כמעט אמא

מטרה אחת ויחידה: להיות אמא

באלף פעם שהייתי בטוחה (אבל בטוחה!) שאני בהריון, חברותיי תמיד שאלו אותי בדאגה של רווקות נצחיות “מה תעשי!?”. ברור שאני אשאיר אותו. כך מצופה ממני וכך אנהג. אני נשואה, פסיק לפני שלושים וחוץ מהעובדה שאני עדיין טינאייג’רית במובן הנפשי, אין סיבה ממשית שלא.
את התשובות ההחלטיות שלנו בחיים ל’מה היית עושה אם’ אפשר להעיף לפח ברגע האמת. אבל יש משהו בתשובות הפחדניות האלה שאנחנו נותנת, כמו רובוט מתוכנן היטב, כשזה נוגע להריון ולידה. אומרים כל הזמן שכשהוא יהיה שלי אני אוהב אותו. ואני כמובן אומרת כל הזמן שאני לא אוהבת, אבל ממהרת להוסיף שכשזה יהיה שלי אני אוהב. כלומר – אותו. או אותה. ברור. כי אם אני לא, אני לא בן אדם. יותר גרוע, אני לא אישה. ושוב אני אומרת, ברור שאני אוהב.
אם נרצה ואם לא, יש מאיתנו ציפייה מהרגע שאנחנו נולדות, שנגלה אימהות. זאת סיבה אחת לעיוות החברתי הזה של ילדה בת חמש שרצה עם עגלה מינייטורית ורודה ליד אמה. או לבובת תינוק שיש לאותה קטנה, שיודעת גם לחרבן וגם לבכות, והילדה מטפלת בה באדיקות וברגישות שאני מאוד מקווה שבגילי אפתח כשיגיע הזמן.
זה בפני עצמו עניין שברור מאליו, שאני מייד אהיה אמא נפלאה ומיד אתאהב בתינוק שלי ולא אתגעגע לחיים הקודמים שלי בכלל. העומק מתחיל פה. המשמעות מתחילה פה. לא? יכול להיות. אני לא פוסלת האפשרות. אבל יכול להיות שאני עדיין מוקסמת מהחיים שלי כמו שהם עכשיו? זה כל כך נורא אם אני רוצה כמה שנים לי, לפני שאני מתחילה לתכנן עבור הילד שיהיה שלי את שני שליש מחייו שלו המגיחים לעולם? לפעמים זה ממש מרגיש שיש לנו מטרה אחת, וכל הבולשיט שמסביב שאנחנו מתעסקות בו, זה רק כדי להכין אותנו לתפקיד האמיתי שלנו בחיים. להיות אמא.

דכאון, הריון

אחרי הדחקה של שבועיים, כאבים עזים בציצים ובחילות עזות, הבאתי את עצמי לראשונה בחיי לקניית ערכת הריון ביתית. בעשר שנים של פעילות מינית לא תמיד זהירה, כבר התחלתי לחשוב שאני פגומה וקצת בניתי על זה. אז מה עכשיו? החלטתי לעשות את זה מהר לפני שאני נכנסת למיטה, כדי שאוכל לישון בשקט. פעלתי על פי ההוראות, ובדרך למיטה המציאות החלה טופחת לי בפנים. יותר נכון בועטת. חזרתי לדף ההוראות לוודא, או יותר נכון לבטל, את החששות שלי. לשווא. הפס היה כל כך ברור שלא היה מקום לחפש את המשקפיים או למקד את העיניים החצי עיוורות שלי. אני בהריון.
בכיתי. על ילדות שנגמרת. על חלומות שמתפוצצים. על עבודה שאאלץ לעזוב בגלל אופייה הלא אימהי. על הלימודים שסוף סוף אני מתחילה כי אני רוצה ולא כי אני חייבת. ראיתי בדמיוני את חיי בתשעת החודשים הקרובים, וגרוע מכך, אחריהם. אפשר להגיד שחטפתי דיכאון של הרבה לפני לידה. כל מקום שהסתכלתי ראיתי וויתורים.
גם אחרי שהבנתי שהמצב מחייב קימוט המילה ‘אני’ וזריקתה לפח, בכיתי על שתיים עשרה שעות שינה בלילה, על ארבע טקילות בממוצע ביציאה, על חמש חברות נטולות ילדים שכבר לא יבינו אותי לעולם ויראו לי רדודות בקרוב, על 2,500 שקל בחודש על פעוטון, שמונה סימני מתיחה בבטן ולחי נוספת לתחת שכבר לא בשיאו גם ככה.
שוק זה אולי נורמלי כשאת לא מצפה והחסידה צועקת לך סרפרייז, אבל התגובה שלי היתה אבל. קברתי את חיי והתחלתי שבעה. הרי לא הגיוני בכלל לחשוב על הפלה בגילי ומעמדי (בסך הכל נשואה, לא יותר מזה).
חשבנו על להרחיב את המשפחה לא מזמן, אבל זה היה יותר בכיוון של אח שעיר ללואי. חשבנו לעזוב את העיר, אבל לטובת טיול בדרום אמריקה. והאמת גם חשבנו על משכנתה כמו שילדים גדולים אמורים לעשות, אבל דחינו את המחשבה כבר ביציאה מפאסט פוד יפני כשהבנו שארוחה זוגית עולה כמעט שמונים שקל. אפשר להגיד שבעיקר חשבנו על עצמנו ועל חיינו כזוג צעיר ומחוסר דאגות לעוד קצת. רק עוד קצת.

דכאון לפני לידה

כשבעלי, שיחייה, ראה את מצבי, הוא החליט לזרוק הערות מועילות כגון “תירגעי, זה ההורמונים”. את בחירת המילים הנכונה שלו בזמן הנכון עוד תלמדו בהמשך.
הדבר הכי מוזר שהתחולל בי בשעות שבהן הבנתי את מצבי זה ששדון נוצרי רפובליקני קפץ עליי והחל להציק לי. מחשבות על רצח, על נפש קטנה שמגיע לה לחיות, על פנים, על מין ואישיות. מול השדון הזה, התייצב איתן הצורך בהגשמה עצמית (יש שיקראו לו אגואיזם. אלו מוזמנים בבקשה ללשכתו של בוש).
יצאנו לאכול, הפעם במסעדה אמיתית. הסקנו שלמרות שאין לנו, מגיע לנו. הרי בקרוב כל המספרים שיש ושאין לנו ילכו על טיטולים. כשהאופציה של הפלה החלה לחשוף פנים רציניות, הפייטן שלי כבר מיהר להגיד למלצרית ש”אין צורך בקינוח”.
שעתיים ישבנו בלי להתייחס לתור הממתינים לשולחן, ובעיקר לזוג שפשוט נעמד לנו על הראש ברמז דקיק שנעוף כבר. אבל לא חשוב. החלטה התקבלה, ועימה החל לחזור לי האודם ללחיים.
חגגנו על כוס מיץ תפוזים סחוט את ההחלטה. בכל זאת עדיין אישה בהריון. בעלי הביט בגרעינים הנטושים של מסחטת המיץ ואמר לעצמו בקול שכמה חבל שגרעינים מוצלחים כאלה הולכים לפח. יכלו להיות עצים יפים.
החלטנו לשמור בקנאות על הסוד. חוץ מהוריי שהיו מעורבים בכל התהליך, הפכנו לשבוע וחצי הקרוב לזוג דיסקרטי ואינטנסיבי שכל הזמן רוצים להיות ביחד לבד. זה עורר את חשדם של חברינו, אבל נכון לרגע זה, לא העסיק אותנו.
המבצע החל. רצינו לגמור עם זה כמה שיותר מהר, כדי לחסוך את הבלבול, ייסורי המצפון ובעיקר את תחושת האי נוחות שליוותה אותי הידיעה שגדל בי עכשיו משהו. זה פשוט הפחיד אותי לאללה.

נפלאות הגלולה

בעבר הדרך היחידה לסיים הריון צעיר היה בעזרת ריקון כירורגי של הרחם, ניתוח המוכר בשם “גרידה”. התהליך כולל הרחבה של צוואר הרחם ושאיבה של תוכן הרחם, ומבוצע בדרך כלל תחת הרדמה כללית. למרות שמדובר בטיפול יעיל ובטוח, הוא לא נעדר סכנות כמו ניקוב של דופן הרחם, היווצרות הידבקויות בחלל הרחם עקב זיהום, אי ספיקה של צוואר הרחם בהריונות הבאים וסיבוכים שקשורים להרדמה הכללית. בשנת 1999 אישר לראשונה משרד הבריאות בישראל טיפול תרופתי שמאפשר סיום יעיל ובטוח של הריון צעיר. מומחים רבים סבורים שמאחר וזוהי שיטה לא פולשנית, ניתן להניח שזו גם השיטה הבטוחה ביותר לביצוע הפסקת הריון. לפני ביצוע הפעולה יש כמובן חובה לקבל אישור של הועדה להפסקת הריון.
בדמיוני הפרוע כבר ראיתי עצמי נכנסת לחדר קטן, במרכזו מוצב שולחן ארוך שמאחוריו יושבים ארבעה גברים מזוקנים ולבושי שחורים. ראיתי כיצד הם מביטים בי בבוז ומנסים להחזיר אותי מהר לשפיות דעתי. זה לא ממש מתנהל ככה. בסך הכול מדובר במפגש עם עובדת סוציאלית ורופאים שמאשרים או לא לפי קריטריונים מסוימים. בישראל הועדה להפסקת הריון מאשרת ביצוע הפסקת הריון כאשר האישה בת פחות משמונה עשרה או בת יותר מארבעים, כאשר ההריון הושג מחוץ למסגרת הנישואין (למשל אצל רווקה, גרושה או אלמנה) ואם קיים סיכון לבריאות הילוד (מומים או תסמונות כרומוזומאליות וגנטיות), או לבריאות הנפשית או הגופנית של האם. אם הוועדה מסרבת, תמיד אפשר ללכת לרפואה הפרטית ולשלם על התהליך.
התחלתי את הטיפול התרופתי. בלעתי שלוש גלולות, וכעבור יומיים חזרתי כדי לבלוע עוד שתיים שיחתמו את התהליך. ביום הראשון כבר התחילו בחילות וסחרחורות. במקביל היה דימום וכאבי בטן כמו שיש בזמן המחזור. הכאבים היותר חזקים הופיעו לאחר נטילת הגלולות ביום השני. אל דאגה, לא משהו שמאות אופטלגינים לא יכולים לסדר. הדימום גם הוא גבר.
שבועיים אחרי הגעתי לביקורת ועברתי אולטרה סאונד כדי לוודא שהרחם נקי. באחוז נמוך מהמקרים, כאשר נוטלים את התרופה, ההפלה לא מצליחה וצריך לעשות גם גרידה.

בזמן שלי ובדרך שלי

מבחינתי את סערת הרגשות עברתי עד התהליך הרפואי. מרגע קבלת ההחלטה, ההתייחסות הייתה כמו לטיפול רפואי לכל דבר. אבל לא כזה שמחפפים ויום אחד לוקחים כדור, ויום שני לא (כמו שעשיתי עם הגלולות נגד הריון למשל).
לסיכומו של עניין, אם לשים בצד את השדונים הנוצרים שלובשים צורות שונות בחיים האלה (במקרה שלי החמות), הריון, וגם הלידה, זה חתיכת תיק שמשנה והופך את החיים לגמרי. כשאני ארגיש, אם אני ארגיש, מוכנה, זה יקרה בזמן שלי ובדרך שלי.

תגובות

  1. אלמוני

    תמר, כתיבה מדהימה, עוצמתית ונוגעת. קראתי בשקיקה כל מילה שכתבת. יש שיגידו שזה נושא מאוד רגיש ושכולנו צריכות להרגיש את הכמיהה להיות אמא וזה לא סוף החיים אבל זה מדרגה שצריך להיות מוכנות לטפס עליה.
    כל הכבוד על הכתיבה האמיצה.

  2. אלמוני

    אחרי שקראתי את כל הטור, הגעתי למסקנה בלתי נמנעת: טוב שהפסקת את ההריון, ולא רק בגלל שלא רצית את התינוק.

    אישה בת שלושים שלא מספיק אחראית לקחת גלולה כל יום (“ויום אחד לוקחים כדור, ויום שני לא – כמו שעשיתי עם הגלולות נגד הריון”), בוודאי לא מספיק אחראית לגדל בן אדם.

    הבעיה היא לא הויתור על חיי הנוחות והכיף, הבעיה היא ההתבגרות – או חוסר הבגרות, במקרה שלך.

  3. כתבה כנה ומרגשת אני מסכימה עם כל מילה ! להביא ילד לעולם לא קשור בבת כמה אני , משכורת, נשואה לא נשואה זה עניין אישי שצריך להרגיש נכון ומתאים ושום לחץ חברתי סביבתי או תורשתי אסור שישפיע!! כל הכבוד לך 🙂

  4. באטהד

    תמר מדהימה, תהיי אמא כשיבוא לך להיות אמא ולא דקה אחת לפני. הבולשיט הוא לא מה שמתרחש לפני שאנחנו מתחילות ללכת בשביל שתכנתו בשבילנו, הבולשיט הוא התכנות עצמו שמבקש ממך לוותר על עצמך כדי לרצות את הסביבה (זאת שרוצה תינוק מסתובב בין הרגליים בשביל האטרקציה ושוכחת מי צריך להמשיך לטפל בו אחרי שהמסיבה נגמרת).
    כתיבה נהדרת – בדיוק כמוך : – )

  5. אמא ל-

    אני מאד מקווה בשבילך שכשבאמת תחליטי שאת רוצה להיות אמא זה ילך לך בקלות ולא תתייסרי חודש אחרי חודש אחרי חודש למשך זמן רב למה את לא מצליחה להיכנס להריון, וכמה חבל שלא השארת את ההריון ההוא.

  6. הילה

    לפי דעתי את אדם אנוכי שחשב וחושב רק על עצמו את הרגת אדם ,בשר מבשרך איך יכולת רק בשביל לא לוותר על חברות ,רק בשביל לא לגלות אחריות ,אולי אם היית משאירה את הילד היית מגלה בעצמך עוד כמה צדדים הרי את נשואה ובעלך יל לתת את תמיכתו כמו שעשה במקרה ההפוך , יש נשים שהיו עושות הכל למען הזדמנות כזו , בתור אמא שויתרה גם כן על הרבה דברים מהחופש שלה אני אומרת לך שאפשר לעשות הכל יחד עם ילד ,ושאין יקר לי ממנו בעולם ,

  7. הפאניקה היא תמיד אותה פאניקה. בהריון ראשון זה מפחיד כמעט כל אחת. אין דרך לברוח מזה. אם היית אומרת שלעולם לא תרצי ילדים זה משהו אחד. אבל לוותר על ילד שכבר נוצר רק בשביל עוד שנה שנתיים של כייף- חבל.

    רבות מחברותי בנות 32-35 נלחמות להכנס להריון ומגלות שנזכרו מעט מאוחר מידי.

    טוב לפחות עכשיו תנצלו את הזמן שהתפנה לכן. תעשו הרבבבה כייף. כי זו הרי המטרה שלנו לא?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *