אני יושב בפינה ליד האקווריום ומסתכל על דגי הזהב. הם רזים וחלשלושים כאלה, הדגים שיש לנו בגן. האקווריום שסבא קנה לי הרבה יותר יפה, יש שם שני דגי זהב גדולים ושמנים וגם דג שחור גדול

כשאתה פונה ימינה ברב קוק

אני יושב בפינה ליד האקווריום ומסתכל על דגי הזהב. הם רזים וחלשלושים כאלה, הדגים שיש לנו בגן. האקווריום שסבא קנה לי הרבה יותר יפה, יש שם שני דגי זהב גדולים ושמנים וגם דג שחור גדול. סבא אומר שעוד מעט הדגים הגדולים יעשו תינוקות של דגים. אוף, הגננת נועה קוראת לי, אני עושה את עצמי לא שומע, היא ממילא אומרת שאני ילד מוזר, אני שונא אותה. כשסבא בא לקחת אותי מהגן אנחנו עוברים ברחוב גדול כזה עם המון מכוניות ותמיד יש מישהו שעוצר ושואל את סבא איך להגיע למרכז וסבא מסביר “כשאתה פונה ימינה ברב קוק.” גם אני רציתי להגיד את זה ואף פעם לא שאלו אותי, אז פעם אחת אמרתי לאימא שאני יורד לשחק בחצר אבל שיקרתי, כי באמת הלכתי לרחוב הגדול ועברתי שם כמה פעמים אבל אף אחד לא שאל אותי. אחר כך אימא באה וצעקה שיכולתי להיהרג ויכלו לחטוף אותי ואיך אני עושה לה דבר כזה ושאוי ואבוי יהיה לי כשאבא יחזור! כשאבא חזר גם הוא צעק ואמר שאני ילד לא ממושמע ושלא אכפת לי מאימא שלי ואחר כך הייתי שבוע בעונש ולא יכולתי לרדת לחצר וגם לא לראות טלוויזיה ואסור היה לי ללכת לסבא וסבתא, אבל בכלל לא היה אכפת לי, כי סבא בא לשחק איתי כל יום וגם קנה לי את האקווריום.
אתמול בארוחת עשר כבר לא יכולתי יותר להתאפק ופשוט באמצע הארוחה אמרתי: “כשאתה פונה ימינה ברב קוק!.” הגננת נועה לא הבינה ושאלה, “מה?” אז אמרתי עוד פעם, “כשאתה פונה ימינה ברב קוק!” “מה קורה כשאתה פונה ימינה ברב קוק?” היא שאלה, אז כבר נמאס לי ממנה, אמרתי “כלום” והמשכתי לאכול את הלחם הריק שלי. אני אוכל רק ככה, אני שונא שמורחים לי עליו מרגרינה או גבינה לבנה, אני אוכל רק לחם עם חביתה או עם שמאלץ שסבתא עושה וסרוולד שסבא קונה לי או ריק.
אחר כך שמעתי את נועה הגננת ורחל העוזרת מדברות עליי כשהייתי בבית שימוש. נועה הגננת אמרה שאני ילד מוזר ושהיא חושבת שמשהו לא בסדר איתי אז רחל העוזרת אמרה שתדבר עם אימא שלי ונועה הגננת אמרה שאולי באמת כדאי שהיא תתקשר אליה, כי היא ניסתה פעם לדבר על זה עם סבא שלי והוא התחיל לצעוק עליה בפולנית. כשסבא בא לקחת אותי לא אמרתי לו כלום. אימא אמרה שאסור להרגיז אותו, כי אחר כך הוא לא מרגיש טוב, אבל כל אחר הצהריים ישבתי ליד הטלפון וחיכיתי שהגננת נועה תתקשר ותגיד לאימא שאני ילד מוזר. אחרי כמה זמן הייתי נורא צריך פיפי ולא רציתי לזוז מהטלפון אז מרוב שהתאפקתי יצאו לי דמעות מהעיניים ונעשיתי כולי אדום. אימא התחילה לצעוק עלי שאני אפסיק להתאפק ואלך לשירותים, אז הלכתי. כשיצאתי מהשירותים חיכתה בחוץ השכנה נורית ואמרה שאימא קיבלה טלפון דחוף והיא הייתה צריכה לצאת אז היא תישאר איתי עד שאבא יחזור. אחר כך אבא בא והכין לי ארוחת ערב, כל הזמן צלצל הטלפון ואבא אמר, “עוד לא יודעים כלום, אני מחכה שחנה תתקשר מבית החולים.” ואז הבנתי שהגננת נועה התקשרה ואמרה לאימא שאני ילד מוזר ואימא נסעה לבית חולים למצוא רופא שיירפא אותי.
אבא השכיב אותי לישון. לקח לי המון זמן להירדם, כי רציתי לחכות לאימא אבל בסוף נרדמתי. בבוקר אבא הביא אותי לגן וכששאלתי איפה סבא הוא אמר שהוא עסוק ולא יכול לבוא. ידעתי שסבא עוזר לאימא לחפש פרופסור, כי תמיד כשאני חולה סבא אומר שלא מספיק רופא ושהוא ימצא פרופסור. כשהגענו לגן אבא דיבר עם נועה הגננת בשקט ולא שמעתי מה הם אמרו, אבל בטח זה היה על זה שמחפשים לי רופא ובקרוב ימצאו לי תרופה, כי הגננת נועה לא הציקה לי כל היום ואמרה גם לשאר הילדים לא להציק לי. עכשיו היא ממשיכה לקרוא לי ואני עושה את עצמי לא שומע, אני מתחבא מאחורי האקווריום ומסתכל דרכו, אני רואה את הגננת נועה ורחל העוזרת מדברות והגננת נועה אומרת, “ילד מסכן, הם היו כל כך קשורים” ורחל העוזרת אומרת, “אל תדאגי, אני אקח אותו הביתה.” פתאום רחל העוזרת באה ואומרת לי שאנחנו צריכים ללכת הביתה. אני יודע שאימא מצאה רופא והיא פשוט לא יכולה להשאיר אותו לבד בבית אז היא בקשה מהעוזרת רחל שתביא אותי.
רחל פתאום נורא נחמדה אליי ומלטפת לי את הראש כל הזמן וזה מעצבן אותי, אז אני צועק עליה שתפסיק. אנחנו הולכים ברחוב הגדול עם המכוניות ופתאום עוצרת מכונית ואישה מוציאה את הראש מהחלון ושואלת איך מגיעים למרכז. רחל נעשית אדומה ואומרת שהיא חדשה פה ושהיא לא יודעת אז אני אומר לאישה שהיא צריכה לפנות ימינה ברב קוק. האישה מתחילה לצחוק ואומרת לי “תודה מתוק” (אני שונא שקוראים לי ככה) ונוסעת. רחל מלטפת לי עוד פעם את הראש ואומרת לי שאני ילד נורא חכם, אני עוד פעם צועק עליה שתפסיק. בכלל, מה היא חושבת לה? אתמול אמרתי את אותו הדבר והן אמרו שאני מוזר ועכשיו אני אומר את זה והיא חושבת שאני חכם? אנחנו מגיעים הביתה ועל העמודים תלויות מודעות גדולות לבנות, אני שואל את רחל העוזרת מה כתוב שם והיא לא עונה לי. אני מסביר לה שאסור לתלות שם מודעות, ככה אמרו מהוועד בית. הדלת של הבית שלנו פתוחה ויש שם המון אנשים, כולם בוכים, גם אבא. אימא רצה ומחבקת אותי וגם סבתא, שתיהן בוכות ואני שומע אנשים אומרים, “ילד מסכן, יקח המון זמן עד שהוא יבין מה קורה.” אבל אני מבין מה קורה, הם לא מצאו רופא לילדים מוזרים. פתאום אדי, דוד שלי, לוקח אותי על הידיים, לחדר שלי, גם העיניים שלו אדומות אבל הוא מחייך, הוא מושיב אותי על הברכיים שלו, מסתכל עליי ומתחיל להגיד, “סבא…,” אבל אז גם הוא מתחיל לבכות. אני מחבק את אדי חזק חזק ואומר לו שאין מה לדאוג, סבא לא יחזור עד שהוא ימצא פרופסור לילדים מוזרים.

