מחזור החיים

לא במקרה ההתחלה שלנו היתה ביום ההולדת שלי והסוף ביום ההולדת שלך.
אין מקרה.
התחלה באביב, כשהכל פורח – סוף בסתיו, כשהכל נובל.
הכל נכון, קצב, מהות.
אהבה נולדה, חוותה ילדות, התלהבות, נערות, משבר גיל ההתבגרות – שזה משבר שיש עימו עדיין תקווה כי החיים רק התחילו, כי הכל עוד יכול להשתנות.
אחר כך מגיעה הבגרות – שיגרה, עבודה יום יום – חלק נעים וחלק פחות.
בשלב הזה של החיים כבר יכול קצת להימאס ולשעמם, וההתלהבות כבר באה לעיתים נדירות יותר כי מאבדים את היכולת להעריך את הדברים הקטנים. נהיה יותר קשה לספק את החור הרעב שלנו.
כאן מתחילים לנשור כל הדברים שלא מתאימים ואנחנו תוחמים את מה שנשאר במסגרות, תויות, מגרות. מנסים שלא לחוות קיצוניות יותר כי הרי קיצוניות היא אי שפיות.
אחר כך מגיע משבר אמצע החיים, הקרוי גם משבר גיל העמידה (שם אירוני למדי כי מה שפעם עמד, עכשיו כבר נוטה לצנוח).
המשבר הזה נראה קצת כמו גיל ההתבגרות כי שוב הכל הופך לקיצוני, כמה שלא ניסינו להחליק את הפינות מסתבר שאי אפשר להתעלם מהקצוות המשוננים של הנשמה.
מאחר והמוות כבר קרוב אנחנו נוטים להתפשר פחות, חותכים לכאן או לכאן, כדי שהשנים האחרונות יהיו מלאות בעיקר ולא בתפל.
לפעמים זה עובד ולפעמים, כמו במקרה שלנו, האהבה מתה. היא לא שרדה את גיל המעבר, האומללה, כנראה שכל כך הרבה היה מיותר בה שלא נשאר כלום מהניפוי.
היא לא שרדה את גיל הבלות. גיל שאם עוברים אותו אז משחקים אותה.
גברים נהיים יותר רכים, פחות לוחמניים וקשים, ונשים יותר מיניות ויותר בשלות. אחרי גיל המעבר האהבה יכולה לפרוח מחדש כמו בילדות, אבל בצורה בשלה יותר, אמיתית יותר, מפוכחת, כי יודעים כל הזמן שהמוות קרוב, וזה לאו דוקא דבר רע.
עדיין נשאלת השאלה ממה היא מתה.
תעלומה.
עוד מדברים על זה לפעמים. לא הרבה, רק כמה חברים קרובים, כמה אזכורים בתקשורת. קשה להם להאמין שהיא התאבדה, היא היתה כל כך מלאת חיים, פייטרית, למרות שהיה עליה ענן של עצב. גם כשהיא היתה שמחה.
אבל אף אחד לא יודע באמת.
אולי היה לה סרטן, מחלת הכעס? איידס, מחלת האשמה? אולי התקף לב מהיר? עורק נסתם?
אף אחד לא יודע.
כולם מנחשים.
אפילו אנחנו.
כל מה שיודעים זה שיום אחד מצאתי אותה, אני, עם המזל שלי – העדה היחידה, בסלון. עדיין עם הספר על הברכיים, נר דולק לידה, מתה על הכורסה בסלון עם חצי חיוך, כאילו הכל צפוי ורק אני לא שמתי לב והייתי מופתעת.
כאילו זה בכלל לא עצוב, רק חלק אובייקטיבי מהחיים.
הקטורת היתה בסוף שלה, והאוירה היתה שלווה כמו שמעולם לא היתה בסלון הזה, בלי סימני יריה, בלי כדורי שינה שנפלו מאיזו יד, בלי מכתב הסבר.
אפילו הנתיחה שלאחר המוות לא העלתה דבר. כאילו כלום לא קרה. פשוט נגמר. בום.
תעלומה.
היא היתה יפה מאוד אפילו במותה.
על השמלה הלבנה שלה היה כתם אפור שלא היה שם קודם, באיזור הבטן, אבל זהו.
בהתחלה חשבתי שהיא ישנה, אבל אחרי שבוע שהיא לא התעוררה הבנתי שהיא מתה.
נפטרה בדמי ימיה.
בלי להגיד לי שלום, בלי לתת לי נשיקה.
לא, אני לא כועסת, אני מבינה שזה מחזור החיים.

על הכותבת קארין ארד

גיל- 3, 28, ו- 90 לחילופין, מין- בררנית, צבע שיער- קורדרוי. כישורים- כישרון נבואי בזמן מחזור, קריאה בטארוט, מאסטר לרייקי, מסאז'ים, פוליגראף אנושי. שאיפות- להיות עשירה עד גועל נפש, להיות סופרת מצליחה מאוד, להיות זמרת גוספל שעושה סיבובי הופעות בעולם, לא למות, למצוא אהבת אמת.

תגובות

  1. דאבל די

    נוגע ללב. הדעיכה האיטית והטבעית של האהבה, שבפירוש יש לה חיים משל עצמה.
    עד לפני כמה שנים האמנתי באמת ובתמים שיש כזה דבר *אהבה לכל החיים*, עד שנסתם לי משהו בפנים והייתי חייבת לעזוב.

  2. 🙁 זה הכל….

  3. [
    מאמר יפה, קארין.

    השאלה היחידה היא: האם לאהבה גלגול נשמות?… חיים שלאחר המוות?

  4. כל כך נכון
    אוי אוי אוי
    כל כך נכון
    וכתבת את זה כל כך יפה … ואולי זה פשוט נגע לי בנקודה כל כך רגישה ועכשווית
    אוי זה כואב ((-:

  5. אופליה

    לא, אני מצטערת, אין לאהבה גלגול נשמות. אי אפשר להעלות אהבה מחדש, ובטח שלא באותה עוצמה.
    ואם זה לא אותו הדבר וזה סתם חיקוי עלוב… אז למה להתיימר להחזיר אותה שפשוט אפשר למצוא משהו יותר טוב?

  6. איש ירוק

    קארין מאמי

    _____________

    את לא רק יפה
    את גם חכמה
    וגם יצירתית
    סחע על סיפור מקסים

    הכי יפה שהיה פה !!

    תישארי ככה

  7. ירדנה

    קארין,
    משתתפת בצערך. ברוך דיין אמת.

  8. קארין נגעת לליבי
    חיבוק

  9. יולי אוגוסט

    הו הרחמנות העצמית הזאת…. זה קשר שלא היה מתאים, נו. רומנטיקה רומנטיקה אבל קשר שיש לו בסיס רחב ומציאותי לא מתאייד במיסתוריות כזו… או שכן? מי יודע . הכל יכול להיות.

  10. יש הרבה אמת במה שכתבת, אבל גם לנו יש חלק בזה. השאלה היא אם אנחנו משתנים עם האהבה, מקבלים אותה כתהליך דינאמי ומוכנים לשנות ולהתאים ציפיות ודפוסים. אולי זו הפשרה האמיתית באהבה- להמשיך איתה גם כשהיא משתנה לנו. אהבה לכל החיים אפשרית, בתנאי שמגמישים את ההגדרה שלה והולכים איתה בלי להתקע על מודל כזה או אחר.

  11. מיצי מיאו

    נאמברררררר וואן את אלופה!
    יופי של רעיון
    לתת לאהבה צורה כל כך חזקה….
    גדולה!
    ואני מהרהרת מה קורה לאהבה שבאה ללילה
    את יודעת
    אנחנו מתאהבים במישהו שחנה אצלנו בחיים לילה אחד או שניים
    נשאר לרגע קט והלאה….
    גם כאן יש לה צורה כל כך חזקה?….

  12. אוריאנה

    פעם חשבתי שנישואיי הם לנצח. כל-כך אהבתי את בעלי, עד שחשבתי שכך זה ישאר תמיד.
    היום אני גרושה.
    מחזור החיים.

    אוריאנה

  13. אהבה שבאה לבקר ללילה או שניים, אהבה שבאה והתמסדה לכמה שנים.
    כל עוד יש פשר לקשר, אני אסיר תודה לחיים שזימנו לי את האפשרות לחוות את הרגש.
    ואין ולא היה לי מעולם קשר בלתי משמעותי, כל זיון היה משמעותי. תמיד. ואני זוכר את כולן, גם את אלה שפגעו בסוף – אני זוכר להן את חסד נעוריהן, כשעדיין אהבו והיו שלי ובשבילי

    והדרך היא, כמו שמיכה שטרית כתב פעם, להיות בתנועה. כשאתה לבד, נוע קדימה, כי “אם כבר לבד, אז שיהיה בתנועה”.

    עד העונג הבא

    • מיצי מיאו

      שיוווווווווווווואו איזה כייף עשית לי עם מה שכתבת
      מקסים!

    • פשוט מקסים מה שכתבת בועז (וגם ככל כך נכון..)

    • ג' ו ל י ה

      הדיסק הזה יצא כשהייתי בצבא, בדיוק כשנגמר אחרי חודש וחצי משהו עם איזה בחור שנתקע לי אח”כ בלב שנתיים. ובשנתיים האלה, למרות הרגש, סירבתי להיכנס להקפאה.

      אני זוכרת שהשורה הזו *ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה”* דיברה אלי מאוד ובעקבות זה הפכה מבחינתי למוטו, מפני שהעובדה שאין אהבה אמיתית לא נוגדת את הצורך בחום, במגע פיזי, בסקס.

      ל”לבד” יש חשיבות גדולה ולא בהכרח שלילית, זה זמן ללמוד על עצמך, וזה זמן לנקות את המערכות מ”מחדלים” קודמים לקראת ה”ביחד” הבא, אבל אם כבר לבד אז בהחלט *”…בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע”*.
      ומיכה שיטרית אלוף במילים, קוסם.

    • מש-תמ-צמת

      אוווו ואהההה בועז, תבוא גם מחר, אילו מילים יפות.
      באמת כל זיון היה משמעותי תמיד? ומה בדבר זיונים שלא היו משמעותיים?
      באמת אתה זוכר את כולן, גם את אלה שפגעו? ומה על אלה שאתה פגעת בהן? (לא, לא בכוונה, כמובן).

      אתה אידיאולוג של רגש, לא ככה? כומר של הרגש, ודווקא עושה פה, בגוב הדביק הזה, עבודה לא רעה. אבל הראה לי כומר שלא דבקה בגלימתו אף פיסת בוץ אחת, ואראה לך אחד שמכבס כל יום בטבליות לבנות-כחולות.

      תוך כדי כתיבת ההודעה אני שואלת את עצמי למה אני טורחת לומר לך את זה (ומי מכיר אותך בכלל), ועונה: הלא גם אני מאדר סופיריור של הרגש, ולא קטנה, אבל לא משתמשת באבקות כביסה. זה דוהה, או יורד עם הזמן, או מתנקה במיץ תפוזים שנשפך שנים אחר כך. אבל אין כזה דבר בלי כתמים. כולם לקחו שבויים פעם, ולפעמים הרגו אותם. יוצא. בני אדם. באסה. הייתי רוצה להאמין שלפחות הכנות נשמרת כשמדברים על זה.

      אז דבר יפה דבר נקי, אבל אל תלבין, במטותא. “היו שלי ובשבילי” זה מזכיר קצת את הטרמינולוגיה של צה”ל במקרה של פשעי מלחמה.

      • בועז

        אם לדבוק בטרמינולוגיה הזאת, אז לא – אף פעם לא הרגתי שבויי מלחמה. אולי פגעתי, מבלי רצון, אבל מכיוון שאני פציפיסט במהותי – נזהרתי תמיד שלא לפצוע, גם אם יצא שלקחתי שבויות – פה ושם

        כומר של הרגש… אהבתי את זה
        וכן, לכולן היתה משמעות. לא *אותה* משמעות, אבל לכולן היה לי את הכבוד שהגיע להן. והגיע

  14. מזכיר קצת את השיר האווילי שמתנגן לו ברדיו איזה 3,000 פעם בשעה “האהבה מתה..” נו טוב, קורה, את מי זה מעניין?

  15. קורה, ועצוב, זה נכון…מה שטוב זה שבסיפור הזה יותר פשוט, יחסית, לקום וללכת.

    אבל מה קורה אם האהבה הצמיחה שני ילדים ובית ורק אחר כך מתה?
    מה עושים אז??

    🙁

    • יולי אוגוסט

      עושים לה הנשמה מפה לפה….
      טיפול נמרץ, אם אין ברירה…
      לא מוותרים כל כך מהר
      מנסים לצמוח למקומות חדשים,
      לגלות את האחר באור חדש
      מזויות חדשות.
      האם יכול להיות שהאהבה לעצמינו תמות?
      שהאהבה לילדים שלנו תמות יום אחד?
      מה פתאום, תגידו
      אז גם בנזוג זה בנאדם שמגיע לו ולך להתגלות מחדש…
      אולי זה סוג של עצלות להגיד אחרת ?
      נוחות?
      חוסר השקעה?
      think about it….

      • קינמון

        אני לא יודעת אם את/ה מדבר/ת מנסיון אבל יש כאן ניחוח קל של התנשאות.
        לא את הכל אפשר לפתור.
        לא על כל השפלה אפשר להבליג.
        אנחנו מישתנים ודינמיים ואבוי למי שבגיל 30 הוא אותו אדם שהיה בגיל 20. לפעמים מצליחים לצמוח יחד, ולפעמים הפערים בלתי ניתנים לגישור.

        אני מקווה בשביל מאי שהיא ניסתה הכל אבל למרות כל הרצון והתקוות, לידיעתך, לא תמיד יש happy end.

        • לא יודעת קינמון, יש לי הרגשה שקיימת נטייה לוותר מהר מדי. אם אין פרפרים בבטן ובלונים אדומים, אז נגמר ודי. אולי אהבה היא משהו שכן כדאי לנסות להפיח בו חיים לפעמים?

          • קינמון

            כשנישאתי, היה לי ברור שאת הפרפרים והבלונים יחליף משהו אחר.
            וזה אכן קרה. תחושת שותפות גורל . אנחנו יחד מול העולם. ביחד.
            אבל דברים השתנו, והשאלה היא מתי את מבינה שזה שרטוב לך על הראש זה לא מגשם?
            מתי אומרים די?
            כשאת חולה ולא מטפלים בך?
            כשמוציאים כספים משותפים בלי הסכמה?

            כמה רחוק אפשר ללכת בשם האהבה? כמה צריך?

            • יולי אוגוסט

              את צודקת.
              וברור שצריך שניים לטנגו
              וכדי להנשים את האהבה או להציל אותה
              צריך שניים
              צריך נכונות הדדית
              צד סובל וצד מאשים זה לא מתכון….
              ואולי באמת רק אם יבין שהוא עשוי לאבד אותך הוא יתעשת
              או שלא .
              לא, לא בכל מחיר.
              רק אם שניים רוצים להציל אפשר להציל.

      • קליאופטרה

        האהבה מתה וקמה לתחייה!!! יש לנו נטיה לאכול את עצמנו מבפנים ולשכוח את מה שיפה.
        חלק מהיופי בחיים הוא הדינמיות:לא חייבים לאהוב את אותו אדם במשך 50 60 שנה(אם כי זה אופציונלי) אבל אסור לשכוח לעולם לאהוב את עצמנו.כי זה מה שנשארבסוף.כך אני רוצה להאמין.אבל מוות זה תמיד דבר עצוב ותמיד יש געגוע…

    • קינמון

      גם אז,
      קמים וממשיכים ללכת….

  16. השאלה אם לפעמים אנחנו לא מתאבלים בטרם עת?!
    אני רואה בימים אלה זוג שהיתה ביניהם אהבה גדולה עד שהיא החליטה שניגמר
    למרות שלו לא ניגמר כלום, במשך שנה הוא ניסה להחזיר את הניצוץ ללא הצלחה
    והנה בימים אלו היא נותנת צ’אנס נוסף, אני לא בטוחה אם זאת הבדידות או נסיון כנה ואמיתי
    לראות אם יכול להיות שאהבה לא מתה…
    מה אתם חושבים?

  17. עוד אהבה מיני רבות שמתה ביג פאקינג דיל
    יהיו עוד הרבה בדרך מותק
    יש הרבה דגים בשוק וכל אחד מהם יותר מסריח מהשני
    את בטוחה שאין לך קשר לקארין מלגעת באושר?? ?? ?? ?? ?? ?? ??

  18. נשים קשות וסמים קלים
    או נשים קלות וביצים קשות גם הולך

  19. לילית

    מה קרה, קרין נשמה? אז אהבה פרפרה לך בידיים, כל החיים לפניך – עליות, דאונים (טבעיים ונרקוטיים), ועוד כמובן התאהבויות רבות (שיט, שוב נפלו לי כל הגפרורים מהקופסא). בכל אופן, יש לי שתי שאלות ישירות ומחוצפות:
    1. מה יגידו אזובי הקיר, הרי את לא נראית כבחורה שחסרים לה מחזרים. מה יגידו הבחורות שנראות ונשמעות פחות?
    2. איך את יודעת שזו היתה אהבה? אולי את מבלבלת רגשות חמים, אכפתיות הדדית, סקס מענג ואפילו התחשבות ושותפות באהבה בה’ הידיעה? כי אם זו אהבה האם באמת כל כך קל לוותר?
    גם אני נשאתי לפני כשבוע הספד לאהבה צעירה, אלא שהיא היתה חד-צדדית, ולכן כמעט נטולת חרטות, אך עדיין- איך מתמודדים?

    • לילית- נסיכת האופל

      רק רציתי להבדיל בין לילית האחת (ההיא שלמעלה) לבין לילית האחרת (אני) ולאמר שאכן מותה של האהבה הוא עגום ומשרה תחושה של אבלות, לעיתים עד כדי אובדן החשק לחיות לזמן מה.
      וקארין ארד היא אשה מוכשרת ורגישה שנוגעת בלב ליבם של דברים, של עצמה ושל אנשים אחרים. ובאופן אישי אני תמיד אעדיף אהבה שבוערת ושורפת כוויות בנשמה, מאשר כזאת שדועכת לה לאטה עד שנמוגה, אם כל הכאב שכרוך בדבר.
      כמאמר שירו המופלא של ניל יאנג:
      It’s better to burn out than to fade away
      my my hey hey

  20. ליל קיץ

    כמו שכתבו פה רבים לפני-כול כך נכון.
    ההתחלה היתה מדהימה, תמימה מלאה בתקוות.
    וכשנגמרת התמימות מתחילות לצוף על פני האהבה כתמים שחורים.
    ואז מגיע הסוף.
    ומנסים לתקן, אבל הכתמים גדולים מידי וחונקים את החמצן מלמטה. וכשהמוות הוא קליני, צריך להשלים בזה שהוא סופי.

  21. בשקט בשקט, לפעמים אפילו כשלא קר אתה מגלה שאתה לבד.
    איזה מאמר יפה. אני עוד צעירה, לא כל כך מבינה, אבל נורא
    רוצה לדעת למה באהבה חייבת למות?
    למה אי אפשר לאהוב לנצח?
    הסברתם שזה בגלל קנאה, רכושנות, שחיקה, ועוד סיבות
    אבל מסופקני אם בתשובותיכם הגעתם לנקודה.
    שוב תודה על מאמר נפלא.

    • כי אני לא יודעת

      דה סנסיטיזציה-ירידה או העלמות של תגובה ביולוגית למרות נוכחות גורם הגירוי הראשוני.
      התגובה הראשונית מביאה לשינוי תנאי ההתחלה והורגת את עצמה, מעגל היזון שלילי.

      למדנו על זה בדיוק אחרי ששלי מתה.
      אף פעם לא ידעתי ששיעור ביוכימיה יכול להביא לסף דמעות….

  22. נסיכת טרויה

    אבל מה עושים אם האהבה מתה וכל כך רוצים אותה בחזרה? עד שנעתקת הנשימה…..
    עדיין אוהבים את האדם ואוהבים את האהבה והיא פשוט מתה…. והמון זמן נמצאים על סף דמעות ומחפשים את האהבה הזו בכל אחד שפוגשים וחולמים עליה….. מה עושים??
    הכי נורא זה להרגיש את ייסורי הגסיסה של האהבה הזו ולדעת שאין מה לעשות……..
    המאמר כ”כ נוגע.
    חיבוק

  23. מעיין

    נהנתי לקרוא כל מילה!
    כל מילה יותר נכונה מקודמתה, קארין, את נהדרת!
    פשוט עושה חשק לקרוא שוב

  24. חוה אחרת

    אני יכולה להבין איך כתיבה משתפכת על אהבה יכולה להניב כל כך הרבה תגובות רגשיות ומשתפכות. אבל “מקסים”? “יפה”? “טוב”? “חכם”? נו, באמת. זו כתבה גרועה, מיותרת, לא מחדשת דבר, לא מצחיקה, לא מעניינת, שלא לדבר על זה שהיא גם לא מספרת כלום: רק מטאפורות חסרות דמיון שלא מגובות ב, ובכן, כלום.
    האם כל חתיכת זבל שחתומה עליה הגברת ארד ראויה לפרסום?
    קצת עריכה, בנות.

  25. מגיב בקיר

    אדם חזק יכול לבחור להתאהב.
    אדם חכם בוחר במי להתאהב.
    אדם טיפש מפחד להתאהב.

    השבוע קראתי ספר, “מאה שמונים ואחת נשים על מגש בסלון”. זה הספר העצוב ביותר שקראתי בחיי. מכירים “במערב אין כל חדש” מלבב לעומתו. “אנה פרנק”, ספר כיפי וקליל. “יסורי וורתר הצעיר”? כמו משב של רוח קרירה במדבר. וכל זה למה? כי הספר הזה אין בו את מה שצריך להיות בכל יצירה גדולה, וזו אהבת האדם. ומדוע אין בו אהבת האדם? כי אין בו ניסיון להבין את האדם.
    הספר הזה מתאר פגישות עיוורות הנעשות על סמך מודעת שידוכים. והאופן בו הקורבן בוחר את קורבונותיו, הוא על סמך פרמטרים שאין בהם ולו כלום להבנת הצד השני. אי לכך, ברור שמותו של הקשר הוא לא רק אפשרות, אלא האפשרות היחידה הקיימת.
    מותה של האהבה, הוא מותה של הבנת הזולת, וזהו מות התבונה. ההבדל ביננו לבין בע”ח הוא ביכולתנו להבין, לנתח, להסיק מסקנות. האהבה כיום, במקרים רבים מדי, נעשית על סמך כל הפרמטרים בעולם, מלבד תקשורת בסיסית בני אדם, כבני אדם.
    ואני חושש, שגם קארין היקרה, מביטה באהבתה ולא יודעת את סיבת מותה, בדיוק כפי שאינה יודעת מדוע נולדה אהבה זו ועל שום מה הסתיימו חייה. לכל הדברים הללו יכולות להיות סיבות, טובות, מוצדקות, חכמות, המאפשרות להסיק מסקנות לגבי הקשר הבא. קבלת מותה של האהבה כמוות בלתי מוסבר, הינה כמו קבירתה של גופת נרצח, מבלי לבדוק מדוע מת.
    כאשר שני אנשים לא רציונליים מבססים קשר לא מובן על סמך בסיס שאינו ידוע, הדברים נשארים ביד המקרה. והגורל, אינו אכזר, הוא פשוט עיוור. מאחר שקשר מחייב בניה על סמך הבנה הדדית והתפתחות אישית, הרי ללוא התבונה, סופו של כל קשר למות.

    • מיצי מיאו

      אתה יכול בבקשה לכתוב מי הסופר ושל איזו הוצאה לאור?
      עשית לי חשק לקנות

      • מגיב בקיר

        אני מאמין בדרכו של רבי נחמן מברסלב, אשר הפך את השמחה לאלוהית. השמחה, אהבת החיים הם המפתח לאושר. אין אפשרות להשיג את האושר על ידי רדיפתו, אלא על ידי הגדרת מטרות אשר אינן ניתנת למימוש. רק ההנאה מהרדיפה אחרי המטרה תביא את האושר. ועל כן, אין שום אפשרות להיות מאושרים מרדיפה אחרי הישגים חומריים.
        אני חושב שגם שפינוזה היקר יסכים להנחות אלו. וגם אריאל זילבר, אם כבר מדברים על שמחה. (אגב, אני ממליץ על להקת באלאדי, בעיקר על האוסף “שמחה גדולה”).
        בקיצור, את הספר הזה אני לא ממליץ לרכוש לעצמך. את יכולה לרכוש אותו לאקס שלך ותקראי אותו בדרך. זה אומנם בעל פוטנציאל להפוך את שניכם אומללים, אבל אולי אומללותו תכפר על עצבותך, אם עצובתך יכולה להירפא מכאבם של אחרים. זה ספר אשר מדרג את הנשים לפי סולם שהוא הגדיר כסולם “בדידות” ואילו אני רואה בו סולם יאוש ויגון. זה ספר אשר מאפשר לאפיין נשים אומללות ולנצלן אותן למטרות זימה חסרת רגש.
        יצירה טובה היא יצירה המעוררת שמחה. גם יצירה עצובה עשויה לעורר שמחה. הקטרזיס המפורסם. ועל כן, אין בספר הזה לא שמחה ולא אהבה, רק עצב, יגון, צעקת תן בודד קורעת שמים שחורים.
        בקיצור, אחרי הרבה מילים ללא כלום,
        הספר הוא של בחור בשם יאיר טרבילסי, בהוצאת פרוזה של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
        http://www.yediothsfarim.co.il
        מחיר שערוריתי של שבעים וארבעה שקלים מבוזבזים. עדיף לקנות כמה ספרים טובים באיזו חנות יד שניה ברחוב אלנבי (או תגא, אם לא הרסו אותה). בכלל ספרים יד שניה הם יותר חמודים, כי אפשר לחשוב על כל האנשים שקראו אותם קודם ולחשוב שגם להם היה סבבה.
        אפילו הגילגול השאיר לי טעם טוב יותר בפה. למרות שאני עדיין שונא תיקנים. היום עשיתי ריסוס, וכל הפרעושים מתו. אולי היכן שהוא אומה של פרעושים תגדיר אותי כפושע כנגד הפרעושיות?

  26. מגיב בקיר יקר וחכם,
    תוכל להסביר לי מה זה ‘אנשים לא רציונליים’, ‘קשרלא מובן’, ‘בסיס שאינו ידוע’
    לא הבנתי
    ואני רוצה להבין.

    • מגיב בקיר

      את הסיבות לביצוע פעולה ניתן לחלק לאלו הנעשות על סמך החלטה רציונלית ואלו הנעשות על סמך החלטה בלתי רציונלית. החלטה רציונלית היא החלטה אשר ניתן לנמקה במילים ואשר לקחה בחשבון את מירב האפשרויות אשר עשויות לצמוח מתוך ביצוע הפעולה. החלטה כזו, מבוססת על מערך של הנחות ושל ניסיון – של האדם ושל אנשים אחרים. אנשים אשר מנסים לנסח במילים את המציאות, את עצמם ואת הכללים אשר מפעילים אותם ואת האחרים, הם אנשים רציונלים. על כן, הם מסוגלים להסיק מסקנות לגבי הנחות היסוד אשר הנחו אותם, ובמידת הצורך, לבצע תיקונים בהנחות היסוד ועל כן, להשתפר עם הזמן. החלטה אשר מבוצעת על סמך אינטואציה, היא החלטה אשר אינה יכולה להבחן ועל כן, אין אפשרות להסיק מטעויות, אם וכאשר הן מתבצעות.
      קשר לא מובן, הוא קשר בו לא נעשה ניסיון להגדיר את הסיבות מדוע ניתן יהיה להחזיק מערכת יחסים ארוכת טווח עם האדם השני. מעבר למשיכה המינית, לצורך בהפרת הבדידות, בחום ובחיזוקים, ניתן לרדת לשורשם של הכלים המשמשים לביסוס הקשר לאורך זמן. אנשים אשר בוחרים בן זוג אך לא מוודאים שאכן תהיה קיימת האפשרות להחזיק אותו (על סמך תקשורת בן אישית, תחומי עניין, הבנה לגבי תפיסות יסוד בחיים וכו’) מגלים בדרך הקשה, הארוכה והכואבת את הפערים בינהם. בד”כ פערים אלו הם אלו המביאים להתפוררות הקשר.
      הבסיס שאינו ידוע, הוא האינטואיציה, המשיכה, ההרגשה הבלתי מוסברת שזהו האדם שעימו ירצו לחלוק את החיים. לעיתים, קשרים הם המשך של בילוי טוב, זמן ששני אנשים העבירו יחדיו, אך לאף אחד מהם לא היה את הכוח ואת האומץ להפסיק את הקשר.
      מקווה שהצלחתי לבאר טיפה.

      • yaghvali

        ואז השאלה היא…האם ניתן באמת להעביר למילים, לרציו, את העיקר שבחוויית האהבה?
        (או למעשה, העיקר שבכל חוויה…)

        אצלי, האהבה מתה, למרות היכולת שלי לאורך כל השנים להגדיר בצורה רציונלית וברורה מדוע אני אוהבת את הבן-אדם.
        לא – אני לא מדייקת.

        בתחילה, ידעתי שאהבתי אל בן-זוגי היתה מותרת מאהבת אנשים אחרים. אך, ידעתי זאת ברמת הרגש, לא ברמת המילה, וכך, בצורה מילולית, יכולתי רק “לתפוס” את עצם קיומה של הלא-מודע, אך לא להסביר או לאפיין במדוייק. יכולתי להציע הצעות לעצמי מדוע אני אוהבת אותו כך, ולא אחרת, אך התקבלו חלקית בלבד.

        לקראת הסוף, האינטואציה שלי בילתה ימים ולילות בלנסות להסביר לרציו את העובדה שהאהבה מתה, אך הרציו סירב לקבל. “הרי ש-א’, והרי ש-ב’!!”.
        בסוף, (לפי הניתוח הלא רציונלי שלי), האינטואציה דחפה לרציו איזה סיפור שהוא היה מסוגל להבין ולעבוד איתו, וכך, יכולתי, כולי, בסוף לקבל שאכן, האהבה מתה.

        אני לא חושבת שהחלטות מבוססות אינטואיציה הן בהכרח מוטעות (זו גישה קלאסית – והרי אנו בעידן הפוסט-מודרניזם!). כשאנחנו מדברים על אינטואיציה אמיתית – ולא אימפולסיביות, יצריות וכדומה, להיפך: האינטואיציה שלנו מלמדת אותנו הרבה הרבה יותר על עצמנו – ועל הסובבים אותנו.

        אני כן מאוד מסכימה עם מה שכתבת בהודעה הראשונה והמאירה; אהבת אדם פירושה הרצון להבין את האדם. גם אם אנו בשלב מסוים מכריזים ש”לא יודעים!”, אנו חייבים לעצמנו לנסות, בעדינות ומתוך התחשבות בגוויה, להמשיך ולבחון אותה מאספקטים שונים. עצם התהליך אל ההבנה מחבר אותנו שוב לאהבת החיים – למרות מוות האהבה באחת מצורותיה.

        קשר הוא מהות החיים, ואהבה היא מהות הקשר.,כשהיא מתה, קשה קשה לבד. וישנה נטייה להאשים איזה משהו מהותי בנו. אבל, אם יש לנו את הבהירות הרגשית להביט מעבר לרגשות האשמה, ולהבין שלמעגל החיים של האהבה הזו הספציפית יש מה ללמד אותנו על עצמנו, נוכל שוב לאהוב את עצמנו, ואז לפנות שוב לאהוב מישהו אחר.

        🙂
        פתאום זה נראה כל-כך ברור וכל-כך מסורבל.

        • רם-און אגמון - מגיב בקיר

          אני לא ניסיתי, מנסה או אנסה להסביר את האהבה. זה בערך כמו להסביר רעב או תחושה של קור. זה כמו לנסות להעביר את רעש הגלים, את איוושת הרוח, את הצבע האדום או כל תחושה פיזית/חושית/ אחרת. מה שאני חושב זה שלעיתים ברור שמערכת יחסים לא יכולה להתקיים לאורך זמן, בשל סיבות שניתן לנמקן במילים. למשל, חוסר רגישות של צד אחד שבהכרח תביא לתסכול וכאב בצד השני. ציפיות שונות מאורך החיים, מאיטנסיביות הקשר וכו’. למרות שניתן לדעת את הדברים מראש, הרי שני הצדדים ממשיכים במערכת היחסים, במעין מסלול התרסקות של מטוס מסוג מיצובישי על נושאת מטוסים אמריקאים.
          אני חושב שגם ניתן לחזק מערכת יחסים באופן רציונלי, זאת על ידי בניה של ראיית עולם משותפת בין שני הצדדים מתוך מטרה להבטיח תאום ציפיות וניסיון לבטל את רגשי הטינה והכעס הקטנים המצטברים לבסוף לקראת הפיצוץ הגדול. הגדרות בסיסיות של מה עושה לכל אחד מהצדדים טוב, מה הציפיות מהקשר. להגיד במילים את הדברים שמשום מה יש תחושה שאנשים צריכים לנחש אותם.
          כמובן שאין מרשם לאושר, ואין שום ערובה להצלחה. מצד שני, אם נאמין שאין שום אפשרות להחזיק מערכת יחסים לאורך זמן באושר של שני הצדדים זה פשוט יהיה מדכא מדי :).

  27. Tinkerbell

    מחזור החיים? מי אמר שאהבה מתחילה באותו מקום שהיא מסתימת ובאותה עוצמה?
    לפעמים הולך לפעמים לא, אהבה יש רק אחת…כל השאר זה רקע שמעצים את העיקר, אם הוא עדיין לא הגיע, אז הוא יגיע….אם נגמר, נגמר שטויות…אהבה זה לא הכל בחיים…בהתחשב בעובדה שהיא בסכ”ה תגובה של המוח שנגרמת כתוצאה ממשיכה פיסית….חוץ מזה … תחשבי טוב טוב אם היית מאוהבת באהבה או בבחור….תשעים אחוז מהמקרים זה הראשון….בהצלחה בהמשך….

  28. אבא שלי אומר: אין כזה דבר אהבה שבוערת כל הזמן בעוצמה גבוהה. כדי שתבער תמיד, יש להזין אותה בחומרי בעירה שישמרו על גובה הלהבות. החיים שלהם (אבא ואמא) מלאים מחסנים של חומרי בעירה. הלוואי על כולנו.

  29. לקראת הסוף נדמה ששכחנו לשם מה התכנסנו כאן…(למרות ש”מגיב בקיר” והמתכתבים אתו מעניינים באמת! בכלל, הרבה זמן לא קראתי תגובות מעניינות רגישות וחכמות כמו למאמר הזה…)
    אבל לענייני האהבה, שונאת להיות יוצאת דופן, אבל בתור אחת שעשתה קריירה מלב שבור והחליטה להפסיק להאמין באהבה, קבלתי אותה בהפוכה לפנים. דווקא כשהחלטתי שזהו, אין לי בפנים רגש לתת, דווקא אז האהבה באה והעמידה בפני עובדה, ואני שמחה שהתעשתתי ונתתי לעצמי ללכת אתה. אז כן, אני אוהבת ומאוהבת ואני לא יודעת עד מתי ועד כמה ואני מתה מפחד אבל גם מאושרת, ולא רוצה להשמע קיטשית (שנאתי הגדולה…) אבל היום-לאחר הרבה שנים אני שוב מאמינה באהבה. כל מה שצריך לדעתי זה לפנות לאהבה האמיתית דרך ולא להתקע במקומות רעים כי אז האהבה לא יכולה להגיע. בטוח שיהיה טוב.

  30. disappointed girl

    אז זה לא ממש קשור לנושא אבל אני חיבת להתבטא…
    היום גיליתי, ואפרופו שגרה או חוסר ציפיות מאהבה בגילאים מסוימים, שמושא תשוקתי ןהתלהבותי למשך שבועיים בערך (והתלהבתי ממש) חובק לו בת זוג…
    האם פעם אחר פעם אגלה שכל הטובים תפוסים?!
    פקינג שיט!!!

  31. נבוכה ונכלמת

    מישהו יודע איך אפשר לדעת שהאהבה מתה?

    • דאבל די

      פשוט יודעים.

    • אוסף הנשמות

      זה פשוט מאוד.
      כמו שבודקים אם מישהו ישן או ממש מת – בודקים את התגובות.
      אם את כבר לא מצטמררת כשהוא נוגע בך סצם, אם את מרגישה שמגע שלך אינו גורם לו ריגוש – הענין נושם את נשימותיו האחרונות.
      אם מכתב ממנו גורם לך תחושה לא נוחה, זה אבוד.
      אם מכתב ממנו גורם לך קפיצה בלב – יש סיכוי.

      • נבוכה ונכלמת

        תודה על התשובות, מאוד עזרו לי… 🙂

        הסיבה ששאלתי את השאלה הזו היא מפני שלפעמים נדמה לי שמרוב ההרגל להיות יחד, לא תמיד שמים לב אם יש עדיין רגש או לא.
        אולי לפעמים צריך קצת להיות לבד, כדי להבין מה בדיוק מרגישים…

      • אחרי חמש עשר שנים, אתה כבר לא תצטמרר כי היא נוגעת סתם. מצטערת. זה לא אומר שאתה לא אוהב, זה אומר שאתם הרבה זמן ביחד. דווקא החיפוש אחרי הצמרמורת הזאת הרס הרבה קשרים מצוינים.

        • אוסף הנשמות

          ועל זה אומרים – “תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר”.
          מה שזה אומר, זה שאנחנו הרבה זמן יחד.
          זה לא אומר בהכרח שאנחנו עדיין אוהבים.
          וכן, יש זוגות שאחרי 15 שנה (ואף 17) מספיק מגע בחלק תמים של הגוף, בשורש כף היד או בעורף, כדי שתצטמררי ותרטבי.
          ואם לא? זה לא בהכרח ישלח את בן הזוג לחפש. יש יותר מדי מטען עודף שמונע מכל אחד לקחת תרמיל ומקל ולצאת לחפש מחדש את ההצטמררות.
          אבל מצד שני, זו לא הוכחה שיש איזושהי אהבה שיורית בשטח…

          • אריאלה רביב

            איך אתה מתעקש לא להבין.
            יש אהבות שמקבלות כיוון רגוע, אפילו פחות מיני ויש אנשים שוטב להם עם זה. זה לא הופך את האהבה שלהם ללא ראויה או ללא אהבה.

            • אוסף הנשמות

              אני לא מבין?
              נכון שיש אהבות שמקבלות כיוון רגוע. אהבה עמוקה גם לא צריכה להתממש בכיוון מיני בלבד, אפילו בתחילתה.
              אהבה כזו היא ראויה מאוד, אולי יותר מאהבה שמושתתת על זיונים פראיים.
              אבל.
              (ידעת שיגיע האבל הזה, כשקראת את האקספוזיציה…)
              האם כל מה שכבר אין בו מתח מיני אבל יש בו חיים משותפים הוא בהכרח עדיין אהבה?
              אולי זה משהו אחר? הסדר חברתי, נוחות, שגרה, (“רפי, שגרה זה רע?!”) אילוץ כלכלי, בגלל הילדים – והמבחן הוא אכן, אם את מצטמררת כשמישהו אחר נוגע בך, אם את מחסירה פעימה כשמישהו מסתכל עליך, אם מספיקה נגיעה ביד כדי לשלוח אותך עם גלי חום ורעידות – כנראה שזו התחלה של אהבה, ומה שיש לך בבית זה לא.
              אני מובן?
              אהבה היא סוג של מחלה (על כל פנים, הסימפטומים הם סימפטומים ברורים של מחלות שונות…) וניתן לאבחן אותה כמו שמאבחנים כל דבר ברפואה – בדיקת דופק סימני חיים משניים וכו….

              • חולקת עליך

                אתה מתאר פה סימפטומים של התאהבות, שאינם בהכרח חופפים לסימני אהבה. ולא צריך לדאוג אם אין אותם יחד עם בן הזוג הותיק (והאהוב!) ויש אותם עם אחר (נחשק אך לא אהוב, מרגש בגלל הגיוון).
                יש “גב” לאבחנותיך? או, בקיצור, יצא לך להיות עם מישהי הרבה זמן (שנים) כדי לקבוע שככה מזהים?
                אני מקוה שאתה מבין שאין דין אחד לכל אהבה ולכל אוהב/ת.

  32. אריאל

    ואלי אנחנו אוהבות את הכאב הזה.הפרידה הזו עושה לנו טוב ,חוזרות להרגיש משהו ..אחרי השגרה יש אקשן הלב מתעורר בבכי תמרורים הצילו הצילו נשארתי לבדי, מישהו שומע אותי?
    אולי אנחנו (חברות מועדון הלבבות השבורים), הזמנו את המוות הזה מראש?

  33. יש להסיק מזה שאין שום דבר מובן מאליו.

  34. קארין. המאמר שלך עשה לי צמרמורת. במקרה שלי לא ברור עדיין אם האהבה מתה. אני כרגע ב”הולד”. אנחנו נשואים שנתיים. הוא אוהב אותי אבל מתלבט כבר כמה חודשים לגבי ההמשך המשותף. משהו לא שלם אצלו. לפני שבוע עזב את הבית כדי לחשוב ולהחליט. יש לו בגרות נפשית של ילד בן 17 ולכן אני חוששת לגבי ההחלטה שיקבל וברור לי שיתחרט כשכבר יהיה מאוחר מדי. ואני אוהבת ושונאת בו זמנית. רוצה שיבוא ורוצה שילך. ועדיין מקווה שיש סיכוי לאהבה.

  35. אור השחר

    מדהים.
    עצוב וגרם לי לגודש דמעות בגרון…
    הדעיכה, השקיעה לקראת המוות והכואב ביותר – ההשלמה עם המצב.

    ריגשת אותי ובהחלט נגעת.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *