מלחמת השחרור

"אנא, אמור לי רק משפט אחד, אחד פשוט והחלטי מאוד, משפט מהסוג שאישה מסוגלת להבין. הרוג את בבואתך ואת התקווה והאהבה שאני מפיחה בה, שמקפיאה אותי לנצח בארץ מתי הברונזה, משום שמיום ליום נעשה לי קשה יותר לשחרר את עצמי ממוסרות אותו רודן אבסטרקטי בשם אורן, העולה ומתרומם, בעודו אבסטרקטי, למעלות נשגבות כל כך, הרבה יותר מדמותו האמיתית עלי אדמות. כי עלי לקבל ממך בחזרה את נשמתי, בלעדיה אני הורגת את בשרי".
שוב ושוב היינו נפגשים בארעי. בכול פעם נעתקה נשמתי, נעצרו פעימות ליבי רק מלראות אותו. זמן רב חלף מאז הפרידה, רב מידי, הבטיחו לי שהזמן הוא לא רופא אבל הוא כן מביא הקלה, אך לא הוקל לי, אזי חיפשתי את מי להאשים, לא מוכנה בעליל לקחת אחריות על מחשבותיי, רגשותיי, מעשיי שנעשו במודע או לא והשלכותיהם – מבוי סתום, דשדוש, דריכה במקום, אלא שהמקום הינו מקור סבל וייסורים רציפים. כל כך רציתי לעקור אותו מליבי, מהכרתי, ביקשתי אותו שוב ושוב שלא ייענה לחיזוריי, בקשתי שישחרר אותי מכבליו.
"אני לא יכול לשקר, לא כשאני מאמין שאכן יש סיכוי שנחזור ונהיה יחד", הוא טען לנוחיותו, וכך שומר בקור רוח על השלהבת שמבליחה למרגלותיו. כול פגישה מזדמנת איתו, סופה שבילינו את הלילה יחדיו, וככל שהיה קסום ומופלא יותר כך הגיע בעקבותיו מפח נפש מענה וממושך עוד יותר.
עד ש- סוף סוף זה קרה. נפגשנו במסיבה, קרנתי כשהבחנתי שגם הוא שם, החלטתי שאם נפגשנו שוב אין ספק וזה אכן יד הגורל, גורלנו שנועדו זה לזו. כבוד? מי בכלל זוכר את המושג הזה, התרפסתי לפניו כמו שלא עשיתי מעולם. לא ידעתי שזה צפון בי, שוב הוא הסביר שכרגע לא, לא נוכל להיות יחד, אולם זה רק העיתוי שחוצץ בינינו, ושוב קבענו שאת הלילה נבלה יחדיו. הוא חזר לחבריו והשאיר אותי. עמדתי שם, שפלה, עפר ואפר, שותתת דם, צופה עליו מרחוק וכול קרביי מתהפכים על פיהם. דווקא אז, זה הבליח בי, והבנתי שאם לא אעשה את הנורא והקיצוני מכול, לעולם לא אחדל מלהזות שנהיה שוב יחד.
ניגשתי לבחור יפה תואר וביקשתי את עזרתו, נעניתי בחיוב. זה פעל ללא חת – אורן בא לקראתי. לראות אותי בפה של מישהו אחר. הוא לא אמר דבר. למחרת קיבלתי מייל ובו המשפט שלו ייחלתי: "ברור לי כל כך שאף פעם לא נהיה ביחד".
שוחררתי!
ילדותי? אכן כן. רדוד? נכון.
שוב ושוב אני מסבירה לעצמי שהמעשה נעשה בעל כורחי, עצוב שנדרש ממני לנהוג כך במפגיע. כעת נותר רק לחכות שהזמן יביא עימו הקלה.