מאמא דד

לסימונה היו שדיים ענקיים. כשהלכה ברחוב, אנשים הביטו בהם והיא תמיד הבליטה אותם בגאווה. בתור לקולנוע, היו כאלה שהתחככו בה במפגיע והיא ידעה זאת. בכל מקום שעבדה בו קיררו את החדרים, כדי לצפות בפטמותיה זקורות כלוחמים במסדר המפקד. כל תינוק זב חוטם רצה שתישא אותו על כפיה, כדי שיוכל להישען. משחקי מטקות נעצרו, גלשני רוח נפלו על צדם ומצילים טבעו כשעברה בים, עם הביקיני. בחורים היו נכונים לכל דבר ובלבד שיוכלו לחזות בפלא מקרוב.

יום אחד החליטה סימונה לתת הזדמנות לאחד המחזרים. הוא היה עדין. הוא נשא חן בעיניה. באותו ערב פגשה אותו. הוא היה נלהב, אך מנוזל. הוא בזבז לסימונה גליל שלם של נייר טואלט. הוא השתעל עליה והתעטש.
סימונה נהנתה בחברתו וצינונו נעלם מעיניה. כשפתח את חולצתה, ידיו רעדו. המחזה שנגלה לעיניו היה נדיר: זוג מלונים אדירים, יפהפיים, זכים כשלג.
הוא קירב את שפתותיו לפטמותיה וינק מהם. לאחר מכן הכניס את ראשו בין הדדיים ועטף בהם את פניו. כל הלילה לש אותם שוב ושוב כאילו היה בצק תופח ולבסוף הכניס את הפטמות לנחיריו.
לפתע חש זרם אדיר של חום שהופץ על פניו. לרגע היה נדמה לו שהזרימה מאפו פוסקת.
ככל שחפן את פטמותיה בין נחיריו, הלכה נזלתו ונעלמה.
בבוקר קם בפליאה: בואנ'ה, סימונה. אני לא מאמין. באתי אלייך אתמול חצי מת. אני רק נוגע לך בחזה וקצת משחק אתו ואני קם בריא. נשבע לך, את ריפאת אותי. תגידי, מה יש לך שם בפנים? אנטיביוטיקה?

סימונה נפרדה מהבחור לשלום. היא הלכה לכיוון גן המשחקים ליד ביתה וחשבה על הדברים המשונים שאמר לה.
על אחד הספסלים התיישבה אם צעירה ותינוקה על ידיה צורח בבכי.
"איזה חמוד," אמרה סימונה לאישה.
"חמוד, חמוד, אבל הוא לא מפסיק לבכות ככה כבר יומיים," אמרה האישה לסימונה. "אני כבר לא יודעת מה לעשות אתו. העין שלו אדומה והרופא לא מקבל היום. כבר חשבתי ללכת למגן דוד אדום".
סימונה הציעה את עזרתה. היא לקחה את התינוק וערסלה אותו בזרועותיה. התינוק אך הבחין בשדיה ומיד נדבק אליהם והחל לחפש בפיו פטמה. סימונה פתחה כפתור. התינוק נשען על שדה השמאלי ומיד נרגע. סימונה לשניה הבחינה שמפטמתה נוטפת טיפת חלב אם ישירות לתוך עינו המודלקת. הילד חייך והביט לעיניה של סימונה. הדלקת נעלמה כלא הייתה.
סימונה הביטה באשה, שפיה נותר פעור."אבל…איך?… מה…? איך יש לך חלב? את בהריון? יש לך תינוק?את ריפאת את התינוק שלי.אני לא מאמינה… איך עשית את זה?" אמרה נדהמת.
מבטה של סימונה נתקע בשדיה. היא הייתה המומה. האישה קמה לחבק את סימונה ואמרה לה: "את פיה טובה. לא יודעת למה הפסקתי להאמין בכן כשהייתי קטנה".

בשבוע שלאחר מכן באה סימונה לרופא הנשים לבדיקה שגרתית.
"ד"ר גורביץ', מה שלומך? איך המיגרנות שלך? הצליחו למצוא משהו?" שאלה אותו כשנכנסה.
"עשיתי את כל הבדיקות האפשריות," אמר בשעה שפישק את רגליה על הכיסא. "עשו לי סי.טי., בדיקות דם, בדיקות אלרגיה ומה לא. פניתי אפילו לרפואה אלטרנטיבית – שיאצו ואקופונקטורה – ואת יודעת מה? גם להם אין תשובות. התייאשתי, סימונה. אני כנראה אצטרך לחיות עם זה."
לאחר מכן, כשלבשה את מכנסיה, ביקש ממנה להסיר את חולצתה. כשמישש את שדיה לוודא שאין בהם גושים, הוא חש לפתע גל של חום בכפות ידיו, שעלה במעלה מותניו, בטנו, חזו וצווארו. החום הלך וגאה עד שהגיע בשיאו אל ראשו והתיישב שם. כאבי הראש ,שלא נמצא להם מרפא בשום מקום, נעלמו בבת אחת, כאילו לא היו שם מעולם.
פניו של ד"ר גורביץ' האדימו ולחייו סמקו. הוא שמט את שדיה מבין ידיו ואחז בראשו כלא מאמין. "המיגרנה שלי הפסיקה.מה זה היה? יש משהו שלא סיפרת לי? את הילרית?"
"לא, אני כתבנית במשרה חלקית," אמרה סימונה. היא הביטה ברופא ונזכרה בבחור שפגשה ואחר בתינוק.
"אני לא מאמין למה שקרה פה. ברגע שנגעתי בשדייך, כאבי הראש חלפו. אני גינקולוג. אני בדרך כלל לא מאמין בשטויות של מכשפות, אבל תראי מה זה."

סימונה כפתרה במבוכה את חולצתה, לקחה את תיקה ומיהרה להסתלק. הבדיקה השגרתית מעולם לא כללה דיון כה מעמיק בשדיה, חשבה לעצמה. הרופא התעלם מהתור הארוך של מטופלותיו ורץ אחריה לרחוב: "תודה, סימונה, צעק לה."

סימונה שבה הביתה. בתיבת הדואר היה מונח פרסום מודפס ועליו נכתב: הסניף של מוקי ההילר עבר לשד' בן גוריון ארבע לקליניקה חדשה.
סימונה נוהגת להשליך לפח פיסות נייר שאין בהן שימוש. את המודעה על מוקי ההילר שמרה ולא ידעה למה.

בלילה חלמה חלום. בחלומה היא שולפת מתיבת הדואר שלה מודעה שהיה כתוב בה: מאמא דד, הילרית. נסו ותיווכחו.
בבוקר השכם זינקה סימונה מהמיטה. היא התלבשה במהירות ורצה לרשם החברות, פתחה תיק עוסק מורשה במס הכנסה והזמינה שלט שעליו נכתב באותיות מאירות עיניים: מאמא דד, הילינג ייחודי.

בחדר המדרגות נתקלה סימונה בשכנתה המבוגרת, שנשענה על קביים.
"שלום. מה שלומך?" שאלה אותה סימונה, "מה קרה לך?"
"אל תשאלי," אמרה השכנה, "נפלתי באמבטיה. נשברה לי עצם ברגל. אבל תעזבי אותי, מה זה השלט החדש הזה שיש לך בחצר? נהיית הילרית?"
"אפשר להגיד. כנסי אליי יותר מאוחר. אני אנסה לעזור לך עם הרגל."
השכנה הביטה בה בחשדנות, אבל יותר מאוחר נכנסה.
סימונה כרעה לרגליה של הזקנה, חלצה שד והצמידה אותו לרגלה של השכנה.
השכנה נסוגה לאחור, "מה את עושה? את סוטה!!" הזדעזעה.
סימונה הרגיעה אותה שהיא אישה הגונה ושאם תאמין בה, רגלה תתרפא. השכנה נתרצתה.
סימונה חלצה גם את השד השני והצמידה גם אותו אל העצם השבורה. השכנה נאנחה.
מקץ שלוש דקות בדיוק רגלה של האישה התחממה עד שהעצם התאחתה. האישה קמה על רגלה מלאת ספק. היא נעמדה עליה וכשראתה שהכאב נעלם, השליכה את קביה על הרצפה.
"איך עשית את זה? מה יש לך שם בשדיים? מה זה? סיליקון, או איך שקוראים לזה היום? תראי, אני לא אישה צעירה. דבר כזה יכול לקחת שנים עד שהוא מתאחה. את לא מתארת לעצמך כמה סבלתי. בחיי, את מכשפה. אני מייד רצה לספר לפייגל'ה ומירל'ה שיבואו גם.
כמה אני חייבת לך," שאלה.
סימונה הורתה לה להחזיר את הארנק לתיק. את ההוכחה שלי. קיבלת טיפול חינם. השכנה הבטיחה לסימונה סיר צ'ולענט בתמורה ויצאה בדילוגים מהמרפאה. סימונה הייתה מאוד מרוצה.
השמועה על כוחותיה של סימונה עברה מפה לאוזן ואט אט החל להתמלא יומן הפגישות של סימונה. באו תחילה זקנים ואחר כך גם צעירים חולים בשפעת. היו גם בחורים סקרנים, שעשו את עצמם חולים רק כדי לראות את השדיים המופלאים. סימונה כבר ידעה לזהות אותם והיא נתנה להם ליהנות מהמראה. "נהניתם? עכשיו תעופו מכאן", אמרה לפרחחים.

סימונה טיפחה את מקור פרנסתה באדיקות. בלילות הייתה רוחצת בחלב יאק, שיובא במיוחד מנפאל ובימים מילאה את האמבט בשמנים ארומטיים שרוקחו בשבילה בחבל יונאן, בסין.
היא הייתה מעסה את שדיה באמבט במשך שלושים וחמש דקות, מדי יום. פעם בשבוע הייתה מקבלת טיפול במגנטים, לרכז את רוב האנרגיה שבגופה בשדיים. שלוש פעמים בשבוע הגיע אליה מאמן כושר פרטי, שעבד איתה בעיקר על חיזוק שרירי החזה.
חזיותיה נתפרו במיוחד מבד משי תאילנדי, חזק דיו להחזיק את דדיה אך עדין מספיק כדי לשמרם וכל חולצותיה, החורפיות והקיציות כאחד, היו עשויות כותנה משובחת.
שדיה הפכו להיות חברה בע"מ. מטופלים חדשים נאלצו לחכות שעות בתור. כששתי המזכירות שלה היו עסוקות, הפניות היו מגיעות למוקד דד-ליין.
תוך זמן קצר הודלפה השמועה לעיתונים ועד מהרה כיכבה סימונה על שעריהם של מקומונים ומגזיני נשים. ערוצי פורנו של הטלוויזיה בכבלים פנו אליה שתככב אצלם, אך היא סירבה להם בעלבון. הטלוויזיה המסחרית הזמינה אותה להופיע בתכניות אירוח כד"ר דד ואינספור גברים שחרו לפתחה.
מזומנים זרמו לחשבון הבנק של סימונה שהלך ותפח, מעולם לא חיה ברווחה כלכלית כל כך גדולה. במחלקה לרפואה משלימה בקופת חולים הציעו לה לפתוח קליניקה משלה ולטפל בחולים שלהם. סימונה הייתה כה עמוסה, שגם להם סירבה.

כמו פטריות אחרי הגשם, ניסו לקום לסימונה מתחרות רבות. גם הן היו שופעות איברים כמותה אך לא היו בשדיהן כוחות ריפוי. כשם שהופיעו, כך נעלמו.
המתחרות צרות העין התאגדו ופנו למשטרה להאשים את סימונה בשרלטנות. יום אחד התדפק על דלתה שוטר לסגור את המרפאה. כשסימונה פתחה לו את הדלת, היא הבחינה במחלת עור על לחיו השמאלית.
"למה אתה לא מטפל בזה?" שאלה.
"מה לטפל??? זה לא כואב לי. אני רגיל. יש לי את זה מגיל ארבע עשרה. הלכתי לשני רופאי עור ושניהם אמרו לי שאין מה לעשות נגד זה," אמר והמשיך, "אבל באתי בעניין אחר."

סימונה ביקשה לעצור אותו רגע, "אני יכולה לעזור לך."
השוטר הניח את האזיקים, את הכובעואת מכשיר הטלפון הסלולרי ואמר בהססנות,"את אומרת שאת יכולה לעזור? טוב, בואי נראה. זה יכאב, תגידי?"

"ממש לא," חייכה סימונה. היא ביקשה מהשוטר לשבת ופתחה את חולצתה. שדה נחלץ מהחזייה כמו מכוח עצמו. השוטר היה בטוח שסימונה מנסה לשחד אותו מינית. הוא קפץ ממקום מושבו בבהלה, אך סימונה הושיבה אותו חזרה.
סימונה הצמידה בתנועה מיומנת את השד ללחיו, לפני שהספיק להדוף אותה.
בתום הטיפול הביאה לו סימונה מראה. הוא הביט בבבואתו, קירב והרחיק את המראה שוב ושוב.
"אני לא מאמין… מה עשית לי?… איך אני אגיד לאשתי שריפאו אותי? עם שדיים?"
השוטר אסף את חפציו מהשולחן במהירות ונמלט מהמקום בריצה.
סימונה נשמה לרווחה.

ככל שחלף הזמן כוחותיה של סימונה הלכו ותשו. היא חשה שכל מטופל שיוצא ממנה לוקח עמו מעט מהאנרגיה שיש לה. פטמותיה כאבו מצביטות, חלב האם זרם כאילו היה קרטון שלושה אחוז של תנובה.
יום אחד הגיעה אל המרפאה של סימונה זוג צעיר מותש ומבולבל, לאחר נסיונות חוזרים ונשנים להביא ילד לעולם. שמה של סימונה נודע למרחוק גם בזכות טיפולי פוריות.
סימונה חלצה את שדה בטבעיות וטפטפה על כף ידו של הבחור שמונה טיפות חלב אם מכל שד. כשהלך מאחורי הפרגוד, היא הורתה לו למרוח את הנוזל בין אשכיו.
כעבור חודש בדיוק שב הזוג מאוכזב עד מאוד. הטיפול לא עזר ודבר לא קרה.
סימונה שבה הביתה עצובה. היא הייתה עייפה וניסתה להבין איך פספסה.
גם נכה צה"ל שהופיע באותו שבוע חזר הביתה צולע, כאילו הטיפול לא היה.

הזוג עזב את סימונה ואחריו גם הנכה. השמועות נפוצו מהר וזרם המבקרים הלך והתדלדל.
הדד-ליין נסגר ומזכירה אחת נאלצה לעזוב. המאמן האישי של סימונה הפסיק את האימונים, כי ראה שגופה כבר לא עומד בנטל. יבוא השמנים וחלב היאק הפכו להוצאה כבדה מדי עבור סימונה והלקוחות שנותרו חשו בהבדל. חלב האם שהפך חומצי צרב את עורם של מספר לקוחות, שקמו והלכו בכעס באמצע הטיפול בתואנה שזו שרלטנות. סימונה מצאה עצמה מפטרת גם את מזכירתה השנייה והיא נאלצה לעבור לעבוד במקלט עירוני. המטופלים הבודדים שהגיעו לא פסקו מלהתלונן,"לא מספיק שאין פה אוויר, את כבר לא מרפאת אף אחד. הכוח נעלם לך. מה, את חושבת שלא מרגישים?" אמרה לה מטופלת, "אני יוצאת מכאן עם אותו כאב גרון," התלוננה.
מטופל אחר נפנףבצילום רנטגן ואמר,"הבטחת שייעלם לי הסרטן והנה, תראי בצילום, התפתחו לי גרורות. את עוד תשמעי מהעורך דין שלי," איים עליה.

סימונה הייתה תשושה. היא סגרה את הקליניקה למשך כמה ימים והדביקה על הדלת פתק ובו התנצלה בפני הלקוחות על יציאה לחופשה. היא הסתגרה בדלת אמותיה ולא קיבלה אורחים. היא שקעה לרחמים עצמיים קשים וכל השבוע רק בכתה.
היא כמעט לא אכלה ולפיכך כחשה עד מאוד. שדיה הלכו ואיבדו מיופיים. מי שהכיר את שדיה לא האמין שהפכו להיות כמו זוג שקי מלט ריקים.

כשמעט התאוששה, חזרה לקליניקה לבדוק מחדש את יכולותיה. במשיבון חיכו לה הודעות של אחרוני המטופלים שהחליטו לנטוש. ממררת בבכי, סגרה מאחוריה על מנעול ובריח את המרפאה. את השלט המהבהב בחצר כיסתה בבד יוטה ירוק. הטלפון היחיד שקיבלה, שעוד היה בו פוטנציאל לעידוד, היה מעיתון מקומי שביקש לכתוב כתבת שער על נפילתה של אימפריית "מאמא דד".
"את כועסת על שדייך שהביאו לך הצלחה," אמר לה חבר פסיכיאטר בגרוש שהסכימה לפגוש כעבור זמן מה.

את מעט החסכונות שעוד נותרו החלה לבזבז על סמים. היא עישנה מריחואנה כמעט מדי ערב, לפני השינה. כך יכלה להירדם בקלות. בסופי שבוע לקחה כדורים ממריצים, כדי לשרוד את בילויי סוף השבוע עם חבריה המועטים.
יום אחד התנסתה בקרטון ל.ס.ד. וכעבור זמן קצר היא החלה הוזה. בהזייתה ראתה סימונה את האלה ההודית קאלי – האלה שבוראת עולמות ומשתמשת בכוחה גם להחריבם כליל. קאלי לחשה לה: "נקמי ילדתי באלה שהפנו לך עורף. שתי את דמם. הם האמינו בך כאילו היית אלה וכשהבינו שאת רק בשר ודם, הם נטשו אותך. נקמי בהם, בתי. יש בך כוחות אלוהיים. מצאי אותם מבפנים."

עדיין תחת השפעת הסמים, נזכרה סימונה למחרת בדברי ידידה הפסיכיאטר בגרוש. קולה של האלה קאלי מההזייה לא הפסיק להדהד בראשה. סימונה החליטה לעבור ניתוח להקטנת שדיה, כדי לנקום בשדיים שבגדו בה ובלקוחות שהפנו לה עורף.

בבית החולים לניתוחים פלסטיים קיבל אותה צוות הרופאים בפליאה גדולה. מה את עושה כאן, מאמא דד? "את משמשת לנו מופת," אמר לה מנהל מחלקת שדיים, "במחלקה יש לנו פוסטר ענק של שדייך המפוארים."

"אני רוצה שדיים קטנים, ד"ר. אני רוצה להראות כמו כולן. לא רוצה יותר להתפרנס מהשדיים.אני רוצה להתקדם בזכותי, לא בזכותם," אמרה למנהל המחלקה.
"נעשה את הניתוח," הוא אמר,"אבל אני רוצה לבקש טובה. תני לי לצלם אותך אחרי, שנוסיף לפרסומות שלנו את המקרה שלך. גם מאמא דד מנתחת אצלנו. מה את אומרת?" שאל.
סימונה סירבה.

לפני שהורדמה ביקשה מהמנתח שישים את תוכן שדיה בשקיק שהביאה מן הבית.
"סימונה, זה לא מקובל. מה פתאום לשמור? אנחנו בדרך כלל משתמשים בזה למלא שפתיים דקות, עכוזים מצומקים או קמטים של עיניים. אני אפילו לא יודע אם זה חוקי," אמר המנתח.

סימונה הודיעה שלא תסכים לניתוח עד שלא יאשר לה מנהל המחלקה לקחת את השיירים.
"ד"ר סולומון, תבין, זו הייתה האימפריה שלי. התוכן של השדיים זו המזכרת היחידה שאני יכולה לשאת עמי הלאה. חוץ מזה, יש מעבדה בוונצואלה שביקשה ממני לעשות מחקר על הכוחות בשדיים שלי."

ד"ר סולומון אישר וסימונה נותחה בהצלחה.
כשהתאוששה ויצאה מבית החולים, נראתה סימונה כאחת הנשים. שדיה היו בגודל סביר. היא אפילו חייכה חיוך ראשון אחרי זמן רב במונית, בדרכה לשפך הירקון.

היא נפרדה מהנהג לשלום והלכה אל עבר גדת הנהר, כשהיא אוחזת בידה את השקיק עם תוכן שדיה. סימונה הציתה גפרור ושרפה את השקיק על תכולתו בתוך מיכל מפח שמצאה בקרבת מקום. את האפר שנוצר פיזרה בנהר.
בדרך הביתה החלה לחוש סימונה בסימנים ראשונים של הקלה. שדיה הדו פרצופיים אינם עוד והברכה שהפכה לקללה כבר אינה רובצת עליה.

יומיים לאחר מכן עשתה סימונה קניות בשוק. סביב דוכן העגבניות התאגדה קבוצת אנשים, שניהלה שיחה משתלהבת עם המוכר, הפעם לא בענייני פוליטיקה.
"מה קרה?" שאלה סימונה בסקרנות, "על מה מדברים הפעם?"
"לא שמעת?" שאל אותה המוכר, "היה זיהום בירקון. יש כבר שלושים חולים. אומרים שזה מגיפה. שמעתי רופא אחד בחדשות שאומר שאי אפשר להתרפא מזה."
האנשים מסביבה החלו להתלהם ואישה אחת, שזה עתה חזרה משיט בנהר, התעלפה.

"פאניקה כבדה בארץ בשל זיהום בים התיכון" נכתבו כותרות בעיתונים ביום שלמחרת. "מומחים סבורים שחומר מסוכן שדלף הרעיל את המים. החומר המסוכן טרם זוהה ואיש אינו יודע כיצד הגיע לנהר," אמרו קרייני החדשות.

סימונה שבה הביתה. היא סגרה את הדלת מאחוריה והחלה לקפוץ באוויר מטה ולמעלה. כשנרגעה, עצמה את עיניה והודתה בליבה לקאלי. ואז נעמדה מול המראה, הביטה בשדיה הצמוקים ואמרה, "נקמנו בהם, הא?"