בננות בנות שמרשות לעצמן
הפעם השנייה שדסקסנו את הרעיון, הייתה באמת בעל כורחי. שהינו אצל זוג חברים שלי שמתגוררים בצפון הרחוק, ובנקודה מסוימת של השיחה, עלתה השאלה הבאה, מפי חברתי: "נו, מתי מסתיים חוזה השכירות שלך?", עניתי לה, ולכל שאר יושבי החדר, שכללו, באופן מפתיע, גם את החבר שלי: "עוד שלושה חודשים מהיום". כמובן שזה היה צפוי לחלוטין, שהוא יפנה אלי ויאמר: "נו, אז מה את מתכננת לעשות אם כך? להישאר בדירה שלך? לעבור לגור עם שותפים?". בחיוך נבוך, עניתי לו: "אני באמת לא יודעת מה יקרה עד אז" (ובלבי חשבתי על האופציה הכי הגיונית, מבחינתי, והיא שנעבור לגור יחד עם סיום החוזה). אחרי שסיים לצחקק על חשבוני, הבנתי שגם הוא מודע לעובדה שעד אז נהייה יחד יותר מחצי שנה, אם נחזיק מעמד כמובן, שזה לא מעט זמן, ובטח גם עיתוי לא רע למעבר לבית אחד. בסופו של הטיול לצפון, אפילו הוא העלה את ההצעה התיאורטית – לעבור לבית יהושוע, כי אם כבר מושב אז זה שמועדף עליו. לי זה לא שינה, העיקר מושב, העיקר אתו. בו ברגע, כבר הספקתי לתכנן איזה כלב יהיה לנו, איזה בידורית תעמוד בסלון, מה יהיה צבע הטפטים וכולי. שקוף שזה הוקפא עמוק בדיפ פריז ואף אחד מאתנו לא דיבר על כך יותר. (לפחות לא אחד עם השניה) אחרי הכל, תיאוריה לחוד ומציאות לחוד!
למען האמת, מודה, גם אני, עוד לא עיבדתי לגמרי את המחשבה הזו בראש, של לחיות יחד תחת גורת גג משותפת, לקום יחד, ללכת לישון יחד, יחד-יחד-יחד זתומרת פחד-פחד-פחד! עברו כמה שבועות עד היום, ופתאום חלק ממני מתחיל לחשוב על זה קצת יותר לעומק. איזה חלק? החלק שיודע שהוא משכיר דירה לבד בשער הדולר הנוכחי, הגבוה והמוגזם, מבלי לשהות בדירה אחוז קטן מהזמן, החלק שמרגיש שבדרך כלל הוא בא לישון אצלו, החלק שסוחב כל יום כזה שני תיקים כבדים ומלאים, כיאה לבחורה מאד בחורתית, החלק שלא אוהב שאין לו את כל הגדרובה פלוס כל זוגות הנעליים פלוס כל האיפורים פלוס ערמת בשמים, עליו אתו בכל בוקר, כדי שיוכל לבצע בחירות גורליות, כמו מה ללבוש לעבודה? זה החלק. החלק השני ממני לעומת זאת, דווקא מאד אוהב ומעריך את העובדה שהוא מסוגל בכל רגע נתון לברוח לדירה שלו, ולהיות לבד, כשבא לו, כי יש משהו מאד כיפי בלהיות לבד, להיות אדון לעצמך, ובמיוחד אחרי שהתרגלתי כבר שנתיים שלמות לסטטוס הזה, קשה לשנות הרגלים. יש דברים שכיף לעשות לבד בבית, כמו כל פעולות המעיים למינן, וכי למה אני צריכה להיות זאת שתשבור לו את המיתוס שבנות לא תוקעות גרפסים, לא מחרבנות ובוודאי שלעולם אבל לעולם לא מפליצות! כשגרים יחד ומחליטים להיפרד הפרוצדורה הרבה יותר קשה למימוש, שמעתי מספיק סיפורי זוועה עד היום, מעל ומעבר לכמויות הרצויות, ואני אישית לא מעונינת להפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
בכל מקרה לאחרונה זה מעסיק אותי קצת יותר. במיוחד מטרידה אותי הידיעה שתוך חודש מהיום אני אמורה לפנות את דירתי הקטנה והמקסימה או לפחות זה מה שרשום בחוזה שחתמתי בעבר הלא רחוק.
בגלל לחץ הזמן, ככה בלית ברירה, חשבתי ביני לבין עצמי ליידע את החבר במידע החשוב על החוזה, ולקוות שיציע את ההצעה שנעבור לגור יחדיו. באמת שכמעט עשיתי זאת רק שאז עלה במוחי הרעיון הגאוני, החדשני, והמהפכני- לתת לדברים לקרות מרצון ובלי דוחק, להעביר את האינפורמציה על סיומו הקרב ובא של החוזה לגבר אחר- יונתן – בעל הדירה האהוב שלי, ולבקש ממנו הארכה קטנה. אני רוצה להאמין שאנשים עוברים לחיות יחד רק מתוך העדפה ברורה של הסידור הזה על החיים בנפרד, מתוך רצון עז, ולא מהסיבה שחוזה זה או אחר עומד להסתיים. נראה לי שעדיף לי לבזבז עוד חודשיים של שכירות בתעריף בלתי מוצדק בעליל, מאשר לזרוק לטמיון מערכת זוגית מדהימה. על כף המאזניים זה מסתדר לי לא רע, וגם בחיים נראה לי שעשיתי בחירה נכונה, לא?