על הכותבת טל עירוני

ילידת 71'. סיימה לימודי אדריכלות ב"בצלאל" לפני שנתיים ומאז מכורה לירושלים. מודה כל יום על שסידרו לה אינתיפדה כדי שיהיה לה תרוץ לא לעבוד במקצוע ושיהיה זמן ליצור. פנטזיות: תערוכה אישית ב-Moma. מציאות: וירטואלית לחלוטין

תגובות

  1. מרגש ומאוד מאוד עצוב…

  2. דניאל

    אהבתי מאד ועכשיו אני עצוב.

  3. בהמשך לשיחתנו – מדהים

  4. עוד גבר

    סיפור שנוגע ברבדים שונים של רגשות,
    אנשים ומקומות וכתוב בכישרון רב.
    למרות שעצוב, מעניין.

  5. כשרון כתיבה יש לך למכביר, הזרימה קולחת ומובנת, אמנם הסוף היה צפוי אך שורת הסיום יפה ומקורית.
    המשיכי לכתוב ולפרסם, כך לפחות יחסכו כאן מאיתנו מאמרים משעממים וטיפשיים של כותבים אחרים.

  6. מיכלי

    מאד מאד יפה. ומרגש.

  7. under it all u were always a GEM and now everyone sees
    i was touched and so were others
    people and places that are in our hearts forever will not be forgotten
    and this bond will live forever
    love u, me

  8. יושבת עם עיניים קצת דומעות
    נזכרת בסבתא שלי שהייתה מכינה לי סנדוויץ של לחם עם שמאלץ, ותוך כדי נותנת לי חתיכות בודדות של סרוולד.
    המאמר הראשון שהדפסתי
    תודה

  9. עידית ערמון

    התרגשות. סיפור מצוין.

  10. אריאלה

    מצוין, נוגע, כתוב טוב.

  11. מרגש מאוד, יש לי דמעות בעיניים…

  12. זהו הסיפור הראשון שקראתי פה באתר והכי מרגש…השורה האחרונה עושה את כל העבודה. כל הכבוד. תמשיכי לכתוב!
    מדהים!

  13. טל, איזה יופי

  14. מקסים.. עצוב… נוגע!

  15. מיאו...

    טוב, כולם כבר אמרו שזה מרגש, נוגע, מדהים, ושיש לך המון כישרון…

    ורק בגלל שיש לי דמעות בעיניים אני לא אהיה מקורית ואכתוב שפשוט הכל נכון –

    זה קטע מרגש, נוגע, מדהים, ויש לך המון כישרון… 🙂

    סבא היה גאה…

    • אני מוצא את אבא שלי ואת הילדים שלי כאן… הוא ,שהיה מוכן ורוצה לעזור והםשלמדו ממנו את הטוב והרצון לעזור , וכך חשבו שמבוגרים עושים – מראים , מסבירים , נותנים לאחר.. אח”כ , כשמנסים להשתמש בנוסחאות בעצמם הם ה”מוזרים”. הם לא! הם משמרים את התום של דורות קודמים ואת הדוגמה , אז תנו להם! מה שיש היום בין אחד לשני אינו טוב יותר , אלא נמוך.
      מישהו מכיר את השיר ליפא העגלון?

      • קוראים לו ליפא העגלון, והוא אולי האחרון שיש לו עוד פלטפורמה ישנה. גדלתי בקיבוץ, ובפעם הראשונה ששמעתי את השיר, בגיל בו עוד שוגים במחשבות כאלה- התמרמרתי בקול גדול “מה פתאום?! גם לנו יש ברפת!”, ולא הבנתי למה התגובות נעו בין התעלמות לגיחוך מעליב.
        שיר נפלא שעד היום מעורר בי את הרצון לחזור לאותם ימים “לפני שנות אלף בקיבוץ”- ו…קצת לקחת חזרה!

      • קוראים לו ליפה העגלון, והוא אולי האחרון,
        שיש לו עוד פלטפורמה ישנה.
        איני מבין בשום פנים, לאן כולם ממהרים,
        ריצה לקראת השד יודע מה.

        אז ליפא העגלון אומר,
        שקצת פחות זה קצת יותר
        צריך למתוח המושכה,
        וקצת לקחת חזרה.

  16. ש.מהשבכ

    כתוב יפה. מצחיק נורא וגם מרגש עד דמעות!!!
    לשמור למזכרת.

  17. השכנה

    ממש מקסים ומרגש.

  18. נהדר,אני מלאת קנאה במקרה שלי תמיד רציתי להגיד “אין לי מושג”
    לא ידעתי מה זה אומר אבל זה נשמע לי כזה גבוה , יפה ולא כ”כ ישראלי.

  19. טל יקירתי,
    תמיד ידעתי שאת מוכשרת… הסיפור הזה רק מזכיר לי עד כמה!
    נפלא פתאום להתקל בדברים שאת כותבת ולקרא אותך דרכם.
    ממשיכת לעכוב אחריך
    דפנה

  20. פוליאנה

    מה אכפת לי שכולם כבר אמרו כמה שהם אהבו והתרגשו…. גם אני

    מקסים ועצוב ויפה

  21. יפה כ”כ יפה ומרגש! אין לי מילים..(או שבעצם…)
    נוגע בהרבה תחומים חשובים,כתוב יפה ומעניין.
    המאמר הראשון שאני קוראת שוב בדמעות…
    ושולחת לכל החברות…
    (ואפילו יצא לי חרוז..)
    המשיכי לרגש….. 🙂

  22. פשוט נהדר… יש כאן מהכל,
    ואני עדיין לא מצליח להרגע.
    יופי של כותבת

  23. not an angel

    מאוד יפה ומרגש
    והזכיר לי עד כמה אני אוהבת את המשפחה שלי

  24. כרגיל את מצליחה לצמרר אותי מכף רגל ועד ראש.
    אוהבת את הסגנון כתיבה ואת הרעיונות }}{{

  25. מ ק ס י ם !!!
    אהבתי.
    עוד!!!

  26. פשוט ומקסים- מוכשרת מאוד!!!

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *