פתאום זה נחת עלי: אני בת שלושים ושלוש פלוס ושום דבר גדול לא עומד לקרות. לא כבשתי את העולם, וכנראה גם לא אכבוש אותו

משבר גיל שלושים ושלוש וחצי

דווקא את גיל שלושים העגול צלחתי בשמחה. פחות משנה לפני זה הכרתי את בחיר לבי היקר, ושנינו היינו עסוקים בהכנות לחתונה. בגיל שלושים ואחת הייתי בחודש תשיעי עם הבת הראשונה, בגיל שלושים ושתיים היא הייתה בת שנה ואני הייתי בסוף הדוקטורט, ובגיל שלושים ושלוש נולד לי בני היקר, והוא והגדולה היו בבית חולים עם וחום כך שלא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על כל העניין הזה של ההתבגרות. אבל כמה חודשים אחרי זה, פתאום זה נחת עלי: אני בת שלושים ושלוש פלוס ושום דבר גדול לא עומד לקרות. לא כבשתי את העולם, וכנראה גם לא אכבוש אותו. יש לי בעל נהדר, שני ילדים מקסימים, דוקטורט בפיסיקה ואוברדרפט. כאילו – כל מה שרציתי (חוץ מהאובר) ויותר, ובכל זאת התחושה המעצבנת הזאת של; מה זהו? הקטע הוא שאף אחד לא נולד בן ארבעים. אנחנו נולדים תינוקות, גדלים להיות ילדים, נערים, צעירים; והכל בסימן השתפרות ועליה. ופתאום, אנחנו עוברים את גיל שלושים, זה שפעם נראה לנו שאחריו אין חיים, ומגלים שצדקנו – אין אחריו חיים, או לפחות לא מה שהתרגלנו לקרוא לו חיים.
יש לנו משכנתה, ילדים קטנים לטפל בהם ולגדל אותם, עבודה, ומי זוכר שפעם יכולנו לחשוב רק על עצמנו ולהיות ספונטניים ואנרגטיים? אני. ובהרבה געגועים. הבעיה היא שאי אפשר להתחרט, אי אפשר להגיד; טוב הבנו מה קורה, לא מתאים, אפשר בבקשה להזדכות על השנים האחרונות? לא. זה תהליך חד כיווני ואנחנו די רחוק מקו ההתחלה. קו הסיום לעומת זאת נראה קרוב מתמיד. מה שמוסיף לתחושה שרימו אותנו, הוא העובדה שחלק נכבד מהחצי הראשון של החיים, הושקע בהגעה למצב הזה בדיוק. יצאתי עם בחורים, עבדתי על עצמי כדי לשפר את ההערכה העצמית שלי ואת מערכות היחסים שאני יוצרת, שוב יצאתי עם בחורים, שוב עבדתי על עצמי, והכל מתוך איזושהי אמונה עמומה, שכשאמצא את בחיר לבי הכל יבוא על מקומו בשלום. ואני הרי אישה מודרנית, ואסור להודות שזו הייתה ההרגשה שלי, כי מה עם ההגשמה העצמית? אז הגשמתי. הייתי קצינה בצבא, נסעתי לטייל בעולם, הלכתי לאוניברסיטה, עשיתי תואר ראשון ותואר שני, ואם כבר אז שלישי. ובתנופה הזאת פגשתי את בחיר לבי והתחתנו. ואז? שמתם לב שתמיד האגדות נגמרות בדיוק ברגע הזה? אחרי שכל המכשפות הרעות מפסיקות להפריד בין הנסיך לנסיכה, אחרי שכל הדרקונים מתים, כל התפוחים המורעלים נרקבים, והנסיך והנסיכה דוהרים להם אל האופק, מה קורה אז? אם היה כל כך נהדר לחיות באושר ועושר עד עצם היום הזה, אתם חושבים שמספרי האגדות היו מפסיקים את הסיפור בדיוק ברגע בו הוא בעצם מתחיל? מה פתאום, הרי כבר אז הם הבינו ברייטינג וידעו מתי להפסיק.

לא כל כך קל לחיות באושר ובעושר. בעצם לא כל כך יצא לי לחיות בעושר, אבל למרות שבטוח שעושר יכול להקל על החיים, אני לא בטוחה שזה סוד האושר של הנסיך והנסיכה. נראה לי שפשוט לא היה נעים למספרי האגדות להתחיל לדבר על זה שהנסיכה העלתה שלושים קילו בהריון, והלידה הייתה כואבת, ואחרי הלידה היה לה דיכאון קטן, והיא והנסיך היו נורא עצבניים מחוסר השינה והם רבו מדי פעם. לא מריבות גדולות, רק מעצבנות כאלו. ואחר כך היא חזרה לעבוד, וזה היה נחמד. וגם האמהות היא דבר נחמד, אך קשה. בעצם הרבה יותר מנחמד, וגם הרבה יותר מקשה, אבל זה עניין לרשימה אחרת.
ופתאום, בגיל שלושים ושלוש וחצי, היא קמה בוקר אחד ומבינה שהחיפוש נגמר, היא הגיעה לאן שרצתה ואפילו הצליחה בבחירות שלה (כי הנסיך גבר תומך, אוהב, מתחשב ועוזר) ועכשיו נשאר רק לשמור על זה בשלושים השנים הבאות. הבעיה היא שלשמור ולטפח משהו שכבר השגת זה הרבה פחות מרגש ונהדר מלהשיג אותו. זאת עבודה הרבה יותר קשה עם צרות הרבה יותר גדולות והרבה פחות רומנטיות ממכשפה רעה זו או אחרת. למשל כשהילדים חולים, למשל כשההורים חולים, למשל כשחסר כסף ואין כוח לצאת לעשות משהו מעבר לשגרה היומיומית. זה הרבה יותר אפור ומאיים מלהילחם ברשעים.

משבר אמצע החיים תמיד התקשר אצלי לגברים מזדקנים שעוזבים את הבית לטובת אישה צעירה מהם בעשרים שנה, אולי כדי שמשהו מהרעננות והתמימות שלה ידבק אליהם. ואולי כדי שמישהו שוב יתלה בהם עיניים מעריצות ומאמינות, הרי לנשים בגילם כבר אין את היכולת להסתכל בהערצה עיוורת על מישהו. אפילו אם הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לא להיות מפוקחת. תמימות זה לא דבר שאפשר לשחזר. אני לא גבר מזדקן, ובכל זאת נדמה לי שאני עוברת את משבר אמצע החיים בלי אפשרות המילוט לזרועות צעירות ומסוקסות, פשוט כי זה ממש לא עושה לי את זה. אני צריכה למצוא פתרונות מבפנים, כיאה לאישה מודעת כמוני.
מרגיז אותי שאף אחד לא מדבר על זה. אנשים פשוט נעשים קצת יותר ריאלים (ככה זה נקרא), קצת יותר כפופים ואפורים, עם קצת פחות אור בעיניים ויותר עיגולים שחורים מסביב לעיניים, ולא מדברים על זה. כל אחד מתמודד עם זה לבד ולומד לקבל את המצב בדרכו. כי המצב הכללי כאן כל כך קשה, שמי יעז להתלונן על זה שהוא לא לגמרי מאושר? תגיד תודה שאתה חי ובריא, ותמשיך הלאה. אושר? עייני ערך התפכחות בבקשה ותפסיקי לבלבל את המוח, יש דברים קצת יותר חשובים על סדר היום.

למרות כל המרה השחורה שנשפכה עד כה, אני אדם אופטימי. פשוט קשה לי לקבל את זה שכשסוף סוף הגעתי אל הנחלה, מצאתי שלעבד אותה זאת עבודה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. אני אוהבת להלחם בקשיים, להתגבר עליהם ולהתקדם. מכשפות רעות ודרקונים לא מפחידים אותי, נהפוך הוא, הם גורמים לי להרגיש חיה. אבל מחלה של הבת שלי? בכי של הבן שלי? לקום אליו כל לילה וללכת למחרת לעבודה? אין כאן אויבים מוגדרים, יש כאן רק התמודדות יומיומית, שבסופה אין כוח להתפתח ולהתקדם או אפילו ללכת לסרט.

יקירותיי בנות העשרים, החיים מתחילים ברגע שאנחנו נולדים ולא דקה אחרי זה. תהנו מהרגע, תהנו מחוסר הוודאות, תהנו משברון הלב, ותהנו מההתגברות עליו, תתלבטו, תתייסרו ותהנו מכל רגע שבו אתן יכולות להתרכז בעצמכן מבלי שאף אחד יפריע. זה לא חוזר אחר כך. ולגבי חברותי וחברי בני השלושים פלוס- זה נכון שקצת יותר קשה להתלהב ולהתרגש מכל דבר, זה נכון שנהיינו קצת קהים ומודאגים, אבל יש גם דברים טובים בלהכיר את עצמנו. ובכל גיל אפשר להתחדש, לגלות דברים חדשים וללכת בדרכים לא ידועות. וחוץ מזה, אי אפשר להיות בני עשרים לנצח, זה מתחיל לשעמם באיזה שהוא שלב.

על הכותבת סמדר לאון

נשואה + 2, הייתי קצינה במודיעין חיל אויר, טיילתי בחו"ל ואני ד"ר לפיסיקה (מצב מוצק). עכשיו אני עושה פוסט דוקטורט בפיסיקה שימושית

תגובות

  1. וואו, כמה את צודקת. אני מרגישה שהוצאת לי את המילים מהפה (כי כשאני מעיזה להגיד משהו כזה, מייד ידידי הקרובים קצת יותר ממני לארבעים מתחלחלים מהחוצפה). אז זה, כנראה, מה שיש. לא משהו, אבל גם לא נורא, נכון?

  2. יכול להיות שמה שאני חושבת הוא מבעד עיניים של עשרים פלוס, אבל

    אף פעם לא חשבתי שאני אשנה את העולם. אכבוש אותו בסערה.
    אני עוד לא יודעת “מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה”, יש שתי אופציות ואני כל הזמן זזה מהאחת לאחרת.
    אני אשנה את עצמי, לא את העולם. גם אנשים בגיל שלי מסתכלים אחורה ואומרים, שייייט, אני כבר בת 26 (נניח) ועוד לא עשיתי כלום, כן עשיתי תואר(לא אני, אבל לא משנה), כן קניתי בית, יש לי עבודה שאני אוהבת ואולי גם חבר (לרור לא), ובכל זאת, זה הכל? או כמו שג’ק ניקולסון אמר- זה הכי טוב שיש?
    אני יודעת שזה הכי טוב שיש, ואני אוהבת את זה.
    אני לא חושבת על פסגות של הרים, ויודעת שגם כשמשיגים “את מה שרצינו לעשות עד גיל….” זה נראה טריוויאלי, לא כמו החלומות שהיו לנו לפני שהתחלנו.
    אולי זאת ראיה מוזרה קצת לגילי המופלג (22), אבל ככה אני חושבת.
    ארמונות באוויר אני לא אבנה, אבל אוסובוקו עגל, כזה שיאה לגן עדן, אני אולי כן אכין, וזה כבר ממלא אותי אושר.
    הדבר המופלא הזה שאנחנו חושבים שקרה “מתישהו”, אני לא חושבת עליו, אני חושבת על עכשיו, ומה אני עושה עם העכשיו הזה, לא מחשבות של “עברה שנה ובשנה הזאת לא עשיתי כלום”. טוב, אז לא פיצחתי את האטום, אבל אולי הכרתי ידידה חדשה? אולי אספתי עוד חתול הביתה? אולי זאת הייתה השנה שעשיתי את הארוחה המופלאה ההיא? ואולי זאת הייתה סתם שנה. אז מה? זאת רק שנה.
    טוב, קצת נסחפתי כאן עם התגובה שלי.
    בכל מקרה, היה נחמד לקרוא, גם אם קצת עצוב לדעת שככה את חושבת, אך עם זאת מעודד לדעת שבאיזשהו מקום את שמחה על מה שיש לך.- וזה, באמת הכי טוב שיש!!!

    • אהבתי מאוד . במיוחד את האוסובוקו

    • תודה על התגובה שלך. אולי הייתי צריכה להסביר את עצמי יותר טוב. אין לי שום רצון להיות נפוליאון. “כיבוש” העולם” בשבילי זה להרגיש שעשיתי יותר ממה שקיוויתי או יותר ממה שציפו ממני. או לפחות זה מה שזה היה בשבילי. לעמוד ביותר ממה שהצבתי לעצמי היה אתגר, לגלות דברים חדשים על העולם ועל עצמי, להכיר תחומים חדשים, אנשים חדשים. וכרגע אין לי זמן, כוח או כסף לצאת מהמסלול של עבודה – בית – ילדים. זה לא סוף העולם, אני מסכימה איתך, אבל זה קצת מאכזב. אגב דברים חדשים (בשבילי) מה זה אוזובוקו עגל?

  3. אן.איי

    למרות שאני טיפה יותר ממחצית הגיל שלך, ואולי לא התכוונת שאני אקרא או אגיב, אני יכולה להגיד שתמיד פחדתי ועודני פוחדת ממצב כזה, שבשלב כלשהו, אחרי כל מה שאני מפנטזת עליו וכל העתיד שאני בונה לעצמי- בסוף לא ייצא מזה כלום, אני לא אגיע לחופש המיוחל שכולם תמיד מדברים עליו ומחפשים אותו, וגם אם אני אגיע לאושר יחסי- הוא לא יהיה גדול כמו שתיכננתי, הוא לא ייתן לי לעשות מה שאני רוצה אלא “יכלא” אותי בתוך מסגרת ברורה ומוחלטת של 3 ילדים, בעל וכלב (בית פרטי בסביבה כפרית (כן בטח)).
    חו”ל, עבודה, אוניברסיטה, עבודה, משפחה, עבודה, ילדים, עבודה. המסלול הרגיל.
    ולבלות את חמישים השנים האחרונות משמחה על מה שדור הממשיכים מצליח לעשות בחייו, ולא אני.

    וחוץ מזה, בחיי האהבה, הדבר שתמיד לא רציתי שיבוא ואולי הוא בא עכשיו זה האכזבה מהשגרה בחיי היומיום עם בן הזוג. מחוסר-הציפייה, מהרצון להיות כמו פעם, קצת לבד לפעמים, ומצד שני מהרצון להיות יחד כל הזמן, מהציפייה להבנה וכל השאר.
    למרות שהאהבה וההבנה נשארו, משהו נעלם.

    ואם זה משהו שקולטים ברגע ותופסים את עצמך אחרי שקרה, אם זה משהו שמטלטל אותך כלכך כי זה לגבייך, לגבי החלומות שלך והרצונות שיש לך או שהיו לך פעם, אם העניין הגדול-קטן הזה מטלטל אותי עכשיו וגורם לי לתהות, מה יעשה לי המשבר המדובר בעוד 16 שנה??

    • דבר ראשון: אני מאוד שמחה שקראת והגבת. חוכמה לאו דווקה באה עם הגיל, ונראה לי שלך יש די הרבה. בקשר אלי: אני מתגעגעת ל”רוחב הפס” שיש כשצעירים. אפשר לעשות המון דברים שונים במקביל והשמיים הם הגבול מבחינת קו המטרה. אפשר ללמוד סיפרות, תנ”ך כימיה, לנגן פסנתר, ללכת לתיאטרון, לצלם, ולהתרגש מכל דבר חדש שאת עושה ומכל בן אדם חדש שאת מכירה. עכשיו קשה לי לעשות את מה שאני חייבת ב -24 השעות של היום. במובן הזה, כמו שאמרת, אני קצת כלואה במסלול שבחרתי. (עבודה – משפחה). אבל גם במסלול עצמו יש התרגשות ותחושת הישג גדולות, למשל כשאני מצליחה להבין משהו שחקרתי ונראה לי בלתי אפשרי, למשל כשאני חוגגת יומולדת שנתיים לבת שלי (יותר התרגשתי ממנה). ומדי פעם אנחנו מצליחים לצאת מחוץ למסלול (לפני שבוע יצאנו לבית קפה אחרי שנה שלא יצאנו מהבית בלי הילדים, ממש התאהבתי בבעלי מחדש!)
      זה, כאמור, עלי. עכשיו – אליך. יכול להיות שיש לך חבר והקסם פג? (נדמה לי שזה מה שאת כותבת עליו לגבי חי האהבה.) זה לא כל כך נעים כשזה קורה, וזה מטלטל אותך בגיל 17 או בגיל 34. מה נשאר אחרי הקסם הראשוני? אהבה שמעמיקה עם הזמן, חיבור שאי אפשר לנתק, הבנה שלא היתה לך עם אף אחד אחר, או ידידות טובה? אני לא יודעת מה את מחפשת כרגע, כי זה כן משתנה עם הגיל. אני בהחלט מסתפקת באהבה, בחיבור ובהבנה ובהרבה יותר מידידות. ומדי פעם – ברגעי קסם מחודשים. אבל לא הייתי מסתפקת בידידות ובהרגל. מה שלא תחליטי – בהצלחה, ושיהיה לך המון טוב.

  4. ועל כך כבר נאמר:
    החיפזון מן השטן
    וחוץ מזה תמיד יש תואר שלישי
    או סתם טיול משפחתי מסביב לעולם
    צריך רק להעיז
    ולפרוץ את ריבוע ה “צריך ”
    בהצלחה
    ואולי שיהיה כבר שלומצ’יק 🙂

  5. ואני סתם אוהבת את סמדר המקסימה שכתבה את זה.

