היא אמביציוזית וצחקנית ווכחנית ועקשנית וסקסית ויצרית ויצירתית וחברה טובה, והעיקר, יודעת לתת ולאהוב, אבל הכול אצלה גם אחרת. איילת שופטי על המפגש עם הגבר שפוגש אותה ופוגש גם את האחרות הזו

מכתב: לגבר שעוד לא הגיע

ההתחלה

נפגשנו כבר. כן, בכל מיני דרכים וזמנים. החלפנו אי-מיילים. סיפרת לי עלייך, סיפרתי עליי. ידעת שאני נכה, ראית תמונה. פעמים נלחצת מזה, ופעמים אמרת: “זה לא מפריע לי”, “זה לא חשוב לי”, “יש לי אמא-אבא-אח נכה ואני מכיר את זה”. פעמים אמרת: “זה מעניין אותי”. לפעמים רצית שאספר מה זה אומר, שאתאר, ואני כמובן נעניתי. ופעמים העדפת לא לדעת, לא לשאול – “בואי לא נעשה מזה עניין”.
עברנו לשיחות בטלפון. קולך מצא חן בעיניי, כך גם קולי. נעים היה לדבר. צחקנו יחד. הכרנו עוד קצת – עבודה, משפחה, ספרים, סרטים. קראת לי חמודה, מתוקה. אהבת לשמוע את צחוקי המתגלגל. שיחותנו היו לפעמים מעטות וקצרות ולפעמים רבות וארוכות, עד הפגישה.
נפגשנו בבית קפה, בסלון ביתי או מול הים. שתינו יחד קפה. שוחחנו. היה נעים לשנינו. לפעמים זה הסתיים בזה. אך קרה גם שהמבטים ננעלו, העיניים דיברו, המתח עלה. משיכה. ואחריה הידיים והשפתיים – נפגשות, מלטפות, לומדות, מגרות. כן, לפעמים גם שכבנו. ולהפתעתך, ומודה שגם להפתעתי, בדרך כלל היה טוב. התחברנו. נהנינו. זה עם זו וזו עם זה.
לעיתים נדירות נפגשנו שוב, כשהתשוקה היתה גדולה מדי מכדי להתעלם ממנה. אבל לא יותר, רק תשוקה. סקס טוב. זיון חד פעמי או מתמשך. לא מערכת יחסים. לא זוגיות רצינית, עמוקה, לאורך זמן. פעמים רבות פשוט נעלמת ולא שמעתי ממך עוד.
במקרים אחרים אמרת: “אני לא בנוי עכשיו לקשר”, “זה לא את, זה אני”, “את גרה רחוק מדי, בשביל קשר רציני”. ורק פעמים מעטות, העזת לומר את האמת: “אמנם את נהדרת. טוב לי איתך במיטה. אני נהנה להיות איתך. כיף לי לדבר איתך. את חכמה וחמה וכן, אפילו יפה בעיניי. אבל תביני, אני לא יכול לקחת אותך להורים, או לחברים”.
וככה פגשתי אותך ואת דומיך. פעמים פשוט נהניתי מהכיף ביחד, ושמחתי שנפגשנו, ולפעמים נפגעתי וכאבתי את היעלמותך, את ההחמצה של האפשרות להכיר אותך באמת ושתכיר אתה אותי. וגם אם לפעמים אני כועסת, אני גם מבינה.

זוגיות נורמלית

אני יודעת, להיות איתי, נכה קשה, ההולכת עם קביים ונזקקת לכסא גלגלים, זה קשה ומפחיד, ומערער את כל התבניות שכולנו גדלנו עליהן – על זוגיות, על אהבה, על נישואין. כי נכון, על אף שכמו יתר בנות גילי (אלה מביניהן, שכמוני, עדיין מחכות, עדיין מחפשות) אני עצמאית וגרה לבד ונוהגת ועובדת ויש לי הרבה חברים טובים. ועל אף, שכמו שאתה בעצמך אמרת, אני חכמה ואמביציוזית וצחקנית ווכחנית ועקשנית וסקסית ויצרית ויצירתית וחברה טובה, והעיקר, יודעת לתת ולאהוב, הכול אצלי גם אחרת.
ואתה, בפוגשך אותי, פוגש גם את האחרות הזו. וכמו תמיד בהתחלות, קודם כל אותה. והאחרות הזו מבקשת ממך, וגם ממני, לשנות את כל הכמיהות והתפיסות והתמונות על איך צריכה להרגיש, להיראות, להיות זוגיות “נורמלית” – התמונה של זוג מאוהב שתמיד הולך מחובק, או יד ביד, ברחוב. ואיך אפשר להחזיק ידיים כשאת הולכת עם הקביים, או כשאת יושבת על כסא-גלגלים? ההנאה מהאשליה של כל זוג צעיר על פיה אנחנו תמיד נהיה יפים, צעירים, חזקים ובריאים. והאשליה הזו מתנפצת מיד לידך, ולא ניתן לברוח מתחושת השבריריות הקיומית; הביטחון שאנחנו יכולים לעשות הכול ולהגיע לכל מקום ואתר שאנחנו רוצים. ואיתך, אי אפשר הכול ואפילו לא כמעט הכול; ההרגשה הזו של “איזה כיף זה שמסתכלים עלינו”, וכל העולם רואה כמה אנחנו אוהבים ויפים. אבל איתך רק בא לי לקלל “סאמק על כל המבטים שנועצים בנו בכל מקום”. מבטים כאלה שאומרים: “מה יש לה”? ו”מה הוא לא יכל למצוא מישהי נורמלית? כנראה שגם אצלו משהו לא בסדר”. או בצד השני של הפטרונות, “איזה בחור קדוש”; תמונת החתונה של הכלה המושלמת, בשמלה לבנה, רוקדת עם בעלה הטרי כל הערב, ובכלל לא בטוח שאפשר ללבוש שמלה. ולרקוד איתך הרי אפשר רק על כסא-גלגלים; הציפיה שהמשפחה שלי תתאהב בך מיד, תשמח שבחרתי דווקא בך ותקבל אותך בלי שאלות ודאגות מיותרות, וכך גם כל חברי. אבל הרי כל המשפחה תשאל “למה לך התיק הזה?” ואמא שלי תדאג שיהיו לנו חיים נורא קשים ושאצטרך תמיד לדאוג לך. והחברים שלי ירצו לדעת, למה אני מתפשר, כשאני יכול להשיג כל בחורה שאני רוצה? ואחד או שניים אפילו יעזו לשאול, אם את יכולה לעשות סקס. ו”איך זה בכלל לעשות סקס עם אישה נכה”?!

באהבה

ובאמת, כל האמירות והתמונות והתפישות האלה, שטבועות בנו כל כך עמוק, מתערערות פתאום, במפגש איתי. והפחד מתפשט ומתחזק. וגם אם לא נתת לעצמך דין וחשבון למה, אתה הולך ולא נשאר.
ולפעמים אני מתוסכלת, כי את הנכות (להבדיל מהרבה דברים אחרים בי) אני לא יכולה לשנות. אני לא יכולה לעשות אותה יותר קלה לעיכול, יותר יפה, פחות בולטת. וגם אם לפעמים אני רוצה נורא להיות סתם אישה, “רגילה”. הרי שהאמת היא שאני כזו, פשוט אישה. שמחה עם מי שאני ויודעת שלא הייתי אני, על הטוב ועל הרע, לולא הייתי גם נכה. ועל זה אני לא מתכוונת להתנצל.
ואני גם כואבת. כואבת את ההפסד שלי, את ההפסד שלך, על ההזדמנות לראות שאפשר גם אחרת, שטוב מאוד גם אחרת, שתמונת העולם של שנינו, ושל כל מי שיהיה לצדנו, רק תתעשר ותתרחב ותעמיק. כי ליד כל שברי התמונות המוכרות והידועות ישנן תמונות אחרות, יפות לא פחות: הקסם שבליהנות מהלאט. מכך שכל דבר לוקח זמן ואי אפשר למהר. הגילוי של מרחב האפשרויות, הבלתי מוגבל, בהן אפשר לעשות את כל פעולות היומיום הנדמות כל כך אוטומטיות – לכפתר, לשרוך נעליים, להתקלח, לשטוף כלים, לנהוג, לאהוב. רגישות חדשה לפרטים הקטנים ולאנשים השונים. ובעיקר שמחת הגילוי על שהיופי והאהבה נמצאים גם במקומות שלא ציפינו.
אז לעיתים פשוט עצוב לי על שמעולם לא היתה בידינו השהות לגלות שליד האחרות הזו, המפחידה-מקסימה, בו זמנית, הכול גם ממש אותו דבר, כמו אצל זוגות אחרים – על היופי, על הקושי, על הבאנלי ועל המיוחד שבכל סיפור אהבה. ואני יודעת שבשביל לחוות ולגלות ולעמוד איתי בכל זה, אתה צריך הרבה אומץ. אני עוד מחכה לך, תרה אחריך, האחר, בתוך ההמון. שתבוא, שתחבק אותי, שתעמוד לצידי, שתישיר ותעמיק מבט איש אמיץ ויקר, ואולי הפעם תישאר. על אף הכול ובגלל הכול.

על הכותבת איילת שופטי

בת 35 וגאה על כל שנה. יוצאת קיבוץ, מנחת קבוצות, נגועה בחיידק הבמה הנמצא זמנית בתרדמה. כתבה ושיחקה בשתי הצגות יחיד אוטוביוגרפיות "מעשה מסע" ו"צעדים", המתארות במשחק, שירה ומחול את סיפורה כנכה וכאישה נכה.

תגובות

  1. רק התחיל השבוע, בוקר יום ראשון. ובלי הכנה מוקדמת אני יושבת מול המסך ונפעמת.
    תודה על שחלקת איתנו.

    • יוסף

      תרגעי נשמה לא רק לך משחררים תרוצים ואת לא היחידה שהרגישה שהיא מפספסת את אהבת חייה עם זה שידע איך לגעת בא. אומנם אלמנט הנכות מעורר אמפטיה מיידית אבל זה בולשיט. לא המצאת כלום.
      אני בטוח שגם את נפנפת איזה אחד או 2 בהיסטוריה שלך (שנשמעת אגב עסיסית מאוד).
      תמשיכי לבלות ותפסיקי להתבכיין.

  2. אני מעריצה את ההעדר הכמעט מוחלט של כעס.
    ישנן כמובן הנכויות הקשות בהרבה משלך, גם אם לא מקבלות כימות באחוזים, אלה של חוסר תיפקוד של הרגש ושל הנשמה. כולנו ניתקלות בהם. ואלה שהם אסירים בצינוק של דימויים- לא רק לפסוע יד ביד אל מול השקיעה, אלא גם- הקוטר המדויק של הציצי, היקף המותניים, צבע השיער- מידת הדמיון לצלליות נשים אנורקטיות- מרוטשות במאגאזינים של אופנה.
    רק טוב שיהיה לך. מגיע לך.

    • החתולה

      מרגש.
      נתיב רובינזון התחתן עם בחורה נכה, ועושה רושם שהוא ממש מאושר…

    • כאילו שאנחנו לא נתקלים בדימויים שטבועים עמוק בכן – הגובה, השיער במקומות “הנכונים” וה”לא נכונים”, והדמיונות הפסאודו-רומנטיים על פסיעה יד ביד אל מול השקיעה.
      ולכותבת המאמר – באמת יפה. רובנו הרי מקבלים באופן אוטומטי את פוזת ההתנשאות המבינה כשאנו נתקלים בנכות, טוב שיש גם אנשים כמוך שמזכירים לנו שכולנו “נכים” באיזשהו אופן, שאף אחד לא מושלם, וזה שהנכות שלך בולטת באופן ויזואלי אינו עושה אותך לפחות אדם.

      • סתם אחד

        זה נכון וחשוב.

        בחורות מתלוננות באופן מסורתי שגברים מסננים אותן על סעיף מראה חיצוני. וזה נכון. וגברים מודים בזה, כמו שהגבר שהכותבת הזכירה הודה.

        הצד המכוער של כל העניין הוא שגם בחורות מסננות על סעיף מראה. ובסיטואציות רגילות, אני חושב שהן עושות את זה לא פחות מגברים. רק שלהן יש את החוצפה לטעון שזה מנימוקים “נעלים” ו”נשגבים”. אולי כי הן מתוכנתות שבחורה טובה לא בוחרת את הגברים שלה לפי היקף החזה.

        אחרי שיחה של חמש דקות בחורה תגיד לך בלי להניד עפעף שהיא לא רוצה לצאת איתך כי אתה חלש והאישיות שלך דפוקה. ואני מתערב איתך שאם בחורה הייתה עוזבת בחור נכה היא לא הייתה מהססת לומר לו שהוא משתמש בנכות שלו או משהו נבזי כזה, רק כדי להרגיש טוב עם עצמה.

        אני מצטער אם מישהי תקרא את הפוסט הזה ותחשוב שהוא מכליל ומרגיז, אבל זה הניסיון הצנוע שלי עם בחורות.

        • סתם אחד

          האמת שהגזמתי.

          בחורות הגיעו לאבחנות מפליגות על האישיות שלי ושל אחרים על סמך מבט אחד. מי צריך לדבר.

    • אלמוני

      זואי,לה

      תירגעי

  3. את פשוט נ ה ד ר ת !!!!!!!!!
    תודה שחלקת את סיפורך איתנו
    מאחלת לך את כל מה שאת מייחלת לעצמך
    יישר כח!

  4. ליאורה

    היי איילת,
    כל כך כל כך ריגשת אותי. מתפללת ומאמינה – כן, מאמינה באמת ובתמים – שבסוף (ואולי לא בסוף, אלא דווקא ממש בקרוב) יגיע האחד אותו את מחפשת ולו את מחכה. כל כך מגיע לך, והמזל – יהיה כולו שלו, תאמיני לי.
    ודרך אגב – למדתי שלוש שנים מתחתייך בתיכון (אז קראנו לו “מוסד”…) אבל מעולם לא יצא לנו כלל להכיר או להחליף מילה. שמחה ומודה לך על ההזדמנות שהענקת לי – ולא רק לי כמובן – לראות איזה בנאדם מיוחד ונפלא הפכת להיות (ובעצם, מן הסתם, תמיד היית כזו…).
    קבלי חיבוק מרחוק,
    ליאורה.

  5. סוף סוף אחרי סשן ארוך מאד של מאמרים יבשים ומשעממים,
    שהתפרסמו כאן בחודשים האחרונים, הגעתי לנווה מדבר.
    מרגש, אמיתי ויפה, ישר כוחך, ואני מאחלת לך מכל הלב
    זוגיות אוהבת ומספקת.
    כשרון כתיבה כבר יש לך וזה גם משהו.

  6. עוד גבר

    מאחל לך שתמצאי את בן הזוג וכמובן שתהי מאושרת.

  7. האקסית המיתולוגית

    המאמר כואב אבל ניתן גם להבין את החשש מהנטל. האם את בתור אמא היית רוצה שבנך/בתך ינשאו לנכה??
    זה אולי נשמע פוגע אבל חבל להסתתר תחת העמדות פנים

  8. איילת,
    הכתיבה שלך כל כך כנה ואמיתית וגורמת לחשוב על דברים…
    חברה שלי שעברה תאונה לפני כשנה נשארה גם כן קצת צולעת. היה לה קשר עם בחור, כחצי שנה, קשר נסתר שלא גילו אותו ברבים. אחרי כמה זמן, אחרי לילה של סקס סוער, הוא קם, התיישב על המיטה, אמר שהוא מצטער וצריך ללכת, התלבש ויצא. למחרת היא ראתה אותו הוא התעלם ממנה… אחר כך היא ניגשה אליו ואמרה שלום הוא החזיר לה שלום קר – ככה זה נגמר…
    פתאום, אחרי שקראתי את הקטע שלך, הבנתי – אולי היו כך פני הדברים.
    ואולי לא.
    את כותבת מתוך הלב, מתוך נקודת המבט שלך – אולי זה רק הפחד הזה שלך…כולנו פוחדים לאבד. שאלת פעם מישהו שעזב והסתלק ככה למה הוא עשה זאת? מעניין.

  9. איילת שופטי

    ראשית, תודה לכולכם על התגובות המפרגנות והמרגשות!
    אני עדיין לא רגילה לכלי המדהים הזה, שנקרא אינטרנט, שמאפשר לפרסם ולקבל תגובות כמעט בו זמנית. באמת מדהים!

    רוצה להגיב לחלק מתגובותיכם ולומר – כולנו שבויים בתפיסות חברתיות, של טוב או רע, יפה ומכוער, שווה ולא שווה ועוד ועוד. ככה אנחנו מתייגים אנשים וככה החברה שלנו שומרת שחוקי המשחק שלה לא ייפגעו, שמאזן הכוחות יישמר.
    התוצאה של זה, היא קבוצות שלמות הנדחקות לשוליים – מובטלים (כבר לא שייכים לעולם העבודה ולכן הלגיטימיות) עניים (לא יכולים לשחק את משחק הכסף, ההשכלה, ההשפעה) שחורים או ערבים (שאינם משתייכים לרוב האתני על תפיסותיו וערכיו) ועוד ועוד… וגם הקבוצות שאליהן אני משתייכת נשים ונכים.

    המאמר שלי ניסה דרך סיפור אישי אחד, פשוט להצביע על נקודות השוני בהן ה”אחר” (במקרה הזה אישה נכה) משקף לחברה את תפיסותיה העמוקות ביותר. על הקושי והכאב, שבלהיות זה שמערער אותן, ששם עליהן סימני שאלה, שמבקש להיכנס “פנימה”. (וכשזה בא אל קודש הקודשים של זוגיות, משפחה, ילדים הרי שאנו נוגעים בתפישות העמוקות ביותר הנוגעות לא רק ביופי, אלא גם בפחד ממוות, בהמשך ה”גזע”..)

    אז נכון, הגבר ההוא “שלי”, עוד לא הגיע (ואני כמובן אשמח אם הוא יגיע, ובקרוב בבקשה:-)
    אבל בינתיים יחד עם החסר, יחד עם הכאב, אני עומדת בשמחה ומודה שגם בגאוות מה – ומנסה לסמן את השוליים של ה”אחרים”. ורוצה לבקש מהחברה הזו ולנסות להשפיע עליה, להגמיש את הגבולות בין מרכז ושוליים, בין in ל out, להגמיש את חוקי המשחק. כדי שהיא תהיה חברה מכילה יותר, מגוונת ועשירה הרבה יותר, וכך לדעתי, גם טובה וצודקת וחזקה יותר.

    סליחה על הנאום
    ואשמח כמובן, להמשיך ולקבל תגובות.

    ושוב תודה –
    איילת.

    • גבר שהיה שם ...

      שלום איילת,

      אני לא יודע איך בדיוק לומר את זה, אבל בתור גבר לפעמים זה דיי קשה להודות שגם אנחנו בוכים. אני אולי אומד להישמע פה קצת בכייני, ולהישמע רגשני, ובטח כולם פה יקראו לי שקרן
      ענקי, אבל מה שאני הולך כרגע לספר הוא סיפור אמיתי ואפילו די טרי.

      לפני כמעט חצי שנה פגשתי מישהי מאוד נחמדה, נפגשנו דרך שרות הכרויות טלפוני. מה לעשות, אני מודה, אני עובד המון, וזה היה אמצעי נחמד ומעניין לפגוש בנות. התחלתי לדבר
      עם בחורה מאוד חמודה, בת 23. מהשיחה הראשונה היה שם איזשהו קליק, היה משהו בקול
      שלה שמאוד דיבר אלי – ואז היא זרקה עלי את הפצצה של “תשמע, אני נכה – הולכת עם קביים”.
      לרגע, ממש לכמה שניות התנפצה בראש כל התמונה של מי שדיברתי איתה, אבל מיד אחרי זה
      חשבתי לעצמי – “מה? דבר קטן כזה יפריע לך? אולי זו האחת?” ובלב שלם קבענו להיפגש.
      אני חייב להודות, הפגישה הראשונה התנהלה כמו אסון מהלך. בבית קפה שהלכנו אליו היה צריך
      להזמין מקומות, אז לא היה לנו איפה לשבת. אז החלטנו ללכת לסרט, החלטנו ללכת לראות את
      “למצוא את נמו”. נסענו לדיזינגוף בתל-אביב, החניה היחידה היתה ברחוב פרישמן, 3 קומות
      מתחת לאדמה. המעלית בחניון לא עבדה, וטיפסנו את כל הדרך למעלה, בגדול, מסע כומתה.
      אחרי זה, מסע כומתה לקולנוע, אני חייב לומר שזה קצת הוריד לי את המצב רוח, אבל בדרך דיברנו, ולומר את האמת, לא הרגשתי שהנה הזמן עובר. הגענו לקולנוע, ואז גיליתי שהכספומט
      ליד הקולנוע לא עובד, אז רצתי כמו איזה מטוס לצד השני של הכיכר למשוך כסף. חזרתי, קניתי
      כרטיסים והחברה של הקולנוע הסכימו להפעיל עבורנו את המעלית החיצונית, כדי שנגיע לתחילת
      הסרט. ישבנו לנו בסרט, ואני יושב מסתכל על הסרט מצד אחד, ומחשבות רצות לי בראש.
      מצד אחד, אני נמשך אליה, חיצונית היא חמודה, והיא מגרה לי את השכל כמו שאף אחת אחרת
      לא הצליחה, אבל מצד שני, התגובה החברתית. באיזשהו שלב, אמרתי לעצמי, “טוב, מעולם לא היית קונפורמיסט, והמשפחה שלי וודאי תתמוך בי בכל דבר שאני אחליט, אז אני אלך על זה”.
      הנחתי את ידי על רגל שמאל שלה, ומשם הדברים כבר התחילו לזוז מעצמם.

      היינו יחד תקופה של חודש ומעט, בכל אותו זמן לא סיפרתי למשפחתי עליה. המשפחה ידעה
      שאני יוצא עם מישהי, אבל לא סיפרתי עדיין עם מי. ככה אני, אני לא מספר יותר מדי, ושופט
      את הדברים בעצמי קודם. אחרי חודש החלטתי להביא אותה הביתה, זה אחרי שהחברים
      הקרובים שלי פגשו אותה, וכולם התלהבו ממנה. כשסיפרתי למשפחה שלי עליה, התגובה שלהם
      היתה מאוד פשוטה: “או שאתה נפרד ממנה, או שאנחנו מנדים אותך. אנחנו לא צריכים מקרי
      סעד במשפחה שלנו”. הלב שלי נשבר באותו יום לרסיסים, מצד אחד אני חולה על הבחורה,
      מצד שני, אני לא יכול להיות איתה. אני חייב לציין שגם לה עשו קצת מוות בבית, בגלל העובדה
      שהיא יוצאת עם בחור “בריא” לכאורה. היה לי שבוע של סיוטים, שבוע של להתעורר בבוקר
      ולשמוע את המשפחה שלי בוכה באוזני, ואז בערב אני פוגש אותה, והיא מספרת לי על איך
      אחותה משפילה אותה בגלל יחסיה איתי.

      פתאום, כמו מן השמיים היתה לי התגלות נוראית, איך שלא נסתכל על זה, שנינו סובלים. אם
      אנחנו יחד, אנחנו סובלים מהמשפחות שלנו. אם אנחנו לא יחד, אנחנו סובלים כי אנחנו רוצים
      להיות יחד. להיות יחד בסתר? זו בהחלט אפשרות, אבל היא לא משהו שאני רוצה לעשות,
      כי בסוף דברים יוצאים החוצה ואז מתחילות כל הצרות. אפשרות שניה היא להתנגד למשפחות,
      לזרוק זיין על כולם, אבל אז ייצר נקמנות במשפחות עלול להזיק לנו. במילים פשוטות, אנחנו
      בין הפטיש לסדן. כשדיברתי איתה על זה, ואמרתי לה שאני חושב שאנחנו לא צריכים להמשיך
      להיות יחד בגלל כל הסיבות האלו, שנינו בכינו כמו ילדים קטנים. אחת החוויות הכי קשות שהיו
      לי בחיים. והחלק הכואב באמת, שאני עדיין חולה עליה.

      אני לא יודע אם אי פעם חווית את הרגש של לרצות להיות עם מישהו/י, ולדעת שזה בלתי אפשרי
      תחת האילוצים הקיימים. אי פעם הרגשת מה זה לדעת שאם תעשי משהו, את עלולה להזיק
      לעצמך למשך כל ימי חייך, ובכל זאת להתעורר כל יום בבוקר, לרצות לעשות את זה ובמשך כל
      היום להילחם ביצר הזה. לעבור ימים שלמים במחשבה של מה היה אם היה, אבל אי אפשר…
      אני לא אמשיך לפרט, אני חושב שהבנת את הרעיון.

      אז תאמיני לי בדבר אחד, אם אי פעם היית מישהו תקופה מסויימת, כבר “בריא” לכאורה, אז
      תאמיני לי שכשניפרדתם, אני מאמין שכאב לו באותה מידה שכאב לך, אם לא יותר. אני לא
      טוען שזה בסדר. אני לא טוען שזה מוריד מעצם הסטראוטיפ החברתי המוטעה, שגורם לנו
      להתנהג כמו יצורים חייתים ולא אנשים נאורים. אבל אני טוען שלפעמים יש דברים מעבר למה
      שנראה לך שקורה, ולכן לא תמיד את יודעת את כל הסיפור. תזכרי תמיד שגברים לא מספרים
      תמיד הכל, לפעמים הם בונים איזה סיפור כיסוי כדי להגן עליך, ולרוב כדי להגן על עצמם.
      אבל תאמיני לי, שגברים מחפשים את אותם הדברים שאת מחפשת, ואת תוכלי למצוא את
      החיפוש הזה אצל לפחות 90% מהגברים. הבעיה היחידה היא, ש-90% מתוך המחפשים פשוט
      חייבים להיכנע לסביבה שמאיימת להם.

      אז נכון, יש באוכלוסית הגברים 9% של גברים שיוכלו להתגבר על המגבלה הזו, וסביר להניח שמתוך אותם 9% רק 10% יהיה לך קליק איתם. אז אנחנו מדברים על 1% מכלל קהילת
      הגברים בעולם. איך שלא נסתכל על זה, זה בערך אותו אחוזון אצל אנשים “בריאים” לכאורה.
      אז כל מה שיש לי לומר אני חושב זה, תמשיכי לנסות, תמשיכי לקוות, בסוף הוא יגיע. אצל כולנו
      החיפוש הוא מתיש, לעיתים ארוך, אבל תמיד מגיע בסוף לסיומו. אני חושב שחשוב לא פחות
      להנות מהדרך, ולהסתכל קדימה.

      שלך לתמיד,
      גבר שהיה שם

      • מרימה גבה

        עשו לה את המוות בגלל שהיא יוצאת עם בחור “בריא”??
        אני מודה שבנקודה זו מצאתי עצמי מעט ספקנית לגבי הסיפור שלך.
        היתכן שניסית לצייר כאן (לא רק לנו אלא גם לעצמך) פרידה “הדדית” בשעה שהמציאות הייתה מעט שונה?

      • לא ייאמן שעוד קיימות משפחות פרימיטביות שכאלה, לעשות לך את המוות על כך שאתה נפגש עם בחורה נכה, כמה דבילי!! – ואם חלילה היית מתחתן עם מישהי “בריאה” ,ואחרי שנתיים , היתה נפצעת בתאונה ונעשית ,”לא עלינו”,נכה. מה אז? – הם היו דורשים ממך לעזוב אותה??
        אז אני לא ממש יודעת בן כמה אתה, אבל אתה נשמע לי די ילדותי , מה אמאבא יגידו.
        אלוהים, בא לי לצרוח על הטמטום הזה של חלק מהאנשים.
        איזה מזל שיש עוד אנשים נורמלים בעולמינו, וכשאני אומרת נורמלים, הם לאו דווקא הולכים על רגליהם.

        • גבר שהיה שם

          שלום לאור ולמרימת הגבה,

          מעולם לא טענתי שהפרידה היתה הדדית, אני זה שיזם אותה,
          ועד היום אני מצטער על כך. אני לא הפרט יותר מדי על חיי המשפחה
          שלה, מתוך כבוד, ומתוך העובדה שכפי שאני מתאר את זה כך היה.

          אני מסכים עם אור שזה מטומטם, אני מסכים עם אור שזה מראה
          על צרות אופקים, יחס מזלזל, דעות קדומות וכל דבר שלילי שאפשר
          לדמיין על בני-אדם. אבל כל מה שאני יכול לומר להגנתי זה שפחדתי,
          ואני עדיין מפחד. אני מתקרב לשנות ה-30 של חיי, ואני יכול לומר
          בצורה מאוד כואבת, שלמשפחה המורחבת שלי יש נטיה להיכנס
          לבני המשפחה לציציות, ואם משהו לא מוצא חן בעיניהם, הם דואגים
          להזכיר לך את זה עד סוף ימיך. אני כבר ראיתי מה הם מסוגלים
          לעשות, אני ראיתי איך הם נידו את אחד מבני המשפחה בגלל פרשה
          דומה, ואז למשך כל ימי חייו הם דאגו לאמלל אותו. כאשר במשפחה
          המורחבת שלך יש משהו כמו 250 איש, תמיד יהיה מישהו שיוכל
          לחסום אותך איפשהו. אחד הקרובים שלי ברח בגלל התופעה הזו
          לארה”ב, הוא כבר 30 שנה שם, ומה לעשות, גם שם הוא לא מצליח
          לברוח, למרות שהוא היחידי שנמצא שם – דואגים למצוא אותו, ולהתערב
          לו בחיים.

          אני מודה שזה נשמע כמו עלילה נהדרת לטלה-נובלה, או אולי איזו
          אופרת סבון אמריקאית, אבל זה העולם שבו אני חי. עם כל המגרעות
          שלהם, יש להם גם תכונות נפלאות, שלצערי לא מכסות על צרות
          האופקים שלהם, אבל זו החבילה שלי והבחירה היא שלי – בין אם
          אני שלם איתה ובין אם אני לא. שימו עצמכם בנעליים שלי לרגע, ואל
          תהיו יפי-נפש, דמיינו מה זה להיות אני, ואז בצעו את הבחירה:
          חיים עם מישהי שאני אוהב, נידוי מהמשפחה וכל ההשלכות לכך,
          או פרידה ממישהי שאני אוהב, המשך קבלת תמיכת המשפחה
          וסיכוי למצוא אחת אחרת… כשאני מציג את זה, זה נשמע מאוד מטמתי
          וקר, אבל לומר את האמת, זה בדיוק מה שזה וחבל לי שכך.

          הלוואי והיינו חיים בעולם אידילי, איפה שבני אדם יכולים להתאהב,
          ולאהוב ולחיות יחד בלי שאחרים יביטו מהצד בבוז וקנאה. הלוואי
          והיינו יכולים להיות בעולם שבו לא נצטרך לקום בבוקר ולתהות,
          האם אני אגיע בחתיכה אחת לעבודה, או שמה זו ששוכבת עכשיו
          לצידי במיטה, האם אני אראה אותה בערב… אם תחשבו על זה לרגע,
          הטרוף האמוקי של המשפחה שלי, הוא כאין וכאפס מול הטרוף הכללי.
          טוב, בירברתי יותר מדי, אני חושב שאפילו סטיתי מהנושא לחלוטין,
          מה לעשות, ככה אני – פלספן בלתי ניתן לעצירה.

          אני יעצור פה

          שלכם,
          גבר שהיה שם

  10. סתם בחור.

    שלום לך איילת.
    אני כמובן מבין לליבך, ומצטרף לכל הקומפלימנטים שחילקו לך בתגובות קודמות.
    אני חושב שבנאדם צריך להיות בעל תכונות אופי, ובעל נפש, מלאכיים, בשביל להתגבר על הקושי הפיזי.
    אני חלילה לא אומר שאין אנשים שכאלו, ואני יותר מבטוח, שעוד תמצאי לך את הבחור.
    אבל אני רוצה שתסתכלי על העניין מבחינת הצד השני.
    אדם שמתחיל קשר מנקודה התחלתית שכזו, חושב בוודאי על הקשיים שצפויים לו בעתיד.
    גם לצערי החברה שלנו עדיין לא כולה נאורה דייה בכדי לפרגן לאותו אדם. לא מעט אנשים “ירימו גבה”, ויתהו לגבי הקשר הזה. ולכן בוודאי לא קל לו לאותו אדם.
    אני חלילה לא מאותם האנשים שפוסלים אדם בגלל מוגבליותו.
    אני חושב שאהבה אמיתית, ברגע שהחלה, יכולה להתגבר על כל המיכשולים.
    אבל כנראה שהבעייה היא בנקודת ההתחלה. האם אדם בכלל ינסה להתחיל את הקשר, ולתת לאהבה הזו לפרוח, למרות המוגבלות, כשהוא יודע שמצפים לו קשיים לא מעטים.
    אני מניח שהתשובה לכך תלוייה בסוג של אותו אדם, בכוחות הנפשיים שלו וביכולת שלו לקבל כל אדם באשר הוא.
    אני אישית לא יודע להעיד על עצמי. אבל מה שבטוח, זה שאני לא מאותם אלו שלא מבינים קשר שכזה, וחושב שבהחלט הוא יכול להתקיים עם הפרטנר הנכון.

  11. האקסית המיתולוגית

    לכל אחד מאיתנו יש פחד מנכות מסויימת… יש כאלו שימצאו את הבן זוג ב חירש אילם נכה ואפילו בנפגעי מחלות הנפש למיניהן.
    את צריכה שלכל אדם יותר קל לקבל נכות אחרת….
    מאחלת לך למצוא את בן הזוג שיתאים לך!

    • בשמלה סגולה

      צודקת! לכל אחד יותר קל לקבל נכות אחרת אני למשל גרה עם בן זוג עם בעיות רגשיות קשות ואוהבת אותו מאוד… אם אדם נכה פיזית היה לי קשה יותר להסתדר אבל כל אחד והשיקולים שלו.
      אל תתיאשי……..

  12. קימי

    היי
    קראתי את המכתב ממש עכשיו ואני עדיין עם רגשות עזים.
    יש לי סכרת נעורים ואני מסתובבת עם מכשיר שמחובר לגופי 24 שעות ביממה
    בדר”כ הוא לא מפריע וגם נראה כמו ביפר אבל זה מוזר כשמכירים אנשים חדשים.
    גדלתי בצפון בחברה תומכת מאוד ומתחשבת ועכשיו אני בת”א וזה מאוד קשה.
    מעולם לא נתקלתי בתגובות כמו פה- יש במרכז תחושה שצריך להיות מושלמים וזה ממש חבל.
    אני מבינה לליבך למרות שהנכות שלי היא די קטנה אבל לי זה גם עובר בתורשה והיום אני יודעת שיהיה לי יותר קשה למצוא אדם שיהיה מוכן מראש לילדים חולי סכרת שיצטרכו לעבור טיפולם וזריקות ולהיות במשטר כל חייהם..
    אני לא מוותרת על הבאת ילדים בחיי אבל זה מעמסה קשה לדעת שיכאב להם כל יום וחייהם יהיו שונים רק בגללי…

    • אלמוני

      BJKUOULOU.UO;IPI.TI.UO7;P8;PUI;PI’I;[PIL;HKT,J895 I T95I959O5UFGFT,ITKOGLGOYOUYLPUL;PUI;LU;;IP[I.PIL[9;];I9
      LGYO,H9IUL7067V./;GPOU,UIHP08L9YL.UILUI.JNHNYKTGKYUT I
      OGIKFUTKRITKROLMKOR
      KIRTORTKTO
      TJIKYOTO
      9025993

  13. מגהטרון

    מה את מתלוננת, לפחות יש לך תו חנייה, בתל-אביב של היום, זה מצרך הרבה יותר נדיר מגבר

  14. אתה אידיוט

  15. יונתן

    איילת היקרה,
    בואי נפסיק עם כל הבולשיט… כלומר, כתבת קטע באמת מרגש, אבל התגובות הכלליות משאירות אותך באותו מקום (סדר גודל). למה ללכת סחור סחור?
    אני מוכן לנסות להענות להצעה המרגשת שלך! כמו שאת רואה השארתי את הכתובת שלי –
    אם את באמת מחפשת את מה שאת מצהירה, אז קדימה…!

    • איילת שופטי

      שלום לך יונתן,
      אני מודה שתגובתך העלתה חיוך על פני. בעיקר, מפני שעולה ממנה קצת “ריח” של התערבות. מין התערבות פאבים כזו של “בוא נראה מי מאיתנו יכול לשתות יותר בירות ועדיין לעמוד על הרגליים…”. ואף שאתה נשמע בחור עם אנרגיות (פטיש או לא פטיש…) הרי שאני לא אוהבת להיות ה -V על “הייתי גם אישה נכה” (סטייל – been there, done that..etc ). אתה מבין על מה אני מדברת?
      מאידך – סקרנת אותי וכאמור גרמת לי לחייך, אז בתקווה שלא נפגעת מדברי עד כה, המייל שלי מופיע למעלה.
      שיהיה לך ולכולנו יום מלא חיוכים 🙂

  16. כוניפה

    תאמיני לי שגם אותי פוסלים המון ולא רוצים להראות איתי בציבור. אני מאידך מוכנה להיות עם נכה, זה לא מפריע לי. אפילו סקסי בעיני.

  17. איילת , מה שכתבת הוא מאד מרגש .
    נהנתי מאד לקרא את המאמר האמיתי וחסר הפוזות שכתבת (בניגוד למאמרים אחרים המתפרסמים כאן) , אני מאד מקווה שתמצאי גבר הראוי לך במלא מובן המילה. אכן צדקת, החברה שלנו עדיין מתייחסת לאוכלוסיות “שוליים” שונות בצורה מתרחקת ולעיתים אף בוטה או מתנשאת .. כנראה באמת כמו מין חוקי טבע כאלו שעדיין קיימים , הרי האדם הוא בכל זאת גם חיה… רואים את זה בבירור אצל ילדים ויחסם לילדים חריגים, שמנים או ממושקפים לדוגמא ..
    אני עצמי מודה שבבחירת בת זוג יש בי מן החרדה בהעברת גנים “רעים” הלאה..
    אבל מה זה כלכך משנה , מממילא תהליך הברירה הטבעית הסתיים אצל בני האדם ויכול להיות שעברנו לתהליך ברירה טבעית של חברות ולא של אנשים.

    חברה שהייתי רוצה לחיות בה , כמו רבים אחרים אני מניח, היא חברה גמישה יותר במחשבה ומקבלת אנשים “חריגים” למרות שכמו שציינו כאן נכות שיכלית או רגשית יכולה להיות קשה הרבה יותר מנכות פיזית.
    ייתכן מאד שכפי שציינת חברה שפחות שמה גבולות לפרטים שלה , יותר גמישה בכללי המשחק שלה חברה פחות שמרנית תתפתח לחברה שתשרוד מבחינה אבולוציונית .

    ומעבר למחשבות המנותקות מעט מן המציאות העכשווית, אני שולח לך נשיקות ובהצלחה!

  18. שושנת העמקים

    איילת – תודה!
    חיפשתי משהו לקרוא וחשבתי שזה בטח סתם עוד משהו קליל – וקיבלתי צמרמורות בכל הגוף. קודם כל- את כותבת נפלא, רהוט ומרתק, אי אפשר להפסיק, וכישרון כתיבה הוא דבר שאני מאוד מעריכה.
    ממש לא ציפיתי לקרוא מכתב מרגש כזה, והייתי חייבת לקרוא גם את כל התגובות, שכמעט כולן היו מפרגנות ותומכות. והנה אני כותבת לך עוד אחת, כי אני בטוחה שזה אולי לא משנה את המצב, אבל בטח נותן תחושה חמימה. ואגב שינוי המצב -אני סקרנית אם יונתן הפטיש אכן עשה משהו או סתם כתב מה שכתב בפרץ של רגע.
    בכל מקרה יקירתי, אני יודעת שזה לא מנחם-לא אותי ולא אותך, אבל אני או-טו-טו בת 34, ועד היום אף גבר שפגשתי לא הגיע לרצון להקים איתי משפחה, וזה למרות שלפי הסטיגמות החברתיות הנפוצות אני “מציאה” לא רעה: אינטיליגנטית, מצחיקה, פתוחה וחברותית, נראית סבבה, קלילה, תואר ראשון, בית ואוטו שלי, עבודה, חברים, משפחה טובה, עצמאית – הכל טוב ויפה, ובכל זאת – זה לא קורה!!! אני מנסה, מחפשת, בודקת – ולא מוצאת אותו!
    גם ממני הם בורחים למרות כל האמור לעיל, ולמרות שבדרך כלל- ממש בשלב ההתחלה -אני שומעת את הטקסט השחוק בנוסח “איך זה שאף אחד עוד לא חטף אותך?” – אבל בסוף כולם נעלמים… אז- יקירתי, אני יודעת שזה לא משפר את מצבך, או את מצבי, אבל סתם שתדעי שלא רק עובדת היותך נכה היא הבעיה היחידה שבגללה הם בורחים. בימינו, לצערי הרב, אף אחד כמעט לא יודע באמת מה הוא רוצה, ואם יש סיבה אובייקטיבית כמו מגבלה של נכות ברורה לעין – זה פשוט נותן תירוץ קל, מהיר ופשוט למה לא…
    בכל מקרה – לא נאבד תקווה שיום אחד – ורצוי שעה אחת קודם – זה יקרה!!!! אינשאללה!!!

    • איילת שופטי

      שושנת העמקים,
      את כמובן צודקת. הנכות היא רק גורם אחד בסיפור. אני בטוחה. ובכל זאת רציתי להאיר אותו, ולעורר דרכו את הדיון בנורמות החברתיות שלנו ובמגבלות שהיא שמה לא רק על נכים, אלא על “אחרים” נוספים בחברה הישראלית, מערבית.

      אז באמת – תודה על תגובתך ובהצלחה לנו!

  19. לדעתי הוא עוד לא הגיע כי הוא בדרך…כן…גם הוא נכה והוא הולך לאט…

  20. The_No_One

    אמיתי.
    דבר אחד טוב יש בזה: כשיגיע זה שלא יפחד מחיים משותפים עם אדם נכה, תוכלי לדעת שהוא באמת אוהב אותך…
    גם אני כזה “נכה”. אני לא נכה פיזית, ברוך ה’, אני נכה “נפשית”, אפשר לקרוא לזה. אבל במקום שהחסרון הגדול יתבטא אצלי – הוא מתבטא בסביבה. אני אישית מחפש אחת שבאמת תבין אותי עד הסוף ושתדע להקשיב לי. אחת שלא מפחדת מהשקט, שגם אם אין לי משהו טוב להגיד באותו הרגע ואני פשוט שותק – שלא תעזוב אותי לטובת הבדרן של החבורה.
    אותה הנקודה מתחילת התגובה – קחי את הנכות כמסנן. מי שלא יודע לקבל אותה – כנראה שלא מתאים לך וטוב שכך.

    מקווה מאוד שלא פגעתי.
    אם פגעתי – סליחה מכל הלב. כוונתי הייתה רק להגיב בכנות על מה שקראתי.

  21. וואללה…….. אחלה כתבה. אני עדיין מתלבטת למה להתחבר יותר- לבעסה האישית שלך, או לעובדה שבדומה לך, גם אני לא מצאתי את אהבת חיי…… אין לי הרבה להוסיף על מה שנאמר כאן, אין ספק שנגעת בלב של המון אנשים.
    מישהי כאן כתבה שכיעור זה גם סוג של נכות. יש לי מס’ חברות (אחת באמת לא נראית טוב, אבל ממש) בגילאי 26-27, ולמרות היותן בריאות פיזית, לא חוו קשר כלשהו, לא סקס ולא יותר מדייט אחד בעצם.. ואז ראיתי אותך ומצא חן בעיני שהנכות שלך בכלל לא מהווה אישו עבורך במציאת קשר וטוב שכך! אני בטח הייתי מתמודדת עם זה בתבוסתנות כרונית. רק רציתי להבהיר לך שיש אנשים שאינם נכים, שעדיין לא הולך להם מי יודע מה.. תמשיכי לקוות… התחושה שלי מנבאת שאת תמצאי את מבוקשך. ולא רק מבחינת זוגיות.

  22. אינשם

    ראשית, הרשי לי להביע התפעמות, הערכה ותודה על מאמרך. התרגשתי, הרגשתי, והשכלתי מקריאת מאמרך, ונראה שאינני היחיד. ממאמרך ותגובותייך את מצטיירת כאדם נבון, רגיש, ומאוזן עד כדי נדירות בארצנו המואצת.
    הצעתי לכל קוראייך הנוטים לשפוט אותך לחומרה, לשאול את עצמם שתי שאלות:
    1) האם כבר קרה להם בעבר שנדחו ע”י מישהו/י שבאמת רצו בו/ה והאמינו בפוטנציאל של הקשר, מסיבות הנראות להם שטחיות?
    2) מי באמת לא היה רוצה לשנות דבר בגופו? מודל הגוף המושלם הוא כה מגוחך כשחושבים על כך, הרי אין אף אדם שאין לו קצת יותר מדי מזה או מעט מדי מאחר. ואפילו אם בדיקה דקדנית לא תעלה שום סממן חיצוני החורג מהאידאל (של מי?) ואף פנימה כל הצנרת עדיין עובדת, תמיד יהיה בו משהו שיפסול אותו בפני מישהו.
    אביא דוגמא קיצונית, רק ע”ם לחדד את הנושא: מה יותר מורכב, מערכת יחסים של מהלך/ת ונכה, או של חילוני/ת ודתי/ה? גם זה וגם זה מערימים אילוצים על החיים המשותפים, ובשני המקרים סממנים חיצוניים עומדים כאלף עדים בפני המשפחה/חברים/חברה היותר שמרנים. אולי ההשוואה אינה לחלוטין תקפה, אבל הנקודה שלי היא שזוג נמשך זה לזה כי הדברים החשובים לשניהם משותפים לשניהם (ערכים/אמונות/חלומות/או כל זוג והקשרים שלו), ובדברים הפחות עקרוניים לאחד מהם הם מתפשרים. כמה אנשים באמת יכולים לאמר בכנות שעקרוני ומהותי עבורם לחיות עם בן זוג שאינו נכה, מבלי להישמע מגוחכים באזני עצמם?
    טוב, רבות הכברתי במלים וכנראה לא חידשתי לך דבר, אבל אולי כן לאחד הקוראים האחרים. לגבייך כל מה שאוכל לאחל הוא שתמשיכי בדרכך. דברים טובים קורים לאנשים טובים, אבל אין לנו יותר מדי שליטה על התזמון.
    היי אופטימית,
    –א.

  23. סקארלט

    איילת היקרה,

    מילותייך נוגעות ומרגשות ובהחלט מהוות משב רוח מרענן באתר הזה…

    אני מצטרפת לכל האיחולים ל”מציאת הגבר הנכון” ובאופן אישי, מבקשת לאחל לך, שתמשיכי להיות כזו פתוחה, נינוחה ושלמה עם עצמך – זו מתנה גדולה שלא רבים זוכים לה.
    אני מודה שקשה לי לראות את החברה שלנו משתנה לטובה, בכל הנוגע לקבלת חריגים (מכל סוג), כי דברים רבים מדי מושתתים על סטיגמות – הלואי ואני טועה.

    האנשים החזקים באמת, אלה שממצים את הטוב בחיים, כי הם נשארים נאמנים לעצמם ולא חוששים ללכת נגד הזרם, הם אלה שבאמת זוכים לחוות רגשי-אושר אמיתיים.
    מהמעט שקראתי כאן, דרך מאמרך המקסים ודרך תגובותייך , אני חושבת שאת שייכת לחבורה הזו.

    בהצלחה בכל מה שתעשי,

    סקארלט

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *