להיות מלכה

כל אחת רוצה להיות מלכה

החלום מתחיל, אם לא ברגע הלידה, בחג הפורים הראשון שאת יכולה לזכור. או אז מתחפשות כל הבנות למלכת אסתר. לפחות זה היה כך בתקופתי, היום התחפושת היא כפי הנראה בריטני ספירס עם חולצת בטן ורעמה בלונדינית. את עונדת כתר פלסטיק על ראשך, לובשת שמלה ורודה , שאף אחד לא טרח להגיד לך כמה היא מזעזעת גם כי היית ילדה וגם כי זה פורים אז הכול מותר, ההורים עומדים להתעלף ומצלמים אותך מכל עבר בעוד את בולעת את הבמבה ממשלוח המנות שקבלת. וזהו תחילתו של החלום: להיות מלכה, רצוי של יופי. מכיוון שאנו חיים בישראל ולא בממלכה המאוחדת או בדפיו של ספר אגדות מצוי, החלום יתממש רק אם תשמשי מלכה אכזרית ותכי בישבנו של עבד נרצע, או שתבחרי בדרך השמרנית יותר – מלכת היופי של ישראל. הסיכוי שתזכי הוא במקרה הרע אחד לעשרות אלפים שמנסות, או במקרה הטוב אחד ל – 20 שמגיעות לשלב הסופי. כך או כך צפויה לך יופי של השפלה, הרבה בוחנים שיבדקו אם התחת שלך לא גדול מידי ואינך עמוסה בצלוליטיס, כאב לב וציפיות שווא להיות דוגמנית על.

היידה מלכה

בערך בתקופה של השנה בעוד המלכה הנוכחית מספיקה בקושי לבלות חצי שנה בכהונתה, מתפרסמת מודעה בעיתון שמזמינה את בנות ישראל להבחן לתחרות הבאה. זאת כמובן אם הן מעל גובה 1.70, רווקות ובעלות אזרחות ישראלית (ואם אני 1.69, אני פסולה? ההמשך מגלה שכן). מיותר לציין שלא נדרש מהפונות לגלות כישורים יוצאי דופן כמו סריגה, נתוני פתיחה מרעישים כמו עיניים סגולות או חלילה השכלה אקדמאית כלשהי, אלא רק להיות גבוהות יחסית, ישראליות, רווקות ומתחת לגיל 24. ורצוי גם נקיות משיער מיותר, בעלות סיכוי להיראות מעל הממוצע בביקיני ולהעלות על פניהן חיוך זוהר של “אני-כה-מהממת-והעולם-יפה”. אז למה לא? חשבתי בתמימות לא מפוכחת, במקרה הכי גרוע אצפה בבנות שנראות פי מאה טוב ממני, אצא בראש מושפל ואשנא את הגוף שלי למשך 30 השנה הבאות. וכך, ממרום 1.72 הסנטימטרים שלי, מצוידת בת.ז שתעיד על אזרחותי ועם חיוך של קולגייט אני ממהרת להגשים את ייעודי החדש בחיים: להיות מלכה, או לפחות לנסות “בשביל החוויה” (עוד שטות שאסור להאמין לה. אין פה שום חוויה. המטרה של כל אחת היא להיות מלכת יופי ולהכריז על כוסיותה באופן רשמי).

חיזוקי איפור הדדיים

בשלב המקדים כל אחת מאתנו נתבקשה למלא שאלון ולהביא עמה תמונה. בשאלון, המאוד עמוק יש לציין, נשאלתי לפרטיי האישיים: האם דגמנתי בעבר? כן, אבל רק במסיבת חנוכה בגן. האם אני שייכת לסוכנות דוגמנות? האמת שאימג’ התחננו, אבל היו לי מבחני סוף סמסטר. מזל שלא נשאלתי על דיעות פוליטיות או שאיפות לעתיד, כי זה כבר מורכב מידי בשביל הראש הקטן והיפה שלי. התפתיתי לא לסחוב תמונה שלי מגיל ארבע, התקופה הכי פוטוגנית ורזה שלי, ומיהרתי לצאת לדרך. הזוועה מתחילה כשהיה עלי להרחיק עד תל אביב ולהתייצב בבית “ידיעות אחרונות” (שממוקם ממש ליד קניון עזריאלי). בפתח הבניין עמד שומר שחילק כרטיס מספר לכל מועמדת, אני הייתי מספר 41. אפילו בקופת חולים יש לי יותר מזל. נו מילא, חשבתי, אולי אחרי 40 מועמדות הבוחנים יהיו כל כך עייפים שכשאכנס לחדר אראה בעיניהם כיורשת לינור אברג’יל והם יעוטו עלי בחדווה.
האם הזכרתי כבר שהיה עלי להתייצב בבגד ים/גוף? לבוחנים לא ממש אכפת שימיי הקיץ עברו חלפו להם ובחוץ כבר נהיה פאקינג קר, במיוחד בשעות הערב שאליהן הוזמנו. אבל אני בהחלט יכולה להבין את הצורך שלהם לבחון את גופנו בשלב מוקדם ולסנן מי שלא ניחנו בגוף של ג’יזל. מכיוון שבגד גוף לא לבשתי מאז שעורי הבלט של כיתה ד’ וביקיני נראה לי כבר יותר מידי נאלצתי ללבוש בגד ים שלם שחור עם לבבות לבנים, שהיה צריך כבר מזמן לשכב בבזאר של ויצ”ו. כאילו לא הרגשתי מושפלת מספיק מסתבר שכל הבנות, אכן, יותר רזות ממני וגרוע מכך – שזופות במידה שמתאימה לייצג את היופי הישראלי ולא האיסלנדי כמוני. החדר התמלא במהירות בבנות נרגשות, חלקן מלוות בחברות טובות וחלקן הגיעו עם אימא (רק זה היה חסר לי. שתשגע אותי פה מול כולם ותשבר מכך שהבת שלה היא, מה לעשות, לא הכי יפה בעולם כמו שתמיד חשבה). הדינאמיקה בחדר התנהלה בין מבוכה גדולה, לסקירה, סקרנות ופחד של כל בת לרעותה. הקהל מורכב בעיקר מבנות 17 וחיילות משוחררות שחולמות על קריירה של דוגמנית- על, הרוב שותקות מאימה מהבאות וחלק מנסות כמוני לפתח שיחה כדי להעביר את הזמן. “את נכנסת ככה?” אני לא מתאפקת ושואלת בחוסר טאקט פולני את החיילת שלידי, שהחליטה ללכת על המראה הטבעי צבאי שכלל מדים, קוצים בשיער וזהו. בלי צבעי טמבור על הפנים, או פן שיעיד על כוונות נסתרות. “כן, טבעי זה הכי יפה”, היא עונה בחיוך ומעוררת את הערצתי. “תגידו מה שואלים שם, מישהי יודעת?” אני ממשיכה במסווה של חיטוט עיתונאי. “סתם, על החיים שלך, תחביבים, אם דגמנת פעם”, עונה מיטל. “שמעתי שמחפשים השנה מישהי בלונדינית”, קוטעת סיוון. “אבל זה לא ממש מייצג את היופי הישראלי!”, אני מזדעקת. “זה בטח כדי להתחנף לאירופאים”, מניחה איילת. ברוב ייאושי ושיערי הברונטי אני רצה לשירותים כדי לפדר את אפי, שם התגלה מחזה מרהיב שכמותו לקוח מימיי בצפר ומזכיר משהו בין עדר תרנגולות לטינאייג’ריות שמעשנות את הסיגריות הראשונות שלהן בשירותים: המולה, הימורים על הנעשה בחדר המפחיד וחיזוקי איפור הדדיים בנוסח: “את צריכה לשים צללית כחולה בעיניים, זה יוציא לך אותן החוצה”, שמציעה לי מישהי ומוציאה אותי החוצה משם במהירות.
מסתבר שחלק נכבד מהמתמודדות לא למד לקרוא או שנואש עד כדי התחמקות מדרישות התחרות: כמו יוליה הנשואה, שטבעת הנישואין צועקת על אצבעה והיא מופתעת לגלות שעליה להיות רווקה ושלוש בנות שגורשו בבושת פנים לאחר שהתגלה שהן גמדות מתחת ל – 1.70. השיא היה לקראת סיום הערב כאשר אחת הבוחנות יצאה, נעמדה בפתח חדר ההמתנה ובקול של המורה רבקה הכריזה :”בנות! אני באמת מודה לכן שבאתן אבל מי שהיא פחות מ – 1.70, פשוט חבל לה לחכות”. אני מתמלאת בתסריטים מפחידים: האם ימדדו אותי בסרט מדידה? וגרוע מכך, האם יאלצו אותי להישקל?

מלכה או לא מלכה?

אה, הגיע הרגע הגדול. מספר 41. קוראים לי לענוד את הכתר! מתעלמת ממבטיהן ההמומים של הבנות לנוכח בגד הים שלי, אני נכנסת בבטחה. החדר מתגלה כגדול, נעים ובעל תאורה אפלה. בקצה החדר שולחן ומולו יושבות שלושת הבוחנות. הן לא טורחות להציג את עצמן, לכן לא ניתן לדעת אם הן מסוכנויות דוגמנות מובילות בעולם או שהן מזכירות בכירות בעיתון “לאישה”, שהחליט לעשות לעובדיו יום כיף בבחירת בנות לתחרות.
לאחר שטופס הרישום נלקח ממני, החדר מתמלא בחיוכים מזויפים ושאלות שגרתיות כגון מה עיסוקי בחיים (לחיות. זה מעסיק אותי מאוד), אירוע מיוחד שאני זוכרת מהצבא (הטירונות) ומה אני לומדת (אווו, אל תשאלו). זה נראה בערך כך. אני עומדת מולן בבגד ים, חיוורת עצבנית משהו כשמשחק הפינג פונג מתחיל.
אישה ג’ינג’ית ממושקפת: “שלום, תודה שבאת”. אני: “היי”. בלונדה יבשה: “מאיפה את?” אני: “חיפה. כתבתי בטופס”. שחורה חמורת סבר: “מה אמרת שהגובה שלך?” אני: “1.72 , בלי נעליים כמובן (חי חי)”. ג’ינג’ית: (החיוך מאולץ) “אז מה עשית בצבא?” אני: “זה רלוונטי? כלומר הייתי מורה חיילת”. שחורה: “אני רואה שאת גם לומדת חינוך שנה א’. איפה? באוניברסיטת חיפה?” אני: “נכון”. בלונדה: “אה, יפה. כל הכבוד”. אני: “אז …רציתי לשאול.. אפשר לשאול משהו?” שחורה: “כן, כמובן”. אני: “אני נראית לכן מתאימה? בכנות”. הן מתבוננות דקה ארוכה בתמונה שלי, אלוהים יודע מה עובר להן בראש, ואז לתדהמתי, בפרץ של כנות מרימה אחת את ראשה ואומרת: “את מאוד נאה במציאות אבל לא פוטוגנית”. ספרי לי על זה, אני חושבת במרירות ונותנת לחלום לחלוף מעל ראשי. כל תהליך הבדיקה לקח בערך ארבע דקות ואני חופשייה ומאושרת לחזור לשגרת חיי חסרי החן, מייק אפ וזוהר אבל, עדיין , מלאי התוכן.

על הכותבת נטע פלג

חיפאית, ילידת 1978, תואר ראשון במדעי הדשא, ניסיון בכתיבה לעיתון אוניברסיטת חיפה - כתבות תחקיר (עלק), טור על דיאטה ועוד ועוד. עבודה כל כך משעממת שאין צורך להזכירה אפילו. חולמת הרבה, ומשתעממת מהר.

תגובות

  1. צב מעבדה

    נטע, מה את צריכה את התהילה המדומה הזאת שלא מבוססת על כלום מלבד מראה ריק מתוכן? זאת הזמנה לצרות ובעיות אין סופיות.

    הרווח כולו שלך.

    אם זה מנחם אותך גם אני לא נבחרתי למלך היופי, אפילו שאמא שלי חושבת שאין יפה ממני ;o)

    • נטע פלג

      אני לא צריכה את התהילה הזו…יצאתי בתפקיד עיתונאית חוקרת ואמיצה!
      חוץ מיזה היו קטעים

  2. צב מעבדה

    נטע, לא בשביל משהו, אבל איך אפשר לפרסם מאמר כזה בלי לצרף תמונה שלך?
    עכשיו אני לא יודע אם מדינת ישראל וכל האנושות איתה הפסידה בגדול או שהשופטות בעצם עשו לך טובה.

  3. מישהי

    תגידי נטע
    באמת כל הנבחנות והמועמדות הסופיות כאלו יפות גם ללא איפור ?
    האם אין להם שום דפקט בגוף כולל צלולטיס פצעים שיער מיותר וכו’ ?
    האם את שמגדירה את עצמך מאוד יפה (אם ניסית להתקבל) האם תקפו אצליך רגשות הקנאה לאחר שראית את הבנות האחרות ? האם ירד לך הבטחון העצמי לאחר שהשווית את עצמך עם אחרות ? האם חשבת באותו רגע שאת לא יפה

    • נטע פלג

      הן ממש לא יפות להדהים אבל מה שכן יש להן גוף טוב – רזות וגבוהות ברובן
      אני אל חושבת שאני מדהימה אבל אני נראית לא רע בכלל
      והאמת שהיו שם מעטות שממש יכולות לגרום לרגשי נחיתות
      ובקשר לצלוליטיס – לא ממש התעמקתי בזה…

  4. העקרב הראשי

    הכתבה הזו הופיעה לפני איזו חצי שנה בפסק זמן, וההגינות דורשת ציון פרט זה. נכון שאין כאן הרבה חבר’ה מאוניברסיטת חיפה (למרות שהלוכד עושה רעש של מאה), אך בכל זאת צריך היה לציין שזה פורסם.

    • נטע פלג

      נכון זה פורסם בפסק זמן
      אני מתרשמת על כך שאתה זוכר את זה!!!
      אולי תספר מי אתה?

      • העקרב הראשי

        בנוף העיתונות האוניברסיטאית, אם יותר לי להגדיר זאת כך. אני זוכר את הכתבה כי היא הייתה יוצאת דופן בנוף הדברת, והזכירה סוף סוף שמדובר בעיתון ולא באוסף תמונות ודעות של עסקני האגודה מתובלים בקישקושים על סקס ברמה של מעריב לנוער.

        • נטע פלג

          אז מה שאתה אומר בעצם שהיא היתה ברמה גבוהה?
          תמיד ידעתי שנועדתי לגדולות
          וכן, העיתון היה די ירוד במחשבה לאחור
          מותר לשאול מה אתה עושה היום אם משהו בשטח העיתונות?
          ומה היה תפקידך בפסק?

          • העקרב הראשי

            במשך שנתיים. בהמשך פרשתי משם כי לא הייתי מוכן לחטוף תביעות משפטיות על הוצאה דיבה של סטודנטים זועמים שנפגעו ממדור הרכילות הפרוע, אך מושך הרייטינג: בין השאר כתבו על מישהי שהיא מצצה לבחור בראש חוצות. התקציב שלי לא היה עומד בתביעה אישית של מאות אלפי שקלים.
            סך הכל, העבודה בפסק זמן היוותה בעבורי מקפצה אל עבר פעילות מקצועית הרבה יותר רצינית, ואת זה אני לא יכול לקחת מהם. עצם זה שאתה רואה כתבה או שיר שלך שחור על גבי לבן נותנת לך רוח גבית להמשך יצירה. כתוצאה מהפידבקים החיוביים שקיבלתי המשכתי ליצור והיום אני עומד להוציא ספר בהוצאה מכובדת.

            • נטע פלג

              נחמד לדעת אם כי גם מפתיע ש”פסק זמן” הינו מקפצה לתפקידים אחרים
              מסקרן גם איפה אתה כותב
              מוכן לספר?

    • מערכת

      אין לנו כל עניין למחזר כתבות, ומן הראוי היה שהכותבת תעדכן אותנו שמדובר בכתבה שכבר פורסמה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *