כמה פעמים נטשו אתכם?

כמה פעמים נטשו אתכם? ממש ככה קמו ועזבו. בלי לומר, בלי להסביר, בלי לתת הזדמנות. פשוט נעלמו לכם מהחיים והשאירו חלל גדול וריק. ואתם נשארתם לתהות מה קרה לעזאזל ??? והנה היא האשמה העצמית, ולצידה חרדת הנטישה מופיעות שלובות זרוע ומערערות שוב את העולם הקטן והמוגן שכל אחד בנה לעצמו.

הפעם אני לא מדברת על נטישות רומנטיות. כמה שהן קשות, יש בי איזה מקום שיודע שפרידות קורות, ואהבות נגמרות, ובני זוג נוטשים ולא תמיד טורחים להעניק הסבר משכנע, אלא משאירים אותנו עם ים של דמעות וחבילות טישו. אז זה לא זה. הנטישות הכואבות ביותר שלי מתרחשות כשחברה, או לפחות מישהי שהחשבתי אותה כאשת סוד ומפלט רוחני מחליטה להתנדף, ומשאירה אותי עם השאלות והתהיות ועם חלל שהוא לעיתים גדול אף יותר, מעזיבה של אהוב זה או אחר.

לנוטשת הראשונה שלי קראו סיגל. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מגיל עשר. הכל עשינו ביחד. צחקנו על כך שאף פעם לא נתחתן, תכננו את החיים בגיל הזהב, היא הייתה עבורי יותר מאחות, ובגיל 17, אחרי שנים של ביחד אינטנסיבי כל כך היא נעלמה. בהתחלה היא סתם לא החזירה טלפונים. כשניסיתי לשאול מה קרה, היא הייתה מתחמקת בתירוצים מתירוצים שונים. בגיל 17 הייתי מוכנה לקנות כל תירוץ. אז, זה היה פשוט בלתי נתפס שסיגל, סיגל שלי, כבר לא רוצה להיות שלי. ואז היא נעלמה לתמיד. אפשר לומר שהיא מחקה אותי מחייה. ואני לא הצלחתי למחוק אותה. ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר, התקשרתי אליה בתואנות שונות ומשונות והקול הקר שענה לי, הבהיר לי שהחברות שהייתה לא תחזור לעולם.

התגייסנו, כל אחת פנתה לדרכה. פעם אפילו נפגשנו במקרה ברחוב. היא נפלה על צווארי בהתרפקות. סיפרה שהיא עוד חולמת עליי בלילות. סיפרה שברחה כי הרגישה חנוקה, ושלא ממש פרגנתי לה על איזה רומן שהיה לה. ביקשה שנתחיל דף חדש. ולמרות כאב נטישתה הקודמת שעוד הדהד בי, נתתי צ'אנס, כי אתם יודעים, זו הייתה סיגל. זו שחלקנו יחד אהבות ראשונות, וסחבנו מאמא שלה בגדים לערבי כיתה. הפעם זה לא לקח שנים. אחרי חודש היא נעלמה. שוב בלי הסברים. הפעם כבר לא ביקשתי אותם ומחקתי אותה מחיי. פה, לראשונה בחיי הבנתי את משמעות הביטוי חרדת נטישה, למרות שאז לא קראתי לו כך. סיגל עזבה ומהשושנה החברותית שהייתי, פרחו רק קוצים. במשך השנים שמעתי עליה מדי פעם. חברה משותפת עדכנה אותי שהיא התחתנה, אפילו נולד לה ילד, ואני ראיתי איך חלום בית האבות שלנו הולך ומתרחק …

סיגל הייתה הראשונה והלוואי שיכולתי לומר האחרונה. אחריה היו לימור, ונאוה, וקארין, והסיבה שנזכרתי בה היא שיש לי הרגשה עמומה שזה הולך לקרות שוב.

מוזר, איך אנשים אינטיליגנטים פשוט לא יכולים לומר מה באמת קורה. "אין לי זמן" , אני יודעת היום, הוא תירוץ עלוב. גם אני בשיא עיסוקיי מוצאת מידי פעם זמן לשוחח עם מי שבאמת יקר לי והעובדה שירדתי מתחת לאפס בסדר העדיפויות של מישהי שאני מחשיבה כחברה, מדליקה אצלי את כל נורות האזהרה, שנמצאות ממילא, תמיד במצב רוטט…

התקשרתי אליה עכשיו והרגשתי בתחושת בטן מעיקה, ובנימת קולה , שמשהו השתנה . יעל היא דווקא חברה חדשה, למרות שאנחנו מכירות שנים. למדנו יחד בתיכון, ונפגשנו שוב בכנס מחזור השנה, באותו התיכון ממש. בנות אותו מזל, פנויות מבעלים וילדים , ואפילו חולקות מספר קריזות משותפות. והנה עכשיו סגרתי את הטלפון וחזרתי לגיל 17, ופרפרי הנטישה החלו לעופף לי במוח.

אחד האנשים החכמים שפגשתי במשך השנים אמר לי פעם שאין דבר כזה "חברות לנצח". כל קשר מתאים את עצמו לזמן ולצרכים של הפרטים הנמצאים בו וכשאלה ממומשים, הקשר מסתיים וצריך לשחרר. שמעתי ונלחמתי. צרחתי עליו, הטחתי בו שהוא אדם קר וחסר רגשות. אבל היום אני יודעת שצדק. תחשבו על זה, כמה חברויות באמת מתאימות לחייכם היום ? מה שהתחיל בצבא לא בהכרח מתאים לגיל ארבעים, ומי שנישאה והקימה משפחה, לא תמיד עונה על הצרכים של מי שעדיין מתעניינת בבליינד דייטס. חברויות רבות נמשכות מכורח האנרציה. לפעמים שני הצדדים מרגישים שזה לא זה, ובכל זאת ממשיכים. לזכר הנוסטלגיה, או בגלל שהלב מסרב להאמין שמשהו גווע ואיננו עוד. אנשים רבים פגשתי ועודני במסע הזה שנקרא חיים. ועם כל ההבנה שדברים נגמרים, עדיין יש דרך לשחרר בלי לפגוע. ואל תחשבו שאני חכמה גדולה. אני יכולה לזכור לפחות פעמיים שניתקתי קשרים בלי לתת הסבר ועד היום כשאני נזכרת בהתעלמות הגורפת שלי ממי שניסו בכוח להחיות את הקשר, אני מרגישה מחורבן לאללה. יש סיבות מוצדקות להתרחק. הדרך הכי קלה להתמודד עם תחושות של קנאה או תחרותיות היא להיעלם מן השטח. לפעמים ההתרחקות באה בגלל כעסים שנצברו אבל אין חשק להתלונן ויותר נוח לנתק מגע, נכון ? פתרונות של פחדנים. אני מבקשת תמיד שיגידו לי. האמת כואבת פחות מהנטישה.

כל חברותיי עוברות לי בראש עכשיו. הותיקות ביותר מגיל עשר. אחת מתחילת שנות העשרים, והשאר של השנים האחרונות. על השאלה איזו חברות יותר אמיצה אני עונה במה זה חשוב? עבורי, כל אחת מחברותיי היא עולם ומלואו, ולא לזכר הנוסטלגיה נשארתי איתן (מקווה שגם הן לא). על אלו שעזבו כבר הפסקתי להצטער. על הדרך שבה עשו זאת, לעולם לא אוכל לסלוח.

אני חושבת על הנשים המופלאות שהכרתי בשנים האחרונות, ויודעת שמכל אחת למדתי משהו, גם מאלו שנטשו. כל אחת התאימה למקום ולזמן שלה, ואולי זה באמת לא נועד להיות מאז ועד עולם. לא יודעת מה יהיה עם יעל. אולי סתם היה לה יום רע ואולי פשוט נגמר לה, ואז ההפסד כולו שלה. אבל מאחר וכבר אין לי מקום לעוד קוצים של חוסר אמונה, אסיים במשפט שקראתי לפני שנים. "קנה חברים חדשים, אך שמור הותיקים של אז. אלה הם של כסף, ואלה הם של פז…"

פורסם בהד הקריות