היה תאריך ואולם, וכולם כבר ידעו. ואימא, היא במיוחד שונאת שינויים. גם אם המצב קשה, אז השינוי הוא למכביר יותר קשה. והיה לי קשה

למה לא להיות פזיזה?

המנוחה והנחלה

שווי בנפשך, את בסיטואציה, אוטופיה גמורה. כך לפחות את חשבת. ואיך יכולת לדעת שיש מקום נשגב יותר מזה שאת נמצאת בו עכשיו? איך אני יכולתי אני לדעת? אולי זאת רק אשליה? הזיכרון מעמעם את האמיתות, ובראיה לאחור זה נראה פחות אידילי, אבל אם לא? האם מוטלת עלינו המשימה לחפש ללא הרף את היעד העלי הבא, או שמא עלינו להתרצות במצבינו הנוכחי? איך נוכל לדעת מראש מה יעלה בגורלו של החיפוש? איך נדע – זה הטופ, מכאן אפשר רק לרדת. ואחרי כל עמלנו להגיע אליו, לא מגיע לנו לקבל אות, רמיזה, שהגענו למנוחה ולנחלה?
אם לא הייתי עוזבת אותו? אם לא הייתה לי תובנה לבחור במשעול הלא צפוי, המעורפל והלא מוכר? כי לא היה לי רע. היה לי טוב, אבל לא טוב מספיק, כך חשבתי. “יותר טוב מרבים אחרים,” אמרה לי אז אימא. וגם אבא אמר שהוא דוגל ומאמין בסיכונים, אך גם מלמל משהו שעליהם להיות מחושבים. הם לא רצו שניפרד. ידעתי. כבר הייתה לי שמלה. האמת מגיל 12 כבר יש לי שמלה, רק שכל תקופה אני משנה את הסקיצה בסנכרון מושלם עם שינויי המודה. אירוני. אני? שמלה? אחד הבגדים השנואים עליי.

לא טוב היות האדם פזיז. האמנם?

היה תאריך ואולם, וכולם כבר ידעו. ואימא, היא במיוחד שונאת שינויים. גם אם המצב קשה, אז השינוי הוא למכביר יותר קשה. והיה לי קשה. מכובד עול המחשבות וכוחה של האינרציה חזק הוא מכל.
אז הייתי פזיזה ואווילית.
“תמיד היית פזיזה, את צריכה לעצור ולחשוב לפני שאת פועלת. גם אם את בטוחה שאת צודקת”, אימא אמרה הרבה אחריי שעבר מספיק זמן וכולם כבר שכחו. נכון שעל הפזיזות שלי אני באמת משלמת מחיר כבד. הספדתי הרבה חברים אבל אני מנסה ומשתדלת להשתפר ולחיות את החיים הנכונים ואז אני נזכרת שדווקא הדברים הכי לא שקולים יכולים להניב את העידית.
ואם לא הייתי עוזבת אותו לא הייתי מכירה אותך. כמעט ונמנעה ממני היכולת לגעת כל כך גבוהה. להרגיש כל כך הרבה. ואף על פי, ואולי בעצם רק בגלל, התייסרתי עד שהגעתי הלום. והדרך הסלעית שפסעתי בה – כבר שכחתי איך זה להרגיש. לאט לאט ויתרתי. לא כי נכנעתי, פשוט כי באמת הפסקתי. להאמין. בטוהר ובטוטאליות שיש לה לאהבה. הניסיון העכיר אותי. חשבתי שמה שנלקח עם הזמן גם לא ישוב ולא אזכה לאהבה המיתולוגית הילדותית שבה חשקתי.
אז בדיוק כשקיפלתי את הדגל, טוב, האמת לא ממש בדיוק כי לקח לה קצת זמן לבוא לאהבה.
גם אם מדובר באפיזודה אני לא מצטערת על דבר שעשיתי, אלא רק מעריכה ומוקירה כל רגע ורגע של רחיפה עילאית.

יש מחיר לאהבה

אך כמו כל דבר טוב שיש לו גם מחיר, וכמו הסיוט הגדול ביותר שהינו ההצלחה, גם היא, האהבה, גובה איתה מחיר. ואני חסרת אונים משלמת. השעון שלי מתקתק אחורה, אני סופרת כל רגע. אני חיה על זמן שאול, מחכה לה למציאות המרה שתתנפץ לי בפנים אבל עד שזה יקרה אני מקלסת בפני כולם על פזיזותי.

תגובות

  1. מי אני?

    אני איתך, להיות “ראש קטן” ו “להסתפק במה שיש” אפשר תמיד…
    אומץ יש רק ליחידי סגולה.

  2. מה זאת אומרת “להיות ראש קטן” ו”להסתפק במה שיש”?! למה שמישהו ירצה להסתפק במה שיש? הרי אם אנחנו מסתפקים במה שיש ולא רוצים לשפר את החיים שלנו, איזה טעם יש להם?
    ונניח שהומלס היה אומר את זה: “אני ראש קטן, אני מסתפק במה שיש לי”, הוא מבטל כל סיכוי שאולי יש לו לשפר את מצבו!
    תפסיקו להתפשר! מגיע לנו יותר!

    • מי אני?

      למה את מתווכחת כשכולם פה מסכימים איתך מלכתחילה, אולי תביני את הנאמר לפני שאת מתקיפה??

  3. אבל למה לא לסיים את המאמר באופטימיות? למה לפחד? למה לחכות שזה יגמר?

    • מי אני?

      נראה לי שזה קשור לעניין שאנשים כבר לא מאמינים שמגיע להם טוב ואם כבר הוא מגיע זה בטח לתקופה קצרה שאחריה תבוא מכה ענקית…

  4. למה להיות פזיזה? מכיוון שכמשהו בחיים הוא אמיתי אין צורך לעצור ולחשוב פעמיים…בכל תחום ..וכשמשהו מרגיש “לא טוב” קיימת הרגשה של ריקנות..עדיף להיות שלם עם עצמך בכל מחיר…כשדלת נסגרת אלפי דלתות נפתחות…ואהבה אמיתית כשמה כן היא ללא פשרות..והיא קיימת…

  5. מאמינים בנבואה שמגשימה את עצמה??
    גם אני הייתי בקשר שבמהלכו רק פחדתי שייגמר ובסוף הוא אכן ניגמר, אני תוהה, האם אני הבאתי את זה על עצמי? עם הפחדים שהיו לי?

  6. זו לא פזיזות, יקירתי. את חשבת על זה הרבה זמן. את לא נרדמת לילות ארוכים כי אפילו שלא היה רע, ממש לא היה טוב. דמיינת איך תעשי את זה, ואיך הוא יגיב, וכל כך פחדת מהמבט שלו, שדחית את זה חודשים ארוכים. זו לא פזיזות… זה אומץ, שהבשיל בך במועד שהבשיל.

    ומה עם אהבה? אולי תבוא ואולי לא. לא לכולם זה קורה. אבל היום אני יכולה לדעת, אחרי שעברתי את התהליך שאת מתארת בדיוק, ששווה להאמין, ולצלול פנימה, ולאפשר לעצמך להרגיש, גם במחיר הכואב של להפגע, רק בשביל הסיכוי לטעום מאוויר הפסגות הזה, ולהתרגש, לרצות, לכמוה ולבכות. זה פשוט נהדר.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *