מי פה הקורבן?

מחיר גבוה מדי

מזה זמן רב שאני עסוקה בשאלה הגורלית, האם הנשים הן קורבנות אופנה או האופנה היא קורבן של צרכים עמוקים, בחלקם אולי בלתי מודעים לחלוטין, של הנשים. הנטייה שלי הייתה לחשוב ולהאמין, שאנחנו הנשים זה עם של סתומות, פסיביות, קורבניות, גם כשאנחנו לא יודעות את זה ובטוחות שהנה הצלחנו להשיג לעצמנו את האפשרות ללכת ברחוב עם מכנס הכי נמוך, עם חולצה הכי חושפנית ובלי חזיה כי הציצי עומד יפה מרוב סיליקון, ועדיין לא להיאנס אוטומטית.
באמת הישג מרשים. אצל המוסלמים הקיצוניים, שהם דומים יותר למה שאנחנו המערביים הנאורים היינו פעם, לנשים הרי אסור לחשוף כלום, ובו בזמן הן גם לא ממש יוצאות מהבית. כך שיכול להיות שבאמת היציאה מהבית וכיבוש עמדות גבוהות יותר בחברה, קשורה איכשהו, יד ביד, עם חשיפת פיסות מגופנו ושדרוגו המלאכותי והאבזורי.
על פניו נראה היה לי שהמחיר הזה גבוה מדי. לא בתור מחיר שאשה אחת, אני או חברתי, צריכה להחליט אם לשלם או לא, אלא בתור מחיר שאנחנו כקבוצה צריכות לשלם. כאילו עמדו ואמרו: רוצות להשיג השפעה? תחשפו. רוצות לנהל משרד ממשלתי? עמותה? מכון? תיקי השקעות? תנו לנו בשר. תראו ציצי, תחת, תגלחו מפשעות לא רק בצדדים בשביל הבגד ים אלא גם למעלה בשביל ללכת ברחוב. ממש כמו ברומא, עת היו יושבים טובי הקיסרים והעם היה מבדר אותם במלחמות גלדיאטורים שהיו נגמרות לרוב בקורבן אדם אחד לפחות. ואז היו הקיסרים שמחים ומרוצים, ומורידים מיסים לעם.

מיניות ופרויד

לא שאני טוענת שמאז שהתחלנו להראות קצת ציצים ורגליים ובטן נגבים מאיתנו יותר קורבנות בגוף או בנפש. לפי הידוע לי מספר הנאנסות למשל, או קורבנות גילוי העריות, להבדיל, לא עלה אלא רק נחשפו היקפיהם של פשעים אלו מהסיבה שקורבנותיהם התחילו לפתוח את הפה ולספר.
וזה קרה מסיבה אחת ויחידה, עליית כושר ההרתעה של חוקים שונים נגד הטרדה והתעללות מינית, אונס, גילוי עריות וכן הלאה. עד לא מזמן היה נהוג להאשים את האישה אם מישהו השתמש במיניותה בניגוד לרצונה. “כנראה היית מינית מדי”, אמרו לה – “כנראה רצית את זה ולא העזת להגיד”. זה לא קשה להמציא תירוצים כאלה כשהמיניות הנשית זה דבר מודחק ובעייתי בערך מהרגע הראשון שבו נמצאו אישה אחת ושני גברים או שתי נשים וגבר אחד, בעולם. אם פרויד הרשה לעצמו לקבוע שכל הדחקה מינית פירושה היסטריה, והיסטריה נחשבה מחלת נפש, אז כל מיניות נשית פירושה מחלת נפש. כלומר, אין דבר כזה מיניות נשית שהיא גם מקובלת חברתית, מלבד ההריון והולדת הילדים בתוך מסגרת של נישואין. אבל זאת מיניות טובה ומפרה. ומה על המיניות האחרת? זאת שכרוכה בה הנאה, אורגזמה, פלירטוט וכן הלאה?
אבל מאז הייתה מהפיכה פמיניסטית, המציאו את הגלולה למניעת הריון, וההפלות הפכו חוקיות ברוב המדינות המערביות. ויותר אין שום צורך לדחוק את כל הדבר הגדול הזה שהוא המיניות הנשית רק לתחום של מין כדי להוליד ילדים. סופסוף התחילו להבין, שם למעלה, שגם לנו יש זכות להינות. להינות זה אומר להינות מהמיניות שלנו, מהגוף, מהחושים. מותר לנו ללכת חשוף ולעשן סיגר ואפילו לדמיין שזה איבר מין זכרי. אבל לפעמים סיגר הוא רק סיגר. וגם אם הוא לא, זאת עדיין לא סיבה להכריז שאנחנו היסטריות, לוקות בנפשנו, מעורערות, לא כשירות להיות אמהות.

התחלנו להינות

ככה שאולי אנחנו לא קורבנות אופנה. אולי הצורך הזה לשחרר מיניות שהייתה כבולה הוא רק צורך טבעי ובריא שמתאפשר לאט לאט, בשלבים, מהרגע שלא קיים יותר ההקשר המיידי מין = תשעת חודשי הריון = צאצאים שצריך לטפל בהם. כמו הצורך למרוד בהורים, לקראת היציאה לעצמאות, ככה הצורך שלנו, כנשים, הוא לשחרר את המיניות הכבולה שלנו, של האמהות והסבתות והאמהות הקדמוניות שלנו, כשאנחנו יודעות שמותר לנו להראות בשר ולהינות, ואם מישהו יכריח אותנו לשלם על זה את המחיר של מין בניגוד לרצוננו, הוא יצטרך לתת את הדין לא רק בפני אלוהים אלא בפני אשתו, ילדיו, בית המשפט והחברה כולה.

תגובות

  1. עוד גבר

    ברשותך אעיר דבר שנראה לי, כמסתכל מהצד, מעט בעייתי. אני מדבר על ההכללה. כן, כולנו, כנראה, “חוטאים” בה לפעמים. אבל כאן (ולא רק כאן) זה נשמע (לי) כטיעון המרכזי, כבסיס לכל השאר. ממש כמו גברים, יש שונות באוכלוסיה. יש, אני מניח ומכיר, נשים “פסיביות” ויש “אקטיביות”. יש הרוצות קריירה ויש שלא רוצות (ומבחירה חופשית). יש, אולי, הרוצות כלשונך “לשחרר מיניות כבולה” ויש אולי שלא (כנ”ל). ממש כמו שיש נשים (ומן הסתם גברים) בעלות דעות ימיניות, יש בעלות דעות שמאלניות ויש מה שבין. זו טבעה של כל אוכלוסיה מספיק גדולה (ע”ע סטטיסטיקה). למה הצורך הזה לדבר בשם הכלל (הנשי)? ראיתי כל מיני סקרים ברשת המחזקים את טענת הגיוון שטענתי. זה לא בא להמעיט בזכותו של מיעוט (או של לא-מיעוט) לדבר (ולפעול, במסגרת הכללים הנהוגים) בשם עצמו, זו זכות מאד חשובה ומאד בסיסית בחברה דמוקרטית.

    • שלא להכליל בעצמך, ומסייג כל משפט בנסיון לתפוס עולם ומלואו.

      חשבתי האם אני צריכה להגיב ואז נזכרתי שאני לא כתבת מדופלמת אלא עוד בחורה שגולשת ברשת וחולקת הגיגים עם שאר גולשי האתר.
      מתוקף זה, לדעתי, ניתנה לי הזכות להביע את דעתי גם אם היא לא תואמת דיעות סותרות ולא מדברת בשם קהל שאני מייצגת אותו.
      בעצם, את מי אני מייצגת? לא קיבלתי רוב בבחירות ואפילו באתר הזה אין לי רוב של קוראות (לפי התגובות).

      מבחינת המוסר, עדיף לחשוב על עצמי כחלק מקבוצה (הנשים) ולדבר על היבט מסויים של הקבוצתיות הזאת, מאשר להתפס לפוסטמודרניזם דקדנטי ולהבדיל את עצמי, רק בגלל העובדה שיש אחרות שחושבות אחרת ממני.

      • עוד גבר

        בין זהירות לדייקנות. לא שזהירות תכונה לא ראוייה בעיני, נהפוך הוא. גם אני, אגב, לא מייתמר להגדיר עצמי, לפחות לא כעת, ככותב מדופלם… מקסימום כמגיב חובבני באתר הזה… וזכותך להביע דיעה לגיטימית בכל מקרה.

        עדיין לי צורם/מפריע (וזו גם זכותי…) – ואגב כשהגבתי אולי זה לא היה צריך להיות מכוון רק כלפי המאמר הזה, כי אם גם באופן כללי, כבר נתקלתי לא פעם בכך – כשמישהו/י מנסה ל”נכס” (ללא בחירות דמוקרטיות…) לעצמו/ה, מילולית לפחות…, כמחצית מהאוכלוסיה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *