מול התצלום

בוקר אחד נפקחו עיניו בחדר שנראה לו זר. חלון, דלת עץ שהצבע החום שלה מתקלף בכמה מקומות, ארון-בגדים סגור, שולחן-לילה ועליו כמה עיתונים. הוא נוטל אחד מהם וקורא את הכותרת: “ארצות-הברית מצטרפת למלחמה.” האותיות, שהיו פעם שחורות צהובות עכשיו. התאריך כמעט מחוק. הכותרת הזאת משתרעת על-פני חצי העמוד. מתחתיה הוא קורא באותיות קטנות יותר: “העולם חייב להיות מקום מבטחים לדמוקרטיה. שלום העולם חייב להיות מוצב על יסודות החופש המדיני, שעמדו כבר בניסיון. אין לנו מטרות אנוכיות. אין אנו רוצים בכיבושים, ולא בהשתלטות על זולתנו. אין אנו מבקשים פרס לעצמנו על הקורבנות שנקריב ללא תמורה. אין אנו אלא כוח לוחם אחד בשורת הלוחמים לזכויות האדם. נצא ידי חובתנו כאשר תובטחנה זכויות אלו ככל שניתן להבטיחן בתוקף אמונת האומות וחירותן.” ה-6 באפריל 1917. פניית הנשיא וילסון אל הקונגרס.

הוא מחזיר את העיתון לערימת-הנייר. בחוץ נושבת רוח. אולי יורד גם גשם. זגוגית-החלון מכוסה אד כבד. מבטו נח על הקיר הלבן. הוא מכווץ את עיניו. טריק ישן שלמד מסבו. “כיווץ קטן אחד ועוד מצמוץ, וכבר אתה נמצא מעבר לגבול הדק,” היה סבו אומר. עכשיו נגלית לו תמונתו של הסב. על הקיר, בתצלום שחור-לבן ענקי, ממוסגר סבו במדים של פרש קיסרי שסוגרים על גופו הצר והארוך בכפתורי נחושת ממורקים שהנציחו בבוהק את הבזק נורתו של הצלם. חרב בתוך נדן ארוך מלווה את הירך והשוק, נעצרת בקצהו העליון של המגף השמאלי. הוא שואל את עצמו איך הגיע אל החדר הזה. ואיך לא הבחין מיד בתצלום הענקי? הוא משפיל לרגע את מבטו, אבל העיניים לא יכולות להפסיק לראות את מה שהלב רוצה, והוא מביט שוב בתצלום. שפמו השחור של הסב ושפתיו הקפוצות מקרינים על פניו שלווה וביטחון. מבטו החודר של הסב ממש חולף על פניו וכמעט פוגע בו. הוא רוצה לעזוב את המיטה ולצאת מן הבית. הוא קם וניגש לארון-הבגדים. הוא פותח את אחת הדלתות. חליפות-מדים דהויות תלויות בתוכו על קולבי-עץ. במראה המוצמדת לדלת הארון הוא רואה את עצמו. המכנסיים שלו קרועים, החולצה שלו לא מגוהצת, וכמובן, כמובן שחסרים בה כמה כפתורים. הוא סוגר את הדלת וחוזר למיטה. האם התעורר כרגע או שהתכוון להירדם? “כמו לכל דבר, גם לגבול הדק יש שני צדדים,” נהג סבו לומר, “וכמו שזה עם כל גבול, גם כאן אתה חייב להחליט באיזה צד אתה עומד.” הוא שוכב על הגב, כר נוצות ענקי מתחת לראשו. המבט שלו מרוכז בתצלומו של קצין-הפרשים הקיסרי. הוא רואה את הסב יושב על כורסת קטיפה גבוהה וקולו רועם כמו תמיד על אוזניו של הילד: “כל העיתונים מלאים שקרים. הפאשיזם לא יעבור. אנחנו נעצור את האינפלציה. עוד לא נולד מי שישבור את חיל-הפרשים הקיסרי. פלשתינה או לא כלום. אפשר להיות יהודי.”
“איזה שטויות,” שומע הילד את קולה של המשרתת, “האיש הזה חולה.” כמו מברקים מקוטעים שמצטלבים אי-שם בחלל האינסופי, שבו אין רעם אדיר יותר מהדממה עצמה, נושרים הדברים האלה לתוך אוזניו, נשפכים אל תעלת מבוא השמע החיצון, נתקלים בקרום התוף שהודף אותם על-גבי תנודות זעירות לתוך האוזן התיכונה, ומשם, דרך קרום החלון הסגלגל, הם יגיעו אל שבלול האוזן הפנימית. רעידותיו של החלון הסגלגל ירעידו את הנוזל שבתוך השבלול. גלים יתחילו לנוע לעבר קצוות סיבי העצבים. מלופפים זה בתוך זה הם יזרמו למוח, ושם, באפלולית של לא-חושך ולא-אור שממנה איש עוד לא חזר, הם ייעלמו עד שיופיעו שוב ביום מן הימים. כמו עכשיו. הסב מת בסוף החורף הראשון אחרי הפסקת-האש, רחוק מהקיסרות, רחוק מהמלחמות שלו. לקראת הסוף הוא היה תשוש מאוד. קדרות כיסתה אותו והוא נעטף בתוכה מתוך השלמה כועסת. הוא ביקש שיוציאו את כל התצלומים מהחדר שלו. סיור מחזור קיץ 1907 הקורס הגבוה לרכיבה הררית 1908. נשף-הריקודים הקיסרי בגנים המלכותיים. היציאה לחזית. הקיסר בשלהי סתיו 1915. קצין-הפרשים הצעיר מצדיע לו אישית. הוא וחבריו לחיים ולמוות מול תותחי האיטלקים בטריאסטה. ליאון, פרדי, זיגפריד, אדולף, קרול, לופו, אברם, פאול וכל השאר. “המלחמה הייתה חייבת לפרוץ,” סיפר שנים רבות לאחר שהכל נגמר, “עוד לפני ה -28 ביוני, כשנורו היריות בסראייבו, ידעתי שהמלחמה הגדולה תפרוץ. המלחמה כבר שכבה בשקט ורק חיכתה להזדמנות בשביל להתפרץ.” “אמרת את זה למישהו?” הוא שאל אז את סבו. הזקן צחק כל כך חזק שאי-אפשר היה לעצור אותו. “אם אמרתי את זה למישהו? למי יכולתי להגיד? עם מי אפשר היה פעם לדבר? עם מי אפשר בכלל לדבר?” “קשקושים ששווים כמו חצילים שרופים,” הייתה האומנת-עוזרת-מבשלת אומרת, “האיש הזה חולה.” אבל התצלומים הורדו מן הקירות והוצאו מן החדר כפי שביקש. מה שנשאר היו כתמים צהובים. בכתמים האלה, שאיש לא טרח לסייד מאז, הוא מביט עכשיו, הנכד.
המלחמה הגדולה של הזקן לא נגמרה למעשה אף פעם. היא המשיכה להשתולל במוחו של הזקן כמעט עד יומו האחרון. הארצות היו אחרות, השפות השתנו. במקום קציני-הפרשים עטורי-השפמים באו תצלומים של נערים, של גברים צעירים, כמעט ילדים. אבל בתוך המסגרות השחורות היה להם תמיד אותו מבט מבוהל של ילד שהופתע כשהוא גונב רגע אחד לעצמו באמצע המשחק המכונה לפעמים החיים. מעט פליאה, קצת רוגז, טיפה של פחד. “צריך להיזהר מהמוות כמו מאש,” היה הסב נאנח, “זה מה שאני יכול להגיד לך.” באותם ימים זרמו תצלומי הילדים מהחזית בקצב של שלושה ליום. ומיד אותו חיוך.
הסב צדק, אבל הסוף היה אחר לגמרי. את המחזה כתב מישהו אחר. הוציאו את הזקן לאוורור כמו שמיכת פוך במרפסת חורפית שטופת שמש. אבל השמש מחממת רק את מי שרוצה להתחמם, והוא לא ביקש כלום. כמו עץ, שבלי שום סיבה נראית לעיל מסרב ביום אביב אחד ללבלב. אפשר להכריח עץ ללבלב?

המילים האחרונות שלו היו: “העולם חייב להיות מקום מבטחים לדמוקרטיה… אין לנו מטרות אנוכיות, אין אנו רוצים בכיבושים ולא בהשתלטות על זולתנו… אין אנו מבקשים פרס לעצמנו על הקורבנות שנקריב ללא תמורה… על הקורבנות שנקריב ללא תמורה… על הקורבנות שנקריב ללא תמורה…” הוא עלה על כיסא בחדרו והקריא את הצהרת הנשיא וילסון בקול שבור וחנוק ואמר: “מה היה אומר הקיסר לו שמע לו שמע” ואז נפל על הרצפה ומת. העיתון שהחזיק בידו נפרש על פניו וכיסה אותם. השישה באפריל אלף תשע מאות ושבע-עשרה, ב-28 בפברואר 1971.
ממרומי התצלום מהרהר ודאי הסב בנכדו. תמיד הגה חיבה מיוחדת לילד בן השלושים. “תזכור שאני מחכה לך שם למעלה,” חייך אליו פעם, וכשאמר למעלה הצביע על האדמה. “אבל אל תמהר,” צחק, “אני אחכה בסבלנות עד שתבוא.” הוא מביט עכשיו בתצלום הגדול. עיניו של הסב מביטות בו. הנכד בן השלושים מסיר את עיניו ממבטו של קצין-הפרשים בן השלושים. איזה תצלום ישאיר הוא, ולמי? האד נעלם מזגוגית החלון. האוויר צלול ורואים את האופק. האופק הוא גבעות מכוסות פרדסים רטובים. הוא קם, ניגש לחלון ופותח אותו. ברחוב החולי פוסעת לאיטה אישה עגלגלה ובידה סל מלא ירקות. האור ברחוב רך ויכול להיות אור-דמדומים או אור-שחר. הוא חש דקירה מתוקה בלבו ומשהו חם גואה בו ומתמזג עם נשימתו. קולות של ילדים מגיעים לאוזניו ומיד הם נגלים לעיניו, לובשים מעילים וכובעי-צמר, ילקוטים כבדים על גבם, הם צועדים במעלה הרחוב. הוא קורא לאחד מהם ושואל אותו מה התאריך היום, אבל הילד מושך בכתפיו ומתרחק. הוא מסתובב ומחפש משהו בחדר. במיטה הזוגית הרחבה, בין הסדינים החומים, ישנה אשתו. שערה הסמיך מכסה על פניה. נשימתה רכה. על שולחן הלילה מונחים כמה ספרים ורדיו שחור. דלת ארון-הבגדים פתוחה למחצה. בתוך הארון תלויים הבגדים שלהם. על השידה נערמים עיתונים. הוא חוזר לחלון וסוגר אותו. האישה מתנועעת, אולי בתוך חלום. הוא מביט בה לרגע, הולך למטבח ומרתיח מים לקפה.

כפר סבא, 1978.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *