אלונה אשכנזי עושה בדק בית. החברות הכי טובות שלה, כמו של כולנו, לא נשארו לנצח. לנוטשת הראשונה שלה קראו סיגל.

כמה פעמים נטשו אתכם?

כמה פעמים נטשו אתכם? ממש ככה קמו ועזבו. בלי לומר, בלי להסביר, בלי לתת הזדמנות. פשוט נעלמו לכם מהחיים והשאירו חלל גדול וריק. ואתם נשארתם לתהות מה קרה לעזאזל ??? והנה היא האשמה העצמית, ולצידה חרדת הנטישה מופיעות שלובות זרוע ומערערות שוב את העולם הקטן והמוגן שכל אחד בנה לעצמו.

הפעם אני לא מדברת על נטישות רומנטיות. כמה שהן קשות, יש בי איזה מקום שיודע שפרידות קורות, ואהבות נגמרות, ובני זוג נוטשים ולא תמיד טורחים להעניק הסבר משכנע, אלא משאירים אותנו עם ים של דמעות וחבילות טישו. אז זה לא זה. הנטישות הכואבות ביותר שלי מתרחשות כשחברה, או לפחות מישהי שהחשבתי אותה כאשת סוד ומפלט רוחני מחליטה להתנדף, ומשאירה אותי עם השאלות והתהיות ועם חלל שהוא לעיתים גדול אף יותר, מעזיבה של אהוב זה או אחר.

לנוטשת הראשונה שלי קראו סיגל. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מגיל עשר. הכל עשינו ביחד. צחקנו על כך שאף פעם לא נתחתן, תכננו את החיים בגיל הזהב, היא הייתה עבורי יותר מאחות, ובגיל 17, אחרי שנים של ביחד אינטנסיבי כל כך היא נעלמה. בהתחלה היא סתם לא החזירה טלפונים. כשניסיתי לשאול מה קרה, היא הייתה מתחמקת בתירוצים מתירוצים שונים. בגיל 17 הייתי מוכנה לקנות כל תירוץ. אז, זה היה פשוט בלתי נתפס שסיגל, סיגל שלי, כבר לא רוצה להיות שלי. ואז היא נעלמה לתמיד. אפשר לומר שהיא מחקה אותי מחייה. ואני לא הצלחתי למחוק אותה. ניסיתי להבין מה עשיתי לא בסדר, התקשרתי אליה בתואנות שונות ומשונות והקול הקר שענה לי, הבהיר לי שהחברות שהייתה לא תחזור לעולם.

התגייסנו, כל אחת פנתה לדרכה. פעם אפילו נפגשנו במקרה ברחוב. היא נפלה על צווארי בהתרפקות. סיפרה שהיא עוד חולמת עליי בלילות. סיפרה שברחה כי הרגישה חנוקה, ושלא ממש פרגנתי לה על איזה רומן שהיה לה. ביקשה שנתחיל דף חדש. ולמרות כאב נטישתה הקודמת שעוד הדהד בי, נתתי צ’אנס, כי אתם יודעים, זו הייתה סיגל. זו שחלקנו יחד אהבות ראשונות, וסחבנו מאמא שלה בגדים לערבי כיתה. הפעם זה לא לקח שנים. אחרי חודש היא נעלמה. שוב בלי הסברים. הפעם כבר לא ביקשתי אותם ומחקתי אותה מחיי. פה, לראשונה בחיי הבנתי את משמעות הביטוי חרדת נטישה, למרות שאז לא קראתי לו כך. סיגל עזבה ומהשושנה החברותית שהייתי, פרחו רק קוצים. במשך השנים שמעתי עליה מדי פעם. חברה משותפת עדכנה אותי שהיא התחתנה, אפילו נולד לה ילד, ואני ראיתי איך חלום בית האבות שלנו הולך ומתרחק …

סיגל הייתה הראשונה והלוואי שיכולתי לומר האחרונה. אחריה היו לימור, ונאוה, וקארין, והסיבה שנזכרתי בה היא שיש לי הרגשה עמומה שזה הולך לקרות שוב.

”אין כזה דבר חברות לנצח”
מוזר, איך אנשים אינטיליגנטים פשוט לא יכולים לומר מה באמת קורה. “אין לי זמן” , אני יודעת היום, הוא תירוץ עלוב. גם אני בשיא עיסוקיי מוצאת מידי פעם זמן לשוחח עם מי שבאמת יקר לי והעובדה שירדתי מתחת לאפס בסדר העדיפויות של מישהי שאני מחשיבה כחברה, מדליקה אצלי את כל נורות האזהרה, שנמצאות ממילא, תמיד במצב רוטט…

התקשרתי אליה עכשיו והרגשתי בתחושת בטן מעיקה, ובנימת קולה , שמשהו השתנה . יעל היא דווקא חברה חדשה, למרות שאנחנו מכירות שנים. למדנו יחד בתיכון, ונפגשנו שוב בכנס מחזור השנה, באותו התיכון ממש. בנות אותו מזל, פנויות מבעלים וילדים , ואפילו חולקות מספר קריזות משותפות. והנה עכשיו סגרתי את הטלפון וחזרתי לגיל 17, ופרפרי הנטישה החלו לעופף לי במוח.

אחד האנשים החכמים שפגשתי במשך השנים אמר לי פעם שאין דבר כזה “חברות לנצח”. כל קשר מתאים את עצמו לזמן ולצרכים של הפרטים הנמצאים בו וכשאלה ממומשים, הקשר מסתיים וצריך לשחרר. שמעתי ונלחמתי. צרחתי עליו, הטחתי בו שהוא אדם קר וחסר רגשות. אבל היום אני יודעת שצדק. תחשבו על זה, כמה חברויות באמת מתאימות לחייכם היום ? מה שהתחיל בצבא לא בהכרח מתאים לגיל ארבעים, ומי שנישאה והקימה משפחה, לא תמיד עונה על הצרכים של מי שעדיין מתעניינת בבליינד דייטס. חברויות רבות נמשכות מכורח האנרציה. לפעמים שני הצדדים מרגישים שזה לא זה, ובכל זאת ממשיכים. לזכר הנוסטלגיה, או בגלל שהלב מסרב להאמין שמשהו גווע ואיננו עוד. אנשים רבים פגשתי ועודני במסע הזה שנקרא חיים. ועם כל ההבנה שדברים נגמרים, עדיין יש דרך לשחרר בלי לפגוע. ואל תחשבו שאני חכמה גדולה. אני יכולה לזכור לפחות פעמיים שניתקתי קשרים בלי לתת הסבר ועד היום כשאני נזכרת בהתעלמות הגורפת שלי ממי שניסו בכוח להחיות את הקשר, אני מרגישה מחורבן לאללה. יש סיבות מוצדקות להתרחק. הדרך הכי קלה להתמודד עם תחושות של קנאה או תחרותיות היא להיעלם מן השטח. לפעמים ההתרחקות באה בגלל כעסים שנצברו אבל אין חשק להתלונן ויותר נוח לנתק מגע, נכון ? פתרונות של פחדנים. אני מבקשת תמיד שיגידו לי. האמת כואבת פחות מהנטישה.

כל חברותיי עוברות לי בראש עכשיו. הותיקות ביותר מגיל עשר. אחת מתחילת שנות העשרים, והשאר של השנים האחרונות. על השאלה איזו חברות יותר אמיצה אני עונה במה זה חשוב? עבורי, כל אחת מחברותיי היא עולם ומלואו, ולא לזכר הנוסטלגיה נשארתי איתן (מקווה שגם הן לא). על אלו שעזבו כבר הפסקתי להצטער. על הדרך שבה עשו זאת, לעולם לא אוכל לסלוח.

אני חושבת על הנשים המופלאות שהכרתי בשנים האחרונות, ויודעת שמכל אחת למדתי משהו, גם מאלו שנטשו. כל אחת התאימה למקום ולזמן שלה, ואולי זה באמת לא נועד להיות מאז ועד עולם. לא יודעת מה יהיה עם יעל. אולי סתם היה לה יום רע ואולי פשוט נגמר לה, ואז ההפסד כולו שלה. אבל מאחר וכבר אין לי מקום לעוד קוצים של חוסר אמונה, אסיים במשפט שקראתי לפני שנים. “קנה חברים חדשים, אך שמור הותיקים של אז. אלה הם של כסף, ואלה הם של פז…”

פורסם בהד הקריות

על הכותבת אלונה אשכנזי

בעלת טור אישי-נשי במקומון ומזה שש שנים מגישה את מהדורת החדשות בצפון. עורכת כתבות צבע, ובעבר הגישה תוכניות אקטואליה ברדיו המקומי, והגישה מבזקים בגל''צ.

תגובות

  1. כל אחד מאיתנו הוא נוטש או ננטש, משפיל או מושפל, מנצל או מנוצל (והרשימה עוד ממשיכה
    :-))
    גם החברות הכי טובות שלי נטשו אותי. דרמטי?? כן. אבל…
    בדיעבד אני יכולה להעיד שהכל היה לטובה. באמת. סביבה תומכת הרבה פעמים מונעת התפתחות באיזה שהוא מקום.

  2. מיכל

    אוף..פגעת בנק’ רגישה עד מאד. וזו הסיטואציה:חברתי הוותיקה ביותר (10 שנים)-לא אמרתי הוותיקהביותר-מתרחקת לעבר הנטישה הגדולה. מחברות הכי טובות בתיכון התרחקו דרכינו:
    היא נשואה -אני רווקה,פנויה ומחפשת
    היא התחילה תואר 2-ולי אין חשק
    היא בעבודה קבועה-ואני לא
    ועם כל המצליחנות שלה- והפרגון האינסופי שלי, היתה זו בחירתה שלה להתרחק
    וכ”כ חבל, ועצוב, אני כועסת עליה, קשה לי לשחררה-אך ההפסד כולו שלה!!!

  3. היי
    אני ממש בהלם .
    ממש חשה שניסחו את תחושותי בדייקנות מרובה…
    גם לי קרו שני מקרים כאלה.
    שתי חברות ה כ י טובות.
    חברת ילדות וחברת נערות.
    עכשיו אני מבינה שזה פשוט נגמר לנו.
    הקלה רבה בלבי
    תודה.

  4. גילה

    אוי, בנות בנות בנות….
    כל מה שקרה, ואם קרה, תאמינו לי, שזהמ הכי לטובה שבעולם, ואיכשהו, איפשהוא,
    זה עשה לכם רק ט ו ב

  5. שחורית

    בתחילת הקריאה הדהד בי צליל מוכר מאוחר יותר הוא צילצל בקול
    איני חושבת שחברות היא בהכרח עניין של זמן ומקום ישנן חברויות בהן נפש נקשרת לנפש תוך התפתחות משולבת ותרומה הדדית לאורך דרכים וזמנים ידידויות ואהבות נפש שהיו ננטשות גם מתוך עצלות או חוסר ביטחון, ובניגוד לאהבות רומנטיות כאן הכאב הוא שונה: ברומנטיקה (לפחות אצלי) החשש הפחד מהפרידה או הבגידה לא נעלם לעולם אבל למי שהיא חברתי אני נותנת את כל כולי פרושה במערומי – כך מתוך אמונה בלי חשש ובלי הגנות ולכן הבגידה כואבת נורא נטישה כזאת בלי הסבר חוויתי פעם אחת בחיי ולמרות שהתרחשה בעבר הרחוק פצעה לא הגליד וכאבו כהה רק במעט
    טוב אז מה שרציתי לומר הוא כנראה שאהבתי לקרוא את הדברים

  6. זה לא ממש משנה כמה פעמים נטשו … חשוב מה נשאר אחרי.. תחושת אובדן, רייקנות וקצת.. חוסר אמון בכל החברות שיגיעו אח”כ ו”יהיו החברות הכי טובות”..”לעולם ועד”… חברה שלי , שהיום בדיעבד אני כבר מתקשה לכנות אותה חברה , העמידה בפני ברירה :”או אני או הוא”! ונכון, הבן זוג שלי הוא לא מהסוג הקל ואולי באיזה שהיא מקום היא רצתה בטובתי אבל… להעמיד בברירה שכזאת? על כך אין מקום בחברות. תמיד האמנתי שחברות היא ערך עליון ושעם החבר שלך אתה יכול להיות תמיד אתה ורק אתה וגם לפעמים לטעות אבל תמיד החבר יאהב ויקבל אותך כפי שאתה , וחשוב מזה- בלי רצון לשנות אותך ולהעמיד את החברות במבחן כזה. מאז, יש לי “ידידות” יש לי “מכרות” ואפילו “חברות” אבל כבר לא “הכי טובות” כי החיים לימדו אותי על בשרי שהכל חולף , גם מה שהיה חברות שש עשרה שנה.
    ולמרות הכל, אני מתגעגעת…..

    • יש בנות שנטישת חברות זה כמעט מקצוע בשבילן. בדרך כלל מדובר בבנות שיוצרות אינטימיות בשניות. נפגשתן בים, שעתיים של שיחה אינטימית: משפחה, מערכות יחסים, גוף וכו’ והופ אתן כבר חברות הכי טובות. בהתחלה גישושים ואחר כך מערכת יחסים זוגית לכל דבר. בדרך כלל הטיפוס הנוטש מאבד עניין בטווח של מספר חודשים ספורים ואין מה להתפלא עם יש לה גם איזה סיפור חד. פתאום היא לא מחזירה טלפונים, יש לה לחץ כבר בעבודה ואת נותרת מבולבלת, נעלבת, כועסת ולא תמיד את בטוחה שיש לך את הלגיטמציה לבוא בטענות.
      יש אוכלוסיה של בנות רווקות שעבורן החברות עם בנות אחרות היא כמעט תחליף למערכת זוגית ומאחר שבדרך כלל מערכת זוגית אינטסיבית שכזו אינה יכולה להחזיק זמן רב, תמיד הפרידה או ההתרחקות תהיה מלווה ברגשות רעים.

      • הייתה לי פעם חברה הכי טובה שנטשה אותי. זה כואב לי עד היום. בגללה אני חושבת שאני משעממת ולא מספיק טובה – אבל זה לא נכון – אני כן. אני תמיד כן. זאת בעיה שלה שהיא הלכה, ושיבושם לה בדרכה שלה (קל להגיד…)

  7. קטורה

    תעשי לי טובה, ותפתחי לעצמך אישיות עצמאית.
    מכל מה שקראתי אני מסכימה רק לדבר אחד: האמת בפרצוף עדיפה על כל תירוץ והתחמקות.

  8. I have a happy story to tell. My two best friends natshu oti at
    some point our my life, one in my teens, and one in my twenties,
    both childhood friends of the “we will always be friends” kind.
    BUT (exciting turning point) both came back, each with a good
    reason,one that I could forgive. (One felt that I was
    overshadowing her,and with years developed a healthier ego.
    The other was going through her parents’ late and brutal divorce,
    just as I was living in NY for a while so she just retreated
    to her bubble.) And so I did.It was hard, sure, to rekindle
    our old closeness, but it somehow worked (I must admit though,
    that they were both exceptionally remorseful, and I am a
    forgiving person by nature).
    And nonetheless, a happy ending. I still believe friends can
    be forever, sometimes.

  9. “when you love someone so deeply
    they become your life
    it’s easy to succumb
    to overwhelming fears inside
    blindly i imagined
    i could keep you under glass
    now i understand to hold you
    i must open up my hands
    and watch you rise…”

  10. וואאוו…..ניסחת בדייקנות רבה רגשות מוכרים מדי….כבחורה בעלת תודעה פמיניסטית, אני רוצה להאמין שאחווה בין נשים, “סיסטרהוד” זוהי התקווה שלנו לשפר את מצבנו בעולם של גברים….אני מאמינה גדולה בחברות בין בנות, בתמיכה רגשית שרק נשים יכולות לתת אלו לאלו. ודווקא לכן…….כמה זה כואב כשהיא מפנה לך עורף…..נכון, פעמים רבות זה הרבה יותר נורא מנטישה של גבר…..זה כמעט כאילו אמא זרקה אותך- ולא שהקשר היה תלותי. פשוט הייתן משפחה. לפעמים זה כאילו בת נטשה אותך, אפילו שעדיין אין לך ילדים בכלל. אבל נפש קרובה שגם נתת לה המון כבר לא מעוניינת במה שיש לך לתת. אחד הדברים הכי כואבים בחיים של רווקה הוא שותפויות מוצלחות של דירה שכורה- שניגמרות…באופן חד צדדי…..כלומר את כל כך רוצה שהיא תמשיך להיות שם כשאת חוזרת לדירה- הדירה הזו היא הבית שלך והיא (או הן) המשפחה שלך……ואז היא הולכת. זה לא מתאים לה יותר. את מנסה יותר או פחות לרמוז שהיית שמחה נורא לו הייתה נשארת, או עוברת יחד איתך לדירה חדשה, ואז בולעת את העלבון……אי אפשר הרי להגיד שום דבר……אנחנו לא זוג לא משפחה ולא הגדרנו את עצמנו כחברות הכי טובות….פשוט היינו שם, שנה שנתיים או יותר, בלילות החורף הקרים ובצהרי הקיץ החמים…..כשההוא הגיע , כשההוא עזב……….היא היתה שם….את היית שם…ועכשיו?! אמא איזה פחד……ועכשיו מה? לפרסם מודעה? לבחון שותפות חדשות, זרות,….אלוהים כמה זה כואב……הבית שלי מתפרק………..

  11. מרינה

    אני רוצה לומר שגם לי הדבר קרה פעמיים אך פעם אחת מתוך ריב ופעם לפני זה מתוך שיום אחד פשוט גיליתי שחברתי הטובה מזה שמונה שנים לא רוצה ליהיות אתי בקשר יותר. אני רק בת 16 אבל ב16 שנות חיי למדתי שחברות הן דבר שבא והולך. חברתי הכי טובה הייתה ריקי. היא הייתה חברתי מכיתה א והיינו תמיד תמיד יחד. החברות הכי הכי הכי טובות. כמובן שרבנו לפעמים והסתכסכנו אבל תמיד תמיד השלמנו. היה לנו מין חוק כזה אין לנו חברות נוספות חוץ מאחת והשנייה כדי שלא יסכסכו בינינו אף פעם וכל פעם שמישהו היה מנסה תמיד היינו קוטלות אותו. הייינו קוראות האחת לשנייה אחיות תאומות כך שהכינוי חברות היה קטן עלינו ובכלל בכל מקום תמיד היינו ריקי ומרינה ומרינה וריקי היא ידעה עליי הכל וגם אני עליה או שכך לפחות חשבתי. עד שיום אחד לפני שנה וחצי זה היה בחופשת פסח היא הייתה בעונש לא להיפגש עם חברות כלומר איתי כי הייתה לה בת דודה שעברה בשליחות עם הוריה לרוסיה למספר שנים והאי באה לבקר את ריקי בחופשות ובפסח בכלל. אותה בת דודה לא סבלה אותי וזה היה הדדי ואני וריקי קבענו שהיא לא תיפגש איתה במהלך חופשת ספח כדי שאני וריקי לא ניתרחק וההורים של ריקי לי חצו עליה להיפגש עם בת דודתה וריקי כל הזמן אמרה לי שהיא לא סובלת אותה והלאווי והבת דודה תמות בטיסה עד שיום אחד באתי לריקי שגרה קרוב אליי וחיכיתי לה בחדר המדרגות שאוליי היא תצא לזרוק זבל וככה אדבר איתה כי היתגעגעתי אליה ואז “בטעות” שמעתי שיחה שלא הייתה מיועדת לאוזניי כי שמעתי מבעד לדת את אמא של ריקי אומרת עליי דברים רעים שלא איכפת לי מריקי ושאני סתם מנצלת אותה ואת ריקי שאומרת שהיא רוצה לעבור בית ספר ושנפסיק ליהיות חברות. באותו הרגע הייתי בהיסטריה ובכיתי המון וכמובן שבתקופה הראשונה זה היה לי קשה אבל אחר כך התרגלתץי והבנתי שהכל לטובה ועם החברה השנייה שרבתי איתה רבתי ביגלל סיבה קטנה וטיפשיץת אך הסיבה האמיתית הייתה ששתינו ידענו שזה כבר לו זה והעדפנו לריב וסתם חיפשתי סיבות למריבה וגם היא כך שאחרי שרבנו הייתה לי הקלה עצומה. לסיכום חברותיי אם חברה עזבה זה רק לטובה כי אחריה תבוא חברה אחרת טובה יותר. בחיים הכל מישתנה ושום דבר לא ניצחי חוץ מהמוות אז צריך לקחת הכל בקלות. ואם למישהי יש בעיה אתן מוזמנות לכיתוב לי לאיימייל שלי MARINA13485ֲHOTMAIL.COM ביי באהבה מרינה

  12. אלינור

    בפעם הראשונה זה קרה לי עם חברה של למעלה מעשר שנים ובסמיכות מזעזעת לאובדן רומנטי קשה מנשוא. במסגרת לקחי האירוע זיהיתי בי את פרופיל “החונקת” שבורחים ממנה, שעושה את מלאכת האהבה לבלתי אפשרית עבור אוהביה. זה חקק בי את המטמורפוזה הכי גדולה שאירעה בחיי, so far. אני מודה לה על זה היום, על אף הציון הגבוהה במד הקלישאיות שיש לאמירה הזאת, זה נכון. היא עשויה להתגנב לחלום מזדמן אבל אין לי עבורה שום חלל ריגשי פנוי.
    שנתיים אחרי זה כשלפעמים נדמה לי שזה עשוי לקרות עם הצלע השלישית של אותו משולש, קשה להגיד שאני היסטרית.
    אני כבר יודעת באופן העמוק והחשוב ביותר (מהבטן כמו שאומרים המקצוענים) שפרידה היא פוטנציאל שנזרע עם כל קירבה. לטוב ולרע.
    מה שמאוד מאוד מעסיק אותי (ואולי ישמע מיותר) שנורא קשה להבין אם המרחק נוצר כדי לאפשר התפתחות או שהוא פשוט תוצר שלה. המקבילה של שאלת הביצה והתרנגולת בעולם מערכות היחסים. בשני המקרים אי אפשר לעצור את השינוי רק להתכופף ולתת לו להתרגש עלינו בצורה הטובה ביותר האפשרית. גם אם לפעמים זה קורע אותך מבפנים.

  13. למה? למה לגרום לי לאבד תקווה?..
    את סיפורי (הקצר) אתחיל בכך שלי היו שתי נטישות עיקריות, אולי בגלל שרק לשתיהן נתתי להתקרב אלי באמת. כבר מראש פחדתי ממה שיקרה. הראשונה, בכיתה יב’, אחרי שחלקנו את סודותינו הכמוסים ביותר, ולפני שעוד דיברנו על כמה נושאים שנשארו תלויים באוויר.. זה נגמר. ועד היום אני חושבת על זה. והשניה, שאהבתי נורא, בצבא. שיחות נפש ארוכות ומרטיטות שנגמרו בבום אחד גדול, ושקט ו – “לא נראה לי שכדאי שנהיה חברות יותר”.
    אז מה יהיה? אני מחזיקה מעמד כבר קרוב לשנתיים בלי חברות אמיתית ואמיצה, אבל לא יודעת אם אוכל להחזיק עוד מעמד. מתי זה יבוא אלי?
    אני עוד מאמינה בחברות-נפש אמתית, לכל החיים. אפילו שפה אמרת שאין דבר כזה.

  14. אלמוני

    יה, אלונה. וחשבתי שאני כאן לבדי.

    וכשאין סימנים מוקדמים – זה אפילו עוד יותר כואב. (ואל תגידו לי שתמיד יש סימנים). ואחרי שנים של גידול קוצים, כשכבר מעיזים לפתוח שוב את הלב, (למה לשון רבים?) וכשכבר הייתי משוכנעת שהנה, כאן יש בנאדם שאוהב אותי באמת, לגמרי, על מה שאני באמת, פתאום באה נטישה. יותר מכאב היתה שם תדהמה. ואני לא יכולה להגיד “בעיה שלה”. (או שלו. זה כן אפשרי, חברות עם בנים, אני חושבת). מה לעשות, יש לי נטייה לאהוב בכל ההתלהבות. קורה.
    לפחות אני לא לבד.
    בואי תהיי חברה שלי, אלונה, אני אף פעם לא נוטשת!
    (עד שאני נוטשת).
    אין צדיקים בסדום.

  15. ממרומי גילי המופלג …אני פשוט כבר התייאשתי , אני נמנעת מחברויות כאלה כי למעשה זה הרבה יותר כואב מסתם חבר (רומנטי ) שעזב – כי כאן זה חלק ממך שהלך פרח …
    כבר שנים שאין לי בגלל זה חברה טובה , ואני נשארת עם הבנים …( מצטערת )

  16. ירון

    חברה שלי פשוט נטשה אותי
    אני לא מאמין!!!
    אני גבר החלומות נינטשתי
    פשוט לא יאמן
    איך זה קרה לי
    אי לי מושג
    פשוט עולם מוזר

  17. אורלי

    היתה זאת נטישה חזקה שאולי הוזמנה מראש אך כואבת היא מאוד,
    בודדה במערכה נשארתי, ומשם לקום כמעט והצלחתי. התהליך ארוך ומייגע,
    עם הרבה תקווה ואור בקצה המנהרה…
    לב שבור

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *