סיפור קצר: נמאס לי להשקיע בבחורה, ללמד אותה מה לשמוע, מי היה מי, מי ניגן עם מי ולמה ואז זה נגמר, חצי מהדיסקים שלי אינם

מגילת גיל 30

“כל בחורה שתפגוש, הדיסקים שהיא שומעת, זה תמיד הטעם של החבר האחרון שלה. אני לא יודע למה זה, אני רוצה להכיר מישהי שיש לה טעם מוגדר. נמאס לי להשקיע בבחורה, ללמד אותה מה לשמוע, מי היה מי, מי ניגן עם מי ולמה ואז זה נגמר, חצי מהדיסקים שלי אינם.”
“תכירי,” אמרתי, זה איתן, כרבולת צהובה, אף יהודי – בהחלט יהודי – עיניים כחולות, שפתיים בשרניות ומבנה גוף דקיק.
“אז אתה מחפש מישהי שאוהבת מוסיקה והטעם שלה מוגדר.”
הסתכלתי סביבי. בשביל מישהו שמחפש מישהי עם טעם מוגדר היו הרבה יותר מידי דיסקים על המדפים שהסתירו את הקירות, עד שהחדר נראה היה עשוי מפלסטיק.
“אולי תנסה את הקיצוניות השנייה, אולי מישהי חירשת או מישהי שלא אוהבת מוסיקה בכלל.”
אז על מה נדבר? שאלו אותי העיניים הכחולות.
“אז מה אתה אוהב?” שאלתי.
“הכול, בעיקר מוסיקה איכותית.”
אהה, מה עונים על זה.
“טוב, חוצ’מזה, מה עוד? גבוהה? נמוכה? רזה, עגלגלה?”
“כדאי שהיא תהיה יותר ציפלונית ממך,” עניתי במקומו, “בנות אוהבות להרגיש שהגבר שלהן יותר חזק מהן.”
“אז את רוצה שאני אהיה הגבר שלך?”
“אני חושבת שאתה שוקל חמש קילו פחות מידי בשבילי.”
“את מצחיקה,” הוא אמר.
“כן אני יודעת, יש לך משהו לאכול?”

זה היה ערב לא חשוב, מבחינה זוגית כמובן, זה גם היה מזמן, לא נשאר לי הרבה מהערב הזה, חוץ ממשפט הפתיחה וחבר טוב. למזלו היה לו מה לאכול ומסתבר שמתחת לערימות הבלבלה, הבחור הבין דבר או שניים במוסיקה. אני לא, אבל אני יודעת להלביש לי על העיניים מבט חולמני מצועף שמקרין הבנה ואינטליגנציה גם במקומות בהן אני מהבולה גמורה. אני ממש טובה במבט, אפילו נתנו לי לכתוב על ג’אז באיזה מקומון. שנות העשרים המופלאות, לקראת גיל שלושים הפנמתי שלזייף אינטליגנציה, ידע וחוכמה מושך אליך בחורים שגורמים לך לזייף במיטה.
איתן המופלא ואני חברים טובים עד היום, פעם בשבוע הוא משמיע לי משהו חדש, וכן, יש לו חברה והיא רזה, נורא רזה, ולא מבינה שום דבר במוסיקה. היא מתמוגגת כל פעם שהיא מזהה שיר שהפך לפתיח של תוכנית טלוויזיה.
איתן ואני הכרנו כשעבדנו בפסטיבל ג’אז בים האדום אי שם בשנות התשעים. הוא נהנה מהמוסיקה, ואני מהמלון על חשבון ההפקה. אני אוהבת ג’אז, אני לא מומחית גדולה, אוהבת לשמוע, לא ברמת התסביך. את אהבה שלי גיליתי רק אחרי משפט הפתיחה המוחץ של איתן. כמובן שהקונטקסט שהמשפט נאמר בו היווה גורם מכריע, מה אני תקועה בגל החדש בגלל שהגבר האחרון שלי היה מעריץ של דייב גאהן? אין לי דעה משל או עצמי. היכן לעזאזל מסתתר חוט השדרה? יתרה מכך, כמה בחורים פסלו אותי בגלל שאין לי טעם מוגדר? כמה גברים לא רצו שאהיה כספחת על טעמם שלהם? חיש רצתי הביתה ועברתי על ערימת הדיסקים. לי כל צליל נושא מזכרת ואכן כל עטיפת פלסטיק שלחה אותי לפרצוף אחר.
באותו ערב החל חיסול החשבונות. מה חשבתי בגיל 19 שרכשתי בחשיבות עצמית את “פיירו החולם” של שינברג. אהה כן, יצאתי אז עם סטודנט למוסיקולוגיה מבר-אילן. שני דיסקים של r.e.m החננות המאנפפים שקניתי עם יואב בשנה א’ בחוג לקולנוע, הדביקות שלהם כמעט השאירה את היד שלי מחוברת לעטיפה. אולי פעם אחת צלחתי את הדיסקים הללו, משם עברתי לכמה נכסי צאן ברזל של רוק מתקדם שיכולים להרדים חולה אנסמנייה. אני לא שופטת חס וחלילה, זה פשוט לגמרי לא הטעם שלי. כל מעריצי שינברג כבודם במקומם מונח, לי החלומות של פיירו עשו סיוטים. היה מאוחר והערימה המיועדת לאוזן (השלישית) גדלה לממדי הגובה שלי. נרגשת ומלאת תחושת עצמאות הלכתי לישון. הבוקר הגיע ועמו תהיות חדשות: מה בדבר ספרים, בגדים, סרטי וידאו, מה מרכושי משמש אותי ומה מגדיר אותי? מה מהשייך לי נקנה כדי להבהיר משהו, לצעוק בשקט משהו שהשתיקה יפה לו. למה כל כך חשוב לי לרמוז בגסות שאני מתאימה ויכולה להשתלב בעולמות שלא באמת מעניינים אותי? האם זאת מחלה? האם יש לה שם? מה עולם הפסיכיאטריה אומר על זה?
כעבור שבוע היה לי הרבה מקום בארון הבגדים והמון דיסקים חדשים. בספרים לא נגעתי עד היום, אני עדיין מרגישה עירומה בלי “עיין ערך אהבה” של גרוסמן. הפחד שאוגדר כמטומטמת מכה בי מידי פעם, הספר הזה הוא מעין תעודת ביטוח קטנה, אהה היא אוהבת את גרוסמן, היא הצליחה להבין אותו. שני גפרורים החזיקו את עיניי פקוחות כשקראתי אותו, ברור לי שלא אפתח אותו שוב. התדמית, התדמית. מה יקרה אם יום אחד אפגוש בטעות מישהו שישב לידי בגילמן ובדיוק יבוא לו עליי? מה, זה יהיה בסדר שאני לא מבינה גרוסמנית?
עם השנים הבנתי שלכל בלוף יש מחיר, אני התחלתי לשלם בשלב בו חקקתי את שם הבחור על לוח ליבי. השקר שהאכלתי את עצמי בקטן יצר מפלצת בצורת שיחת יחסינו לאן. כשיש יותר מידי דברים שהיינו אמורים מתוך מכנה משותף לעשות ביחד ועניינו לי את הקצה, יצא שהביחד הפך לנפגש אחר כך. השקר הזה בא עם בונוס, אחרי כל זוגיות מושתתת על זיוף, באמת האמנתי שהזיוף הוא אני, ורצתי לחפש גברבר שהזיוף שלי היא האמת שלו. בתוך לופ, לא מבינה למה אני אף פעם לא פוגעת בול, יצרתי מאגר של דעות, חפצים ואינפורמציה שלא באמת שייכת לי, אבל כולאת אותי בתוכה.

זה מכבר עברנו לגור יחד. פי שניים תקליטים, מיליון בגדים ומקום מצומצם לספרים. בתחתית הארונית, זה לצד זה, מלאים באבק נחו להם שני הגרוסמנים שלי, ספר הדקדוק הפנימי ועיין ערך, בקיצור עיין.
“אז מה, את קרואת גרוסמן?” הוא שאל במבט חצי מעריץ.
את אישה חזקה קול פנימי ניקר בי מאחורי האוזן, אני אישה חזקה דפק ליבי בבית החזה.
“עם עיין ערך איכשהו הצלחתי להתמודד, את ספר הדקדוק נטשתי אחרי עשרים עמודים,” שמעתי אותי אומרת.
“אבל את ‘יוליסס’ קראת.”
“פעמיים,” עניתי, “את שני החלקים,” עניתי בגאווה.
“כן אהה,” הוא אמר, הגרוסמן הזה, הוא מגרד. “שנעיף?” הוא שאל.
בעיניים מנצנצות אמרתי כן. “אני מקווה שהספרים ימצאו להם בית טוב משלי, מישהו שיתענג על כול מילה, שזה יעשה לו ויברציות,” אמרתי והנחתי אותם בערימה שתלך לחנות המשומשים באלנבי.
החברים שלו ביקרו בביתנו המשותף החדש ביומולדת שלי. כל אחד בתורו הם עברו על ארון הספרים, מדפי הדיסקים והבנות אף חיטטו בארונות. אז אין לי גרוסמן, אולי אני לא עומדת בקריטריונים, אולי המסמנים שלי כבר לא מדוגמים על פי קנה המידה הנפוץ, אולי זה היה צריך לקרות קודם, מזל שזה לא קרה אחר כך. מזל טוב לי, אני אישה חזקה, עצמאית ובת שלושים.

על הכותבת שרית שכטר

רפלקסולוגית בכירה ומטפלת הוליסטית

תגובות

  1. גילוש

    אני ראשון?

    לא הבנתי כלום מהכתבה

    • איזה באלאגן ! מה זאת הכתיבה הזאת ?? צר לי, אבל לא הבנתי כלום !!!!!

      • סמדר

        שהיא מנסה להגיד שנמאס לה להיות מראה של הגברים שעוברים בחייה והיא רוצה להיות אישה חזקה עם חוט שידרה משל עצמה, ולכן לבסוף היא זורקת את הדיסקים והספרים שקנתה בגלל השפעתם של גברים שונים או על מנת להרשים גברים אחרים. אך למרות הצעד הדרמטי היא רומזת שהחוזק הוא כלפי חוץ ובפנים היא עדיין מרגישה את הזיוף.

        נדמה לי, או לפחות אני מקווה בשביל שרית, שהעריכה היתה קצת רשלנית וגרמה לרשימה להראות כבליל עמוס מדי של רעיונות שלא מגיעים לפואנטה, כי הרשימה נראית קטועה ובלתי ברורה, למרות שפה ושם יש הבזקים יפים.

        מה קרה כאן, באמת?

  2. נינה

    סיפור נפלא עם תובנות מעמיקות.

    ולמי שלא הבין, באמת שאל תרגישו רע, יש מספיק אתרים המיועדים לאנשים עם מנת משכל הזהה לשלכם

    • רוני

      את יודעת נינה, יש כמה אנשים עם מנת משכל לא רעה בכלל שלא הבינו מה ניסתה המשוררת להגיד. כן, יש פה רעיונות יפים מאד, והמסא מדליק ומאד נכון בעיני, אבל מה לעשות, העריכה (ואולי גם הכתיבה עצמה) לא משהו. קורה.
      לא צריך ישר להיכנס בכל הכוח, זה לא מעיד על חוכמה יתרה מצידך.

  3. שמעון אבונפחה

    כל אחד נהיה לי כאן מבקר תרבות עם משקפיים בגודל אבטיח

  4. מיכל

    מקסים ואמיתי. הנטיה הזו היא המחלה של הנשים לנסות ולהתאים את עצמנו לכל מיני גברים ותחומי העניין שלהם. מה שלא אמיתי אף פעם לא יחזיק מעמד.
    אני באמת מאמינה בכל כולי שכשמגיעה האהבה האמיתית אין צורך בכל אלו, הכל זורם טוב ומתאים בלי משחקים ובלי צורך להרשים בתחומי התעניינות ושאר דברים זניחים.
    אולי זה בגלל שאני עדיין לא בת 30?
    אני אשמח להישאר עם הדעות האלו גם אז….

    • עוד גבר

      אני לא בטוח שזה קשור לגיל, אני זוכר שלפני כמה
      שנים הכרתי מישהי בת 21 (ואני הייתי מבוגר ממנה)
      וסיפרתי לה שאני מתעניין בכך וכך, אז היא לאחר זמן
      מה היא סיפרה לי בהתלהבות שהיא גם מתעניינת
      בכך וכך. מכל מיני סיבות, זה לא נראה לי אמיתי
      וזה נראה כאילו זה נעשה כדי לשאת חן (שזה מחמיא)
      אבל כמו שכתבת,
      מה של אמיתי לא מחזיק, בד”כ, מעמד. אני למשל
      לא הייתי רוצה להכיר מישהי שמתעניינת
      בכל תחומי העניין שלי… אלא להיפך.
      מאד מסכים עם הגישה שלך בעניין ההתאמה –
      כשזה מתאים יודעים את זה.
      אז בקיצור, טוב (בגבול הטעם הטוב) להיות עצמך.

      • שיהיו תחומי עניין משותפים-זה הבסיס בין היתר לקשר מוצלח!

        • עוד גבר

          דווקא לא כדאי. כן כדאי, לדעתי, שתהא השלמה הדדית ויהיה בסיס אינטרסים
          משותף. אני למשל, לא מחפש מישהי שממש מתעניינת במחשבים…

          • אינטרסים דומים-חשוב מאוד(מטרות והשקפות זהות) אבל מה זה בדיוק השלמה הדדית?

            • עוד גבר

              נניח שהגבר מבין ומתעניין בתחום A והאישה מבינה
              ומתעניינת בתחום B, אז להם בתור יחידה זוגית יש הבנה
              ועניין בתחומים A ו-B, זה יכול להיות יתרון על פני בני-זוג
              שמבינים רק ב A או רק ב B, מצד שני אם שניהם כבמקרה
              האחרון מבינים ומתעניינים באותו תחום, הם יכולים, אולי
              להפרות זה את זו ולהעמיק את הבנתם בתחום.

  5. קרנישל'ה

    בחיי , נחמד מאוד…
    נמאס כבר לשמוע על ההוא שלא רוצה סקס וההיא שמדברת על קקי ופיפי …..בללה בלה בלה

    הטעם הוא אישי לכל אחד ואחת …

  6. אופטימוס פריים

    בכל זאת היום ט”ו בשבט וצריך לציין את זה איכשהו.
    רוב הבנות שהיכרתי אהבו לשמוע: ” הכל, הכל, שירים שקטים, גלגל”ץ. לא מזרחי” אחת אפילו נהגה להקליט דיווחי תנועה ולשמוע אותם באותם בווקמן תוך כדי ג’וגינג, אבל זה לא באמת חשוב. אבל אם הבנזוג שלך מעשיר אותך במוזיקה ספרות או כל דבר אחר שהוא משובח, לא צריך להשליח אותו רק בגלל שכבר נפרדתם, זה זילות של ערך היצירה נראה לי וחבל. נהנה אצלי למשל, בזכות הקשר האחרון יש לי את האוסף המלא של בקסטריטבויס, ואת הספר של בריטני ולין ספירס (אמא שלה) “מלב אל לב”

  7. שרית

    1. שיט, שוב לא אזכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ.
    2. אולי נחבאת לה פה, בין הכלים אירוניה קטנה, אנו עדיין בט’ באב, יום החורבן, זה של בית המקדש,זה שבנה שלמה ולא אהרון הכוהן, שלא זכה לחדור לארץ המובטחת (לידיעת הח”כית עיבל גבריאלי)
    3. מכל מלמדי השכלתי (או שכלתי, לא זוכרת בדיוק איך זה מופיע במקורות), הכתוב אינו מניפסט נגד הפרייה הדדית, אלא תובנה קטנה על חוט השדרה של הטעם האישי שלי, שגילה אלי את פניו בגיל מתקדם.
    4. בהיותי רכה בשנים, הייתי בטוחה שעד גיל 30 אבורך בבעל שלובש חליפה לעבודה, שני ילדים, רישיון נהיגה ושתי מכוניות בצבע אפור מטאלי, שחונות בחנייה פרטית של קוטג’ נאה בהרצלייה הצעירה. הזמן זז קדימה ואני נתקעתי בחיים סטודנטיילים עד היום הזה. עיפה מנסיונות להבין לאן הוא נעלם, ולמה כל כך מהר (הזמן), ניסיתי לנחם את עצמי בדברים הטובים שהגיל מביא עימו. אולי להבין על עצמך שאת נוחה להשפעה זה לא גליק גדול אבל זה גם משהו. כמו רבות וטובות ממני בנקודה מסויימת בחיים בחרתי שלא להנשא לגבר החלומות של אמא שלי להתחיל לרצות את מה שיש לי. את גבר החלומות שלי הכרתי כשגמרתי לנקות את עצמי מהשפעות הסביבה, במקרה שלי מדובר בהשפעות שהפכו להזדהות ונסיונות להכנס בדלתות לא לי.

  8. צב מעבדה

    סיפור יפה. רק צריך להשמר מללכת עם המסר רחוק מדי, כי אין שום רע בללמוד מאחרים. זאת אחת הדרכים הטובות ביותר ללימוד, וקרוב לוודאי גם המהנה שבהן.

    מלבד שני היתרונות הגדולים הללו, זאת בוודאי הדרך הזולה ביותר ללמוד, כל מה שצריך זו רק טיפת ענווה.

  9. אינדי_גו דורכת על המשקפיים

    אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת כאן. התופעה שאת מתארת, שאני קוראת לה *זליג סינדרום*, איפיינה גם אותי בגיל צעיר יותר. אני משייכת את זה לחיפוש מודל הזדהות כשאתה לא שלם עם המודלים שהציבו לך בבית.

    בגיל צעיר יותר לקיתי בזה בגדול. את כל כתבי פרויד, פחות או יותר, ולא מעט פילוסופיה יוונית, גמאתי בגיל 16 כי זה שהיה איתי היה מאוד עמוק בזה, והיה חשוב לי להשתלב בעולם שלו. אחר כך הלכתי ללמוד משהו, בגיל 18, רק בגלל שהחבר שלי למד אותו, ועד היום לא ברור לי איך בדיוק השליתי את עצמי שהמקצוע ההוא מתאים לי, אבל באמת שחשבתי ככה. כיום זה פשוט נשגב מבינתי.

    לקח זמן עד שהאני שלי התגבש, והבנתי שזה בסדר לדבר עם מישהו ולא להכיר אף תקליט של הלהקה האהובה עליו, ולהגיד “לא מכירה” במשיכת כתפיים, מבלי להתפתל או להרגיש שאני לא בסדר.
    עם זאת, באמת שעובר פה גבול דק, כי רוב האנשים בחיי העשירו אותי, כל אחד בתחומיו, או לפחות פתחו לי חלון לעולם שקודם ראיתי רק מרחוק. יש לא מעט תחומי התעניינות שלי שהתחילו מתוך עניין בזה שעמד מולי, וכאדם סקרן ומתעניין, זה גם צפוי היה שארצה לדעת ולהכיר, מה שנקרא “להתפתח”.

    אני חושבת שהמקום בו עובר קו האבחנה בין אדם פתוח שנותן לסביבתו להעשיר אותו, לבין זליג סינדרום, הוא ביכולת שלנו להגיד “לא” לדברים שהם לא באמת אנחנו. כלומר, ביכולת שלא לזייף על מנת למצוא חן. ואני למדתי להגיד את ה”לא” הזה, וכיום האני שלי מגובש מספיק בכדי לדעת איך לעשות אינטגרציה של הזולת בצורה שהיא לגמרי אני. וזה לקח זמן, וכן, אם לשים אצבע, גיל שלושים הוא פחות או יותר הגיל שבו אני יכולה להגיד שהתגבשתי סביב עצמי.

    • מזדהה לגמרי עם מה שכתבת, אינדי. השפעות חיצוניות תמיד קיימות, את האהבה למוסיקת רוק
      קיבלתי מאחיי המבוגרים ממני בגיל פעוט למדי, אבל למדתי לברור מתוך זה מה בדיוק אני אוהבת, ללימודים באוניברסיטה הגעתי די במקרה בעקבות מישהו ספציפי אבל מצאתי לי בתוך זה את התחום שאותו אני אוהבת יותר ובו אני אתמקד.

      אבל נכון שיש משהו יותר מלהיב להיכנס לתוך משהו ולאמץ משהו שמישהו אהוב עליך רוצה, ובגיל צעיר יותר חשבתי שיש כזה דבר “תאומים בנשמה” ואפשר ליצור את זה אולי באופן מלאכותי, עם הזמן למדתי שזה פשוט לא כך. או שדווקא במישהו שכל כך שונה ממך אתה יכול לאתר את השביב שמדליק אותך, שמצית את הדמיון שלך.

      בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין כל רע בסינדרום זליג לזמן קצוב, אוהבת לשמוע סיפור חייהם של אנשים אחרים, לעולמם שלהם שכל כך שונה מעולמי להיכנס לשעה קלה לעולם חדש ושונה לסרוק אותו , ובנקודה מסוימת לסגת חזרה לעולם שלי, אבל עם קצת השפעות ואולי אפילו תובנות מסוימות שאימצתי בחזרה. זאת דרך אחרת להסתכל על זה, ואת ההזדהות המלאה
      נטשתי גם כן בערך בגיל שלושים.

  10. ליאורה

    היי שרית,
    מותק של סיפור! שמחה לשמוע שמצאת את אהבתך בלי לוותר ולזייף את עצמך,
    וד”ש משנות העשרים הסוערות שלנו…
    (פעם, לפני אלף שנה בערך, חיממו ישבנינו את אותה מגמה לתסריטאות באותו חוג… זוכרת?)
    אוהבת,
    ליאורה.

    • ליאורה מתוקתי, מתגעגעת המון, חיה באותו המקום, עונה לאותו מספר טלפון. מצפה לתגובה במייל שלי, שרית

  11. שרית, אם ספר סרט מוסיקה שהכרת בעקבות בן זוגך מוצאת חן בעיניך, אין בכך רע – אדרבה. יופי של תובנות בלי שמץ ציניות. הנה הוא בא האבל, ואכן אבל למה?
    סוג של תובנות כאלו יש לחיות ולשמש דוגמא בעצמך לא? לחיות את התובנות הללו משום שאם בעקבות קריאת המאמר שלך אלך למצוא לי חיים, אעשה סדר בארון בספרים בדיסקים וכו זה יהיה העתקה של תובנה לא שלי ומשהו שלא בא ממני, וזה עושה אותי קופיף, לא?
    רגע, אז מה המסקנה בעצם את שואלת?
    נו נו הדיון הזה, שכל אחד יעשה לעצמו חושבים וימצא את דרך המלך לחיים מאושרים אפילו שהוא כבר בן 30.

  12. אלמוני

    את מאוד חכמה מאוד מוכשרת . אבל הפוזות לא הולמות אותך ממש לא. עדיף שתקראי משהו שבעיקר את אוהבת לקרוא תלכי על משהו שרוב החברים שלך לא אהבו אולי. ותבחרי דיסקים לפי ידע שלך או המלצות בעיתון . אין דבר יותר טוב שאת יכולה להיות יותר מאת עצמך במקרה שלך במיוחד זו לא קלישאה.

  13. ש' מהשב"כ

    אם במגילת גיל ה-30 לא הגעת לכלום, כשתגדלי ותדעי מה את רוצה מעצמך ומהסביבה, תתקשרי………

  14. שלומצי

    אכן, אנחנו מכירות מוסיקה, ספרות, קולנוע ואומנות מהסובבים אותנו. אין בכך שום דבר פסול, להפך. אני נפתחתי להמון סוגי מידע ועושר תרבותי שאולי לא הייתי מכירה קודם ואני מברכת על כך. מצד שני, האקסים שלי למדו והכירו המון ממני. זה העניין של לתת ולקחת. להשאיר את הדברים שאוהבים ולגרש את הרעים. וכמובן, לדאוג להעביר וללמד את הבאים בתור, כדי שכולם יהנו וילמדו להעריך איכות.

  15. ענבר

    החבר שלי חולה על האתר הזה. הוא אמר לי – בננות זה שוס, משהו סוף הדרך. אז נכנסתי גם. ואני רוצה לומר לכם שהאתר אכן שוס, סוף הדרך כמו שהוא אומר :-)))))

  16. מנת המשכל שלי גבוהה ביותר.
    פר,
    לא הבנתי הרבה מהסיפור.
    אבל זה שאת כותבת , זה כבר הופך אותך למיוחדת.
    תמשיכי, אבל תתמקדי.
    קחי לתשומת לבך שלהרבה מקוראיך לא היה את הבנת הנקרא.
    זה לא הם , זה את.
    אבל תמיד יש פעם שניה
    בהצלחה יקירתי.

  17. מירי

    מזדהה מאד, מקסים!

  18. נראה לי מאד מזוייף כל הסיפור הזה.
    לאבד את האני שלי למען מישהו אחר לא מקובל עליי בכלל….

    • האם זה שאלה של לאבד את האני שלי או בעצם אי הכרת האני מספיק בשביל לדעת מה טוב ומתאים ?
      באיזה מקום נראה לי שחיפוש עצמך בתוך אנשים שמוגדרים כבר בעצמם הוא מעין מפלט מפני עצמך.. ובעצם האם אנחנו מקבלים את עצמנו מספיק בשביל לעמוד ולהגיד “זה אני – קחו אותי כמו שאני ”
      ויותר מזה האם אנחנו מספיק חזקים בשביל לקבל דחיה?

  19. אל לכם להיות צבועים רבותיי! כולנו מזויפים בשלב זה או אחר של חיינו בכדי להרשים אנשים, ורק אלו מביניכם שלא כנים עם עצמם עד הסוף לא יודו בזה.
    כמובן שכמו בכל דבר בחיים לא צריך להיתפס לקיצוניות. אין כל רע בלקבל השראה מאנשים אחרים, אבל ברור שגם חובה עלינו לפתח טעם אישי ומוגדר.
    אהבתי..

  20. קוראת

    הן שעושות אותנו. אולי מוסיקה היא לא חלק ממערך הבחירות שלך להגדרת עצמיותך, אבל אני מכירה המון גברים שהמוסיקה שהם אוהבים, הידע העצום שיש להם והעובדה והאופן שבו הם עסוקים בו פשוט בונה את מי שהם. הם בדרך כלל בחורים מופנמים ומבריקים, וכדאי לדגור עליהם קצת… בגיל 30 זה עובר גם להם…
    ובכל זאת: הרחוב שבו אנחנו שוכרים דירה, הבגדים, העבודה, החברים, כמעט הכל (רק משפחה לא בוחרים…) זה אנחנו.
    אני שמחה שמצאת מישהו שבחר בחירות שאהבת, ולהיפך – זה נותן תקווה לנו האנשים הקטנים…

  21. להיחשף (במקום להידחף) כדי לתת דעת (לחשוב על מה טעמי/דעתי/נסיוני),
    לתת דעת כדי להיתגבש (להחליט מה דעתי)
    להיתגבש כדי להגדיר.(לתת לזה שם/ לא מר בקול רם)..

    נהניתי לקרוא את סיפור ההגדרה שלך.
    טוב שיש מי שחושף לחשיבה על הגדרה.

    נראה לי, שזה לאו דווקא גברים שחושפים אותנו לדברים, לעתים גם משפחה כמו שציינת או “איתןים/יות”
    וכנראה שאנו גם זקוקים לאקט סימבולי בצורה שונה שיפריד אותנו מדעותיהם (או שאנחנו זורקים דברים אחרת – למשל לצד המשעמם של הכוננית).
    מה שבטוח ואמרו זאת לפני: שמה שעוזר להיחשף גם עוזר בסופו של דבר להיתגבש.

    מחווייתי האישית ומשהו שנראה לי שכדאי לזכור הוא שדברים שלא אהבנו עכשיו יכול להיות שימצאו את דרכם אל אהבתנו אח”כ.
    שווה לפתוח את אותו גרוסמן אצל מישהו אחר (או אצלך אם שמרת אותו) בעוד כמה שנים, לעלעל שוב ולבדוק…לא?

    חוץ מזה, האם רק נדמה לי או שגם אתן מזהות יצר אגרנות משווע אצל חברינו הגברים?

  22. גלי לי

    הכנות הזאת שאנו מסוגלים להכיל בתוכנו רק בבשלותינו,
    איזו הקלה!כתבה מקסימה ומקורית.תודה!

  23. קפה הפוך

    לי יש דוקא בעיה הפוכה – הטעם שלי מאוד מגובש, אם זה במוסיקה, ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ומה לא, אבל לבחורים שאני מוצאת את עצמי איתם – בחורים אינטיליגנטים לכל הדעות – דוקא אין טעם מגובש, וזה לא מפריע להם בכלל.

  24. בת שלושים +

    יוחזרו הסיפורים על הזיונים, מיד לאלתר ובדיעבד

  25. שרית,
    אהבתי את הקטע בגלל הפשטות שעומדת בבסיסו- נכון, זאת לא המצאת הגלגל התובנה הזאת לגבי ההשפעות שלהם עלייך, אבל עובדה שעוד כמה אנשים פה אמרו “וואלה, נכון”.
    מה שיפה זה שלא חייבים לזרוק לפח מה שנשאר כשהוא הולך. מותר לקחת משהו. וכמו שלמדתי משהו כמעט מכל אחד שהייתי איתו,אז גם הכרתי עוד להקה, קראתי עוד ספר.
    ועד היום כשאני שומעת במקרה את ז’ילברטו ז’יל ברדיו, אני מחייכת לעצמי ויודעת שפעם לא היה לי מושג, והנה- נשאר לי משהו מההוא שעשה לי הרבה לבכות…
    יישר כוח

  26. ממש ממש משעמם……
    מזה פה?!?!?!?
    מעדיפה אותם מעניינים וישירים בלי כל הבולשיט הזה מסביב!!!!!!!!!
    תודה!!!!!

  27. שרית יקרה
    תאמיני או לא אבל גם גרוסמן התבגר לו והחליף את פלצנות וגיבובי החוכמה שרק בעמידה על הראש ניתן היה להבינם, בסיפור משובח שיעשה לך רק טוב
    אז לרוץ לקנות או לקחת ממישהו את “מישהו לרוץ איתו”
    וכמה טוב שאנשים משתנים לפעמים
    קריאה נעימה
    : 0 )

  28. שרית יקרה
    תאמיני או לא אבל גם גרוסמן התבגר לו והחליף את פלצנות וגיבובי החוכמה שרק בעמידה על הראש ניתן היה להבינם, בסיפור משובח שיעשה לך רק טוב
    אז לרוץ לקנות או לקחת ממישהו את “מישהו לרוץ איתו”
    וכמה טוב שאנשים משתנים לפעמים
    קריאה נעימה
    : 0 )

  29. שרית יקרה
    תאמיני או לא אבל גם גרוסמן התבגר לו והחליף את פלצנות וגיבובי החוכמה שרק בעמידה על הראש ניתן היה להבינם, בסיפור משובח שיעשה לך רק טוב
    אז לרוץ לקנות או לקחת ממישהו את “מישהו לרוץ איתו”
    וכמה טוב שאנשים משתנים לפעמים
    קריאה נעימה
    : 0 )

  30. שרית יקרה
    תאמיני או לא אבל גם גרוסמן התבגר לו והחליף את פלצנות וגיבובי החוכמה שרק בעמידה על הראש ניתן היה להבינם, בסיפור משובח שיעשה לך רק טוב
    אז לרוץ לקנות או לקחת ממישהו את “מישהו לרוץ איתו”
    וכמה טוב שאנשים משתנים לפעמים
    קריאה נעימה
    : 0 )

  31. הלו הלו, גם את עלית לי הרבה כסף (בדיסקים) אחרי שלימדת אותי לאהוב ג’אז… אחלה מאמר ואוהב אותך!

  32. אני נהנתי מאוד מספרים של גרוסמן, ואפילו קראתי יותר מפעם אחת.
    כמו בספרים הטובים של מרגרט אטווד, יש באיזה שהוא שלב של הקריאה
    שמתחילים להרגיש כאילו מנואלה של עצב שהופכת ומסובבת לך את הבטן.

    ולנו, האנשים העצובים, זה נעים (בסוגו).

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *