מגילת גיל 30

"כל בחורה שתפגוש, הדיסקים שהיא שומעת, זה תמיד הטעם של החבר האחרון שלה. אני לא יודע למה זה, אני רוצה להכיר מישהי שיש לה טעם מוגדר. נמאס לי להשקיע בבחורה, ללמד אותה מה לשמוע, מי היה מי, מי ניגן עם מי ולמה ואז זה נגמר, חצי מהדיסקים שלי אינם."
"תכירי," אמרתי, זה איתן, כרבולת צהובה, אף יהודי – בהחלט יהודי – עיניים כחולות, שפתיים בשרניות ומבנה גוף דקיק.
"אז אתה מחפש מישהי שאוהבת מוסיקה והטעם שלה מוגדר."
הסתכלתי סביבי. בשביל מישהו שמחפש מישהי עם טעם מוגדר היו הרבה יותר מידי דיסקים על המדפים שהסתירו את הקירות, עד שהחדר נראה היה עשוי מפלסטיק.
"אולי תנסה את הקיצוניות השנייה, אולי מישהי חירשת או מישהי שלא אוהבת מוסיקה בכלל."
אז על מה נדבר? שאלו אותי העיניים הכחולות.
"אז מה אתה אוהב?" שאלתי.
"הכול, בעיקר מוסיקה איכותית."
אהה, מה עונים על זה.
"טוב, חוצ'מזה, מה עוד? גבוהה? נמוכה? רזה, עגלגלה?"
"כדאי שהיא תהיה יותר ציפלונית ממך," עניתי במקומו, "בנות אוהבות להרגיש שהגבר שלהן יותר חזק מהן."
"אז את רוצה שאני אהיה הגבר שלך?"
"אני חושבת שאתה שוקל חמש קילו פחות מידי בשבילי."
"את מצחיקה," הוא אמר.
"כן אני יודעת, יש לך משהו לאכול?"

זה היה ערב לא חשוב, מבחינה זוגית כמובן, זה גם היה מזמן, לא נשאר לי הרבה מהערב הזה, חוץ ממשפט הפתיחה וחבר טוב. למזלו היה לו מה לאכול ומסתבר שמתחת לערימות הבלבלה, הבחור הבין דבר או שניים במוסיקה. אני לא, אבל אני יודעת להלביש לי על העיניים מבט חולמני מצועף שמקרין הבנה ואינטליגנציה גם במקומות בהן אני מהבולה גמורה. אני ממש טובה במבט, אפילו נתנו לי לכתוב על ג'אז באיזה מקומון. שנות העשרים המופלאות, לקראת גיל שלושים הפנמתי שלזייף אינטליגנציה, ידע וחוכמה מושך אליך בחורים שגורמים לך לזייף במיטה.
איתן המופלא ואני חברים טובים עד היום, פעם בשבוע הוא משמיע לי משהו חדש, וכן, יש לו חברה והיא רזה, נורא רזה, ולא מבינה שום דבר במוסיקה. היא מתמוגגת כל פעם שהיא מזהה שיר שהפך לפתיח של תוכנית טלוויזיה.
איתן ואני הכרנו כשעבדנו בפסטיבל ג'אז בים האדום אי שם בשנות התשעים. הוא נהנה מהמוסיקה, ואני מהמלון על חשבון ההפקה. אני אוהבת ג'אז, אני לא מומחית גדולה, אוהבת לשמוע, לא ברמת התסביך. את אהבה שלי גיליתי רק אחרי משפט הפתיחה המוחץ של איתן. כמובן שהקונטקסט שהמשפט נאמר בו היווה גורם מכריע, מה אני תקועה בגל החדש בגלל שהגבר האחרון שלי היה מעריץ של דייב גאהן? אין לי דעה משל או עצמי. היכן לעזאזל מסתתר חוט השדרה? יתרה מכך, כמה בחורים פסלו אותי בגלל שאין לי טעם מוגדר? כמה גברים לא רצו שאהיה כספחת על טעמם שלהם? חיש רצתי הביתה ועברתי על ערימת הדיסקים. לי כל צליל נושא מזכרת ואכן כל עטיפת פלסטיק שלחה אותי לפרצוף אחר.
באותו ערב החל חיסול החשבונות. מה חשבתי בגיל 19 שרכשתי בחשיבות עצמית את "פיירו החולם" של שינברג. אהה כן, יצאתי אז עם סטודנט למוסיקולוגיה מבר-אילן. שני דיסקים של r.e.m החננות המאנפפים שקניתי עם יואב בשנה א' בחוג לקולנוע, הדביקות שלהם כמעט השאירה את היד שלי מחוברת לעטיפה. אולי פעם אחת צלחתי את הדיסקים הללו, משם עברתי לכמה נכסי צאן ברזל של רוק מתקדם שיכולים להרדים חולה אנסמנייה. אני לא שופטת חס וחלילה, זה פשוט לגמרי לא הטעם שלי. כל מעריצי שינברג כבודם במקומם מונח, לי החלומות של פיירו עשו סיוטים. היה מאוחר והערימה המיועדת לאוזן (השלישית) גדלה לממדי הגובה שלי. נרגשת ומלאת תחושת עצמאות הלכתי לישון. הבוקר הגיע ועמו תהיות חדשות: מה בדבר ספרים, בגדים, סרטי וידאו, מה מרכושי משמש אותי ומה מגדיר אותי? מה מהשייך לי נקנה כדי להבהיר משהו, לצעוק בשקט משהו שהשתיקה יפה לו. למה כל כך חשוב לי לרמוז בגסות שאני מתאימה ויכולה להשתלב בעולמות שלא באמת מעניינים אותי? האם זאת מחלה? האם יש לה שם? מה עולם הפסיכיאטריה אומר על זה?
כעבור שבוע היה לי הרבה מקום בארון הבגדים והמון דיסקים חדשים. בספרים לא נגעתי עד היום, אני עדיין מרגישה עירומה בלי "עיין ערך אהבה" של גרוסמן. הפחד שאוגדר כמטומטמת מכה בי מידי פעם, הספר הזה הוא מעין תעודת ביטוח קטנה, אהה היא אוהבת את גרוסמן, היא הצליחה להבין אותו. שני גפרורים החזיקו את עיניי פקוחות כשקראתי אותו, ברור לי שלא אפתח אותו שוב. התדמית, התדמית. מה יקרה אם יום אחד אפגוש בטעות מישהו שישב לידי בגילמן ובדיוק יבוא לו עליי? מה, זה יהיה בסדר שאני לא מבינה גרוסמנית?
עם השנים הבנתי שלכל בלוף יש מחיר, אני התחלתי לשלם בשלב בו חקקתי את שם הבחור על לוח ליבי. השקר שהאכלתי את עצמי בקטן יצר מפלצת בצורת שיחת יחסינו לאן. כשיש יותר מידי דברים שהיינו אמורים מתוך מכנה משותף לעשות ביחד ועניינו לי את הקצה, יצא שהביחד הפך לנפגש אחר כך. השקר הזה בא עם בונוס, אחרי כל זוגיות מושתתת על זיוף, באמת האמנתי שהזיוף הוא אני, ורצתי לחפש גברבר שהזיוף שלי היא האמת שלו. בתוך לופ, לא מבינה למה אני אף פעם לא פוגעת בול, יצרתי מאגר של דעות, חפצים ואינפורמציה שלא באמת שייכת לי, אבל כולאת אותי בתוכה.

זה מכבר עברנו לגור יחד. פי שניים תקליטים, מיליון בגדים ומקום מצומצם לספרים. בתחתית הארונית, זה לצד זה, מלאים באבק נחו להם שני הגרוסמנים שלי, ספר הדקדוק הפנימי ועיין ערך, בקיצור עיין.
"אז מה, את קרואת גרוסמן?" הוא שאל במבט חצי מעריץ.
את אישה חזקה קול פנימי ניקר בי מאחורי האוזן, אני אישה חזקה דפק ליבי בבית החזה.
"עם עיין ערך איכשהו הצלחתי להתמודד, את ספר הדקדוק נטשתי אחרי עשרים עמודים," שמעתי אותי אומרת.
"אבל את 'יוליסס' קראת."
"פעמיים," עניתי, "את שני החלקים," עניתי בגאווה.
"כן אהה," הוא אמר, הגרוסמן הזה, הוא מגרד. "שנעיף?" הוא שאל.
בעיניים מנצנצות אמרתי כן. "אני מקווה שהספרים ימצאו להם בית טוב משלי, מישהו שיתענג על כול מילה, שזה יעשה לו ויברציות," אמרתי והנחתי אותם בערימה שתלך לחנות המשומשים באלנבי.
החברים שלו ביקרו בביתנו המשותף החדש ביומולדת שלי. כל אחד בתורו הם עברו על ארון הספרים, מדפי הדיסקים והבנות אף חיטטו בארונות. אז אין לי גרוסמן, אולי אני לא עומדת בקריטריונים, אולי המסמנים שלי כבר לא מדוגמים על פי קנה המידה הנפוץ, אולי זה היה צריך לקרות קודם, מזל שזה לא קרה אחר כך. מזל טוב לי, אני אישה חזקה, עצמאית ובת שלושים.