אסנת בוקופצר בטור חדש בו היא בוחנת את המסע הזה שכולנו עוברות. והפעם, על החזרה הביתה

מסע אישי

מתי התחלתי

את המסע האישי שלי התחלתי בשנת 63′ בבית חולים הקריה תל אביב. ואולי, בגיל 6 כשאספתי אגורה לאגורה כדי שיהיה לי מספיק כסף לעלות על אוטובוס במטרה לראות סרט בבית קולנוע, לגמרי לבדי. או שמא זה היה בגיל 13 שעברתי מבית ספר ממלכתי דתי לתלמה ילין. או שאולי בגיל 16.5 שעזבתי את הבית וגרתי בבתים נטושים כשאני אוכלת, לפעמים, אחת לשלושה ימים. ויכול להיות שזה קרה בגיל 24 כשהתחלתי ללמוד קולנוע וידעתי שאני מאוהבת. או בגיל 28 כשהשתלבתי במשרד להפצת סרטים. רגע, אולי זה בכלל התחיל בגיל 30 כשילדתי את בתי ופתחתי משרד עצמאי.
האם זה קרה במהלך השנים שבהם נסעתי ברחבי העולם, לפסטיבלי קולנוע ורכשתי סרטים. כולן יוצאות למסע אישי ברגע הלידה. נכון שלכל אחת ואחת יש תנאי התחלה וסביבה שונים. אבל העולם מלא בדוגמאות של אנשים שהתחילו מאפס והשיגו כל מה שחלמו עליו. הגשימו את הייעוד שלהם. ואנשים שהיה להם הכול והגיעו לבור תחתיות.
ישנם אנשים שפשוט חיים את מה שיש, עוברים מסלול רגיל לחלוטין. גן, בית ספר, צבא, לימודים, חתונה, עבודה, ילדים, חברים, טיולים, פנסיה, וזהו. נגמר. כאלה הם הרוב. עם חיים טובים פחות או יותר. עם שמחות כאלו ואחרות, עם הגשמות של רגעים קטנים וגדולים. אבל האם בשביל זה הגענו לכאן? האם אנחנו באמת מגשימות את הייעוד שלנו ? החלומות, השאיפות? ממצות את היכולות שבנו? האם בני-אדם מנהלים את החיים שלהם או שהחיים מנהלים אותם?

המון שאלות

מגיל מאד צעיר אני זוכרת את עצמי חיה עם השאלות האלה. מנסה למצות כל רגע, להוציא את המיטב מכל סיטואציה, לעשות את מה שהחלטתי לעשות, להשיג את מה שבחרתי להשיג. להגשים.
הגעתי לכאן מתוך נקודת המוצא שהחיים הם הרפתקה ענקית ומרגשת.
מהתבוננות סביבי, על החיים של אחרים ושלי, מצאתי את עצמי ממשיכה לשאול שאלות.
המון שאלות. שום דבר לא מובן מאליו, שום דבר לא קבוע, הכול יכול להשתנות בכל רגע נתון בחיינו.
הכול גם יכול להישאר כל הזמן, בדיוק אותו דבר. למדתי שלשאלות לא תמיד יש תשובות, לפעמים התשובות יגיעו לאחר זמן. לעיתים מייד. וקיימת אפשרות שלא אקבל תשובה. בכלל.
בעולמנו קיימים אנשים מסוגים שונים. ישנם אנשים שאינם יודעם לשאול, ללא יכולת זו אדם נשאר תקוע. עולמו הוא רק מה שמוכר לו.
ישנם אנשים שיש להם תשובות לכל דבר ולכן גם הם בדרכם נשארים תקועים, הקשב שלהם מכוון אך ורק לתשובות שלהם ולידע שלהם ואין להם דבר מלבדו. לצידם, ישנם אנשים המעניקים לעצמם את האפשרות לראות כל יום את העולם בעיניים חדשות וסקרניות, מתוך רצון עז ללמוד ולהשתנות. הם מאפשרים לעצמם להודות שהם לא תמיד יודעים, שהחיים משמעותם חיפוש, תהייה. לשאול, לנסות, לטעות, לתקן.

החלק הקשה

המסע האישי הנוכחי שלי החל ביום בו נשאלתי על ידי חבר, “למה את נותנת לעבר שלך לנהל אותך?” זו הייתה שאלה כל כך משמעותית, כי ממנה לא הייתה לי דרך חזרה.
ראיתי פתאום מקומות בהם לא אפשרתי לאנשים להיות הם עצמם, או להגיד לי בכנות מה הם חושבים כיוון שמשפטים או התנהלות שלהם הפעילה אותי, ייצרה אצלי התניה, תגובה, משמעות אחרת ממה שהתכוונו. מילים שנגעו בי, בעברי, בהתנהלות של אנשים אחרים מולי.
לא הצלחתי ליצור הפרדה בין העבר לבין ההווה, בין אדם אחד למשנהו. לא אפשרתי לאנשים להיות הם עצמם בלי קשר אלי או למה שהיה בי שניהל אותי מעברי, מהניסיון שלי, מהשריטות והצריבות שנטמאו בי במהלך השנים. לא אפשרתי לי עצמי הרבה פעמים להיות אותנטית לחלוטין, פעלתי ממקומות שבהם הרגשתי שמצפים ממני – שלא תמיד רציתי להיות שם. הייתי חייבת למצוא תשובה.
יצאתי לחפש, לא אתונות, לא מלוכה, את עצמי.
המסע היה קשה, פגשתי את עצמי גם במקומות שבהם לא היה לי נוח לשהות. שאלות חדשות החלו לצוץ, מה יש בי שגורם לחיים שלי להראות כפי שהם נראים? האם חיי הם בחירותיי? על מה אינני רוצה להתחרט בחיי? מי או מה עוצר בעדי? אילו התניות בחיי גורמות לי להרגיש רע? איפה אני רוצה להיות, איפה לא? כל שאלה העלתה שאלה נוספת. החלטתי לאסוף את כל השאלות בצורה מסודרת, הבנתי שאני לא צריכה לתת לשאלות לנהל אותי אלא להתחיל ולנהל את השאלות בעצמי.

לחיות את חייה

פתחתי מחברת חדשה, דף ראשון, נקי, בוהק. השאלה הראשונה שהנחתי על הדף הייתה האם אני חיה את החיים שלי. ידעתי שהחיים האלה הם שלי, לא של אף אחד אחר ועלי לבחור איך לחיות אותם, לא אף אחד אחר. שחיי קורים בשנייה זו, כשפניי אל העתיד הצפוי ועל זה חשוב לתת את הדעת. את השנייה המדויקת הזו הזאת חשוב לחוות.
אבל מה שהיה, היה. תרם, חסם, עיכב, העציב, שימח, ובעיקר נתן לי כלים כדי להגיע אל ההווה, אל העתיד, שיהפוך עוד שבריר שנייה להווה, שיהפוך עוד שברירון שנייה לעבר. עם הכלים האלה אני אתנהל, אקח אותם למקום של עשייה, העצמה, שמחה, קבלה של עצמי – של האחר. רשמתי שאלה שנייה, מה/מי אני רוצה להיות בחיים שלי? שם לא היה לי שום היסוס, או מחשבה פילוסופית, התשובה הייתה ברורה ביותר.אני אוהבת אנשים. זה מה שאני רוצה לעשות, לאהוב אנשים. ידעתי שמתוך האהבה שלי לאנשים, אני אוהבת את עצמי, בלי ביקורת, או שפיטה, כפי שאתה כפי שאני. ומעכשיו שם אהיה. התחלתי לחפש מקום בו אוכל לממש את האהבה הזאת, לתרגם אותה למעשים, למצוא את הכלים כדי ליישם. קראתי, גלשתי, שאלתי מסביבי.
התשובות שקיבלתי הובילו אותי לקאוצ’ינג (אימון אישי ומקצועי). הבנתי שהחיבור הזה בין האני האישי המחובר באופן כה ישיר לעשייה, הנעה, ההגשמה היא זו שתעניק לי את החיבור עם אחרים עם עצמי.
נרשמתי ללימודים, גיליתי את העתיד שבו ההווה שלי לא מתחבט אלא שלם, יציב, ברור ומאתגר. ראיתי שכמאמנת אוכל לאפשר לאנשים למצות את מלוא הפוטנציאל האישי, המקצועי, היצירתי שלהם. שבעזרת הקשבה, אהבה, אינטואיציות והיכולות שלי אנשים יצליחו להגיע למקומות שלא האמינו שניתן להגיע אליהם. שהאימון משמש כזרז לשינויים, ניהול זמן, קריירה, או שנוי קריירה. יצירה, העצמה, וצמיחה. גיליתי לשמחתי, שמתוך העצמה של האחר העצמתי את עצמי. השילוב של לתת כדי לקבל ולקבל כדי לתת מושלם בשבילי.

הבית

כולנו עוברים מסע אישי, ניתן לחוות אותו בעוצמה, או להתעלם ממנו. המסע קורה בין אם אנחנו רוצות ובין אם לא. אז למה לא להוציא ממנו את המיטב? למה לא להגיע למקומות חדשים, לאתגר את עצמנו, להתקרב לעצמנו, להתרחק מעצמנו? לפגוש בדרך חברים למסע שיצעדו איתנו כברת דרך, או ילוו אותנו לאורכו, לבדוק כל הזמן יכולות, העדפות, חלומות, שאיפות. לא לפחד לשאול שאלות. כל הזמן. לא לפחד. זה לא אומר שאנחנו לא יודעות, אלא רק שאנחנו רוצות לדעת יותר. והכי חשוב במסע ומן הסתם זו קלישאה, אבל קלישאה משמעותית. המשמעותית ביותר בחיינו, שהבית שלנו נמצא בנו. ממנו אנחנו יוצאות למסע האישי שלנו. כשאנחנו עוצרות, אנחנו שבות אליו כדי לנוח, לתפוס מרחק, לראות את הפרספקטיבות המתאימות לנו, למצוא מקום מתאים לכלים שקיבלנו, לעשות סדר. להפוך אותו למקום הכי יפה, הכי נקי, הכי מסביר פנים, הכי שלנו. שממנו נצא פעם נוספת לדרך ובו תמיד נאהב להיות.

על הכותבת אסנת בוקופצר

אסנת בוקופצר. ניהלה 15 שנים משרד מצליח לרכש והפצת סרטים. היום מאמנת אישית - לחיים. מקצועי- לקריירה. יצירתי - ליוצרים ואמנים. עורכת תסריטים. אוהבת את מה שהיא עושה ועושה את מה שהיא אוהבת.

תגובות

  1. רציתי לנצל את הפלטפורמה כדי לספר על מסע שעברתי בעצמי.
    זה היה מסע ארוך, קשה ומתיש, אבל צלחתי אותו בגבורה: קראתי את המאמר הזה מתחילתו ועד סופו.
    זה לא היה קל. היו רגעים שחשבתי לוותר, שאני לא מספיק חזק, אבל בסופו של דבר הצלחתי.

    בימים צעירים יותר עוד היה לי המרץ לספור כמה פעמים מופיעה המילה “אני” (וגם “עצמי”, “שלי” ובכלל מילים שמסתיימות ב- י’), אבל כיוון שעברתי גם אני לא מעט מסעות בחיי, החלטתי הפעם לוותר על הספירה המדויקת ולהסתפק ב”הרבה”.

    אסנת: אין לי ספק שהיו לך חיים מעניינים (ואני מקווה שימשיכו להיות מעניינים לעוד הרבה שנים), שיספקו חומר לביוגרפיה מצוינת. רק אולי כדאי שיכתוב אותה מישהו אובייקטיבי, שמעריץ אותך קצת פחות ממך.

    • אסנת בוקופצר

      לסתם אחד. מעט חומר למחשבה.
      מסע אישי, כשם הטור, משמעו אישי, שלי. בגוף ראשון.
      ואני, כן כן אני עצמי- חלק ממנו.
      אני שמחה מאד שצלחת את הטור ולא וויתרת ומוקירה אותך על כך.

      מקווה שלקחת ממנו שאלות לעצמך. ולחייך.
      ומוסיפה סתם שאלה ממני אלייך: איך אתה מרגיש כשאתה מכנה את עצמך סתם אחד? שווה מחשבה.
      תודה על המשוב, ושיהיה יום נפלא. אסנת בוקופצר

  2. כותבת מוכשרת ומענינת, מהכרותי איתה גם מאמנת ניפלאה

  3. נורה גוטברג

    קראתי את מה שכתבת בנשימה אחת. התרגשתי, בין השאר גם כי לא יכולתי שלא לראות את הפנים מאחורי המילים. שאלתי את עצמי שאלות . הרהרתי במסע האישי שלי והיכן אני נמצאת במסלול הזה.

    אסנת, אם יש אנשים שהכתיבה שלך עושה להם את כל אלה, אנשים שהם לא “סתם”, אלא אנשים חושבים ומרגישים, חשוב שתמשיכי. את כותבת נפלא.

  4. איזו אגוצנטריות.

  5. חבל שבאתר כל כך יפה ומושקע כמו בננות מפרסמים גם כתבה כזו שהיא בעצם פרסומת במסווה.

  6. יפה מאוד וכנה. אני מרגישה כעת באותה סיטואציה הרגשה שכל החיים חייתי בעצם בשביל אנשים ולא עשיתי את הבחירות שלי ואני מקווה שלא מאוחר מדי בשביל להתעורר אני יכין לי דף עם דברים שאני רוצה ויילך צעד צעד בעיקבות המטרה תודה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *