בננות בנות שמרשות לעצמן
השמים התעטפו באפילה המוחלטת שגזר הלילה על העולם, שחורים וכהים בלי ירח, כמעט בלי כוכבים. עמדתי כשאפי צמוד לחלון ועיני קרועות לרווחה, מנסות לשווא לפלח את החשיכה הסמיכה, לרגע דימיתי לראות את צלליתו הארוכה והצרה מופיעה בעיקול הרחוב ומתקרבת לעבר מעונינו המשותף, רגע קצר אחר כך התבדיתי. ההתכווצויות שבשיפולי כרסי התפוחה הלכו ותכפו, ניגשתי בפעם המיליון באותו הערב למכשיר הטלפון, כאילו אם אקפיד להתמיד ולנסות שוב ושוב יעלם בסופו של דבר הקול המתכתי שעל הקו, זה שמודיע לי בלאקונית, "קו הטלפון נותק זמנית עקב אי תשלום."
שתי הקטנות ישנו בחדר הסמוך. ניגשתי אליהן והבטתי בפנים הזהובות והשלוות. שרית, הגדולה שלי, נאנחה בשנתה, היא רק בת עשר, אבל באינטואיציה מפותחת, גם אם רכה בשנים, היא מצליחה להבין שמשהו כאן ממש לא בסדר. כל ערב מחדש, היא מתייצבת מולי, דרדקית שדופה, נמוכת קומה, נועצת בי את המבט הירוק והחודר שלה ושואלת בקול דקיק מתי יחזור אבא הביתה.
"אבא עובד קשה," אני עונה חרישית, משפילה את עיני בניסיון נואש להתחמק מעיניה המתריסות בשאלה, בשאלות, כל כך הרבה שאלות.
כבר שבועיים שלא ראתה אותו, אם בכלל טורח לחזור, הוא עושה זאת בשעות הקטנות של הלילה, מבושם ועייף, נופל שדוד על המיטה המשותפת שלנו כשהוא עדיין לבוש בבגדיו. בבוקר, כשהשתיים יוצאות יחד לבית הספר, הוא עדיין שקוע בשינה עמוקה. הוא לא רואה אותן בחולצות הפוליאסטר התכולות שלהן המגוהצות למשעי, בחצאיות הג'ינס הקטנטנות ובשתי הצמות הקלועות להן מאחורי האוזניים. כך הן פורצות להן מהבית בריצה, יורדות בשעטה בגרם המדרגות התלול, כשהילקוטים הענקיים מרקדים להם בעליצות על גבן הדקיק.
כשהשמש נמצאת במרכז השמיים הוא מקיץ סוף סוף משנתו, לוגם מכוס הקפה השחור והממותק שכבר ממתינה לו מוכנה על השיש במטבח. הוא לובש את אחת מחליפות ההוגו בוס שלו, עונב לצווארו עניבת ארמאני, מסיט קווצת שיער שחורה, עבותה וסוררת ממצחו, אוסף את תיק העור היקר שלו וכך יוצא הגבר המטורזן שהיה לבעלי, ללא אומר ודברים מהבית.
חריץ חיוור ודק מסתמן בשמיים שמולי, הוא סודק את השחור, מתרחב לאיטו ופוער קרע גדל והולך בעטיפת הלילה הכהה שמנמנמת לה מעל לגגות העיר. הכאב החותך מתחזק, התדירות שלו גוברת. אני חוככת בדעתי מה לעשות, אם ארד לטלפון הציבורי שנמצא תחת הבניין שלנו לא אצליח לעלות חזרה, מכה בי הוודאות ומכווצת את גרוני. אני מחליטה להמתין, בעוד זמן קצר בלבד תעלה השמש ואז אוכל להקיש בדלת הסמוכה, של חווה, השכנה.
אני פוסעת לאיטי בחדרים הדוממים, הקירות סביבי מתקלפים, בתום החוזה, כשנצטרך לפנות את הדירה שבקומה הרביעית נסייד אותה ונכין אותה לקראת בואה של משפחה חדשה. כרגע הארעיות היא מנת חלקינו, כל שנתיים נעקרים, נמלטים באישון לילה ומותירים אחרינו שובל של חובות שמשתרך אחרינו, רודף אותנו ולא נותן לנו להתחיל מחדש.
אני נצמדת שוב לחלון ונזכרת בבוקר יום האתמול. שרית נצמדה לאותו החלון ואני תלשתי אותה ממנו בתנועה מהירה, המבקרים שלנו לא הספיקו לראות את פניה הזעירות סוקרות אותם בעניין מהול בסלידה. כמה דקות אחר כך התקרבו צעדים לעבר דלת הכניסה, הפעמון צלצל, היסיתי את הבנות. בבת אחת נאלמנו דום שלושתנו, הגובים הגברתנים שמחוץ לדלת צלצלו שוב, משלא נענו, עזבו את המקום. הקלה מלווה בבחילה השתלטה עלי, אך התחושה הזאת לא שרדה זמן רב מדי, היא התחלפה מיד בכעס נוראי. נכנסתי לחווה כדי להשתמש בטלפון, ידעתי שהיא תשמע את השיחה אבל לא חשתי כל מבוכה, בשנתיים הקצרות שאנחנו גרים בדירה שברחוב התמר היא הייתה עדה פעמים רבות למבקרים הבלתי רצויים שלי, היא ראתה את הטלוויזיה יוצאת החוצה, אחר כך את הספות, הווידיאו ומערכת הסטריאו, לאט לאט התרוקנה הדירה שלנו לנגד עיניה. חייגתי את הספרות במשרד של בעלי, "רק במקרה חירום", היה מתרה בי שוב ושוב, לבל אפריע חלילה את מוחו הקודח בשעת היצירה. קול נשי מתפנק ענה בצדו השני של הקו "הוא לא עובד כאן יותר," אמר הקול האלמוני. הנחתי את השפורפרת על קנה, הכעס התחלף בריקנות, קיתונות של כלום נשפכו עלי באחת.
כבר שנים שאני מופעלת על ידי טייס אוטומטי, מזמן לזמן מחרידה סופה מזדמנת את היציבות של הטייס הזעיר ששוכן בתוכי ומניע אותי בלי לחשוב יותר מדי, בלי להרגיש, בלי לשאול שאלות. הרגעים בהם נחרד הטייס הם רגעים מסוכנים, המטוס עלול להתרסק ואז מי ידאג לבנות? וודאי שלא אביהן, הטייס שלי יודע את זה ולכן הוא מקפיד לעמוד על המשמר. כשרגש זה או אחר מאיים להשביתו הוא לא ניבהל, בכל פעם מחדש הוא מתאושש, מתעשת במהירות ואוחז מחדש בהגאים שנשמטו מידיו, כשהקהות הרגשית ממשיכה לנווט אותו בינות לרוחות הפרועות שמטלטלות אותנו.
אני עייפה וכל גופי כואב, אני מתיישבת על הכורסה המרופטת שבסלון הבית ומדליקה את הטלוויזיה הקטנה, את הגדולה לקחו הנושים, אבל את זו, רק 14 אינץ', הצלחנו להסתיר מהם בחדר של הבנות תחת ערמות של בגדים. השלג שעל המסך מרצד לי מול העיניים, הכבלים נותקו גם הם, הערוץ הממלכתי והערוץ השני כבר נמים את שנת הלילה שלהם כמו כל העולם, נותרתי לגמרי לבד – רק אני, כמה ציפורי לילה וכמה עטלפים שמסתבכים בענפי עץ הצפצפה הנושק לבניין. אני מלטפת את הבטן שמשתפלת לה מעל לרגליי, דקיקות כל כך ועם זאת מצליחות לשאת את הכרס הענקית.
אני יודעת בדיוק מתי נוצר העובר שהלילה סיים להתהוות בבטני, לא ממש קשה לנחש בהתחשב בעובדה שבשנתיים האחרונות קיימנו יחסים, בעלי ואני, פעם אחת בלבד. רבות תהיתי למה הגבר הצעיר הזה לא מעוניין בי יותר, אני יכולה להבחין בראשים שעדיין מסתובבים אחרי כשאני עוברת ברחוב, במבטים הסוקרים כשאני נכנסת לחדר. העור שלי, שלא ידע תכשיר קוסמטי מימיו, עדיין צח, רענן ומתוח והגוף שלי רזה וגמיש, רק השיער הזהוב והחלק שלי, מקור גאוותי, הלבין כליל. אחת לחודש אני מתייצבת במספרה, מכסה את ראשי בכימיקלים ומשחזרת את הפאר שהיה ואיננו עוד. כבר חודשיים לא ביקרתי אצל שרה'לה, הספרית שלי, הרבה כסף אני חייבת לה, חודשים שלמים לא שילמתי. היא מכירה אותי כבר שנים ולכן התאזרה בסבלנות אין קץ, אבל אחרי הכל גם היא בעלת משפחה, אז בימים אלה כשאני רואה אותה צועדת מולי אני ממהרת להשפיל את פני ולעבור במהירות לצדו השני של הרחוב, והשביל האפור שחוצה את שערי מסגיר את השיבה שנצבעה בזהב.
השחר הפציע, אני נוקשת קלות וחווה פותחת לי את הדלת, מיד, בלי שאלות, היא מובילה אותי אל מכשיר הטלפון, גבוהה היא צועדת לפני רעמת שיער הדובדבן שלה מקפצת לה על גבה. אני מחייגת אוטומטית את הספרות. הקול המוכר החם והמנחם מעברו השני של הקו עונה במהירות, כמו המתין לי, הוא ערני ונמרץ למרות השעה המוקדמת.
"אבא אני צריכה להגיע מיד לבית החולים," אני אומרת.
אבא שלי, גם הוא למד לא לשאול שאלות. נזכרתי בצהריי יום השבת לפני כחודש, השמים היו צלולים, הדבר היחידי שהכתים אותם היה העשן שהיתמר לעברם מהברביקיו שלנו, הילדות התרוצצו בבגדי ים סביב הבריכה שבחצר ביתם של הורי, הדשא שאך נגזם הוריק תחת אורה המסנוור של השמש והבשר העסיסי נחרך לו על גבי הגריל ומילא את האוויר בניחוחות שגרמו לקיבות שלנו לפצוח בשיר הלל. אסתי, אחותי הגדולה, הגיעה באיחור עם בעלה, שני הילדים ושתי חברות. אחת מהחברות, בלונדית עגלגלה, ראתה את בעלי ומיהרה אליו בשמחה.
"יוסי מה אתה עושה פה," היא קראה, "ואיפה שירה, החלטתם לקחת קצת חופש אחת מהשני?"
יוסי שלי החוויר וכולנו מיהרנו לכבוש את מבטינו בקרקע, הבנות קפצו למים יחד עם בני דודיהן שהצטרפו להמולה.
"דורית, זו שרון אחותי וזה יוסי בעלה," אמרה אסתי. החיוך העליז על פניה של הצעירה הבלונדינית קפא, היא הסמיקה ממבוכה. שרית יצאה מהבריכה נוטפת מים, סבא אני רעבה, היא קבלה בטרוניה.
מי רוצה סטייק? שאל אבי.
"זה בשר משובח," תרם יוסי את חלקו לשיחה, "קנינו אותו במזרע."
עמדתי מול המקרר המלא בכל טוב, מה אכין לבנות לבית הספר? מרחתי את הסנדוויצ'ים שלהן בשוקולד בלגי בעודי ממתינה לאבי. פעם ביומיים דאגה אמי למלא את המקרר שלנו בכל שנדרש כדי להשקיט את בטנן של הקטנות. היא הייתה מגיעה אלינו כשהיא נושאת עמה סלים עמוסים לעייפה ומטפסת במדרגות כשאבי ממהר בעקבותיה, בדרכה החוצה תמיד הקפידה לטמון כמה שטרות עמוק בתוך כף ידי.
הערתי את שרית, העיניים הירוקות נפקחו והביטו בי הלומות שינה.
"היום תחזרו מבית הספר לבית של סבתא וסבא," הסברתי לה.
"יש," היא צעקה וקפצה במהירות מהמיטה.
"אמא נוסעת לבית החולים כדי להביא לך את האחות החדשה, כמו שדיברנו, את זוכרת, נכון?"
חצי שעה אחר כך הילדות כבר היו בדרכן לבית הספר, נעלתי את דלת הכניסה כשאמי תומכת בי ואבי נושא את התיק שהכנתי מראש. ירדנו במדרגות בזהירות, הכאבים התגברו, חרקתי שיניים והמשכתי לצעוד לעבר הוולוו הישנה והמצוחצחת של הורי. נכנסתי למכונית ונצמדתי לחלון, הבטתי החוצה לעבר הדרך המשתנה וידעתי שגם הפעם, אני אעשה את זה בלעדיו. אחרי עשר שנות נישואין, עשר שנות המתנה מתוחה לרגע בו יתעשת ויחליט להיות אבא, יחליט להיות בעל, נואשתי מלחכות לאחד שתמיד בושש להגיע. בלילה, אם יואיל לחזור הביתה, הוא ימצא את הפתק שלי על השולחן במטבח, "אני בבית החולים, הילדות אצל ההורים שלי, מזל טוב יש לך בת."
שתי הקטנות ישנו בחדר הסמוך. ניגשתי אליהן והבטתי בפנים הזהובות והשלוות. שרית, הגדולה שלי, נאנחה בשנתה, היא רק בת עשר, אבל באינטואיציה מפותחת, גם אם רכה בשנים, היא מצליחה להבין שמשהו כאן ממש לא בסדר. כל ערב מחדש, היא מתייצבת מולי, דרדקית שדופה, נמוכת קומה, נועצת בי את המבט הירוק והחודר שלה ושואלת בקול דקיק מתי יחזור אבא הביתה.
"אבא עובד קשה," אני עונה חרישית, משפילה את עיני בניסיון נואש להתחמק מעיניה המתריסות בשאלה, בשאלות, כל כך הרבה שאלות.
כבר שבועיים שלא ראתה אותו, אם בכלל טורח לחזור, הוא עושה זאת בשעות הקטנות של הלילה, מבושם ועייף, נופל שדוד על המיטה המשותפת שלנו כשהוא עדיין לבוש בבגדיו. בבוקר, כשהשתיים יוצאות יחד לבית הספר, הוא עדיין שקוע בשינה עמוקה. הוא לא רואה אותן בחולצות הפוליאסטר התכולות שלהן המגוהצות למשעי, בחצאיות הג'ינס הקטנטנות ובשתי הצמות הקלועות להן מאחורי האוזניים. כך הן פורצות להן מהבית בריצה, יורדות בשעטה בגרם המדרגות התלול, כשהילקוטים הענקיים מרקדים להם בעליצות על גבן הדקיק.
כשהשמש נמצאת במרכז השמיים הוא מקיץ סוף סוף משנתו, לוגם מכוס הקפה השחור והממותק שכבר ממתינה לו מוכנה על השיש במטבח. הוא לובש את אחת מחליפות ההוגו בוס שלו, עונב לצווארו עניבת ארמאני, מסיט קווצת שיער שחורה, עבותה וסוררת ממצחו, אוסף את תיק העור היקר שלו וכך יוצא הגבר המטורזן שהיה לבעלי, ללא אומר ודברים מהבית.
חריץ חיוור ודק מסתמן בשמיים שמולי, הוא סודק את השחור, מתרחב לאיטו ופוער קרע גדל והולך בעטיפת הלילה הכהה שמנמנמת לה מעל לגגות העיר. הכאב החותך מתחזק, התדירות שלו גוברת. אני חוככת בדעתי מה לעשות, אם ארד לטלפון הציבורי שנמצא תחת הבניין שלנו לא אצליח לעלות חזרה, מכה בי הוודאות ומכווצת את גרוני. אני מחליטה להמתין, בעוד זמן קצר בלבד תעלה השמש ואז אוכל להקיש בדלת הסמוכה, של חווה, השכנה.
אני פוסעת לאיטי בחדרים הדוממים, הקירות סביבי מתקלפים, בתום החוזה, כשנצטרך לפנות את הדירה שבקומה הרביעית נסייד אותה ונכין אותה לקראת בואה של משפחה חדשה. כרגע הארעיות היא מנת חלקינו, כל שנתיים נעקרים, נמלטים באישון לילה ומותירים אחרינו שובל של חובות שמשתרך אחרינו, רודף אותנו ולא נותן לנו להתחיל מחדש.
אני נצמדת שוב לחלון ונזכרת בבוקר יום האתמול. שרית נצמדה לאותו החלון ואני תלשתי אותה ממנו בתנועה מהירה, המבקרים שלנו לא הספיקו לראות את פניה הזעירות סוקרות אותם בעניין מהול בסלידה. כמה דקות אחר כך התקרבו צעדים לעבר דלת הכניסה, הפעמון צלצל, היסיתי את הבנות. בבת אחת נאלמנו דום שלושתנו, הגובים הגברתנים שמחוץ לדלת צלצלו שוב, משלא נענו, עזבו את המקום. הקלה מלווה בבחילה השתלטה עלי, אך התחושה הזאת לא שרדה זמן רב מדי, היא התחלפה מיד בכעס נוראי. נכנסתי לחווה כדי להשתמש בטלפון, ידעתי שהיא תשמע את השיחה אבל לא חשתי כל מבוכה, בשנתיים הקצרות שאנחנו גרים בדירה שברחוב התמר היא הייתה עדה פעמים רבות למבקרים הבלתי רצויים שלי, היא ראתה את הטלוויזיה יוצאת החוצה, אחר כך את הספות, הווידיאו ומערכת הסטריאו, לאט לאט התרוקנה הדירה שלנו לנגד עיניה. חייגתי את הספרות במשרד של בעלי, "רק במקרה חירום", היה מתרה בי שוב ושוב, לבל אפריע חלילה את מוחו הקודח בשעת היצירה. קול נשי מתפנק ענה בצדו השני של הקו "הוא לא עובד כאן יותר," אמר הקול האלמוני. הנחתי את השפורפרת על קנה, הכעס התחלף בריקנות, קיתונות של כלום נשפכו עלי באחת.
כבר שנים שאני מופעלת על ידי טייס אוטומטי, מזמן לזמן מחרידה סופה מזדמנת את היציבות של הטייס הזעיר ששוכן בתוכי ומניע אותי בלי לחשוב יותר מדי, בלי להרגיש, בלי לשאול שאלות. הרגעים בהם נחרד הטייס הם רגעים מסוכנים, המטוס עלול להתרסק ואז מי ידאג לבנות? וודאי שלא אביהן, הטייס שלי יודע את זה ולכן הוא מקפיד לעמוד על המשמר. כשרגש זה או אחר מאיים להשביתו הוא לא ניבהל, בכל פעם מחדש הוא מתאושש, מתעשת במהירות ואוחז מחדש בהגאים שנשמטו מידיו, כשהקהות הרגשית ממשיכה לנווט אותו בינות לרוחות הפרועות שמטלטלות אותנו.
אני עייפה וכל גופי כואב, אני מתיישבת על הכורסה המרופטת שבסלון הבית ומדליקה את הטלוויזיה הקטנה, את הגדולה לקחו הנושים, אבל את זו, רק 14 אינץ', הצלחנו להסתיר מהם בחדר של הבנות תחת ערמות של בגדים. השלג שעל המסך מרצד לי מול העיניים, הכבלים נותקו גם הם, הערוץ הממלכתי והערוץ השני כבר נמים את שנת הלילה שלהם כמו כל העולם, נותרתי לגמרי לבד – רק אני, כמה ציפורי לילה וכמה עטלפים שמסתבכים בענפי עץ הצפצפה הנושק לבניין. אני מלטפת את הבטן שמשתפלת לה מעל לרגליי, דקיקות כל כך ועם זאת מצליחות לשאת את הכרס הענקית.
אני יודעת בדיוק מתי נוצר העובר שהלילה סיים להתהוות בבטני, לא ממש קשה לנחש בהתחשב בעובדה שבשנתיים האחרונות קיימנו יחסים, בעלי ואני, פעם אחת בלבד. רבות תהיתי למה הגבר הצעיר הזה לא מעוניין בי יותר, אני יכולה להבחין בראשים שעדיין מסתובבים אחרי כשאני עוברת ברחוב, במבטים הסוקרים כשאני נכנסת לחדר. העור שלי, שלא ידע תכשיר קוסמטי מימיו, עדיין צח, רענן ומתוח והגוף שלי רזה וגמיש, רק השיער הזהוב והחלק שלי, מקור גאוותי, הלבין כליל. אחת לחודש אני מתייצבת במספרה, מכסה את ראשי בכימיקלים ומשחזרת את הפאר שהיה ואיננו עוד. כבר חודשיים לא ביקרתי אצל שרה'לה, הספרית שלי, הרבה כסף אני חייבת לה, חודשים שלמים לא שילמתי. היא מכירה אותי כבר שנים ולכן התאזרה בסבלנות אין קץ, אבל אחרי הכל גם היא בעלת משפחה, אז בימים אלה כשאני רואה אותה צועדת מולי אני ממהרת להשפיל את פני ולעבור במהירות לצדו השני של הרחוב, והשביל האפור שחוצה את שערי מסגיר את השיבה שנצבעה בזהב.
השחר הפציע, אני נוקשת קלות וחווה פותחת לי את הדלת, מיד, בלי שאלות, היא מובילה אותי אל מכשיר הטלפון, גבוהה היא צועדת לפני רעמת שיער הדובדבן שלה מקפצת לה על גבה. אני מחייגת אוטומטית את הספרות. הקול המוכר החם והמנחם מעברו השני של הקו עונה במהירות, כמו המתין לי, הוא ערני ונמרץ למרות השעה המוקדמת.
"אבא אני צריכה להגיע מיד לבית החולים," אני אומרת.
אבא שלי, גם הוא למד לא לשאול שאלות. נזכרתי בצהריי יום השבת לפני כחודש, השמים היו צלולים, הדבר היחידי שהכתים אותם היה העשן שהיתמר לעברם מהברביקיו שלנו, הילדות התרוצצו בבגדי ים סביב הבריכה שבחצר ביתם של הורי, הדשא שאך נגזם הוריק תחת אורה המסנוור של השמש והבשר העסיסי נחרך לו על גבי הגריל ומילא את האוויר בניחוחות שגרמו לקיבות שלנו לפצוח בשיר הלל. אסתי, אחותי הגדולה, הגיעה באיחור עם בעלה, שני הילדים ושתי חברות. אחת מהחברות, בלונדית עגלגלה, ראתה את בעלי ומיהרה אליו בשמחה.
"יוסי מה אתה עושה פה," היא קראה, "ואיפה שירה, החלטתם לקחת קצת חופש אחת מהשני?"
יוסי שלי החוויר וכולנו מיהרנו לכבוש את מבטינו בקרקע, הבנות קפצו למים יחד עם בני דודיהן שהצטרפו להמולה.
"דורית, זו שרון אחותי וזה יוסי בעלה," אמרה אסתי. החיוך העליז על פניה של הצעירה הבלונדינית קפא, היא הסמיקה ממבוכה. שרית יצאה מהבריכה נוטפת מים, סבא אני רעבה, היא קבלה בטרוניה.
מי רוצה סטייק? שאל אבי.
"זה בשר משובח," תרם יוסי את חלקו לשיחה, "קנינו אותו במזרע."
עמדתי מול המקרר המלא בכל טוב, מה אכין לבנות לבית הספר? מרחתי את הסנדוויצ'ים שלהן בשוקולד בלגי בעודי ממתינה לאבי. פעם ביומיים דאגה אמי למלא את המקרר שלנו בכל שנדרש כדי להשקיט את בטנן של הקטנות. היא הייתה מגיעה אלינו כשהיא נושאת עמה סלים עמוסים לעייפה ומטפסת במדרגות כשאבי ממהר בעקבותיה, בדרכה החוצה תמיד הקפידה לטמון כמה שטרות עמוק בתוך כף ידי.
הערתי את שרית, העיניים הירוקות נפקחו והביטו בי הלומות שינה.
"היום תחזרו מבית הספר לבית של סבתא וסבא," הסברתי לה.
"יש," היא צעקה וקפצה במהירות מהמיטה.
"אמא נוסעת לבית החולים כדי להביא לך את האחות החדשה, כמו שדיברנו, את זוכרת, נכון?"
חצי שעה אחר כך הילדות כבר היו בדרכן לבית הספר, נעלתי את דלת הכניסה כשאמי תומכת בי ואבי נושא את התיק שהכנתי מראש. ירדנו במדרגות בזהירות, הכאבים התגברו, חרקתי שיניים והמשכתי לצעוד לעבר הוולוו הישנה והמצוחצחת של הורי. נכנסתי למכונית ונצמדתי לחלון, הבטתי החוצה לעבר הדרך המשתנה וידעתי שגם הפעם, אני אעשה את זה בלעדיו. אחרי עשר שנות נישואין, עשר שנות המתנה מתוחה לרגע בו יתעשת ויחליט להיות אבא, יחליט להיות בעל, נואשתי מלחכות לאחד שתמיד בושש להגיע. בלילה, אם יואיל לחזור הביתה, הוא ימצא את הפתק שלי על השולחן במטבח, "אני בבית החולים, הילדות אצל ההורים שלי, מזל טוב יש לך בת."
מקסים. ריגשת אותי עד דמעות. הזדהתי עם מה שכתבת , למרות שאצלי זה שונה מאוד.
כתוב יפה ומרגש. כן.
אבל לא מובן לי למה אשה אשר יודעת שלא רק שבעלה לא חושק בה אלא מסתובב בפני כולי עלמא עם עלמות שונות עד אשר חושבים אותן לבנות זוגתו, לא רק שלא קמה ועוזבת, אלא מביאה ממנו עוד ילד, מביאה ילד לחיי עוני, יחס קר ומנוכר מצד האבא, רודפים אחריהם נושים, היא דואגת לבלונד שאין לה כסף לשלם עליו, אז למה? שגם היא תסבול? צודקת.
אני רק מקווה שבשביל להעיר את האבא לא תזדקקי לעשרה ילדים.
לשמחתי אני לא האישה הזאת, מדובר בסיפור בדוי. אבל יש יותר מאישה אחת שחיה תחת נסיבות פחות מראויות (למשל נשים מוכות) ועדיין נשארת במערכת היחסים המקרבנת שהיא נמצאת בה.
למה הן עושות את זה? לפסיכולוגיה האנושית סיבות משלה.
לא חשבתי שזה מקרה שלך היות וקראתי מאמר קודם שלך ולכן לא חיברתי בינך לבין הדמות:-).
אני חושבת שאין סוף לפסיכולוגיה, כן, גם במקרה של האשה הזו, אבל את יודעת מה? הגיע הזמן להפסיק לחפש תשובות/תרוצים אצל הפסיכולוגים, לרגע נעצור ונסתכל על החיים שלנו ולא נהיה אגואיסטים ונחשוב על טובת ילדינו. ילד בעיניי לפחות, צריך לעמוד בראש מעינינו, ולא מילימטר פחות, אני נתקלת לאחרונה בנשים שחושבות שילד יביא פתרון לחיי הזוגיות שלהם, וזה לא ככה, ממש לא.
ההשוואה לנשים מוכות בטלה ומבוטלת מעיקרה. אין לערוך כל אנלוגיה בין הדמות מהמאמר לאשה מוכה. אם את רוצה להיכנס לדיאלוג בגין תאוריות שונות לגבי נשים מוכות, אני מוכנה לרשום לך מה האסכולות אומרות לגביהן במפורט. האשה הזו היא גם לא קורבן בעיניי. הגבר אינו יפה נפש זה ברור. אבל הבחירה שלה היא ברורה, היא רוצה את הגבר שלה גם אם תבכה על בלונד שערה עד יום מותה.
בכל מקרה, הנקודה שאני שמה עליה דגש, היא לא מדוע אותה אשה לא עוזבת את הבית, אלא מדוע ולמה דווקא עכשיו באמצע כל הבלאגן היא מביאה עוד ילדה לעולם. ילדים זה שמחה, ילדים זו לא הדרך להשאיר את הבעל בסביבה.
בעיקרון אני מסכימה איתך. אבל בחיים לא תמיד הכל פשוט וברור(הלוואי שהיה). אני לא בטוחה שההשוואה לנשים מוכות מופרכת כל כך. הדינמיקה של התעללות דומה הרבה פעמים אבל הקו שכל אחד מאיתנו מותח (קו ה"עד כאן") הוא המשתנה מאחד לשני, וכמובן דרכי ההתעללות. בכל מקרה כפי שאמרתי, בגדול את צודקת – היא את הבחירה שלה עשתה (בגבר ולא בילדים). אמנם כתבתי את הדמות אך אני לא יכולה להגיד שאני מזדהה עם הבחירה שלה.
אז נציין נקודה לזכותך, גם כאשר את לא מזדהה את יודעת לתת לה ביטוי בצורה מוכשרת.