שלי.
      ולא שהוא היה לא בסדר. אני מאמינה שגרושים בטח ובטח מעדיפים להתהולל ולהשתולל כמה שרק אפשר…וכן, הם שבורים. שבורים נפשית בעיקר אם יש ילדים ברקע. רגשות האשם קורעים אותם מבפנים. מצד אחד הם רוצים להשתולל ומצד שני הם חושבים על המשפחה והילדים הנטושים והמסכנים. אני סולחת לו בעיקר משום שבחרתי להשאר במקום הכל כך דפוק הזה מתוך בחירה. יכולתי ללכת ובחרתי להתקע עם הצרות שלו והחוסר החלטיות ולשמוע את כל התירוצים המפגרים של ילד בן ארבע. נשארתי כי פחדתי להיות לבד, והתחננתי בדיוק כמו שמתואר בכתבה. ונשים ואנשים שמתחננים זה רק בגלל הפחד הזה של להיות לבד, לפתוח דף חדש. הפחד מכשלון ומהעובדה המרה שמישהו העלה על דעתו לזרוק אותך לעזאזל. איך שהאגו נפגע. הרגע של הפרידה קשה מאוד, אבל הפחד מבדידות עולה עליו . הפתרון הוא לא לפחד משינויים, להיות קשובים לרצונות של האחר ולקבל אותם, לא לכפות את עצמך על אף אחד. בשום מחיר. להיות חזקים יותר.
      לא שהיום אני חזקה יותר, אבל בפירוש אני יכולה להעיד על חולשה מסויימת שלי במערכות יחסים והפחד הגדול מנטישה שגורמים להמצא גם בחברתו של פרוד או כל אחד אחר שלא באמת בשל לקשר. תלמדו לקרוא את המפה והעיקר לא לפחד כלל.

  15. מיכל עלק

    אלונה, אחותי יקירתי – אוף טופיק, ובשביל הפרומושיין, אני אספר שבכל יום רביעי בין חצות לשתיים לפנות בוקר, את מארחת ומנהלת ביד רמה ושובבה תוכנית אישית ברדיו חיפה על כל הענינים החשובים האלה של נשים – גברים.

    ואון טופיק – ממש, ממש, ממש, ממש!!!! לא להתחנן!

    באלף רבתי, עשרות סימני קריאה. זה לא איזה אינסידנט של מריבה שתפחה או משהו שמישהי עשתה שמצדיק התנצלות עד כדי זחילה, במידת הצורך. נא! פה אנחנו מדברים התנצלות נדרשת על זה שאת קיימת כמו שאת קיימת.

    מה כבר יש לומר?
    "אני אשתנה, אהובי"? "כן, כן, תשתני! תעברי ממצב צבירה מוצק למצב צבירה אוויר".
    "אבל איך שהיה לנו טוב ביחד, כמה היינו מאושרים!" "לא, מותק. אם היה לנו כל כך טוב ביחד, אם היינו כה מאושרים, לא הייתי הולך".

    לא אוהב אותך יותר! זהו! ויי, ויי, איך שזה כואב בבטן שבן אדם אקט'ואלי מבטל במחי יד את קיומך, את כל הדברים שאת, איך את, כמו שאת, כבר לא מספיקה לו. פגיעה ישירה בבטן התחתונה עם דימום פנימי מתפשט. זה לא שאתם איזה חודש – חודשיים, והוא עדיין לא מכיר את יופיך הפנימי. זה שאתם שנה – שנתיים, והוא מכיר מאוד את יופיך הפנימי. למה להתחנן? למה להשאיר? אולי, עכשיו, אם יישאר, את תראי לו אצלך דברים שהוא עוד לא מכיר? אולי עכשיו, אם הוא יישאר, הוא ילמד לדעת שאת, זו שהוא לא רוצה, היא בעצם אשה נהדרת, נפלאה, משובחת, זן נדיר, הנסיכה הקסומה?

    הרי ברוב המקרים את בכלל לא מתחננת על האהבה או על היחסים שהיו, את מתחננת לרי אשורנס. את מתחננת לקבל את עצמך בחזרה. איך באת עם ה"עצמך" הזה וזה היה מצוין בשבילו, ומתוך ה"בשבילו" הזה גם בשבילך, ואיך זה נהיה בלתי מספיק בשבילו, וגם, צריך לומר, מאותו מקום שקודם זה היה מצוין בשבילך, עכשיו זה נהיה בלתי מספיק של עצמך לעצמך.

    וה – "בלתי מספיק" וה"מצוין" וכל הסופרלטיבים האישיותיים האלה, זה לא הוא! זו את! זה משהו ביחסים שלך עם עצמך, ולא ביחסים שלך איתו. אין גבר שאין לו תחליף. נקודה. סוף פסוק. זו רק את שאין לה תחליף עבור עצמך. גם כן נקודה. סוף פסוק.

    ואם את מספיק בסדר עם עצמך – את לא מתחננת, אין מי שהוא קיומי עבורך בשביל שתשפילי את עצמך לעצמך ועבורו.

    אה, וגם מהמקום הפרקטי, פרקטיים צריך להיות, תחנונים ממילא לא יעזרו. אם כל מה שהבחור רוצה ברגע נתון זה שתתאיידי לו ממרחב המחיה שלו, הדבר האחרון שנכון לעשות זה לצמצם לו עוד יותר את המרחב הזה עם תחנונים ובכיות ומניפולציות ורגשי אשם. אם הוא עדיין לא הגיע כדי מיאוס טוטאלי, את בדרך הבטוחה לגרום לו לזה. באצילות רבתי תני לו ללכת. היה שלום ותודה על הדגים. אם היתה שם אהבה, אם תשרוד שם אהבה שבשבילה שווה כל הג'אז הזה, הוא ידע להזכר, הוא ידע למצוא אותך.

  16. סליחה שאני נתפסת לפרטים קטנים ולא חשובים לכאורה, אך רק לפני שבוע חגגנו מעל דפי "הד הקריות" את ירידת החומות הבצורות של אלונה לטובת אולי אהבה, אולי תחילתו של רומן, אולי תחילתו של קשר שיביא את הגברת לכתוב מדור בשם "בננות נשואות" ו….
    מה אני קוראת פה??

    הפלוס הגדול בחיים חסרי זוגיות??
    אלונה??
    כבר?? ?

    איזו אכזבה…

    קאט.

  17. I think that something is really rotten if we all find ourselves writing about our problems to the 'whole world' ' well- I doing it too, but its deeper than that – if I got to the stage that I am looking for some comfort via internet, so this place (world) that we are in has defenetly changed.
    But I still want to write & want to read the replies here, so basically there was no actual point in my things.
    I have to be strong, cause i have studies & other things to think of.
    I hope that men change with age or become mature, it doesnt seem to happen to those Ive met..so I have to hope for a change..
    shabat shalom.

  18. הי אלונה-כמה שאת צודקת…
    את נמצאת בעמדה הרבה יותר נוחה וקלה להיות צודקת-ורואה את התמונה נכון
    אבל מה לעשות כשאנו שם אנו לא רואות
    ואני מכירה כאלו בחורות שוויתרו על כבודן העצמי והתרפסו לפני הבחור…
    באינסופ טלפונים ואפילו מעקבים והמתנות ליד דלת הבית…
    והנה הם ביחד היום זוג לכל דבר….או שהוא ריחם או שהוא התייאש או שאני לא יודעת…
    הן פחדו מלהתומדד עם הכאב ומול הכאב הזה-אין לנו טיפה של כבוד הכבוד חסר ערך
    לעומת ההתמודדות של הלבד בלעדיו…
    אני אישית הייתי פעמיים בסרט הזה -של זה לא את זה אני..
    טיפסתי על הקירות וניגבתי באין סוף ממחטות-ולא לא התקשרתי
    ולא חזרתי ועקבתי -פשוט השלמתי-לא יודעת אני כזאת
    עקרבית שורדת כזאת ….ומאמינה שאם מישהו אוהב אותי רוצה אותי
    הוא פשוט יחזור.יהיה איתי לא בחסד…..אלא מתוך רצונו…..בלבד!!!!!!!!

    • החברות שלך שבכל זאת "זכו" בבחור אחרי אין ספור תחנונים, בכיות, התרפסויות והבטחות להשתנות בשבילו, לא זכו בבחור בעצם.
      הן רק זכו בסיוט שהן הביאו על עצמן. בכאב שלא נגמר.

      שיהיה ברור, הוא איתן מתוך רחמים, לא מפני שראה את האור הגדול והבין שהוא עלול לפספס אותן.
      הוא פשוט עושה את החישוב ואמור לעצמו: יופי, היא תישאר איתי *בכל מצב*.
      ואת יודעת מה הוא עושה מיד אחרי כן? הוא מוצא לעצמו מישהי לשעשועי מיטה. פשוט, הוא יודע שגם זה לא יגרום לה לעזוב. היא תמיד שם. והיא עוד תיתחנן שהוא ישאר גם אם הוא יספר לה שהוא בוגד בה.
      מה לעשות? יש בחורות שנועדו לנגב עליהן את הרגליים…

      קאט.

  19. ברורה מאוד

    חוצה מייסה
    מי שיוצא ממערכת יחסים ארוכה
    בטח של נישואין
    צריך את החופש שלו
    להבין
    ואת הבחירה שלו להיות
    וזה לא משנה אם היא הייתה שם
    הוא לא ממש צריך אותה
    היא הגורם לצעד המכריעה של פירוק החבילה
    לא הגורם שבעזיבה
    ככה זה בחיים
    ובאהבה כמו בשלום
    גם שחותמים אחרי משא ומתן
    כל אחד עושה מה שהוא רוצה בסוף
    בעיקר גברים…..

  20. שלום לכולם פה
    כמו הרבה לפני וכמו הרבה אחרי, גם אני הייתי שם. הפתעה!!!!!!!!
    עם יד על הלב, אני מודה על כל קשר שהוא עם גבר נשוי.
    ההתאהבות היחידה שבאמת הייתה, היתה בגיל 18. כשהפקידה (נו, ברור שמפקד) סיפרה לאישתו, הודעתי לו שנפרדים. הוא עדיין החבר הכי הכי יקר שלי, ואני תמיד מתקשרת אליו לבקש עצות בנוגע למעללי בעיר הגדולה.
    אלו שבאו אחריו, (נו טוב, היו גם כמה גרושים), תמיד אמרו לי מיד בפעם הראשונה – "אני לא מאוהב בך, אני לא מתאהב, לא עוזב את הבית בשבילך". ותאמינו לי, זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. למדתי מכל אחד מהם המון, כמובן כולם היו לפחות 25 שנה יותר ממני,
    עצות שקיבלתי מהם הן לתמיד, אני יכולה להתקשר לכל אחד מהם בהתרעה של רגע, בשביל כל דבר שזה לא יהיה, או סתם כדי לאמר שלום.
    היום, אני בשלה למערכת יחסים באמת משלי, אבל זה אחרי שאני יודעת הרבה הרבה, שלא הייתי יודעת לולא…
    אין שום סיכוי לאמר למישהי לא להיכנס לקשר עם גבר נשוי. שכל אחת תקבל את ההחלטות שלה לבד, תיכנס לצרות, תחטוף סטירה, ותלמד. אין מה לעשות. זו דרכו של עולם.

    חוץ מזה, הרי תמיד בכל מיני ברים, בתי קפה וכ"ו, תמיד מתחילים עם אלה עם הטבעת על היד. ותגידו לי שלא!!!!!!

    אני גם חייבת להשתמש במשפט של חנוך לווין זצ"ל, אני מקווה שלא יכעס, אני אומרת את זה לגבי כל אלה שעושות סיבובים מתחת לביתם וכ"ו –

    "העקשנות משתלמת, הטרדנים זוכים"

    ובא לציון גואל!!!

    • לא מגלה

      "למדתי הרבה, ועכשיו אני בשלה למערכת יחסים משלי"?
      ועל יחסים עם בחור מהדור שלך, פנוי, את כנראה יודעת מעט מאד…
      סט שונה מעט של בעיות…
      מה שהופך את הידע העשיר שרכשת על כיבוש גברים נשואים המבוגרים ממך בעשרים וחמש שנה, למעט… פחות רלוונטי? ברור שלמדת המון על החיים. על החיים כמאהבת…
      ואינשאללה, ולא מטוב לב אני אומרת את זה, שאחרי שתבני "מערכת יחסים משלך" תופענה הפרגיות שתתתחלנה עם בעל הטבעת הפרטית שלך…

      "כל כלב ביג'י יומו"

      • לרגע אחד, אני לא מעוניינת במישהו בן גילי.
        ניסיתי.
        לא מתאים. אפילו לא קצת.
        אני מבינה שקראת את תגובתי, כתבתי שם שלמדתי הרבה, מה שלא הייתי לומדת אחרת.
        אני אגלה לך סוד.
        לא רוצה להתחתן.
        שנה כיף עם מישהו? יופי
        שנתיים? גם טוב.
        לא כבשתי אף אחד, לא נכבשתי, הם פשוט היו שם, ולא ממלאים אצלי שום צורך, מלבד נוכחות במיטה, לא חיפשתי אותם, לא סימנתי מטרות, גם את זה את יכולה להבין מתגובתי, ואם לא אז הנה אני אומרת את זה עכשיו.
        מה קרה? ניסית רומן עם מישהו/מישהי (אני לא יודעת אם את גבר או אישה) נשוי וזה לא הצליח?בגדת? נבגדת? כאב? למדת מזה?
        בגיל 18, עזבתי מישהו שהייתי מאוהבת בו ממש ממש, לא קצת, בגלל שלא הייתי מוכנה לקחת על עצמי פירוק משפחה.
        וגם היום לא.
        אני גם לא ממש עונה להגדרה של מאהבת, ככל שאני חושבת על זה. מהי בדיוק מאהבת?
        פרחים? שוקולד? לא אצלי. לא "מותק" לא "ממי" לא "התגעגעתי אליך".
        אחרי שאהיה שנה עם מישהו או אפילו חמש, יהיה נורא כיף, ותבוא מישהי אחרת, אני, בניגוד להרבה הרבה אחרות, לא אתפלא, לא אשאל למה, ואמשיך הלאה.
        גבר גרוש שהייתי איתו בקשר של כמה חודשים, התקשר יום אחד לאמר לי שהולך להיוולד לו תינוק בעוד תשעה חודשים. אמרתי מזל טוב.
        זה היה לפני בערך שמונה שנים, התמימות שלי כבר עברה הרבה גילגולים מאז, ותמיד דרומה.
        נקבתי במושג "מערכת יחסים משלי", מכיוון שבמשך כמה חודשים הסתובבתי עם פנים נפולים בגלל מישהו. פתאום שמתי לב, שאני לא מחייכת לא שמחה, ואמרתי לעצמי, מה קרה לך? בגלל מישהו? (הוא דרך אגב רווק לחלוטין, כך שלא השקעתי מאמץ "לכבוש" מישהו, סתם לא הלך)
        "מערכת יחסים משלי" התכוונתי לכזו שלא תגרום לי לא לחייך. זה לא שווה לי את זה. חיי קצרים מדיי.
        דעי/דע לך שכל אחד קיבל את הקלפים שחילקו לו, ואני מנצלת כל רגע שאני נמצאת פה.
        סליחה אם זה לא מוצא חן בעיני מישהו. חוץ מזה שלעולם על תאמר לעולם. אף אחד לא חסין.
        אם גבר נשוי רוצה להיות עם מישהי שהיא לא אישתו – שיעשה את החשבון לבד. זה לא מעניין אותי.

        כלבה? אולי
        יבוא יומי? את "יומי" כבר קיבלתי, בגדול.
        אני יותר מפוכחת מהרבה אחרים, בלי כל מיני כל מיני רעיונות נשגבים על איך הדברים צריכים להיות.

        • ג'וליה

          ואולי לא.
          ואני מסכימה עם כל מילה שלך.

        • לא משנה

          "מלבד נוכחות במיטה"-אין דבר כזה,לדעתי.
          לדעתי כל גבר או אישה שניכנס/ת למיטה לא לבד-מחפש משהו מעבר לסקס נטו.זה יכול להיות חום,אהבה,תשומת לב,פירגון,או אפיךו רק בישביל עצם הקבלה עצמה,ההרגשה שמישהו קיבל אותך(אפילו אם זה לזמן קצר בלבד).
          ולדעתי גברים ונשים דומים מאוד בצורך הזה,רק דרכי הפעולה להשגתו שונות-גברים יקפצו ממיטה למיטה כדי ללגום כל פעם מחדש את שיקוי הקבלה/חום/אהבה,ונשים בד"כ תעדפנה לשתות מכוס אחת בכל תקופה,אך את אותו משקה בדיוק.
          ובקשר אלייך דלן-דברייך נגעו לליבי מאוד ויש בי הבנב רבה אליהם,רק שלדעתי אם טענתך היא לסקס לשם סקס אזי את או מעמידת פנים,או פשוט לא מודעת לחלוטין.ואני ממש לא נגדך.
          ולא שאני נגד יחסים מעין אלה שתיארת,להפך,לדעתי פעמים רבות הם יותר טובים מערכות יחסים אחרות הבנויות על שקר הנצח והבעלות,רק חשוב לדעת-אנו(בני האדם)זקוקים להרבה יותר מסקס.

          • חשבתי וחשבתי,
            הנימה המפוייסת, ולא ההתקפית מקלה על הקריאה, ההבנה והתפיסה
            עליי להודות, כל אלה שנוכחים אצלי במיטה, נוכחים שם תמיד לשנתיים לפחות. כך שמתפתחת סוג של ידידות וחיבה לאורך זמן. (לא היו אצלי מעולם "סטוצים", לא מתוך עיקרון, אלא פשוט כי לא יצא, וכנאה שנפלתי על הנשואים הנכונים).זה שאף אחד לא בורח ממני – גם זה משהו.
            אבל אני לרגע אחד לא משלה את עצמי.
            תראה, זה הריי לא תלוי רק בי. יכול להיות שפתאום כן יהיה מישהו ש"יאפס" אותי, אבל עדיין, אחרי הכל, אני לא יכולה להעמיד פנים כאילו כלום. אני יודעת שזה שם, אני יודעת שלא יעזור שום דבר – כשבן זוגי ירצה מישהי אחרת – אין מה לעשות.
            מעולם לא השארתי אף אחד בכפייה, וזה כנראה סוג הקבלה שאני זקוקה לה, שהם נשארים. כמובן במגבלות של עד שנמאס, או משעמם, או שמצאו משהו יותר טוב ממני, או כל דבר אחר. אין לי בעיה עם זה. אני נוכחתי לראות יותר מפעם אחת, שאף לא פעם אחת, לא נשארתי בבית בוכה "למה הוא עשה לי את זה, איך הוא יכול, מה אני לא מספיק טובה בשבילו?", תמיד המשכתי הלאה, בלי להסתכל אחורה.
            (אני דרך אגב, מיד בתחילת ה"קשר", או איך שיקראו לזה, אומרת, "כשאתה רוצה לא לפגוש אותי יותר, תאמר, כדי שאני לא אצטרך לנחש", ככה אף אחד לא צריך לעבור למדרכה השניה כשרואים את הצד השני, אני גם מעדיפה לעשות פגישת פרידה. עליי להודות שחוץ מאחד, רווק, אף אחד לא עמד במילתו)
            טוב, בכל אופן, רשמתי לעצמי
            ואני שמחה שגם אתה, כמוני, רואה את שניי הצדדים של העניין, ושאף אחד מהם הוא לא נורא.

  21. עןד לא החלטתי

    כמו כולכן גם אני עברתי את זה,אבל אני שמחה
    שעברתי את זה כי זה עשה אותי מה שאני,בן אדם
    הרבה הרבה יותר טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  22. זינזנה

    כל אחד מספר מגילה שלמה..
    גם אני הייתי שם, ולא אחת. וכאבתי, ועשיתי מעצמי קורבן גדול ועלוב.
    ויודעים מה? 90% באשמתי.
    כי אנשים, גם בני זוג, בסופו של דבר, הם השתקפות של מה שאנחנו מצפים מהם.
    אם דורכים עלייך – חצי מהאחריות היא שלך. ויותר. אבל היופי הוא לדעת לסלוח לעצמך. ולצחוק על עצמך…ואת זה הרבה מאיתנו שוכחים..
    תחשבו על זה, ותכניסו טוב לראש.

  23. חנטריש

    יא אללה כמה מלל אל שום כלום. מה קרה? החיים הם עניין לקשוחים ומי שלא יכול לעמוד בזה, פשוט שלא ייכנס אליהם מלכתחילה. הוא אוהב אותה, היא לא. ולהיפך. כל אחד וכל אחת ישנים במה שהם מציעים לעצמם. גם אשה להוטה וגם גבר חרמן הם עדיין יצורים אוטונומיים שלא אמורים לאפשר להורמונים בלבד לשלוט עליהם. כתבת, כתבת, ואין חמודה (לא הטרדה מינית חלילה) שום דילמה. פשוט גיבוב מלים שבסופן – סתתתתתם גדול.
    קדימה, לצאת מהרחמים העצמיים. לשטוף םנים, להתאפר ולהתגלח ולצאת למאבק ההשרדות בשם ההורמונים, הגנים וההשרדות של המתאימים.

    • החיים הם עניין לקשוחים? כנראה. לכן אפרוש לי עכשיו ואצטנף לי בפינה שלי. לא בשבילי, הג'ונגל הזה.
      ואהבה? רק למי שראוי לה. מי מפזר רגשות טהורים על חיות טרף חסרות לב?

      • חנטריש

        רגשות. שמת לב שהמוח שלך דופק אותך. אותו אבר שהיה צריך לפקח על הפרו-ורבו ועל מוצאי השפכים עבר מוטציה והחל להשתלט על ההורמונים שלנו. וואללה, מאחורי הגבולות הרופפים של הדימיון והחלומות של הצטנפיות בהקיץ, יש עולם שבו רק המתאימים שורדים. עולם בסיסי של 0 ו- 1 של אלפות וטטות של עליונים ותחתונים. אבל המוטציה לא מסוגלת להתמודד עם זה, היא עדיין תינוקית כל כך, ואז מנבחי ההצטנפות היא ממציאה לנו את האהבה. ומה שאלהים עשה עבור הרצח חסר הרחמים עשתה האהבה לפרו ורבו הבסיסי. ניסיון לעדן את התהליך הבסיסי, הרטוב, והדביק. קולות הנהימה הפכו למוסיקת האהבה, נשיכות בעורפה של הנקבה (שלא תזוז ולא תברח לפני השפיכה) התחלפו למג פה לפה יחד עם המעבר לתנוחה המיסיונרית.
        טעות בידך, אין פה בזבוז של רגש טהור אלא דווקא השחתת זמן. במקום להספיק עוד שתיים שלוש הזרעות, צריך לשכב על הגב למשוך שאכטה , לדגדג ולומר מילים יפות במקום לקום ולהסתלק. יאללה גמרנו, מה היא רוצה מאתנו.
        חזרה לג'ונגל ולחיים הטבעיים.

        • חנטריש יקיר, זיין מח מדופלם שכמוך. על האבולוציה שמעת? האבולוציה לא ניגמרה כשהפכנו משימפנזות לבני אדם. היא נמשכת בהפיכתנו מאדם קדמון לאדם שהולך ומתפתח ומשתכלל, גם במוחו נפשו וליבו. קוראים לזה גם ציוויליזציה. תרבות. מי שרוצה להישאר כמו חיה בג'ונגל הוא מפגר. אגב, הפילוסופים הנאצים אמרו אותו דבר. שהמוסר היהודי-נוצרי של עזרה לחלש וכו' הוא נגד הטבע… כי בטבע רק החזקים שורדים. ולכן צריך להשמיד את כל החלשים.
          אמרו ועשו.

          • חנטריש

            הערה קטנה לסדר. ניטשה לא היה פילוסוף נאצי. וגם כך מרבית הדרוויניסטים החברתיים.
            ודווקא אם את דבקה באבולוציה , אז מדוע תליני כאשר אלה שאחוזים בתודעת האבולוציה מובילים אותה עד אבסורד?
            כאשר אני רוצה לזיין, זוהי תחושה בסיסית, שימפנזית כדבריך, ואז אכן נכנס המוח לפעולה, ואני צריך לשאול את עצמי: מה, להטריח את עצמי החוצה, לשדות הציד האין-סופיים, להתגלח, להתמרק, לקנות ורד? בררר…. שוב פעם לספר תולדות חיים, איפה ה- V.C שלי, הוא מוכן היכן שהוא? אני כבר לא זוכר מה בילפתי אתמול ומה שיקרתי שלשום. וממלה' אני רק רוצה לזיין.
            טוב , יש אלטרנטיבה, מעתה אקרא לה 'אלטרנטינוגה'. להצטנף בתוך עצמי. וויי, בעצם זו אפשרות בכיף. יחי האינטרנט. יושבים מול המחשב, מפליצים מתי שרוצים, ועושים ביד. יא-רבק, איזו שלווה. והכי חשוב לא צריך לתרגל בריחה, או לסלק בעדינות את הגברת.
            כן, נגהלה יקרה. אני מת על הפמיניזם. איזה כיף משחרר זה לומר את האמת לבחורה בפרצוף: מזיינים וגומרים והולכים, וביי, אל תתקשרי.
            הפמניזם החזיר אותנו לימי המערות, השתחררנו ממוסר המאה-התשעה-עשר.
            ואתן בנות, חפשו בחורים שסיימו את התהליך האבולוציוני והפכו 'לרגישים'.

            • מי דיבר על ניטשה? היו הוגי דיעות נאצים אחרים. למדתי עליהם לפני שנים ומצטערת שאינני זוכרת את שמותיהם- אם תבקש אברר. אבל את הרעיונות שלהם על "חזרה לטבע", בוז למוסר, וזכות לחיות שיש רק לחזקים ששורדים (ולכן צריך לחסל את החלשים, שמבזבזים להם משאבים. המוסר שתומך בחלשים נראה להם מושחת.)
              ולגבי פמיניזם- פיספוס גמור מצידך. נשים נהנות מחופש מיני שלא היה להם קודם, אבל הן עדיין מעדיפות להינות ממנו במחיצת גברים שיודעים להתנהג כבני אדם.

              • חנטריש

                בחיית-דינק, לסקס עם קונדום את קוראת חופש? דחילק. הפכנו את הזין לויברטור (ואם התחת לא מתנענע, אז לדילדו עלוב, כאשר הלבשנו עליו את הגומי המסריח הזה. כגבר, אני נהנה יותר משרות עצמי מאשר מזיון. וכאשה, אולי עדיף באמת הויברטור?
                טוב, בטח תתחילי שוב עם הרגש, החום, (מותר להגיד את המילה אהבה בלי להבריח את הגבר). ואולי בעצם זה לא יותר ממוסר יודו-נוצרי, חמלה, וכל שאר הבולשיט , שה- UBERMENSCH יצאו נגדם.
                מוסר של חלשים. אשה נתמכת? חיזורים? סקס חופשי. יופי, אהלן וסאהלן. אבל במידה. בלי להשאר לישון בלילה. לא רוצים ריחות גוף של אחרים. יש לנו את שלנו ודי לנו בכך.
                ובכל זאת. את התכווננת לניטשה. גם אם הזיכרון קצת חלוד. זה בגלל הפאבים (או בילבולי השכל של הגברים)?
                ייתכן שהיו פילוסופים נאציים פאר-אקסלנס. איכשהו העסק לא מתחבר לי. אבל הם אפילו לא שידרוג של המקור. אשמח ללמוד יותר, אבל זה יאלץ אותך לצאת ממרבצך, משמורת החמלה העצמית שלך.
                ולחיי בני האדם שבדרך. (מזכיר לי שפתחו פאב נחמד בירקון פינת מנדלי) תפאורה אירית מדבלין והכי חשוב גינס כמו שצריך).

                • בן כמה אתה? כי מעניין אותי אם זה מילדותיות או ממרירות…
                  פעם אחרונה: לא התכוונתי לניטשה. זה "לא מתחבר לך" כי פשוט לא למדת על זה.
                  ברגע שאשיג את הספר בו הופיעו מאמרים על הנושא אכנס לבננות ואתן לך רשימה של שמותיהם.
                  אז תבדוק, אם מעניין אותך.
                  זה ממש בסדר להיות מאנייק אם אתה נהנה מזה, אבל למה להדביק אידאולוגיות?
                  כדי לסדר לעצמך את המצפון? כי קשה להסתכל בראי? כי גם אתה היית פעם נער שמאד רצה לאהוב את הילדה הכי יפה בכתה ולהיות רק איתה אבל חטף כמה מכות שחספסו אותו?
                  זה קרה לכולנו. ובכל זאת עדיף להתאמץ להיות בן אדם.

                  • חנטריש

                    האמת היא שאני שמן, קרח (עם שערות באוזניים) ומגעיל. וגם השיניים שלי הן מזמן וירטואליות.
                    החיים התאכזרו אלי. ואני סובל מתסביך פין. אלא שאצלי הוא פינטס אמיתי.
                    ולכן אני נמשך לנשים אמהיות בלבד.
                    אבל פילוסופיה אוברמנטשית היא אורח חיים אצלי.
                    הבי לי עוד ועוד אישושים שאני בן אדם עליון.
                    איך ניתן להגאל מהייסורים?

                    • לא יודעת. אבל איך לשרוד אתה יודע לבד, כנראה. "החיים הם עניין לקשוחים"? כן, וגם תלוי איזה מן חיים. מה שאתה מתאר מבריח אותי, כאמור, להצטנפות. אבל איזה מזל, איזה מזל, שאני מכירה גם מציאויות אחרות ואנשים אחרים.
                      יש אמת בכל מה שכתבת אתה ויש אמת בכל מה שכתבתי אני ושנינו יודעים זאת.

                    • חנטריש

                      אל תתכנסי לך. ואת חייבת לי כמה פילוסופים.
                      ביי

                    • לידיעה כללית…פילוסוף נאצי ידוע הוא למשל היידיגר…
                      פרידריך ניטשה ורעיונותיו אינם מובילים ולעולם לא הובילו לדרך המחשבה הנאצית.
                      כאשר ניטשה דיבר על העל אדם, הוא התכוון לאנשים שיכולת מחשבתם מחדשת (ולא פורצת..הגבול הזה הוא קבוע)את גבול המציאות הנוכחי,כלומר התיאורהזמני שאנו, האנשים נותנים לעולם, וכל אשר בו..למשל, הרגש…כרגע מאוד אופנתי לתאר אותו בדייקנות מדעית פר אקסלנס של מדען אנרגטי בן המאה העשרים ואחת….גנים…אנוכיים (להלן דוקינס) וכו'.
                      פעם, האהבה קיבלה את הכבוד הראוי לה..לא, היא לא עוד פרי אבולוציוני לקידום השרדות הגנים שלנו..לטעמי, לא היה לאבולוציה הכרח ממשי לפתח תסביך מעיק שכזה, רק כדי לשוב ולקדם את הישרדות הגנים ופעילותיהם..לא, האהבה היא משהו נשגב, מאין קרן אלוהית, מתנה קטנה שקיבלנו..די להסברים הרדודים בשם המדע הצעיר.

                    • hantarish

                      נו רק חיכיתי שמישהו ייזכר בהיידיגר. איך לא? ופתוחה השאלה האם הוא היה פילוסוף של האידיאולוגיה הנאצית, או שהוא היה פילוסוף שגם היה נאצי. לא, זה לא בהכרח אותו הדבר. למרות שזה אופנתי לרדת עליו, ולהזכיר לו את העוולות שביצע כפרופסור נאצי.
                      גם אני לאמ טענתי לקו ישיר שמחבר בין ניטשה לנאצים, אבל המילה והרעיון כשהם עוזבים את בעליהם, הם נעשים אוטונומיים ומשוחררים מכוונת הפילוסוף ונתונים לפרשנות מתמדת. וככל הנראה היו פופוליסטים נאצים (ואינני מומחה בתחום זה, אני עדיין ממתין לנוגה), שגזרו את שרצו מתורתו. וסייעה בכך אחותו הנכבדה, שהייתה בת בית אצל הפיהרר.
                      אסור לבלבל בין אהבה לבין תודעה. יכולתנו המוטציונית לבטא את תודעתנו במלים, גרמה לנו לפתוח מיתולוגיה שלמה של הצדקות קיומיות על-מנת להתמודד עם חרדת המוות והנגזרות היום-יומיות שלו. ואם ננסה לרגע לא לברוח ממסגרת הדיון שלנו, הרי, שמי שמועקת ההשרדות של החיזור והפצת הגנים מכריעה אותו, מצטנף בעצמו ובמקום למכור את עצמו בשוק הבשר על מנת להזריע ולהיות מוזרע, הוא מתחיל לחשוב מחשבות על אהבה שאיננה. וביננו כיום אנו יודעים מהי הדחקה ומהי סובלימציה ומהי רציונליזציה של המצב. ואם תעברי על כל הרשומות פה תווכחי לדעת שיש לך אוסף מעניין של תגובות בריחה. אבל גם של התמודדות.

                      היי נוגה. אני עדיין ממתין לפילוסופים.

                  • עוד לא החלטתי

                    מצטערת להפריע לכם בויכוח הסוער אבל
                    החנטריש צודק.
                    הפילוסופיה של "החזק שורד…השמדת החלש"
                    וכל שאר מה שכתבת הוא של ניטשה,שעליו הנאציזם
                    ביסס את מעמדו,שלא בצדק.

      • מזדקנת בגפה

        כי החיים הם חפלה ואנחנו וופלה ומי שלא בא לא טועם

  24. זינזנה

    מילים כדורבנות!

  25. אני נתקלתי פעם בעצה מאד שימושית לנעזבים/ות:
    אל תשאל/י את עצמך למה הוא/היא עזב/ה אותך,פשוט תחשב/י שהוא/היא אכל/ה משהו מקולקל…
    נשמע פשטני להחריד ודי מטומטם, אני יודעת….
    אבל באמת שזה מועיל, כי הרי אנחנו מקסימים ומקסימות יפים ואמיצות בעלי אישיות כה מיוחדת וחד-פעמית שחבל לשאול כ"כ הרבה שאלות ולחטט במשהו (עזיבה) ש(בד"כ) בכלל לא קשור בנו
    היה ונגמר!
    ויהיה שוב!!
    החיים הם שיר
    אז…
    מתי נתנשק??

  26. עובר אורח

    "בערב/ כשאמרה לי נערתי/ לך/ ירדתי לרחוב להתהלך/ והייתי הולך ומסתבך/ מסתבך והולך/ והולך והולך ומסתבך//" נתן זך.

  27. אילנית

    לצערי הייתי בסרט הזה שנה וחודשיים והוא עדיין לא נגמר
    כבר חמישה ימים שלא שמעתי ממנו וכמו שאמרת: "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו. אם הוא יחזור סימן שהוא שלך, אםלא, סימן שמעולם לא היה……" וזה נכון, אני עדיין מחכה שיחזור ובנתיים אני לא מפסיקה לכנות אותו בשם כלב כי זה מה שמגיע לגברים שלא לוקחים אחריות!!!!!

    • דנה בננה

      חמודה, מה אם אחריות כלפי עצמך? חמישה ימים בלי טלפון ואת מתפוררת?
      תנסי להתרכז בעצמך, ולא בו.
      יש בך המון כעס ושנאה. הדברים האלה הם נטל.
      תנסי לאהוב אותו בלי רגשות אשם, ובלי כל קשר ללהיות איתו ולראות אותו ותראי איך יוקל לך. זאת המשמעות של לאהוב מישהו ולתת לו ללכת. באמת.
      וזה אפשרי. לאהוב גם אותו וגם את עצמך.לבד.

      • כוכבית ארבעים ואחת

        מה זה, החכמולוגיה הזאת? על קשר לא טוב שהתפרק (כנראה) יש גם צורך להתאבל. זה הכי נורמלי בעולם שהיא תכעס, כנראה יש לה סיבות.
        אבל לאהוב את עצמך זו המלצה טובה בכל מקרה, וגם אנחנו כולנו שהיינו שם, אילנית אחותינו, שולחות לך אהבה עכשיו:-)

        • אלונה, כתבה נהדרת.
          אנחנו לא לומדים מנסיונם של אחרים. כנראה בלתי אפשרי ללמוד מנסיונם של אחרים. התחושה היא תמיד "אצלי זה אחרת, ואף אחד לא מבין מה אני מרגישה".
          שווה לקרוא ספר חדש יחסית שעוסק בדיוק בזה – האהבה הכי נהדרת, כל זמן שהיא קיימת, השבירה המכוערת שלה, ההלם, ההאשמה העצמית, התחנונים, ואיך יוצאים מזה. "לך אף פעם לא יהיו חיים טובים" מאת אתי רן. סיפור מהחיים.

          • לחזור אליך.
            להחזיק מעמד כי זה לא מגיע לו שתהיי איתו, בטח שלא מגיע לך.
            היה לי בנזוג (אם אפשר לקרוא ליחסים הסבוכים האלה זוגיות) והוא לא ידע מה קורה איתו כל שני וחמישי: לא בטוח ואוהב אותי אבל לא רוצה להכאיב (השילוש הקדוש). שנתיים ישבתי, ניתחתי, הבנתי ונשכתי שפה כי הוא רגיש ופגיע ואני רק צריכה לתמוך. האהבה תנצח.
            אישכהו (אני עדיין לא יודעת איך) יצאתי משם. שכרתי דירה לבד וזהו. היו עוד כמה לילות משותפים, עוד כמה זיונים פה ושם, פגישות חטופות ומבטים בוהקים. עד שנעלמתי לו. פיזית.
            לא ראה לא שמע.
            היום אני עם בן זוג אחר, אחרי שהייתי לבד עם עצמי מספיק זמן כדי להבין מה אני (!) רוצה.
            האקס מתקשר, שולח סימנים דרך חברים. "הבנתי שזו את, זו תמיד היית את".
            נראה לכם שצריך להישבר? (שאלה רטורית). וכן, גם אם הייתי לבד לא הייתי חוזרת. מה חטאתי שאחזור לגבר "רגיש" שכזה.

            הגיע הזמן שהבחורים יבינו שמתישהו, מי היה מאמין, זה עובר לנו.

            ליאי

            • כוכבית ארבעים ואחת

              כל הכבוד לך ליאי. ואכן, ה"חמלה האימהית" שלנו כלפי גברים בעייתיים, יכולה להפיל אותנו למקומות שלא ייאמנו. צריך, יום אחד, להפנות משהו מהחמלה הזו גם כלפי עצמינו ולמצוא קשר שישמח אותנו ולא יאמלל.

            • ליאי, הלוואי שהאקס שלי יחזור על ארבע ואני אומר שזה מאוחר מידי.
              גם האקס שלי אמר שהוא אוהב אותי ושיש לו טונות של רגש כלפי אבל מה שקורה זה שאין לו את יכולת הנתינה והוא לא רוצה לראות אותי סובלת.
              סבלתי בשקט 5 חוד' קיוותי שהכל ישתנה ויחזור לקדמות , אבל מהומה……
              היום כבר שבוע אני בלעדיו, לפני יומיים הוא התקשר "לשאול לשלומי" אנ י מאמינה במשפט: כל מה שקורה הוא לטובה" מחכה להיות מאחוריו ולהתחיל דף חדש

        • דנה בננה

          כוכבית יקרה.
          קודם כל תרגעי.
          לקחתי לתשומת ליבי את עניין האבל. נכון. טבעי לאללה. אפילו חשוב..been there..
          אבל!
          כעס הוא עדיין לא בריא, בשום מקרה. הוא פשוט מכניס לחוסר איזון משווע.
          ולא חייבים לשנוא כשאבלים.
          צריך לנסות להפסיק להסתבך יותר מידי.
          מצבים הם הרבה יותר פשוטים ממה שנדמה לנו, אבל האגו שלנו נותן לנו לשכוח את זה לפעמים. חבל.

          • כוכבית ארבעים ואחת

            כעס הוא דבר לגיטימי. לא כדאי להגזים, כדאי לשמור על פורפורציות.
            אבל מי שלא מרשה לעצמה לכעוס כשצריך , לפרוק ולהמשיך הלאה, או-הו איזה צרות יהיו לה.
            יש רגשות ומצבים שלא צריך להילחם בהם. פשוט להיות במקום שאת צריכה להיות, מה שאת מרגישה זה בסדר, לדבר על זה עם מי שמתאים לו להקשיב לך, ולאט לאט מתגברים.
            בוקר אחד לא תביני על מה היתה המהומה, ותהיה לך המון המון אנרגיה להמשיך. בהצלחה

            • אילנית

              עקבתי אחרי התגובות שלך ושל דנה בננה, תודה מקווה ורוצה להיות מאחורי זה…….
              ולך דנה, שנאה אין לי כלפיו ,אני עדיין אוהבת, אבל כעס יש ועוד יהיה הרבה זמן!!!
              הוא לא לקח אחריות במערכת היחסים ועל זה אני כועסת ותאמיני לי שבצדק.

              • דנה בננה

                אילנית..
                נכנעת!
                תשמעי, לא מכירה את הסיפור מההתחלה ועד הסוף.
                כנראה שהוא באמת בן זונה. אז תכעסי.
                מקווה שהיום קרב וכל הסיפור יהיה מאחורייך.
                תלוי בעיקר בך. שיהיה לך טוב. ובכל מקרה – תחייכי. 🙂

          • צ'וצ'ה

            כעס זהו רגש שלילי ובלתי ניתן לבידוד ולשליטה בבסיסו. זהו אינסטינקט, תגובה טבעית ולפעמים אפילו מנגנון ההגנה בפני מצב סכנה ולחץ, באותה כמו הרגשות שליליים אחירים – דכאון, פחד וכו'. לדכא את הכעס יוביל רק לתגובה שלילית מתפרצת מאוחר יותר ביתר שאת.
            את אומרת- איזון? איזה איזון יכול להיות בתוך הרגשות החיוביים בלבד, אם אין משהו נגדי לשים על כף המאזניים? נכון, איזון, אבל לדעתי, בין שלילי לחיובי. זו החוכמה.
            כוכבית, תכעסי, תודי שהוא זבל אם את רוצה. אבל אל תשקעי בכעס הזה ובשנאה ואל תתני לו להציף את מודעות שלך לעובדה שזה רק זמני, זה יעבור, הכאב והזעם…

  28. אלמוני

    הכתבה ממש טובה ונכונה!
    מה שיש לי להציע הוא שכל אחד לומד והטעיות של עצמו ולא משנה מה החברה תגיד עד שלא נעשה מה שאנחנו חושבות ורוצות זה פשוט לא יגמר

    בנות אל תשכחו שגם להם זה קשה שאנחנו מעיפות אותם גם הם בני אדם לכן ולסיכום כולנו גם גברים וגם נשים היינו ונהיה בתחתית
    בהצלחה

  29. אני חברה של ההיא שהיתה חברה של ההוא שעדיין לא החליט מה הוא רוצה וגם אני הייתי בסרט הזה פעם, ולכן אני יודעת שכל מה שאגיד לה לא יעזור ורק יעשה יותר גרוע כי ככה אני הגבתי כשהייתי שם .
    אי אי אי כמה שזה כואב להיות במצב הזה שהגבר שחשבת שהוא שלך פתאום כל כך רחוק ופתאום הוא לא שלך, אבל אי אי אי כמה שזה עוד יותר כואב כשהחברה שלך אומרת לך "אמרתי לך" או "תפסיקי להשפיל את עצמך".
    החברה צריכה רק להיות שם בשביל להקשיב או בשביל לקחת אותה לשופינג, זה תמיד משפר קצת את המצב רוח (למרות שהשופינג בטח יזכיר לה אותו ,"כי בדיוק בחנויות האלה היינו יחד", אבל כידוע לנו הבנות חולצה חדשה תמיד תשפר את מצב רוחנו ולו למחצית השעה).
    ועל כל הגברים שוברי הלב אל לנו לכעוס שהרי אם הם אומרים שהם לא יודעים הם כנראה פשוט לא רוצים אותך כי ברוב המקרים הם תמיד נופלים לזרועותיה של מישהי אחרת ואז הם כן יודעים מה הם רוצים. ובבוא היום גם את תיהייהי המישהי האחרת וגבר אחר שווה יותר, יפול לזרועותיך וכמובך את לזרועותיו.
    כתבה מקסימה וכל כך אמיתית.

  30. איך נפרדים מכן? איך אנחנו, המוגבלים וורבאלית ואמוציונאלית, אמורים להעביר לכן את המסר ש-"זה נגמר"? זו משימה בלתי אפשרית מבחינתנו. אתן משלות אותנו (ואולי גם אתכן עצמכן) כאילו אפשר לדבר על הכל, כאילו צריך להיות כנים, כאילו הכי חשוב זה להגיד תמיד מה שחושבים. אבל זה נכון כל עוד לא מתכוונים לדבר על פרידה. שם, תפעילו כל מניפולציה רגשית כדי לא לשמוע את הבשורה הכואבת: תבכו, תתפרקו, תפצחו בדרמות נוסח הקולנוע התורכי. וכיוון ש (ולהלן סקופ) עדיין פעילים אצלנו איזה רגש אחד או שניים, וכיוון שגם לנו זה מספיק קשה וכואב, וממילא אנחנו אכולי רגשות אשם (מוצדקים, או לא, הרי אין פה עניין של רצון או התחשבות – אלא של מה מרגישים, או בעצם כבר לא מרגישים עוד) אנחנו מנסים לרכך את זה ומתחילים ללכת סחור סחור (סחור). פשוט מנסים להגיד את זה בכל דרך אפשרית – רק לא דוגרי, כי פשוט לא תעמדו בזה ככה.
    אז זה נמתח על-פני אופרת סבון של עשרות פרקים, אבל הסוף ברור ובלתי נמנע.
    האם מלחמת ההתשה הנפשית הזו באמת פחות כואבת מלשמוע דחיה, מלקבל את העובדה שמעכשיו – לבד?

    • אלמוני

      רוצה תשובה אמיתית? כשאתה אומר נגמר, אז יש לנו יומרה להיכנס למחילות מוחך ולנסות להבין
      למה.
      למה זה ניגמר. אם נבין למה, נבין אולי איך למנוע את זה. ובתור יצורות משוכללות אמוציונלית וורבלית כפי שפירגנת לנו, אנחנו יודעות שגם אצלכם פועלים כל מיני מנגנונים רגשיים ואנחנו רוצות לנתח אותם. לפרק את המיגננות הפסיכולוגיות שלכם. להבין מה עומד מאחוריהן. לגברים יש הרבה פעמים גישה יותר פשוטה ורומנטית. אני אוהב או לא , אני נימשך או לא , אני רוצה או לא.
      חלק מזה זה חוסר רצון להתעמק במנגנון שגורם להרגיש כן או לא.
      חלק מזה זה הצורך הגברי להיות החלטי. חלק מזה זה חוסר מודעות. פשוט חוסר מודעות או חוסר רצון להיות מודע לתהליכים נפשיים ורגשיים.
      ואנחנו, רובינו, לא רוצות לוותר על הפיענוח הזה. אנחנו רוצות להבין.
      לך אולי לא דחוף להסביר לעצמך. אתה חושב: "אני לא רוצה, ניגמר. עצוב אבל ברור."
      הבלבול מאיים עליכם יותר מכל. בלבול קשור למצב של חוסר שליטה. וחוסר שליטה מאד מאיים על הגבריות.
      ופחות מאיים עלינו. אז אנחנו רוצות להבין. בכל מחיר.
      כי לפעמים, למרבה הפלא, מודעות יוצרת שינוי בגישה. שאל אנשי מקצוע, הם יספרו לך.
      אבל גם אצל זוגות נשואים עם ילדים, מי שדוחף להגיע לייעוץ, זו בד"כ האשה…
      וכשהייעוץ מצליח- אז אפשר לשאול: אולי היא צדקה?

      • לא משנה

        אני באמת מסכים עם רוב דברייך(מה הרקע שלך?)
        אבל(גדול!)-מי ביקש ממך(אותה אחת שמנסה)לשנות אותי(נגיד שאני זה ש"לא מודע/יודע")?
        מי ביקש ממך להכנס למוחי,לבדוק מה נמצא שם,לשפוט מה לזרוק ומה להשאיר,ולשנות את מה שלדעתך נחוץ לשנות?לדעתי זה פשוט ניסיון פטרוני שביסודו נמצאת תפיסה של בעלות,ולכן הוא שגוי.את יכולה להתרשם משמי הוירטואלי שאיני מנסה לשנות אף אחד,אלא אם כן הוא ביקש ממני עזרה שכזו. המקסימום שנכון לעשות הוא להציע את עזרתך, אבל אם אין היענות לכך-עיזבי את זה/אותו. הרי כל שינוי כביכול שכזה יהיה מלווה בהאשמות כלפייך ובמשקעים שכנראה לא יעלמו,והתוצאה הסופית תיהיה כשלון.
        לכן,אנשים יקרים(בננות/בננים),הצעתי היא- להרים ידיים מייד-לא.אבל לנסות לכפות שינויים על אחר(ואגב כך לרמוס את עצמכם)-לא ולא! ולשנות את עצמכם? בוודאי שלא בסיטואציה כזו לצורך השבת אהבה שעזבה ולא שבה,וכנראה גם לא שווה.
        לילה טוב.

        • אלמוני

          למה התכוונת בשאלה "מה הרקע שלך"? תגיד, אני אשיב.
          ולגבי ה"אבל" הגדול שלך: בטח שאף אחד לא "ביקש" ממני. פשוט מאד, אחרי שאנשים נמצאים יחד תקופה לא קצרה, בקשר שמעורבת בו נפשם ונשמתם וגופם ולפעמים עברם ועתידם- זה די לגיטימי שהם יבקשו לפענח מה קרה לו, ולוודא שמה שקרה לו זה אכן בלתי הפיך.
          זה נראה לי אך הוגן, מהצד הגברי (במקרה הזה) לשתף פעולה בהגינות עם התהליך הזה, על אף שאי אפשר כמובן לכפות שיתוף פעולה כזה.
          זה לא אנושי לחשוב שלא יהיה רצון לפענח ולבדוק אפשרות של שינוי. החופש ההדדי העקרוני אמנם ברור, אבל כך גם הקשר והשייכות שמגלים כאב חד וזועק כשמבקשים לחתוך אותם. כאב מחד ורצון לתקן או לפענח, מאידך.

          • אלמוני

            "לנסות לכפות שינויים על אחר ואגב כך לרמוס את עצמכם- לא ולא!" – עם המשפט הזה אני מסכימה מאד מאד.

  31. מאוד חשוב לי להגיב על זה, כי יש סיפורים כאלה גם עם סוף טוב. הגבר שהכרתי לפני כשנה בהתחלה היה מאוד מעוניין, אך לאחר זמן קצר החליט שהוא מבולבל ולא מעוניין בקשר רציני כרגע, וממש רוצה להיות לבד. מה יכול להיות יותר נורא מזה?
    אין אפילו חברה אחת שלי שלא אמרה לי לעזוב, לשכוח, לפתוח דף חדש, לצאת עם אחרים, לחכות שהוא יתקשר, לנסות להיות קשה להשגה.
    לא יכולתי. רציתי לפעול בעצתן, אך לא יכולתי. זה היה חזק ממני, והרגשתי שבאמת באמת חבל לפספס, כי זה יכול להצליח.
    זה נשמע רע, אבל יותר מחצי שנה עשיתי כל שביכולתי- ביקורי פתע עם תירוץ מפגר, טלפונים עם כל מיני בעיות ש"רק אתה יכול לעזור לי…", דפקתי הופעות שיצאו לו העיניים, והאמת?
    זה משפיל, כ"כ משפיל לעשות את זה, אבל היום אנחנו גרים ביחד.
    אז אני מציעה לא לוותר- אם משהו בבטן אומר שיש מקום לנסות עוד. ולעזאזל עם הכבוד…

    • סוכריה

      שלי,
      אני שמחה בשבילך, העיקר שאת שלמה עם עצמך.

    • hantarish

      את נשמעת לי כמו קצינת מבחן שגאה שהצלחת להחזיר את האסיר לבית-סוהר. למה?? כי בלי אסיר אין גם סוהרת? מדוע? האם כי את פוחדת להתמודד עם חופש הבחירה, התחרות והאכזבות?
      תבוסמי לך, שלי. מזל שאת לא הסוהרת שלי.
      לחופש נולדנו.

      • מה שיותר מעניין אותי לדעת זה למה בכלל מלכתחילה עברה לך בראש המחשבה על סוהרים ובית סוהר. מרגיז אותי-אך קורה לעיתים תכופות משום מה- לשמוע גברים שמשתמשים במושגים של סוהר ואסיר ובכלל בתי סוהר- בנוגע למערכות יחסים. עצוב מאוד.
        ובהקשר למה שאמרת- אתה (אני משערת שאתה גבר) מפספס את הנקודה לשם התחכמות- בסך הכל סיפרתי שמאוד רציתי להמשיך מערכת יחסים עם מישהו שבאמת חשבתי שזה יכול להצליח, ולמרות שאמרו לי לעזוב ולוותר- פעלתי עפ"י רחשי ליבי והחלטתי לנסות שוב, ולקוות שאכן אצליח.
        לא קרה לך שידעת שאתה צריך לעזוב את זה-אבל בפנים הרגשת שזה לא באמת הסוף?

        וחוץ מזה- אני חולה על המשפטים האלה- "את מפחדת להתמודד עם אכזבות?"
        לאאאא, מה פתאום, אני ממש אוהבת את זה. אכזבות עושות לי את זה.
        כשצריך להתמודד עם אכזבות- בלית ברירה אני בולעת את הרוק, נושכת את השפתיים,ומקווה בעתיד לטוב. אבל אני גם לא ממהרת להתאכזב ולסבול.
        יאללה, מעניין מה יש לך להגיד על זה…

  32. ברגע שאדם מבין את הערך שלו, מכבד את עצמו, חושב שמגיע לו שיהיה לו טוב, ברגע שאתם יודעים לפרגן לעצמכם, לא תיפלו לבור הזה כל כך מהר. לי באופן אישי זה לקח יותר מידי זמן ואני עדיין לומדת את עצמי, אני נזכרת בזאת שהייתי וכואבת את עצמי, איך נתתי לעצמי להגיע לשם ? לא תמיד מדובר ב"מלחמה על אהבה" לפעמים מדובר בלהישאר בתחתית מוכרת, כי ההתמודדות עם המצב נראית יותר מפחידה ואז במקום לעזור לעצמך לעלות אתה מחפש סיפוקים מידיים כמו שיחת טלפון ורק אחרי חודשים ארוכים מסוגל להגיד לעצמך שהפרידה הייתה לטובה.
    לפעמים אנחנו נוטים לשכוח שיש יותר מאהבה אפשרית אחת שמחכה לנו שם בחוץ

  33. אסור להתחנן
    עד לא מזמן אני הייתי במקום הזה שמתחנן לא להפרד
    הגעתי עד למקומות מאד נמוכים
    והתוצאה היתה שחזרנו
    אבל הפרידה הבאה היתה בלתי נמנעת
    הוא רצה להפרד המון פעמים ואני ניסיתי לשכנע אותו שלא
    לבסוף נפרדנו פרידה גדולה ואני החלטתי לא להתקשר יותר
    לבסוף היה זה הוא שהתקשר לאחר שבוע וחצי וטען שעדיין אוהב ורצה לחזור
    הטעות שלי היתה שחזרתי אליו
    זה לא החזיק מעמד ולבסוף אני הייתי זו שהחליטה להפרד
    כבר שבועיים עברו ואני מתה שיתקשר אבל שמחה שהוא לא

  34. יהודה עמיחי הוא האחד שאמר: " כמו שהזמן אינו בשעונים כך האהבה אינה בגופים"? גם אני לא ממש טיפוס של אימרות אבל מי שמבולבל/בתקופה קשה/מהלך על חבל דק – לא רוצה!
    כשהאהבה נמצאת היא קיימת ומורגשת, ולא משקיעים מחשבה בשאלות כמו: איפה, איך, מתי, כמה זמן… הזמן חולף עם הרוח או משהו כזה- זה לא ממש משנה.
    אבל העיקר הוא שהזמן חולף – ולא! הגבר לא צריך זמן לחשוב. אני אף פעם לא הבנתי מה זה זמן לחשוב. אין דבר כזה. או שרוצים או שלא. קל וחומר.
    כשאין אהבה אנחנו הופכות לגלנקלוזיות אבל החיזור יכול להיות פחות גורלי. אולי נדרש קצת כח סבל ,אבל הכל עובר חביבתי. כשיש אהבה – מרגישים אהבה. לא שואלים שאלות וחושבים פחות על ארנבים מתים………

  35. אני דוקא חושבת שהגברים חושבים נכון.
    אם הם לא מעונינים שום דבר לא יעזור, ולגור ביחד זה לא נצחון, זה סתם אוננות לפני נשואים.
    אם זה מתאים תתחתנו
    אל תגורו ביחד.
    במגורים משותפים יש כל הזמן חובת הוכחה להתאמת הקשר
    בנשואים זה לא קיים ולכן זה יותר קל.
    ובנות תפסקנה להתבכיין כל הזמן על מהות הקשר….. זה נורא משעמם.
    למה צריך כל הזמן להבין……… זה נורא מתיש אוףףףףףףף
    אי אפשר פשוט לקבל??
    אם את תבואי אליו ותאמרי לו ישר: תראה לא מרגישה אליך יותר…. נפרד……. הוא לא יתחיל לחפש מדוע ולמה ואיך וזמן לחשוב ופסק זמן וכו…….לדעתי הוא יכבד אותך ואת היושר שלך.

    • אלמוני

      נכון. מגורים משותפים זה מעין מבחן מתמיד שבו הצד היותר מעוניין במיסוד (אנחנו, ברוב המקרים) חי כאילו חובת ההוכחה שהעסק מתאים עליו. משתדל יותר ומאויים יותר מדברים קטנים שעלולים לקלקל… לא טוב. בחיים ביחד יש תמיד סיבות קטנות לחוסר התאמות, אבל אם חיים ביחד מתוך בחירה ושותפות עמוקה, שותפות גורל, העסק לא מתפרק כל כך מהר בגלל שטויות, יש יותר מוטיבציה להתמודד איתן ולפתור אותן ולהגיע להבנה. ככה צד אחד כל הזמן בודק אם הוא בטוח שכדאי לו ואם הוא עדיין נלהב… (הצד הזה יכול להיות גם האשה, בטח)

      • שימו לב לשינוי בכותרת.
        זוהי תגובה לאנונימוס, על החיים המשותפים
        (למקרה שהיא תנדוד אל ירכתי הפורום ואיש לא ידע מה הקשר).
        ומה הקשר, באמת?
        מה הקשר בין חיים משותפים לבין נישואין?
        אם היחסים הם – כמאמר אנונימוס – חיים ביחד מתוך בחירה ושותפות עמוקה –
        הרי הנישואין לא יעלו ולא יורידו. הם אינם אלא חותמת רשמית שחברות מסויימות מחייבות לצרכים מימסדיים או דתיים. החיים המשותפים נחוצים, לדעתי, לפני הנישואין (אם בכלל נישואין) לא כחובת הוכחה מתמדת אלא כבדיקה לגיטימית של נקודות החיכוך והמיפגש, ללא העמדת פנים.
        הבחירה והשותפות העמוקה באים עם הזמן גם ללא נישואין, בתנאי שלא תנסו להתחפש לבחיר/ת ליבו/ה האידיאלית של הפרטנר/ית, אלא תהיו מי שהינכם, בלי זיופים.
        חובת ההוכחה המתמדת קיימת כל הזמן, גם כשנשואים. ואני לא מדברת על עקיפת קונפליקטים ועל התחזות למי שאינך כדי להתאים בכל מחיר (זה שטחי, זו העמדת פנים, זה לא עובד לאורך זמן, ומי שטיפש/ה מספיק כדי לדחות את הביטוי העצמי האמיתי שלה/ו עד אחרי ענידת הטבעת, צפוי/ה לחזות במהרה בהתפוררות העייסק, נשואים או לא).
        ההוכחה המתמדת, שאליה התכוונתי, היא ש – כאשר כבר ברור שאתם רוצים להיות ביחד בגלל מי שאתם, ולא בגלל מי שאתם חושבים שהפרטנר היה מעדיף שתהיו – תהיו נבונים מספיק (מבחינה רגשית ותבונית כאחד) להפעיל באופן מתמיד את היכולת לפרגן, להתחשב, להבין שהזולת לא נועד להיות שלוחה של עצמכם והוא בשום פנים ואופן לא נפש תאומה סימביוטית. לזה אני קוראת חובת הוכחה.

  36. פשוט ויפה וכל-כך נכון

  37. כתבה נהדרת. כל כך נכון וכל כך מוכר…
    אני עצמי הזדהיתי עם יותר מדי מהמגיבים. כן צריך להתחנן, כי אולי הוא עוד ישנה את דעתו, לא צריך להתחנן כי את רק תשפילי את עצמך ולבך יישבר שוב ושוב, כשתנטעי בעצמך עוד תקווה.
    במערכת יחסים שהיתה לי, התחננתי לפני, התחננתי בזמן, התחננתי אחרי… (הזוגיות, לא הסקס) הייתי מאוהבת קשות. והוא לא העיף אותי פעם אחת ולתמיד, אולי כי הוא רכרוכי, אולי כי אהב, ועדיין אוהב אותי כאדם. אני זו שנפרדתי ממנו, ואני גם זו שהמשיכה לשכב איתו ולצאת איתו ולקוות שיישאר לישון ושיבין סוף סוף שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים.
    כשזה לא הצליח, עשיתי דבר נורא בהרבה – התנחמתי בזרועות הידיד. וזה נורא, כי אותו אני מעריכה כל כך הרבה יותר מזה, ועכשיו נראה שיחסינו לעולם לא יהיו שוב כמו פעם.
    ואז, אחרי שכבר עברתי דרך כל הרגשות האפשריים פחות או יותר, פגשתי את הנוכחי. וזה היה כמו קסם, כמה שזה יישמע קיטשי ומחריד, התאהבתי בו פחות או יותר ברגע שעיניי נחו עליו, אחר כך הסתבר שזה היה הדדי. הוא מתוק ונפלא, והוא רוצה אותי באמת.
    סוף דבר: האקס- עכשיו כבר אין רגשות טינה, ואנחנו נפגשים ויוצאים ונהנים ביחד, ואולי זה חולני, אבל אני גם מספרת לו על הנוכחי. אז מה נותר? להתחנן זה רע, כי כמו שכבר אמרו פה, אם הוא לא אהב אותך מההתחלה הוא לא יאהב אותך אחרי שזה נגמר. צריך לחכות, לבכות, לגמור עשרות חבילות טישיו ועוגות עם חברות טובות, ובסוף תתפני רגשית, וברגע הנכון, בדיוק כשתגידי לעצמך "מתאים לי עכשיו קשר רציני", יופיע לך מישהו חדש בחיים, והוא יהיה מתוק ונפלא, וירצה אותך באמת. תאמינו, אנשים, תאמינו.

    • הסיפור שלך מקסים וזה נכון שבסוף יבוא האחד שיהיה יותר נכון בשבילך. אבל התמזל מזלך, והוא בא מהר. מהאקס הקודם שלי לקח לי יותר משנה לשכוח אותו, ולפעמים הייתי קמה בבוקר עם הרגשה שזהו, הזמן בכלל לא עושה את שלו, להיפך, הכאב רק הולך ומתקבע, נשאר חזק- ובעיקר נשאר. שום דבר לא הקהה אותו ולא השכיח אותו, לא חברות, לא בילויים, לא גברים אחרים, רק מלא סיגריות ושירים עצובים ברדיו ש"שיואו, זה ממש נכתב עלי ועליו…".
      יאוש של תקופה. אבל כל הזמן אמרו לי שבסוף יבוא אחר וזה התברר כנכון.(אגב, תמיד חשבתי על המשפט הזה- מי בדק את זה סטטיסטית שבאמת בסוף יבוא אחר- מה, תמיד לכל הבחורות בסוף בא אחר?)
      אגב, נכון שתמיד נראה שהגבר שבא אחרי- יש כזאת הרגשה שהוא הרבה יותר מוצלח מהקודם?

      • אלמוני

        כן כן כן – כי הוא מתאים להווה שלך, והקודם התאים לעבר!

        • נראה לי שזה בגלל שמקשר לקשר את לומדת מה את ב-ט-ו-ח לא תרצי בקשר הבא.
          הכי מתסכל אותי לאהוב מאוד מישהו אהבה גדולה ואחרי שנפרדים ואחרי שאני מאמללת את סביבתי הקרובה שהוא הוא הגבר המושלם- פתאום בלי לשים לב זה נגמר לי ואז אני כ"כ מתביישת שאת האפס הזה בעצם כ"כ אהבתי…

          • אלמוני

            ככה החיים… רוצים את מה שאין. רוצים להיות רצויים…בכל מחיר לפעמים… אבל משלימים עם אובדנים, ממשיכים הלאה… ואם ממשיכים טוב, לרוב לא מצטערים…

      • נועה

        אני נפרדתי מחבר שגרתי איתו לפני כחודשיים אחרי הבטחות חוזרות ונשנות לחתונה ואחרי שכבר בנינו חיים יחד ולכאב הזה אין שם ואין מחיר, זה כאב שמטריף לך את המוח ואת הלב יום ולילה, עדש את מרגישה שאת משתגעת. ואם מה שאתן כותבות נכון, ובאמת יבוא אחד יותר טוב, אז זה כבר מאוד מעודד. אבל אני רוצה שתבטיחו לי. שתשבעו לי שיבוא ההוא על הסוס הלבן. הבדידות יכולה להטריף לפעמים..

  38. קימבלי

    אני מסכימה עם כל מילה במאמר.
    אבל כשזה מגיע לרגע שבו צריכים לבצע, וצריכים פשוט לוותר עליו, ובלי הידיעה המוחלטת שהוא יחזור (והוא בדרך כלל לא חוזר…)
    זה פשוט קשה.
    ואם את באמת אוהבת אותו את לא יכולה פשוט לתת לו ללכת.
    את יודעת שהוא לא אוהב אותך אבל את לא מוכנה לקבל את זה.
    וזה קרה לי, אבל אליי הוא חזר. אבל כשהוא חזר כל המערכת יחסים שלנו היתה בנויה על זה שאני מתה עליו והוא עושה לי טובה שהוא איתי,
    ואת זה אתן לא רוצות!

  39. אחת שעברה בחיים

    הפחד מהלבד.
    ביום שנבין שכל מה שמניע אותנו הוא הפחד מהלבד – נרפה, ונהיה טובים לעצמנו, גברים
    ונשים כאחד.
    דוקטורט על הלבד – מגלה עולם ומלואו.
    בספר 'החיים אבידות הכרחיות ויתורים גורליים' מאת ג'ודית ויורסט, בהוצאת 'הדר',
    בעמודים האחרונים…339…340… נכתבות מילים יקרות ומחזקות.
    רק ביום שנבין ש"במהלך חיינו אנו עוזבים ונעזבים ונפרדים מדברים רבים שאנו אוהבים, נבין
    שהאובדן הוא המחיר שעלינו לשלם תמורת החיים. אך האובדן הוא גם מקור לחלק ניכר
    מהתבגרותנו ומרווחינו. …. עלינו להבין אילו רווחים אנו מפיקים מאבידות אלו…"
    הלבד – מחדד. וכשלא פוחדים ממנו, לא פוחדים להפסיק 'לרדוף אחרי'… ובעצם מתכנסים
    פנימה אל חיפוש עצמי מרתק ביותר, שרובנו בורחים ממנו.

    שאו ברכות גולשים יקרים, וביום שלא תפחדו מהלבד (מעצמכם) – תפסיקו להתחנן על ארבע
    שמישהו יאהב אתם בכח.

    מאחת שהייתה 'שם' .. והיא כבר אוטוטו בדרך החוצה מזה.
    בכח המוח.

    • אלמוני

      אז ככה, יקירתי: אפשר להיות לבד הרבה זמן ובלי פחד, וללמוד מזה המון, ועדיין, ברגע שמופיע "ביחד" חדש, לפחד לאבד אותו ולנסות להילחם עליו שלא ילך- כאילו שאנחנו לא יודעות שנסתדר גם לבד.
      אני יודעת שאסתדר לבד, אני לא פוחדת מהלבד, אבל עדיין אני רוצה להיות איתו, ומסוגלת גם לבזות את עצמי במרדף שכנועים… מה תגידי על זה? אנחנו מסובכים, מותק, אין נוסחאות פשוטות!

      • את עוד ניסחת את זה עדין- המשפט הכי מרגיז בעולם זה "זה דווקא טוב…תלמדי להיות לבד, תכירי את עצמיך…תהני מהלבד….."
        נכוןןןןןן……משום מה, תמיד הבנות עם החבר נותנות את העיצות האלה…
        וכשאני עוד מנסה להתקומם, הן מוסיפות ש"את פשוט לא רגילה להיות עם עצמיך לבד…"
        מי אלה הבנות החולניות האלה שנותנות את העיצות האלה מתוך מחשבה שכשאת "ביחד"-את בעצם "מאבדת את עצמיך"? זהו, את לא עושה יותר שום דבר לבד,את רק מקריבה את חייך למען הזוגיות.
        דעתי בנושא היא ש- כן, נכון, אפשר להיות לבד ואפשר גם ערב שלם רק לשבת לקרוא ספר (תמיד אומרים לי "תשבי לקרוא ספר טוב…") ואפילו להנות- אבל מה כ"כ קשה להבין שהרבה יותר כיף לעשות את כל הדברים האלה שעושים לבד, כשמישהו מחבק ומנשק אותך תוך כדי?
        אני חושבת שהעיצות הלא מובנות האלה שניתנות במצבים כאלה- ניתנות, כי פשוט אין שום דבר טוב אחר להגיד.
        סיפרו לי שנעשה מחקר עם תוצאות מאוד מדהימות ומוזרות- שכשבחנו קבוצת נשים שאיבדה ילד מול קבוצת נשים שאיבדה בן זוג- גילו שהעצב היה קשה יותר באיבוד בן-זוג, ושזמן ההתאוששות מהאובדן של בן-זוג לחיים היה ארוך יותר…היית מאמינה? הגברים האלה, מחזיקים אתנו בביצים…

  40. בועז גילמור

    אחלה אלונה. כל מילה ז ה ב

  41. סופר בייב

    כתבת כואבת. כואבת בגלל שהיא כל כך נכונה.
    ומה הכי כואב? כשכל כבודך העצמי הדרוך, הנשכח,
    נלחם כדי להציל משהו שאת בכלל לא בטוחה שאת רוצה.
    קודם כל שיחזור. שירצה אותי. שיבין שאחרי, שום אישה
    כבר לא יכולה לעניין אותו.
    אבל האמת, מי אמר שאני כל כך רוצה אותו?

  42. אשה-ילדה

    גברים אני שונאת אותכם כל-כך!!!
    במיוחד שהייתם כל כך מקסימים

  43. זינזאנה

    אלונה,שיחקת אותה,ממש הזדהינו…..
    לדעתי,את צריכה לשים בסוף המאמר את הלינק ל"דין רודפת" של אתי אברמוב.שתיכן ביחד-פשוט בונבונירה!
    ואלונה היקרה,את צריכה להבין שבשביל המתחננת,גם אם יצא מכל הבלגן הזה רק לילה של סקס, בשבילה זה עולם ומלואו.את הגבר הנרדף אני ממשילה לסמרטוט רצפה- גם אחרי שסוחטים וממצים אותו עד תום,הוא נטבל שוב בדלי השטיפה,סופג מה שצריך, ואין גבול כמה אפשר עוד לחרוש עליו…

  44. יש לי חברה ,כמעט שנה אנחנו ביחד,תסבירו לי בנות יש דבר כזה לא לדעת אם את אוהבת מישהו ולהיות מבולבל,ככה פתאום מאהבה כלכך גדולה היא פשוט הפסיקה, אני יודע היא לא נמצאת בארץ,היא לא מכאן אבל אני מאמין באהבה אבסלוטית, או שהיא אוהבת אותך או שלא-אין דבר כזה אני עדיין לא מרגישה,או אני צריכה זמן,הכל שטויות שאוהבים מישהו יודעים את זה,אז אולי אתן-בנות יכולות להסביר לי,אני כל כך אהוב אותה עשיתי ועעשה הכל השביל, נתתי לה את כל צומת הלב -אולי אמרתי לה שאני אוהב אותה יותר מדי פעמים, אבל למה אני צריך לנתח את זה ולחשוב שאני לא בסדר או שהפחדתי אותה,אני לא משחק משחקים, אני פעול על דחף ליבי,
    היא צריכה זמן!- לתת לה?, למה היא צריכה אותה היא לא יכולה להבין עכשיו,אסור לתת לה למשוך את הזמן אם היא יודעת שתתיתן לי תשובה ועכשיו,כמו שאמרתי מקודם , אם היא אוהבת באמת ,היא יודעת את זה טוב ,ואולי הדחף שלה למשוך את הזמן להבי לא בריא בשבילנו, בכל מקרה אני מנסה , ובכל הכח ואני לא עוזב כי ככה אני, וקשה לי אם המחשבה על לא להיות איתה יותר,ולהפסיק לעשות את זה, ולוותר כנגד מה שהלב אומר יהיה קשה עד טירוף,ואולי האהבה הזאת האהבה עד כאב שחודרת ונועצת כל חלק מגופי ,והמחשבות הבלתי פוסקות,והצרחה שמעדעת,כשאני זועק כשדמעותי יורדות במקלחת."תפסיק אם זה"אתה אומר להצמך "מה אתה ילד קטן,חתול"-האהבה עושה אותך כל כך קטן תלוי,שבוי.
    הלואי והייתי מתעורר מחר ולא זוכר יותר אותה.

  45. ארטמיס

    כמה באמת אפשר להתחנן כאשר מתחננים לעיתים על נפשך שלך..?
    כאשר התחושה הבסיסית השולטת בך היא תחושת חוסר קיום, אומללות תהומית וריקנות חסרת תחתית והכל הכל.. רק מפני שהוא הלך..
    כן זה נשמע מאוד לא פופולרי מאוד לא פוליטקלי קורקט ומאד מעורר רחמים. יודעת.. אז מה..? עדיין זה לא מפריע לנשים מצליחות ומוצלחות בכל קנה מידה להתחנן על נפשן כאשר הן ניצבות אל מול הפחד התהומי של לאבד אותו.. אותו , כן , את זה שיצר בהן תלות כה גדולה. ותלות הרי לא נוצרת סתם כך, היא נוצרת מפני "שהוא" בשלב מסויים של יחסים מסוייטים אלה נותן מענה מדוייק לצרכים שלך. הוא התגלמות האהבה. הוא בדיוק בדיוק מה שייחלת לעצמך תמיד. ממקום זה קשה מאוד להבין כיצד בעצם זה מתחרבש..כיצד אותו אחד שהאמנת כי הוא אוהב אותך יותר מאשר את עצמו מסוגל לוותר עליך. את פשוט לא מבינה ולכן אומרת לעצמך כי משהו כאן לא בסדר.. בטח עובר עליו משהו נורא.. בטח עשית משהו נורא.. בטח זה יעבור.. אם רק, רק תהייה לך סבלנות להמתין להיות אוהבת, מבינה מקבלת , זה יעבור והאביר יחזור אליך במלוא הדרו ואהבתכם תחייה לנצח. אך זה לא קורה..כי ללא משים את מפעילה מן מנגנון מנוול.. שכלל שאת רוצה בו יותר ומתחננת יותר , כך הוא רוצה בך פחות .. אכזרי? מה לעשות.. כך זה עובד ..
    והסבל.. אוי הסבל הוא נורא.. פשוט נורא. אין אח ורע לכאב הזה ולכן תעשי הכל על מנת להשקיט את הכאב, לצמצם אותו..אז תתחנני לעוד פגישה, עוד לילה, עוד שיחת טלפון, אך הסוף הרי ידוע מראש.. כרוניקה של סוף ידעה מראש. ובכל זאת את עדיין מתעקשת . כי מה אנו ללא התקווה.. ובמקרה זה התקווה כי בעצם האויב הכי גדול שלנו.
    ולסיכום זה ממש לא משנה מה קרה לנו איי שם בילדות המוקדמת עו בעוברות המאוחרת אשר גרם לנו לפתח כזו תלות ולהגיע לכזה ביטול עצמי. השורה התחתונה היא ברורה.
    הניחי לו.. שילך..
    זה יכאב, זה יהרוס אותך, כן מן הסתם תהפכי לשבר כלי. החיים יאבדו את טעמם. וכל מי שעברה זאת יודעת כי אין זו הגזמה..
    אבל.. וכאן האבל הגדול.. זה עובר..לא תשארי כך לנצח. יום אחד תקומי ותחשבי עליו רק פעם בשעה ואחרי כן רק פעם בשעתיים .. ואפילו תתחילי לחייך ולצחוק.. וכן.. יהיו גם נפילות אדירות
    לתוך תהומות געגועים והצטערויות..אז מה.. סילחי לעצמך. רק אל תעשי את הטעות של להתקשר אליו. רק לא לחזור בך מהחלטתך. מפני שהדבר היחיד שיקרה הוא שתלכי את כל המסלול מחדש ואולי ביותר כאב.
    לבסוף ..<אולי אחרי זמן רב..> זה יגמר, ולא ממש תביני מי זה בכלל האיש הזה בגינו סבלת כל כך.
    רק מה.. אולי כדאי שתבררי עם עצמך איך הגעת לשם..ולא..זה עלול לקרות לך שוב 🙂
    שילחי אותו ! ואל תביטי חזרה..
    וגם אם הוא ישוב וזה קורה..מפני שהם תמיד צריכים לברר שהטריטוריה עדיין שלהם <כן משהו כלבי כזה> חישבי כמה וכמה פעמים האם כדאי להכנס לכל זה שוב.
    שלך , אני.

  46. פרודה טרייה

    מדהים אותי לגלות איך כל אותם העקרונות שכל כך דגלתי בהם, אתם יודעים, "כשנפרדים צריך להתנתק וזהו….אין דבר כזה ידידות". ונכון שמבחינה רציונלית, לשמור על יחסי ידידות כאלה מידי לאחר הפרידה, מה גם שהם בדרך כלל לא נשארים ידידותיים גרידא… מעכבים את זה מבין השניים שעוד לא ממש סגור על זה שהוא לא רוצה. במקרה שלי, הוא נפרד ממני, ונכון שבהתחלה ניסיתי להבין איך זה קרה, וניסיתי להכנס לראש שלו, ולנתח אותו ואת מה שהוא מרגיש ואם יש או אין סיכוי ו…ו…ו….. , אבל, היום, חודש אחרי, אני בסדר גמור, ואפילו שיניתי פאזה, אני עסוקה בעצמי, וברצונות שלי, ולא ברצונות שלו, מה שנשאר לי זה געגוע וזה בסדר… אני אפילו יכולה להבין שמה שהיה לנו – יכול להיות לי יותר טוב מזה.
    אבל הבחור, ממשיך ליצור איתי קשר, בהתחלה כשיצר איתי קשר, אחרי כמה ימים של פרידה, זה היה עוד טרי לי וחשבתי שעשינו טעות, ובעדינות הסברתי לו שזה פיספוס , הוא אמר שהזמן יעשה את שלו. וככה כעבור שבוע הוא יצר שוב קשר במקום שידע שאהיה בו, ותוך כדי דיבור איתו, על הפיספוס … קלטתי שאין עם מי לדבר, קלטתי שזה נגמר באמת נגמר…. ואז שכבנו יחד. נשבעתי לעצמי לא להצטער על זה בבוקר, ושעשיתי את זה בשביל הכיף….וזה הצליח לי…לא שקעתי במחשבות, גם לא ציפיתי שהוא ירצה לחזור אלי פתאום…. ואולי זה עזר לי…כי הבנתי שזהו זה.
    ואז אחרי שבוע, הוא שוב התקשר אלי, ואני עכשיו כבר במקום אחר, מקום שלא מתעמק בו ובמה שעובר לו בראש, אלא בי, וברצונות שלי, ובאהבה שלי אלי ושלא כל כך מעניין אותי אם הוא יוצא או מזיין, פתאום אני רואה אותו אחרת, הוא התקשר וסיפר לי על הקשיים שלו, ועל זה שרע לו ,כמובן שום מילה על לחזור אלי או משהו כזה, אבל זה ממש לא חשוב לי,מקסימום לאגו, הנקודה היא שאני יודעת שאני רוצה יותר מזה….
    השאלה שלי בעצם היא, עכשיו אחרי שהוא יצר קשר—- (ואני מצידי לא יצרתי איתו קשר ולו פעם אחת בחודש הזה, אני בקטע של— הוא לא רוצה אותי , אז אני לא מתכוונת להתחנן אליו!),
    הוא ביקש עזרה באיזה תחום שאני יכולה לעזור לו…. (ומעניין שהוא בחר דווקא בתחום הזה??)
    האם לעזור או לא לעזור?
    איפה כל העקרונות של הניתוק לאחר פרידה עומדים בשלב זה?
    מה אני חושבת? – מצד אחד ברור שאני מתגעגעת לראות אותו, וזה נחמד שקשה לו קצת להתנתק, למרות שאני לא משלה את עצמי, לא במודע לפחות, אני לא חושבת שהוא רוצה לחזור אלי, ואני גם לא מצפה לזה וכלל לא בטוחה שזה מה שאני רוצה…. פשוט בשביל הכיף….
    מה אתם אומרים—- ההגיון אומר שלא, הרגש רוצה….ואני מודעת ולא מפתחת ציפיות וגם לא שטוחה שאני רוצה לצפות…. אז מה??

  47. סתם אישה

    זה קרה לי גם. נעזבתי התחננתי הוא לא רצה לחזור היה מבולבל. הפסקתי להתחנן המשכתי הלאה, הוא נזכר שהוא רוצה. זה אינסטינקט, גברים הם ציידים, רודפים אחריהם והם בורחים, את ממשיכה הלאה, בורחת מהם ואז הם מתחילים לרוץ. היום, דרך אגב, אנחנו נשואים….

  48. אהבתיה

    לכול הכואבות : אני הייתי עם גבר מקסים שנתיים .
    הייתי בטוחה שהכול טוב ויפה , ואפילו דיברנו על חתונה .
    הוא בגד , חזרתי אליו , הוא נפרד ממני , חזרתי אליו , וכול פעם מחד הוא היה ממלא אותי ,
    טוחן לי את המוח , במשפטי אהבה , שלצערי שיכנעו אותי להישאר עוד ועוד .
    עד שנשבר הקרח , הבנתי שהגבר שאני כול כך אוהבת , לא מסתפק רק בי ,
    וחתכתי . יום אחרי זה הוא כבר היה אם מישהי אחרת . ואני – אני אוכלת את עצמי ,
    כול רגע , אבל יודעת ובטוחה בשני דברים שזה חשוב שתדעו 1 – כול חויה טובה ובעיקר רעה שאנו חווים בחיים , מובילה אותנו לדבר יותר טובה , עם יותר נסיון , עם יותר רגישות והכרה ,
    למי שאנחנו , ולמערכת יחסים שבה נמצא את עצמנו , שזה דווקא דבר חיובי .
    ו 2 – אני לא מחפשת נקמה , אבל אני בכול זאת יכתוב את המשפט הבא " כול כלב יבוא יומו"
    ואני יודעת , שיום יבוא והוא ירצה לחזור , אני כבר לא יהיה בשבילו . ואז הוא ישלם כמו שהוא נתן וגרם לי לשלם , לשם האהבה . והכי חשוב בעיני , זאת אופטימיות , ותחייכו על החיים
    כי הם יפים , למרות הכול … ואני יודעת כמה קשה להסתכל על זה שאת שקועה בבוץ .
    בחיבוק ענקי , לכולכם , המין הנשי , אנחנו שוות , אל תמיעטו לרגע בערך של עצמכם .

  49. בלונדינית

    אני החלטתי שאני רוצה סקס!
    יצאתי מקשר, הייתי חרמנית , רציתי סקס.
    אמרתי לעצמי אם הם (הגברים)יכולים לזיין וללכת אני גם!
    התמזל מזלי ופגשתי את ה"נבחר"… היה לנו נחמד, ובבקר כל אחד הלך לדרכו.
    או כך חשבתי, כי בערב הוא התקשר ודבר כל כך יפה.
    והשלתי את עצמי שאולי חיפשתי סקס אך מצאתי אהבה…כמה שבועות עברו ולבסוף שמעתי את האמת המרה.לא אהבה מצאתי , מצאתי זיין שכל גדול בעל זין קטן.
    כשהוא אמר שאני ידידה טובה שלו, זה כל כך פגע ,אני בטיפשותי חשבתי שהיה שם משהו יותר.
    למרות שידעתי שאין שום סיכוי לקשר שמתחיל מסקס בדייט הראשון, אז למה בכל זאת כל כך קשה לי לוותר?
    כנראה שככה אנחנו, מי אתה שלא תרצה אותי?…הכה שווה!

  50. אלמוני

    אלונה את גדולה מהחיים תדעי לך שזו פלוסופיה עמוקה ביותר אם כי נשמעת כקלישאה גמורה ודי מעצבן לשמוע אותה כשאת מתעקשת לשוא על עוד איזה בחור טורני אבל בנות תתעוררו כבר מה שלא מסתדר בשום אופן ומה שנסבול זה לא יעזור זה פשוט לא נועד להיות!!!!!!!

  51. היי , אני ממש לא רואה את עצמי "נשפכת", משפילה את עצמי או הופכת עולמות בשביל אף גבר! מי שרוצה אותי שילחם עלי!! ואני לא אומרת זאת ללא נסיון! התגרשתי מאהבת חיי מתוך אהבה, כן כן! כאשר ראיתי שאהובי לא מרגיש טוב איתי, ובעקיפין גם אין לי ממנו שום "חיר" והאהבה הפכה לחד צדדית, ולמרות שכבר היו לי ממנו שתי בנות מקסימות , הצעתי לו את חירותו מתוך אהבה!! ולא , זה לא היה קל ! לאחר הגירושין (שהיה כזכור הרעיון שלי) היו לי כשנה וחצי זמן "להיגמל" מאהבה זו. לא שהתאבלתי עד לכדי עצירת חיי מלכת! חיי נמשכו הלאה עם כאב שליווה אותי עד לגמילה, והבנה שלא היה מנוס מצעדי זה! ואגב, ככל שעובר הזמן (9 שנים לערך) אני מרגישה שהצעד היה נכון ונבון מצידי! ואני מציעה לכל בנות ישראל לעשות אותו דבר! אם יש לך גינס שלא עולה עלייך, ואת רואה שאינך יכולה פרק זמן ממושך להיכנס לאותו הגינס, אז מוסרים אותו הלאה וקונים חדש האין זה כך??

  52. האקסית המיתולוגית

    אני בקשר עם בחור 3 שנים . נכון אני מה זה אוהבת אותו שאני מוכנה לעשות הכל כדיי שיהיה איתי. אנחנו כבר 3 שנים של ON/OFF והוא מודע לזה שאני לא מסוגלת להגיד לו "לא!! הפעם אני לא חוזרת אליך!" . הוא השפיל אותי בגד בי אבל כשהוא עם אחרת אני רוצה למות!!!! לא משנה מה יגידו החברות / ההורים אני לא מסוגלת לחשוב שהוא עם אחרת כי אני התייאשתי ממנו
    תמיד יש את התקווה בלב שאולי האהבה תנצח?!

  53. אלמוני

    יש לי חבר שקוראים לו איציק והוא חמוד אבל מכוער רצחחח
    אני לא רוצה להיות חברה שלו
    ושרציתי להגיד לו הוא קנה לי מתנהההה
    אז מה עושיםםםםםםםםםםם
    ד'ש חם לורד ברררר
    מהילה

    • אלמוני

      תקני לו מתנה לא מחייבת בוסם דיסק ואז את גם קנית וגם לא היתחייבת
      באיזושהי אימרה מחייבת ה ב נ ת?

  54. כתבה מדהימה.
    אני כ"כ מזדהה. אתמול זה קרה לי. אתמול הוא החליט שהוא לא יודע מה רוצה מהחיים שלו.
    ועכשיו אני שבורה. חצי בנאדם. האם אני צריכה למחול על כבודי ולהתקשר? איך אני אחיה בלעדיו?

  55. להתקשר בטח אפשר אבל לא עכשיו.לא רגע אחרי שהוא החליט שהוא חייב את הלבד הזה.אז את רק תרגישי דחויה ואפילו קצת נדבקת אחרי שהוא רק יהיה מנומס אלייך.להתקשר מותר אבל בהנחה שזה עיניין של זמן הפרידה תחכי קצת גם את צריכה מעט להתנתק מעט להתרחק "אחרי כל השנים ביחד סוף סוף תראי אותך כמו שאת" כמו שאומר השיר אם את תתקשרי עכשיו זה רק יעצים את הגעגוע אליו.תחכי שבוע שבועיים.לפחות.
    ותנסי שוב כמו שאומר השיר לראות אותך שוב כמו שאת ולא דרך עיניים אחרות.להתחבר אל הכוחות האמיתיים שלך.
    ואז את כבר יכולה להתקשר בשקט.ואם את באמת תרצי אותו אז עדיף שהוא ישמע אותך ככה.חזקה יותר.

  56. ואווווווווו……….כמה שזה נכון אני מזדהה עם כל מילה ומילה!!!!!!!!!

  57. עצוב עד כמה שזה נכון…
    אוף

  58. אלמוני

    אני קוראת את זה ולא מאמינה, פעם חשבתי שאני לבד שאי אפשר להרגיש מה שאני מרגישה ואני יודעת שלא משנה כמה האנשים מסביבי יגידו די תנתקי תעברי הלאה..הוא לא שווה אף דמעה. זה קשה וכמה שהוא יותר קשה איתי כך אני אוהבת אותו יותר. שבע מדורי גיהנום עברתי בגללו ועכשיו אני קצת מנסה להרים את הראש אבל זה עדיין כואב…

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *