קודם כל תירגעי

תשמעו איזה קטע קלישאתי – כשמישהו, לא משנה מי, מחבק אותי, אני מרגישה שאני לא לבד. אולי בגלל זה אני מזדיינת כמו משוגעת, עם כל מי שבא ליד – מילולית. המצב הזה מהווה בעיה, בלי ספק. כשיש לי חבר אז זו בעיה, אם כי לא כל-כך גדולה – הם לא תמיד מצליחים לספק את התאבון המיני שלי: שלוש ארבע פעמים בלילה של לא להיות לבד. וכשאין לי חבר זה אפילו עוד יותר מסובך – יותר קשה למצוא עם מי, אבל אפשר לתמרן ככה שיהיו איזה שלושה ארבעה זיונים באותו יום, אם כי לא בהכרח עם אותו אחד.
אז כשקפצתי מהדלפק בחדר האמבטיה של אסף, מרימה בזריזות את התחתונים עם הבוהן של הרגל ומיישרת את הלמטה של השמלה, כבר חשבתי על הבחור הבא. אחת הסיבות המרכזיות לתכנון לטווח קצר הזה היתה שלא רק שלא גמרתי, אפילו לא הספקתי ליהנות, כי תוך דקה וחצי גג הוא השפריץ ויצא. העברתי בראש רשימה אלפבתית של האופציות הבאות, והתייאשתי כבר בגימל. פסח, כולם בחופש, ורק אני פה מזדיינת עם השכן מלמטה.
"אני חייבת לעוף," אמרתי לאסף, שישב ובהה בטלוויזיה ולא ממש הקשיב. מזל שבאתי בפרסומות, אחרת הייתי צריכה לחכות חצי שעה בשביל החמש דקות טוטאל האלה.
רצתי במדרגות הביתה עם התחתונים ביד. ליד הדלת שלי עמד שוטר, די קוסי הייתי אומרת, ודפק על הדלת בארשת חשיבות. מהזווית של המדרגות אפשר היה לראות שיש לו תחת – או טוסיק, או ישבן, חמוד במיוחד. מתוך איברי הגוף הנחשבים, התחת הוא האיבר הכי פחות מוערך. פגישות, כידוע, הן בדרך כלל פנים-אל-פנים, ובחורה, פחות או יותר מחליטה בחמש הדקות הראשונות אם זה הגבר שהיא רוצה לבלות איתו את שארית ימיה (למרות שלוקח לה עוד שנה וחצי עד שהיא מעדכנת אותו בנושא, שחס ושלום לא יגידו שהיא מלחיצה או משהו). אחרי זה, כשהוא מסתובב, ומגלים שיש לו תחת ענק, או גרוע מזה – אין לו תחת בכלל – זה כבר מאוחר מדי בשביל לעזוב. ולחשוב שבכל פעם כשאתם הולכים מאיזה שהוא מקום, זה הרושם שאתם משאירים אחריכם!! בגלל זה, תחת מקסים היה תמיד הדרישה הראשונה שלי, ויחסית לדרישות אחרות הבדיקה היתה קלה במיוחד. את הדרישה השנייה היה קצת יותר קשה לברר – בכל זאת, לא נהוג לשאול מישהו עוד לפני הזיון הראשון אם הוא בכה כשהרגו את אמא של במבי.
אז עשיתי V על דרישה א', עליתי את שתי המדרגות שנשארו לי, כירבלתי את התחתונים לכדור קטן ככל האפשר ביד שלי, ואמרתי בחיוך תמים: "אתה מחפש אותי?" בלב התחלתי לנסות ולהיזכר מה כבר עשיתי שהוא לא חוקי. לא מוסרי, לא אתי – אני רגילה. אבל לא חוקי?
"אני מצטער, גברתי, אבל השכן מלמטה התלונן על רעשים מהדירה שלך." "השכן מלמטה? אני כרגע חוזרת מהשכן מלמטה, ואם מה שעשיתי היה רעש כנראה שהוא לא שמע בחורה מרעישה בחיים שלו."
"זו דירה 12, כן?" הוא הסתכל על הטופס. "את נתי קוסטו- קוסטו- " הוא קצת הסתבך עם השם שלי, החמוד.
"קוסטוזוצקי" אמרתי. סבא שלי, הדפוק, הגיע לארץ עם שם די סימפטי, קוסטה, אבל במחאה על ההטרדה של הפקידים, שלחצו עליו לעברת, הוא בחר לו שם נחמד ומשעשע – קוסטוזוצקי. אבא שלי, מגניב עוד יותר, תת-אלוף במיל, נהנה בכל ישיבת מטכ"ל כשהרמטכ"ל ניסה להציג אותו והסתבך. הומור אף פעם לא היה הצד החזק של הגברים אצלנו במשפחה, אולי בגלל הנשים שהם התחתנו איתן. ואני – אני סתם פארשית. אמרתי לכולם שבמילא אני אוטוטו מתחתנת, אז למה להחליף. בינתיים אני נטפלת לכל בחור עם שם כמו 'פלג', כדי שהבן שלי לעתיד – גל או ניר, יוכל להיות טייס.
"מדירה 8 התלוננו על הרעש."
"אסף לא היה 8. בקושי 4 הייתי נותנת לו," ניסיתי לשעשע את השוטר החמוד, שלא ממש קלט את ההומור הגס שלי. יש לי את הקטעים שאני חולקת עם כל העולם את החוויות המיניות שלי, ומתחרטת על זה בטירוף אחר-כך. אבל מצד שני, יום אחד, כשאני והשוטר החמוד שלי נתחתן (בטח קוראים לו פלד, או משהו כזה), אני הרי אצטרך לספר לו את כל האמת. או לפחות את רובה.
השוטר עמד שם וחייך אליי בנימוס. היה לו גם חיוך יפה. חייכתי בחזרה את החיוך הכי יפה שלי. "האופציה היחידה לרעש שאני מסוגלת לחשוב עליה היא שהחתולה שלי עשתה מסיבה בלי לספר לי," אמרתי, ופתחתי את הדלת עם היד שבלי התחתונים. הדלת לא היתה נעולה. מוזר, אבל לא היסטרי. אמצע היום, באמצע תל-אביב, מה כבר יכול לקרות? לא תמיד זכרתי לנעול.
בסך הכול לא הייתי בבית איזה שעה, ירדתי למכולת כדי לגלות שפסח והיא סגורה, עשיתי טיול קצר לפיצוצייה לחפש במבה, ראיתי שהדתיים השתלטו גם על חלקת אלוהים הקטנה הזו, ועברתי אצל אסף לזיונונצ'יק.
שעה אמרתי? מי שהיה אצלי בבית הספיק הרבה יותר ממה שבן-אדם רגיל מספיק בשעה. הסלון שלי, שגם ככה לא היה הדבר המסודר בעולם, יכול היה עכשיו להצטלם בתור ההגדרה לבלגן ב"תרבות", אנציקלופדיה מצוירת לנוער.
הספה הענקית והמופלאה שלי, שהביאו לי במיוחד מניו-יורק כי בארץ אין ספות כאלה גדולות, היתה הפוכה וחתוכה, כשערימות צמר-גפן, או מה שזה לא יהיה שנמצא בתוך ספות, קישטו את האוויר, מעופפות להן בשלווה. המגירות של המסמכים, בהם שמרתי רשיונות רכב עשר שנים אחורה ואת אוסף המפיות הישן שלי, למקרה חירום, היו זרוקות על השטיח.
מוקי, החתולה שלי, רעדה בפינת החדר, מסתכלת באשמה על שלולית ענקית של פיפי וקקה, שידעתי בדיוק מי יצטרך לנקות. קפצתי לסיבוב קצר בחדר השינה. המיטה שלי היתה דווקא שלמה, אבל מה שכונה פעם ארון בגדים, נראה עכשיו כמו מחסן של ויצ"ו אחרי רעידת אדמה. יותר חדרים לא היו ממילא, חוץ מהמטבח שהיה תמיד ריק, וגם הפעם לא הפתיע.
התיישבתי, רועדת כמו מוקי, באמצע השאריות של מה שהיה פעם הסלון שלי. נוצה מאחת הכריות הגיבה בהתעופפות. התחלתי לבכות.
השוטר החמוד בא ועמד לידי, הכי נבוך שאפשר. "שה…" הוא אמר, חיקוי לא מוצלח של אמא של מישהו שחזר הביתה אחרי שהרביצו לו בבית-ספר. מראות מסדרות אמריקאיות ישנות, כמו קשרי משפחה עם מייקל ג'יי פוקס, בהם ההורים פותרים את משבר הנפט העולמי בחצי שעה, עלו לנגד עיני. המשכתי לבכות. מייקל הגמד אף פעם לא עשה לי את זה.
השוטר המשיך לנסות להרגיע אותי, כאילו הייתי חתול-רחוב או משהו, מה שגרם למוקי להצטרף ביללות ולהצטנף בחיקי, מטונפת משהו. הסצינה המרגשת נקטעה במפתיע כשמהמחשב שלי התחילו להישמע הצלילים של שומר המסך שלי, המקרוני – מקרוני שר מקרנה – שחוק, אבל אותי זה עוד מצחיק. ובאמת, התחלתי לצחוק ולבכות במקביל, שילוב היסטרי שפיתחתי בהצלחה עוד כשהייתי בתיכון, ולמדתי שהרבה יותר נעים לצחוק ליד אנשים, מאשר לבכות לידם. קמתי אל המחשב ולחצתי על ENTER. על המסך היבהבה המלה "סיסמה?." מישהו ניסה להיכנס למחשב שלי.
"מישהו ניסה להיכנס למחשב שלי" אמרתי.
דוד שוטר חזר לטון הסמכותי-שומר-חוק שלו, ואמר: "אני חושב שכדאי שתעיפי מבט אם לקחו משהו, ותשתדלי לא למחוק טביעות אצבעות. אני רק אדאג שיבוא לכאן מישהו, ונלך לתחנה."
התחנה. הביטוי העלה בי זכרונות מהתקופה שהייתי חיילת. אז התחנה היה בשבילי גלי צה"ל. שם ביליתי את השנתיים הארוכות שתרמתי למדינת ישראל.

למבחנים של גלי צה"ל הגעתי יום אחרי שהחבר הראשון שלי, איתן דר – כבר אז היתה לי חולשה לשמות קצרים – עזב אותי. בשש בערב הוא בא אלי, אחרי שלוש שנים שהיינו יחד, עם דנה גורביץ', החברה הכי טובה שלי. אז עוד לא שידרו את בברלי הילס 90210, כי אז הייתי מבינה שאני בתוך פרק ממש רע. הם באו בלי להודיע, ואמא שלי הכניסה אותם אלי לחדר, שם ישבתי עם האטלס ולמדתי ערי בירה.
"הי!" אמרתי בשמחה וקמתי לחבק את איתן.
"נתי," אמרה דנה, "יש לנו משהו להגיד לך."
"גם לי יש משהו להגיד לכם – ידעתם שברן היא הבירה של שווייץ, ולא ציריך?"
"נתי, תהיי רצינית רגע", אמר איתן בטון הבוגר שלו. "אני ודנה – אנחנו ביחד."
הסתכלתי עליהם במבט מפגר. "אתה ו… אתם?"
הם הינהנו, החמודים. החברה הכי טובה שלי, שלקחה ממני סיכומים לכל הבגרויות, שריכלה איתי על כולם, שעברה איתי, כמעט פיזית, את הזיון הראשון – וגם חלק מאלה שבאו אחריו. ואיתן, החבר הראשון שלי. לא משהו, במבט לאחור, אבל בכל זאת.
שנים אחר-כך הייתי מנהלת את השיחה הזו עם עצמי, הלוך ונהול, כשבכל פעם היו לי שורות קצת יותר מוצלחות. אבל אז עוד לא היה לי את הניסיון שיש לי היום בדיאלוגים, וכל מה שיכולתי לומר היה, "אני לא מאמינה. תעופו לי מהעיניים" שזו גם שורה לא כל-כך רעה, בהתחשב בנסיבות.
באותו לילה כבר לא למדתי ערי בירה, אלא לקחתי את עצמי והלכתי לחצר האחורית שהיה הפאב היחיד שהכרתי אז. אני לא ממש זוכרת איך חזרתי הביתה, אבל מצד שני, אני לא חושבת שזכרתי איך קוראים לי, או למה אני משתכרת בפעם הראשונה בחיי, ועוד מבירה. השתנתי כמו משוגעת. בשש וחצי בבוקר אמא שלי העירה אותי, עם קפה למיטה. החד-פעמיות של המחווה הזו היתה יכולה להדהים אותי, אם רק הייתי מסוגלת לחשוב. אבל לא יכולתי, כי הריח של הקפה עשה לי בחילה. המיטה שלי זזה כמו סירת נייר באמבטיה, והדרך לשירותים היתה מלאה כוונות טובות, שהפריעו לי ללכת. הסתכלתי בראי בחדר האמבטיה וראיתי שם משהו לא מוכר. תהיתי ביני ובין ההיא שבראי, למה לעזאזל אני קמה שלוש שעות אחרי שהלכתי לישון, ומה הבירה של נפאל. אם נפאל היא לא עיר בירה בעצמה?
אחרי נסיעה הזויה לצבא, התיישבתי בחדר דחוס עם עוד איזה מיליון אנשים נורא חכמים, והשאלה המרכזית שהטרידה אותי היתה, מתי אני אוכל לחזור למיטה הצפה שלי, ולמה להיא שהסבירה איך מסמנים את התשובות יש קול כמו לאשתו של ארצ'י באנקר?
וכך, המיועדת להיות מפקדת גלי צה"ל הראשונה בתולדות ימי המדינה, נכשלה בבחינות בצורה בלתי הפיכה, והפכה לפקידה בתחנה. (בכל זאת, אבא היה תת-אלוף, ובנות של תתי-אלופים חייבות לשרת ברדיוס שלושים קילומטר מהבית).
למרות מעמדי הנחות בהיררכיה, הייתי מקורבת במידה רבה לכל האנשים החשובים, שהיום הם כלים שאקלים בכל הערוצים הנכונים. לא היה שדרן-כוכב או עורך מוזיקלי נחשב שלא ניסה להתחיל איתי. אז זה עוד היה רק בקטע של לצאת, או להתחיל, לא כל-כך מהר להזדיין וללכת הביתה. הטראומה של אלון לימדה אותי שני דברים – לקחת דברים לאט, ולא להאמין לאף אחד. אחרי החצי שנה הראשונה, שבה יצאתי עם כולם, החל מיוסי דן, שבדק כבר את כל מחזורי הגיוס לפני, וכלה בגל ניצן, עורך חדשות-החוץ הבכיר, השתקעתי עם גיל גונן, השדרן המגניבן מלא חשוב הגיל. כל הקד"צניקיות, שחשבו שבגלל שהן עשו קורס של חצי שנה רק להן מותר לצאת עם הסלבז בתחנה, שנאו אותי בטירוף, ואני הייתי מלכת העולם.
אלה היו הימים הטובים, חשבתי בנוסטלגיה שהפכה גם את העבודות רס"ר ואת המדים הכי לא מחמיאים שאפשר ל"ימים הטובים". אבל עכשיו נראה שהגעתי לנקודת מפנה בחיי. אני בת 29, ומעכשיו המלה "תחנה" תקושר אצלי אוטומטית למשטרה.

דוד שוטר חייג בפלאפון ואמר: "הי, זה שמעון" –
אוקי, סטופ. שמעון?? למה שמעון? תקף אותי צורך פתאומי לצלצל לאמא שלו ולזמן אותה לשיחה על חשיבות השם הפרטי לסקס אפיל. איך אפשר להתאהב בבחור שקוראים לו שמעון? איך אפשר לשכב איתו? מה צועקים? שמעון? שימי? שימילה? באותו רגע הפך שמעון מזיון פוטנציאלי לדמות אב. "למה קוראים לך שמעון?" שאלתי כשהוא גמר לעדכן את כל מחוז תל-אביב בצרותי. "על שם סבא שלך?" ובליבי שאלתי את עצמי את השאלה האמיתית שהטרידה אותי: איזה שם יכול להיות יותר גרוע משמעון?
"על שם סבתא שלי, האמת. קראו לה שמעונה." ככה זה, לכל שאלה – תשובה.
לקחתי את שאריות הדיאט קולה שלי, והלכנו, אני, מוקי ודוד שמעון, לתחנת המשטררה.

מתוך "קודם כל תירגעי", פרק ראשון