  6. אני באמת מצטער להגיד את זה אבל הצרות של הכותבת לא נגעו ללבי. אני יודע שיש הרבה מאוד אנשים שהיו מתים לקבל אפילו חלק קטן ממה שיש לסמדר. יש הרבה אנשים שהתיאשו מלמצוא בן זוג, כאלה שבן זוגם לא מתאים להם, יש המון בני אדם שאין להם יכולת ואפשרות ללמוד לימודים אקדמאים, ובכלל אנשים שהגורל לא היטיב עימם כפי שהוא היטיב עם הכותבת.
    מה שאת עושה, סמדר, זה לנופף בסטייק העסיסי שלך מול עדת אנשים רעבים ולהתלונן שהוא לא מספיק מלוח.

    • ומי אמר שלימודים אקדמאים זה הטופ? ומי אמר שהיה לי קל למצוא בן זוג? ומי אמר שתמיד כיף לנו ביחד? כן, יש לי כשרון מסוים בפיסיקה, אבל עבדתי קשה, קרעתי את התחת, ובסוף כבר ממש זחלתי לקו הסיום של הדוקטורט, כדי לגלות שבתעשיה לא ממש מתרגשים מאנשים עם דוקטורט בפיסיקה תיאורטית. על שברונות הלב שלי בשל בחורים, אני אפילו לא רוצה להתחיל לספר, כי הם כבר לא מענינים אפילו אותי. ואת הויכוחים שלי עם בעלי, אחרי לילות שלא ישנו בהם כי הילדה הקיאה, או התינוק לא רצה לישון – אני חוסכת לך, לוכד יקר.
      אני מסכימה איתך – יש לי סטיק עסיסי עכשיו. אבל אני שחטתי את הפרה, חתכתי את הסטיק, טיבלתי אותו, עשיתי אותו על האש, ועכשיו אין לי כוח לאכול אותו.
      ואם אתה רעב – לך תצוד. רק תדע שזה לא נגמר בציד. צריך להשקיע הרבה יותר (הרבה הרבה הרבה יותר) ביחסים כדי שיעבדו. אין קסם כזה של: “לפגוש את האדם הנכון” ואז הכל מסתדר. כשפוגשים את האדם הנכון העבודה הקשה רק מתחילה.

      • ואני באמת מעריך את העובדה שעשית הכל לבד. אסור לך לשכוח שיש אנשים שניסו להגיע למצב שלך ונכשלו בגלל סיבות שאינן תלויות בהם בהכרח. אני רואה טעם לפגם בפרסום המאמר שלך בזה שהוא עלול לפגוע באנשים. אני מצפה מבחורה יפהפייה לא להתלונן באוזני חברתה המכוערת על כך שהיא עלתה בקילו. יש לך הרבה, ועלייך לשמוח בחלקך המוצלח ואם את לא שמחה מסיבות שונות ובעיקר משונות, עלייך לשמור על רגשותיהם של אנשים הנחשבים לקצת פחות מוצלחים ממך.
        כשלעצמי, אני מעריך שבעוד שש שנים, בגילך, אני אהיה במצבך פחות או יותר – חברה מוצלחת יש, תואר שני בדרך – כך שאני לא מדבר מקנאה.
        מצד שני, אם אני ארגיש את מה שאת מרגישה אני אצטרך לאכול את המסך, נקווה שימציאו עד אז מסכים אכילים:)

        • אז מה ליפיפיות אין בעיות? ואם יש להן אסור להן לדבר על זה כי אולי משהו יפגע?
          ואולי לחברה המכוערת שלה יהיה נחמד לשמוע שגם ליפה קשה ושיופי זה ממש לא הכל בחיים?
          אתה קצת מתחסד. “עליך לשמוח בחלקך”. על כל מי שחי יש לשמוח בחלקו, אבל זה לא ממש קורה, נכון? אולי אתה מעדיף לקרוא את המאמר האלף על זאת שזרקו אותה/ זרקה אותו, ואת הויכוח העשרים אלף על מי שווה יותר, גברים או נשים, כי יותר קל להלחם מאשר לחיות ביחד ולהקים משפחה ביחד. הרבה מאוד אנשים בגילי מרגישים כמוני, וזה לא קשור בכלל לתואר זה או אחר. זה קשור לשלב בחיים.
          כל מי שאני מכירה בטוח שאם משהו קטן בחיים שלו היה שונה, הוא היה מאושר. מה שאני מנסה להגיד כאן זה שזה לא עובד ככה. צריך להנות ממה שיש לך בכל שלב כי על כל מה שאתה משיג בחיים אתה משלם במשהו. מי שתקוע כנראה לא רוצה לשלם את המחיר של לעבור לשלב הבא ומי שעובר מתגעגע לפעמים לשלב הקודם. ככה זה ואין דבר כזה “צריך להרגיש טוב”. לכל אחד מותר להרגיש כל דבר ולהגיד את זה. חוץ מאשר להגיד לי שיש ילדים רעבים באפריקה לא חידשת לי כלום. אני לעומת זאת מספרת כאן על מה שבאמת עובר עלי ואולי זה ישחרר עוד אנשים להביע מה שהם מרגישים.

  7. ואני אגיד שאין לך טקט. בתור אחד שראה כמה אנשים עם בעיות אמיתיות ולא “בעיות” הנובעות מפינוק ומפרפקטציוניזם אני יכול לומר שכן, את צריכה לשתוק ולהגיד עשר פעמים תודה על מה שיש לך.

    • באיזו זכות אתה מחליט מהן בעיות אמיתיות ולמי מותר להתלונן?
      חוץ מזה, מה בדיוק הקשר בין התחושות של סמדר לבין מה שאתה מגדיר “בעיות אמיתיות”?
      מה, בגלל שקיימים אנשים שלא הטריחו את עצמם לאוניברסיטה / לא מצאו בן זוג / לא נולדו להורים עשירים וכולי אז לסמדר אסור להתלונן על החמצה? זה מותרות?
      על אותו משקל אסור לאדם רעב להתלונן כי להיות חירש זה הרבה יותר גרוע…

  8. מה אומר ומה אגיד, משבר השלושים ושלוש וחצי שלך טלטל טלטול קצר וחד את משבר ה28 שלי (מחרתיים יום הולדת). החיים ריקים פה בגולה הקרה והמרה, ואין כמו לקרוא מילים כנות וחדות כתער לשינוי מצב בצבירה הרגעי של הרחמים העצמיים. כל הכבוד לך שאת עובדת+מגדלת ילדים+מגדלת בעל+מגדלת את עצמך. לא קל בכלל, ולי, עם הבעל ושתי הכלבות, זה נראה מאוד קשה. אז-יישר כוח וכה לחי ולא כולם מצליחות לעשות את זה בכלל, שלא נדבר על לעשות את זה טוב. פעם, בתחילת תחילת שנות העשרים שלי, אחרי שעשיתי את כל מה שרק יכולתי ודמיינתי ורציתי וטרמפים וסמים וטיולים וזיונים ומה לא, והכל נהיה שחוק ומרוט וחסר כל תוכן, אמרה לי אישה חכמה ומקסימה והרבה גדולה ממני שהחוכמה האמיתית היא לראות את היופי בדברים הקטנים. בפרח. בדברים הגדולים כל אחד יכול לראות את היופי, אבל בקטנים זה הסוד. עברו יותר משש שנים מאז שאימצתי אל ליבי את ההסתכלות הזאת, ובאמת שלפעמים נשימתי נעתקת מפרח, מעץ, חיבוק בין שני זרים ברחוב מולי, ועוד ועוד ועוד. זאת בטח לא פילוסופיית חיים מתוחכמת, אבל זה בהחלט שינה אצלי ואותי במידה מסויימת.
    אל תשכחי שמה שאת עושה זה באמת קשה ושאת באמת מישהו מאוד מיוחד. ואולי החיפוש אחרי היופי שבקטן יחזיר לך באופן קטן ויוםיומי את העובדה שהשלם גדול מסכום חלקיו.
    דפנה(אחות של גליה)

    • את הדברים היפים בדברים הגדולים והענקיים, אז איך את מצפה מהם לראות את זה בדברים הקטנים? נסיכות שישנות על 17 מזרונים מרגישות את האפונה, ומתלוננות באוזני המשרתות שישנות במרתף עם חולדות.
      צריך להעריך כל רגע שאתה עומד על רגליך ולא נזקק לחיתולים.

    • דפנה, את מקסימה ושימחת את ליבי. אני מקווה שלא קר מדי בגולה, ובכל מקרה, עוד שלושה ארבעה חודשים יבוא הקיץ!
      יומולדת שמח לך, שייקרו לך המון דברים טובים, ושתמיד תראי את היופי בדברים הקטנים.
      שמת לב שהיום נר ראשון של חנוכה?

  9. כשהתפיסה הפנימית בדבר ערך החיים והגדילה מושתתת בעיקרה על תיאורים של תיפקוד במערכות (צבא, אוניברסיטה) ופרמטרים טכניים מה שנשאר זה לחכות להיות פרופסור ואולי סוף סוף משהו ימציא כבר את הקטע של תואר רביעי כדי שכל המשועממים יוכלו לנהור הלאה?

  10. ליאור

    כמה שאני מזדהה איתך סמדר לאורך כל הדרך: במסלול החיים שבחרת לך הלילות הלבנים של
    חרישות למבחנים הרצון ללמוד ולדעת בשאר התחומים הטיולים בעולם והחוויות , המחשבה שכלום לא שלם ללא תכלית ובגיל 30 כמו בספרים- חתונה, הריון, לידה והינה ממרומי שנותי עם תארים מפוצצים תינוק משגע ובעל מקסים יש הרגשה שזה ממש לא האושר הנכסף שיחלתי לו. ממש לא. איש איש והטרגדיות הקטנות והאישיות שלו יש מי שבעיניו סוף העולם אם יכשל במבחן הסופי בדרך לדוקטורט ויש את זו שהבחור שרצתה העדיף משהי אחרת ויש גם רעבים ללחם ובחוץ ישנם פיגועים ובעולם שלי לפעמים גם עצוב למרות שיהיה משהו שיחשוב שיש לי הכל. מאוד קשה להשלים עם העובדה שיותר לא אוכל לארוז תיק ולנסוע לזמן בלתי מוגבל עד שיגמר הכסף. וכמה שאני מתגעגעת ללילות רצופים עם יקיצה טבעית. ומה עם ריגושים?כאילו זהו? יותר לא אתרגש מבחור חדש ומרתק שהכרתי ולא אחוש את הצמרמורת הזו של הפעם הראשונה?
    לסיום לכל אלה שחושבים שאני מנפנפת בהצלחותי אז אני בדיעה שאדם אחראי לגורלו מי שרוצה ללמוד לומד, אני קרעתי את התחת כדי לממן את הלימודים. מי שרוצה ללהתחתן, להתמסד ולהביא לעולם ילדים יוצא לדרך, מחפש, נפגש, מתחכך,מוכן להעניק מעצמו וגם מתפשרבמידה זו או אחרת לקידום המטרה .
    בנימה קצת יותר אופטימית, זו לא סוף הדרך אנחנו רק באמצע.

  11. איריס

    יש פואנטה למה שסמדר כתבה. הפואנטה היא: לפעמים אובייקטיבית, קונקרטית, הכל בסדר ואפילו טוב, ובכל זאת בפנים מרגישים שזה לא מספיק. זו בדיוק הנקודה.
    ומה אתה אומר? שיש אנשים שגם קונקרטית, חיצונית, יש להם בעיות? אז מה יש לאחרים לדבר? פספסת את הנקודה העקרית – שזה בדיוק, שמבחוץ זה נראה מושלם ומבפנים, בחוויה הפנימית של הבנאדם, זה לא מספיק.
    זה פועל גם להפך: יש אנשים שממקדים את המקור לתחושתם הרעה בעניין חיצוני, קונקרטי, ש’לא הסתדר להם’, או אפילו שקרה להם משהו רע. לפעמים באמת קרה משהו רע מאוד, ובחלק מהמקרים הזמן במידה מסוימת עשוי לעזור. אבל בלי שום קשר, במקרה כזה אנשים לא שואלים את עצמם כמה מחוסר המסופקות לא קשור רק לגורם החיצוני הזה שקל להצביע עליו.
    קשה להשוות בין נשים לגברים בעניין חוסר המסופקות, אבל לא מעט נשים מרגישות את זה. אולי הוויתור שלנו יותר גדול? אולי גברים תמיד יכלו להגיד שהם ‘לא רוצים להתחייב’, ונשים כאילו צריכות ‘להשיג משפחה’ (וזה באמת נס גדול), אבל תכלס, הוויתור שלנו על העצמיות והחופש הוא ענק. אני בחרתי להקים משפחה, והייתי בוחרת בכך שוב ושוב כי כבר לא היה לי טוב בלי, אבל, יש הרבה אבל. יש בזה המון וויתור. גם אם הוויתור הוא לא מציאותי (למה מי רוצה להיות רווק מזדקן כאילו הרפתקן, אבל שחלף זמנו), עדיין הדברים המסעירים מאחורינו. מלפנינו, כן עונג קטן, וגם הרבה מאוד דאגות. זה בעצם די כבד להיות אמא / אבא.

  12. Ms. Pilpelet

    בדקתי ברשימת המלאי שלי ומצאתי שכמוך הצלחתי לאסוף עד כה בעל, שני ילדים, תואר/עבודה ואפילו משכנתא. גם שנים הצלחתי לאסוף כמוך ואפילו קצת יותר וכנראה בגלל אותן שנים יתרות
    (שלוש במספר) אני יכולה לומר לך שהמשבר שלך, כמו משברים קודמים שחווית, ואשר נעלמו מזכרונך מבלי להשאיר סימן, גם הוא סופו לחלוף ולהישכח.
    החיים שלנו כנשים, כך בעיני, הן מעשה לולינות מתמשך – אנחנו נדרשות ללהטט בין שלל מחוייבויות. ובכל פעם שנדמה לנו כי הצלחנו להשתלט על מקבץ הכדורים הזה שאנחנו זורקות אל האויר ונצליח לתפוס ולזרוק בלי לשמוט אף אחד, נזרק אלינו כדור נוסף ואנו מחוייבות להסתגל מחדש.
    כל תקופת הסתגלות כרוכה במשבר; הן משום החשש (שלעיתים קרובות גם מתממש) מאובדן שליטה והן משום שאם קודם הצלחנו להקפיץ את כל הכדורים ביד אחת וביד השניה לארגן לעצמנו סוף שבוע רומנטי בצפון הארץ, ביקור ארוך ומענג אצל הקוסמטיקאית ואפילו דפדוף בשלושה ארבעה ספרים חדשים (אחד מהם יסייע בכיבוש היעד המקצועי הבא שלנו), הרי שעם כל כדור שנוסף אנו נאלצות זמן מה לעשות שימוש בשתי הידיים כדי לבצע כהלכה את מעשה הלהטוטנות.
    אבל את יודעת מה – למרות שתקופות ההסתגלות הולכות ומתארכות עם כל כדור שנוסף,בסופו של דבר אנחנו מצליחות להשתלט גם על הכדור החדש ובמוקדם או במאוחר מתפנת היד האחרת ושוב אפשר לבצע בה אין ספור דברים מענגים.
    אני לא זוכרת משבר במיוחד בגיל שלושים ושלוש וחצי, כשם שאני לא זוכרת כל משבר שליווה את הבחינות הרבות שעברתי בחיי, את החודשים הראשונים בכל מקום עבודה, את הזוגיות שלי ואת לידת כל אחד מהילדים. כל שינוי גרם לטלטלה ולחוסר נוחות עד שמצאתי מחדש את האיזון שלי ושוב יכולתי לפנות מקום וזמן למחשבות, להגיגים, לציפיות ולתקוות – לכל הדברים הללו שמלווים אותנו כל החיים ולא נגמרים אף פעם.
    בעיני הדברים רק הולכים ומשתפרים עם כל נדבך שנוסף לחיים שלי. בהשוואה לגיל עשרים ולגיל שלושים החיים שלי עשירים יותר וממשיכים להתעשר עם כל יום שעובר, למרות שעם כל יום – ואת זה לא אכחיש – גדל הקושי ללהטט.
    קו הסיום קרוב יותר, את אומרת. הצחקת אותי. רשימת המלאי שלנו, יקירתי, היא רק רשימה של מצרכי היסוד. עכשיו הגיע זמנם של דברי המתיקה.

    • תודה רבה על דברים מאלפים (בלי ציניות).

      האם אין בך אבל פחד מההזדקנות הפיזית?
      אני מאד מזדהה עם כל מה שכתבת, אבל סימנים ראשונים של דעיכת הגוף
      מתחילים להפחיד אותי מאד…

      • Ms.pilpelet

        הי, את מעבירה את הדיון למסלול אחר לגמרי; דיברנו על הדברים הטובים בחיים, לא על אלו שבכל משפחה פולנית טובה מזכירים בלחש, תוך יריקה הצידה. טפו.

        יש כל כך הרבה דברים לפחד מהם: מחלות קשות (במיוחד אצל הילדים), תאונות (שוב, רק לא לילדים), מלחמות (פתאום זה הפך אקטואלי). מבין כל הפחדים, הזיקנה (או במקרה שלנו התחלת התהליך) נדמת בעיני כפחד הקטן ביותר.

        איפה שהוא באמצע שנות העשרים שלי התחיל אצלי כאב גב והמשפטים שהשמעתי, בין ה”אוי” ל”איי” הזכירו לי, בצורה מפחידה, את אמא שלי. אז אני גדלה להיות אמא שלי, עם כל התחלואים שלה או לפחות חלקם, אלו שהסתכלתי עליהם במבט מתנשא ואמרתי – לי זה לא יקרה. אין לנו שליטה מלאה על הגוף שלנו. הוא משתנה, אנחנו משתנים. ואין דרך לשנות את זה (אולי אפשר, אם עוברים לטבעונות מלאה, רוחצים כל בוקר במים קפואים ומבלים את היום ברוגע ומנוחה. אבל המחיר – ). אני אדם שמח מדי מכדי להיכנס מזה לדיכאון.

        כלעצמי, אני פשוט לא חושבת על זה, שאחרת אני אמצא שפחדים מכתיבים לי את החיים. יתכן שמדובר בטמינת הראש בחול – אני לא רצה לרופא עם כל שיעול שלי ושל הילדים, אני נותנת להם (וגם לי) חופש ומרחב, למרות שאני יודעת שבכך אני חושפת אותם לסיכון גדול יותר גם לא הזמנתי כרטיסי טיסה לחו”ל לקראת המלחמה המתקרבת, כמו חלק מחברותי הטובות – אבל מבחינתי אי אפשר אחרת.

        ועכשיו עצה – אחד היתרונות של הגיל שלנו הוא, שאנחנו יכולות לפנק את עצמנו, בלי לתת לאף אחד הסברים או דין וחשבון. קיפצי ל”נרות בשנקין” (או לכל חנות דומה אחרת) וקני לעצמך לפחות מוצר אמבטיהאחד ותקפידי לפנק את עצמך לפחות פעם בשבוע. לפחות פעם בשבוע (אני מקפידה לעשות את זה על בסיס יומי) קני לעצמך משהו שיפנק לך את החך וסדרי לך תאורה נעימה בחדר האמבטיה, כזו שמחמיאה להשתקפות גופך במראה.

        מצאתי שהרבה יותר קל לחבב את עצמך, על אף השינויים, כשיש סיבה לחייך.

  13. סמדר היקרה
    אוי והוי ואוי, כמה שאני מכירה את המצב הזה!!! אחרי 2 ילדים, 2 כלבים, בית פרטי ביישוב קהילתי, משכנתה מפה ועד הודעה חדשה, הבנתי שכל מה שחלמתי עליו יש לי. בדיוק כשסיימנו לבנות את ביתינו הגעתי לתודעה של – זהו? מה עכשיו? עוד ילד? עוד כלב? שנאתי את הבית שהשלים וסגר את החלומות, שנאתי את חיי (שהיו כל כך טובים ומאושרים), רציתי להשליך הכל ולהתחיל מחדש. במשך שנה וחצי הייתי ממש בדיכאון עמוק (בלי להודות בכך), בתסמונת נרבוזה קיומית” – בשביל מה כל זה, לאן זה יוביל. שנאתי את שגרת הבית / עבודה / 3 ילדים (כולל בעלי) וחוזר חלילה, הייתי יושבת בחוץ (כי שנאתי את הבית) ובוהה לשמיים ושואלת – מה עכשיו. אחרי המון שיחות עם חברות ונשים רבות, הבנתי שכמעט כולן עוברות את אותה התקופה (בשלב כזה או אחר של חייהן) הפתרון הוא הרבה אופטימיות ועבודה עצמית. שיניתי מקום עבודה, יצאתי ללמוד, לימודי ערב ולאט גיליתי מחדש את האהבה הרבה שלי לאהובי, את תמיכתם בי ואת ההנאה שבלהיות אשה של, אמא של, ללא ויתור על עצמי. מאז נולד עוד ילד, שכמוהו לא נברא!!! אוהב, אהוב, פרח אהבה אמיתי עם אמא מאושרת ומגובשת.

    רק לא להתייאש!!! הרבה לדבר והרבה להקשיב!!!!

    • ואו! איזה כיף לקרוא את זה.
      לא נשאר לי אלא להסכים עם כל מילה שכתבת, כולל הסוף האופטימי שעובר (איך לא) דרך הכרות מחודשת עם עצמנו, והעזה לפרוץ את הגבולות ששמנו לעצמנו מבלי משים.

  14. הי סמדר,
    קראתי את המאמר ופשוט הרגשתי חייבת להגיב.
    בינואר הקרוב אהיה בת 33!!! הגיל המופלג!!!! הספקתי כבר המון – אני גרושה + ילד מקסים בן 7,
    כך שהייתי נשואה ואני אמא ואני מפתחת לי קריירה ונכון שלפעמים את מסתכלת על בני העשרים + וחושבת שאילו היית עושה את הדברים שונה…..אך בסך הכל אני חושבת שאני אדם מאושר, אני חיה את החיים ומנסה למצות מהם את המקסימום, החיים קצרים ובמיוחד במצב הנוכחי אי-אפשר לדעת מה יקרה ולכן אני זורמת עם החיים וחיה בגדול!!!! מעולם לא הצבתי לעצמי מטרות כמו להתחתן, להביא ילדים וכו’ זה פשוט קרה, אסור!!!! להציב מטרות. הבעיה היא שמה שקורה שאנשים מציבים מטרות וכל הזמן רוצים להגיע אליהם ושהם כבר מגיעים אליהם הם מרגישים שזהו הם הגיעו שלמעשה הדרך למטרה היא החיים עצמם ואותם הם מפספסים. מי אמר שמה שצריך בחיים כדי להיות מאושר זה חתונה וילדים?? אני גרושה וזה הדבר הכי טוב שעשיתי בחיי (לאחר הילד כמובן) ילד זה עולם ומלואו אך חתונה זה כעיקרון משהו לא טבעי בעיני. לחיות כל החיים עם מישהו אחד נראה לי לא טבעי. אני אמא, עובדת, לומדת, מבלה, נוסעת לחו”ל, פעילה פוליטית ועוד וכל זה זה החיים עצמם. אני בחורה אופטימית ומי יודע אולי משבר גיל 33 פסח עלי ואולי הוא עוד יגיע מי יודע?? אז נכון שיש אפ אנד דאון אבל כך זה בחיים לא?? אז מה שלא יהיה תמיד תסתכלו על החצי כוס המלאה ומלאו אותה – תעשו רק מה שבא לכם ושתהיו מאושרים. אני ככלל תמיד טוענת שכל עוד אני יכולה לפרוש את ידיי לצדדים, לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את האוויר מתחמצן ויוצא החוצה – אז טוב לי, ואם לא – אני פשוט עוזבת…..נמצאת רק היכן שטוב לי ועושה רק מה שטוב לי…..תחיו גם אתם כך ובנוסף לצחוק המון….ותראו שהחיים יראו אחרת……… (-:

  15. הי סמדר והוי סמדר!
    כתבו לך כאן את כל מה שהייתי כותבת בעצמי. אז אסתפק בשורה התחתונה שלי:
    מתחתיות גילי – 54 – אני מצהירה בזאת שאני לא מוכנה לחזור יום אחד לאחור!
    שמעולם לא הייתי כל כך מאושרת ומוקפת סקס ואהבה ומסוגלת להקיף כך באהבה!
    למען הסר ספק, דעי לך שהייתי בכל “הסרטים” שתיארת, ועוד כמה… הרגשתי כמוך והיו זמנים של הטיפשעשרה של ילדי – שרציתי למות.
    “בסך הכל” את שואלת שאלות קיומיות, ורק מי ששואל כך, מתקדם ומתפתח ומוצא תשובות, עד השאלה הבאה… כן ככה מתגלגלים משאלה לתשובה וחוזר חלילה. אלא שזה ספירלי, ומעגל התשובות הולך וגדל , הולך ומתמלא. וההתמלאות הזו , יום אחד היא עושה לך אושר. לא זיקוקים. אבל משהו טוב באמת.
    נראה לי שהבעיה אצל רבים ובעיקר רבות – שהבטיחו לכם גן של ורדים.
    אני מזמינה אותך לכתוב לי, אם מעניין אותך.
    כל טוב לך
    אורות

  16. סמדר שלום.
    אני 31 ועומד בקריטריוני ההצלחה שאת מציינת. אני רק מרגיש שהחיים רק מתחילים.
    אני מאוד מסכים להמלצה שלך להנות מהדרך ולא רק מהיעדים, אבל מי אמר שנגמרה הדרך?
    יש שני ההבדלים בין המצב שלך היום ללפני 5 שנים:
    1. נגמרו לך היעדים הסטנדרטיים והגיע הזמן (וחבל שלא קודם) להתחיל לחשוב מה באמת חשוב לך, מה את רוצה להשיג ולהגדיר יעדים חדשים: למה לא לכבוש את העולם? להקים חברה חדשה? לעשות שנתיים בחו”ל? לעזור בקהילה? להחליף מקצוע… 33.5 שנים צברת תאוצה בתוך מסלול מוגדר, מדיד וסידרתי. עכשיו יש לך עוד 33.5 (בממוצע) לעשות את מה שאת רוצה. זה מפחיד, נראה שאת לא רגילה לחשוב על זה, אבל זו יכולה להיות החויה הכי גדולה והדבר הכי מעניין שיש.
    2. ההתחיבוית… אנחנו הולכים קדימה וצוברים התחייבויות (כסף, משפחה, בעבודה…) ומרגישים פתאום שלא נשאר לנו זמן וכח חופשיים כי כבר התחייבנו. זה בראש שלך! תעשי תרגיל קטן, רגשי לא שכלי – התגרשת מבעלך, מכרת את הבית והחזרת את המשכנתא, פוטרת מהעבודה והילדים אצלו. אל תמשיכי לקרא אלא ממש תדמייני את הסיטואציה…
    עכשיו מה את רוצה חזרה? על מה את מוכנה להלחם ולהקריב בשבילו?
    כשקונים בתשלומים אנחנו הרבה פעמים שוכחים איזה כיף המקרר וזוכרים רק את התשלום החודשי. ככה זה גם בדברים האחרים בחיים אבל אסור ליפול לתוך ההרגשה שזה כורח. לגבי כל “התחייבות” כזו יש רק שתי אפשרויות:
    – או היא משתלמת וצריך להזכיר לעצמנו כמה חשובה התמורה (הילד בוכה בלילה אבל מה עוד מחזיק אותך מחייכת חצי שעה חוץ מהקישקושים שלו לטרקטור? המשכנתא כבדה אבל איזה כיף זה בית שלך ולא דירת הסטודנטים בשכירות?…)
    – או שלא! ואז צריך להיות אמיצים ולהגיד תודה, לא התכוונתי לשלם מליון שקל על המקרר ולא התכוונתי לשלם במחויבות כזו בשביל זוגיות, הורות או קריירה. תתפלאי לכמה דברים אפשר למצא פתרון כשמחליטים לשנות כיוון.

    לא יודע אם זה עוזר לך, אבל אני מחכה שהילדה שלי תגיע לגן, לבית הספר, תצא עם בנים וכד’. אני מחכה שהחברה שלי תגדל מ-30 עובדים ל-100, וחושב להקים חברה נוספת. אני לומד עכשיו עצמאית תחום חדש (אני לא צריך עוד תואר…) ויש עוד כמה שיאים שאני מתכנן להשיג עם אישתי…

    אני לא חושב שיש דבר כזה “לכבוש את העולם”. תראי את מיקל ג’ורדן שהיה הכדורסלן מספר 1 והלך לבייסבול ולגולף. אני חושב שמי שאוהב לטפס באמת נהנה גם מהטיפוס וגם מההשיג למעלה, אבל תמיד ימצא עוד הר לטפס עליו (גם אם זה אומר לרדת מההר שאתה עליו כרגע…)

    בהצלחה.
    בועז.

    • לקח לי המון זמן לענות,אבל הנה.
      אהבתי מאוד את מה שכתבת ואני אפילו מסכימה איתך. מסכימה שנגמר לי המסלול הידוע מראש וצריך לחשוב על הרים חדשים לטפס עליהם, כאלו שאני מגדירה ובוחרת לעצמי. מסכימה שלא הייתי מוותרת על כלום, לא על בעלי המקסים, לא על שני הזאטוטים שלי שממלאים לי את הלב, ומדירים שינה מעיני, לא על הדוקטורט ואפילו לא על המשכנתא. כתבתי את מה שכתבתי במצב מסויים, שבאמת קלעת בתיאור שלו: ישבתי על ההר שלי, לא ידעתי לאן להמשיך מכאן, כל מה שראיתי זה את המדרון שמוביל למטה ומרב בהלה הפסקתי להעריך את הנוף. עכשיו כבר בחרתי לי הר חדש לטפס עליו, והנוף באמת יפה מאיפה שאני נמצאת. בהצלחה גם לך בכל מה שתבחר!

  17. הבעיה שלך שבכל המירוץ שלך אחרי התארים והנסיך (לא שאני לא כמוך) לא עצרת לחשוב איזו משמעות יש לחיים בכלל חוץ מהרצונות שלך מה המהות זאת הבעיה שצעירים לא חושבים על זה אמנם אין לי נסיון בגידול משפחה נראה לי שהעיסוק התמידי הזה בעצמנו מתסכל את שנות העשרים כהוגן תהני מזה שאת יכולה להעניק לאחרים ולתת ותפסיקי לראות בהם כלי להישגים שלך גם הנסיך שלך לא חי רק כדי לספק אותך ולא ילדייך תתעסקי בהם ומה שטוב להם ותראי שלך יהיה אוטומטית יותר טוב

    • תסלחי לי, אבל את מדברת שטויות. את לא מכירה אותי ואין לך מושג על מה כן חשבתי ועל מה לא חשבתי במהלך חיי. אני לא מסתכלת על אף אדם ככלי להישגים שלי, ובטח לא על הילדים והבעל שלי. קודם תקימי משפחה בעצמך ואחר כך תטיפי לאחרים.

  18. אכולת בלבול

    … את תגובתי זו. לקח לי מעט יותר מחודש להיחשף למאמר זה וחשוב היה לי – אחרי שקראתי את כל ההתנצחויות בינך ובין סמדר, לומר מס’ דברים, שאינם ביקורת לדרך חשיבתך אך הם הצעה לזוית מעט שונה.
    אני נמצאת במצב לא רע בכלל מבחינת מותרות חומריות בחיי, אני נראית טוב, אני מחוזרת ואקדמאית, אך אמרה פעם מישהי בסדרת טלויזיה (שאני מעט מתביישת להזכיר כי מלבד ההברקה הזו לא היו לה הרבה פנינים…) שמה שהופך את הבעיות שלה להכי גדולות בעולם הוא שהן ש ל ה!!
    יש לכולנו נטייה אגואיסטית במידה מודעת זו או אחרת ואנחנו נוטים להזכר בה בימים בהם אנו מחוייבים לוותר מעט על האגואיזם הזה לטובת אנשים נוספים שכרוכים בחיינו ובד”כ – בתחושת געגוע. אין בו – בגעגוע זה, דבר המבטל את אושרנו מאותם אנשים או הישגים שהגענו אליהם, אך הוא קיים. במקביל.
    ממש כמו שיש אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני, ישנם אלו שהם במצב הרבה (!!!!!!!) יותר טוב, עם הורים שעדיין נשואים, עם בחור שאומר שהוא אוהב ולא מתעתע ברגשות, עם חסכונות שהצליחו לצבור, עם תואר פרודוקטיבי יותר, עם גב כלכלי חזק, עם רכב ודירה, עבודה שיש מאיפה ולאן להתפתח בה, ובעיקר – גישה אופטימית ואושר. לאותם האנשים יש נקודת מוצא שונה פעמים רבות והם סקרנים יותר או בעלי אופי שמשתוקק לשינויים וחדשנות, הם לא שקועים במרות שחורות ולא לוקחים נוגדי דכאון וחרדה (כן, כן…).
    הייתי נותנת את כל הרכוש שלי בתמורה לאופי שמח יותר ויציב יותר. אני בטוחה שזה היה מקדם אותי יותר בחיים מאשר הכסף או השכל (ואף ישנם הגורסים שבכלל עדיף ללא שכל – שהרי – אין דאגות…). הייתי מוכנה לוותר על כל הלחץ והחששות מהעתיד והנסיון לעקוב אחרי הדפוס החברתי התובעני וההשוואתי שמאלץ אותי – חלושה שכמותי – להגרר אחריו וכמו חלק מהשיטה – לרדוף אחרי תבניות קבועות…. ויש אנשים שלא יכולים לעשות זאת ולצאת ממעגל האימים של חוסר הוודאות שהחיים מציבים לכולנו (שכן – הם חסרי ודאות. נקודה.).
    ואתה, יקיר… כמה אני מקנאה בך על ההשקפה הזו. ואני באמת (ולגמרי לא בציניות) מודה לאל הטוב ולאנשים היקרים בחיי על שיש לי – שהוא כה הרבה. ואני מברכת על זה כל יום כשאני פוקחת עיניים. ואני מאושרת מדברים קטנים באמת ויפהפיים.
    אבל הספקתי לעבור המון תהיות ותחושות של חוסר סיפוק ותקיעות וזה מותר. גם לי. היפה, המוכשרת והממוצעת כלכלית. וזה עוד בלי שהספקתי להנשא ו”לשעבד” את חיי לפאזה הרבה פחות גמישה והרבה יותר מחוייבת.
    אז מותר גם לסמדר, ככותבת, להעלות את תחושותיה ואת לבטיה ואת רגשות ההחמצה או התקיעות או הגעגוע.
    וללא נסיון לנתח את אופייך או להחליט עליו בצורה סכימתית, אסיים במעין משל. כתב אלבר קאמי הנפלא את הספרון “המיתוס של סיזיפוס” (כותרת משנה – “המסה של האבסורד”) ובו הוא מספר על סיזיפוס שהרגיז את האלים ונענש, כך שנגזר עליו לשארית ימיו להעלות סלע במעלה הר תלול בכל יום מהנץ החמה ובשקיעתה – עם סיומו של היום והגעתו לפסגת המדרון, היה הסלע מתגלגל תוך שניות ספורות בחזרה למורדות ההר וכך חוזר חלילה ומכאן – ודאי איני מחדשת לך – הביטוי “סיזיפי”.
    שואל אלבר קאמי – לפיכך – מה מנע מסיזיפוס להתאבד, אם גורלו הרע זימן לו ימים רודפים זהים זה לזה, ללא כל תכלית וללא יכולת להשיג את המטרה. כאן, ניתוחו הפילוסופי מאפיין את המסה של האבסורד. אבסורד הקיום שלנו. ובהשלכה לחיינו – מדוע אנשים ממשיכים לחיות מתוך הידיעה שאין לכך תכלית ולבסוף – מה שלא נעשה – כולנו נמות? למה לא “לגמור עם זה” עכשיו? ואומר קאמי היקר כי זהו האבסורד – אנחנו ממשיכים לנסות למצוא תכלית תוך כדי הידיעה שהיא אינה. הסוד, ה (!!!) אבסורד – הוא לא לקוות ומצד שני – לא להתייאש. כך, כל אדם, נמצא במהלך חייו בנסיון בלתי פוסק להגיע אל ראש ההר ולהניח את הסלע, אך שם, גם שם – גם אם הוא כובש את הפסגה, הוא לרב נוכח לדעת שהחיפוש לא תם. אין תכלית ואין מנוחה ואין נחלה. צריך להמשיך לחפש. ומי שחושב שלא – או שמשקר לעצמו או שהפסיק לקוות או שהתייאש. כל אחת מהשלוש אינה האפשרות האופטימלית. לסיכום, לאחר דברי הארוכים והמייגעים (מתנצלת. היה לי חשוב לומר לך. באמת.), אם אתה חושב שאתה מאושר ועליך להוקיר זאת מפני שיש מי שאין לו היכולת לכך, עדיין, תיווכח לדעת שאין בידיך לראות את הנולד ואף אתה עשוי למצוא את עצמך (ואני הכי לא מאחלת לך בעולם!) יום אחד מגיע לראש ההר, מייצב את הסלע וחש אי סיפוק. מעריך. כן. מאוד מעריך. שנלחמת והשגת את שרצית והגעת עד הלום, אך מוחמץ כי עבורך – בקנה המידה ש ל ך – זה לא מספיק.
    יש לך גישה בריאה ויעילה, אך חשוב לא להיות יהיר ולחתום את עצמך בפני האפשרות שלא כולם ניחנים בגישה שכזו כל הזמן.

    מקווה כה שתיתקל במילותי.

    • וחכם, ונוגע ללב.
      מקווה שיהיה לך טוב.
      אני חייבת להודות שאצלי הכל הרבה יותר טוב עכשיו. בחיים היומיומיים יש המון דברים מקסימים שמשכיחים את חוסר התכלית. תמיד יש תקופות פחות טובות, אבל אחריהן דברים משתפרים. אצלי זה קורה כשאני מעיזה לחלום על הרים חדשים ולטפס עליהם.
      באמת, שיהיה לך טוב. אני אנסה להגיד ללוכד לקרוא את מה שכתבת.

    • אולי, *שיעול*, הסוד הוא להפנים את זה שאין תכלית ולא רק לדבר על זה בצורה שכלתנית.
      להזכיר לעצמנו שהמטרות שלנו, “תכליתיות” ככל שתהיינה, אינן תכלית קיומנו, אינן הדבר החשוב לנו ביותר.

      המירוץ אחר ההגשמה העצמית נידון לכישלון מכיוון שאלו שמצליחים בו טובים בעיקר במירוץ,
      אולי עדיף ללכת בעצלתיים,לחיות,לחשוב
      לבדוק מה באמת טוב לך
      ואולי זה לא מה שחשבת

  19. לא אהבתי

    אני חייבת לומר שהכתבה קוממה אותי.

    למה את יוצאת מתוך הנחה שאת נוקבת באמת אוניברסלית שמאפיינת את כל בני גילך (שאותו עברתי לפני מעט שנים, אגב) ש”אף אחד לא מדבר עליה”?

    אז גברתי הנכבדה, קחי בחשבון שלא כולם מרגישים כמוך והתחושות שלך הן סופר סובייקטיביות.

    אני יכולה לדבר בשם עצמי ולא, ממש לא חוויתי את משבר אמצע החיים הזה שאת מדברת עליו. אני ממש לא מרגישה בלתי מודעת מצד, או מאידך יותר ריאלית, קצת יותר כפופה ואפורה,
    קצת פחות אור בעיניים ויותר עיגולים שחורים מסביב לעיניים.

    פשוט לא.

    טוב לי מאד עם הגיל שלי, אין לי איתו שום בעיה ולא שום משבר. ואין לזה שום קשר למפוכחות או היעדרה, אני פשוט לא חשה מה שאת חשה, לא הפכתי פחות נלהבת מהחיים, לא הפכתי יותר קהה ולא יותר מודאגת.

    אז צר לי לאכזב אותך – אבל קחי בחשבון שאולי לא מדברים על זה – כי לא כולם במצבך.

    • אל תתקוממי, לא התיימרתי להגיד שאני מייצגת את כל בני גילי, רק חלק.
      אם את מרגישה רעננה כדגנית על הבוקר – נהדר. אני מדברת על תחושות אחרות לגיטימיות לא פחות.

      • לא אהבתי

        וההתקוממות שלי לא נובעת מדה-לגיטימציה של התחושות שלך, כי אם מהצגתן כאילו הן תחושות אוניברסליות של כל בני גילך, מה שרחוק מאד מלהיות מציאותי. הכעס שלך על ש”אף אחד לא מדבר על זה” שמציג את המצב כאילו הוא המצב השכיח, הוא זה שהכעיס אותי.

        • להרבה מהאנשים שאני מכירה שבגילי, ואלו לאו דווקא אנשים שנכשלו בחייהם, נהפוך הוא.
          יכול להיות מאוד שיש אנשים שמרגישים אחרת לגמרי בקשר לחיים שלהם – גם אני רוצה להרגיש אחרת בקשר לחיים שלי, ואני חושבת שאני בדרך הנכונה.

          אני קצת סקרנית – לא היה שום דבר שיכולת להזדהות איתו במה שכתבתי או לפחות הזכיר לך תחושות של אנשים שאת מכירה הרגישו?

          • לא אהבתי

            לא נעים לי להגיד לך, אבל פשוט לא. אולי אני מקיפה את עצמי באנשים פחות קונפורמיסטים וכאלה שפחות נכנעו ללחצים נורמטיביים וחשו צורך לחיות לפי קודים חברתיים מקובלים, ולכן לא איבדו את חדוות החיים, לא קהו ולא הגיעו להרגשת מיצוי (כולל אותי).

            בסופו של דבר בעיניי חלק גדול מהתחושה הסובייקטיבית שאת מתארת (ושאני בטוחה שקיימת אצל עוד בני גילנו, גם אם אצל אחרים לא) הוא בחירה שלך, גם אם את לא מודעת לכך.

  20. אני בת 33 וחצי
    עם שני בנים ותינוק
    עשר וחצי בלילה, כל בני הבית ישנים, אני קוראת את מאמרך המקסים ושואלת את עצמי : איפה אני בכל זה?
    אני מנסה להזכיר לעצמי שחודש וחצי אחרי לידה זה עדיין לא זמן למסקנות ובכל זאת: לאן פני? איפה אני רוצה להיות עשר, עשרים שנה מהיום ומה אני עומדת לעשות מחר בבקר כדי להתקדם צעד אחד לקראת החזון?
    ואולי בעצם לוותר, לקחת את כולנו ( ילדיי ובעלי ) להודו, לחיות שם על הים ב 800 דולר לחודש כמו מלכים, בלי להמשיך לרדוף אחרי הזנב ולהכחיש שאנחנו לא ממש תופסים משהו ביד כבר הרבה זמן.
    חשבתי שלא יהיה לי כוח לכתוב ורק היה לי חשוב לומר שהגלגלים חזרו קצת להסתובב במוח העייף שלי בעקבות מילותייך. תודה.

    • באמת, איך מסתדרים עם השלישי, עכשיו כשהם כבר רוב? 🙂
      במבט לאחור אני חושבת שהייתי על פרשת דרכים כשכתבתי את המאמר הזה. מאז עבר קצת זמן (שנה למעשה) הרבה עבודה פנימית ושינויי כיוון ואזירת אומץ להעז לנסות דברים שלא הרשיתי לעצמי לפני כן.
      אני יכולה להגיד לך עכשיו: אפשר להרגיש לגמרי אחרת לגבי החיים אם נותנים להם לשנות אותנו ובוחנים מחדש את הבחירות שלנו. נראה לי שמה שכתבת על הודו מעיד על כך שעמוס לך מדי ונמאס לך לרוץ אחרי הזנב של עצמך. אפשר להחליט לחיות אחרת גם בתוך המציאות שלך, אפשר לחיות כמה שנים בארץ אחרת לשם החויה, אפשר המון דברים – המפתח הוא בעיני, לא להצמד להחלטות שקיבלת בעבר ולהיות פתוחה לאפשרויות, בלי לפחד משינוי.
      מאחלת לך ולי בהצלחה!

  21. סמדר יקרה,
    אני יודעת שעבר זמן רב מאז כתבת את המאמר שלך, אבל מה לעשות ורק כעת, בשיטוט מקרי באינטרנט, נתקלתי בו. ובכל זאת בא לי להגיב בקצרה. רשימת מלאי: בת 32 וחצי, אמא לתינוק בן (כמעט) שנה, נשואה, מזדהה איתך עד כאב (למרות מספר פרטים שונים בביוגרפיה – תואר ראשון בלבד ועדיין בבית שכור, כלומר ללא המשכנתא…). ובכל זאת דיברת אותי, ומודה לך כל כך על שהשמעת את קולך שמצלצל באוזני ולעיני כקולי שלי. ואל תקשיבי לאלו האומרים לך, במילים כאלו ואחרות, שצרוןתיך הן צרות של עשירים (או עשירות, יותר נכון): גם אני, בשנות העשרים לחיי, כשהייתי עדיין בעיצומו של המירוץ המפרך אחרי האהבה, חשבתי שכל מי שמצאה גבר כלבבה, והתחתנה, וילדה ילדים – אין לה זכות להתלונן ולומר שקשה לה, כן, גם לה. היום, עם קצת יותר שנים ועיגולים שחורים מסביב לעיניים – היקיצות התכופות האלו לתינוק, את יודעת – מוצאת את עצמי לפעמים מתגעגעת כל כך לימים אחרים, ימים של שקט ובעיקר חופש, חופש שכעת נראה שלעולם לא יחזור. מוצאת את עצמי מתגעגעת להליכה ברחוב בתל אביב ביום חול, כשכל מבט פוטנציאלי עם בחור יכול להוביל לרומן. זה לא שאני מתגעגעת לשברונות הלב – לא צריך להגזים – אבל בהחלט להתרגשויות והמתח והסקס והרומנטיקה שקדמו להם. אז… תודה, שבנקודה זו בחיי גרמת לי להרגיש קצת פחות לבד…

    • אלמונית

      את זה כבר אריקסון אמר – כל גיל והמשבר שלו. בכל גיל משהו אחר לוחץ, קשה, מעצבן- ותמיד אנו נוטים להתרפק על העבר בנוסטלגיה וליפות ולטשטש אותו לפי המצב רוח. אין תקופה בלי סבל, בלי חסך, בלי תשוקה למשהו קצת אחר. כשילדייך יעזבו את הבית תתרפקי בערגה על ימים אלו. אם חס וחלילה תתגרשי או תתאלמני תתרפקי על חייך היצבים עם בעלך. כשפנייך יתחילו להתקמט – תביטי בערגה על נעורייך.
      כשאני מביטה באמא שלי, אני רואה שאושר וסיפוק מהחיים זה לא עניין של גיל. היא מעולם לא נהנתה יותר מעבודתה, מעולם לא נסעה כ”כ הרבה לטייל בעולם, מעולם לא נראתה טוב יותר – והיא בת 59, אלמנה.
      אז מה הסוד? האם שנות ה-20 של חייך אומר חיים משוגעים ובילויים כל היום? לרובנו זה לא כך. קשה להיות מאושר, וזה אכן נמצא ברגעים הקטנים. צריך להיות מרוכז במה שיש לך, במה שהשגת, ולשמוח בזה. סבא שלי בן 90, חולה בפרקינסון ומתלוצץ על הגיל שלו. הוא מלא בהומור וצמא לידע. חמותי לעומת זאת, אישה בת 57 סופרת את הקמטים ומתה מפחד מהזקנה. אז זה ממש לא הגיל, אולי זה סוג של אהבה גדולה לעצמך ולסובב אותך, זה מה שעושה לך טוב בפנים.

  22. החולמת בהקיץ

    לסמדר שלום,
    אני קוראת את המאמר עכשיו, וכמו שאני מבינה, עברו שנתיים מיום שכתבת. האם תוכלי להאיר את עינינו במאמר המשך.
    אני בת 30 +.
    פלוס בעל
    פלוס 2 ילדים
    פלוס כלב
    פלוס משכנתא
    פלוס 3 תארים
    פלוס הכל חוץ מעצמי.
    במירוץ של 10 השנים האחרונות, בו השגתי השכלה אקדמאית, ילדים בעל ובית, לא היה לי זמן להשקיע רגע אחד קטן בעצמי, וזו בעצם המשימה שלי לשנים הקרובות. שאמצא זמן פנוי גם לעצמי מעבר לכל המחוייבויות האחרות.
    אני לא ממש מזדהה איתך, ועם המצב שתארת במאמר, רק מעצם העובדה שכל חלומי היה הבית+ילדים +בעל.
    מבחינתי אני עכשיו במרומי האולימפוס.
    כשאני יושבת ביום שיש אחר הצהריים במרפסת, שותה את הקפה עם האיש שאני הכי אוהבת, והילדים מתרוצצים ברקע- אני מגשימה את חלומי.
    ההשכלה האקדמאית עזרה לי למצוא מקופ עבודה מעניין עם שכר נאה בצידו, כך שאני לא מרגישה שזרקתי את שנות הלימוד המרובות שלי לפח.
    אני אשמח לקרוא את מאמר ההמשך,
    בברכה,

    • אני במקום אחר לגמרי כמובן.
      הרבה יותר טוב. כמו שכתבו לי למעלה כנראה הגעתי לסוף הדרך המסומנת בשלב ההוא, והייתי צריכה להתאמץ למצוא לאן אני ממשיכה משם. עם קצת עזרה מידידי ומבעלי הגעתי לכאן, ומאוד טוב לי עכשיו.
      מרגישה אחרת לגמרי ממה שכתבתי כאן.
      אם זה מעניין אותך אני יכולה לתת לך לינק לבלוג שלי.
      את יכולה לכתוב לי לאימייל ואשלח לך לינק.
      בכל מקרה – אני שמחה לשמוע שטוב לך.
      🙂

      • בננהשייק

        אוף!! אני בת 33 וחצי ולבושתי קראתי את המאמר המקסים הזה רק עכשיו. כל מילה בסלע!! וכל מי שזורק בך רפש ומאשים אותך בניתוק המהמציאות (ע”ע לוכד) ובהשווצה – טוב, מה שיש לי לומר לו זה – אל תדון אשה עד שתגיע למקומה. גם לי היה חלום על נסיך – ואכן קבלתי נסיך אמיתי מהקופסא, ונולדה לנו יורשת צעירה והכל נראה כאילו מושלם. אבל – פתאום בין גיל 33 (יומולדת) ל33 ןחצי, הכל התפרק,
        התואר שלא הושלם בשל הלידה (אני יודעת – חסרת אופי שכמותי) הולך ומתרחק ואיתו גם הנסיך שלי שהלך לגור בביצה אחרת והאוברדרפט נוכח בחיי יותר מהכל. אז נכון – יכולתי להגיד לך – תגידי תודה ותשתקי, אבל אני לא חושבת שהסבל שלך היה (היה – נכון?) פחות משמעותי בגלל זה. בקיצור – אני חושבת שהמאמר הזה עשה שירות להרבה נשים במצב דומה שמרגישות שהחיים נגמרו – באתי, ראיתי, נלחמתי, נצחתי – ועכשיו מה?
        אני שמחה שאת במקום טוב יותר, אבל תזכרי בזה בימים הקשים ותשאבי כח

  23. סוף סוף הופר קשר השתיקה סביב העניין. מקסים וכל כך מדוייק! מזדהה כל כך… כל המכניזם שלנו פועל למען השגת המצב המיוחל ויש התמקדות בלהגיע ואכן ישנה התפקחות את מרגישה שהנה אני פה ו… מה עכשיו? ובינתיים כל החיים השתנו כל כך הכל מתגלגל וכאילו שאין ממש סינכרוניזציה בין המציאות ובין איזה תחושה ישנה שלך – של עצמך.

  24. אלמוני

    לפני בערך 2500 שנה אמר זנון שמטרת החיים היא לחיות בהרמוניה עם עצמך ועם הסביבה. השאלה הגדולה היא כמובן איך עושים את זה.
    לדעתי, הדרך היא לחיות לפי אמונתך. במצב כזה, בכל רגע תוכל לקבל את המוות ללא הרגשת החמצה.

    דבר נוסף, בזמנו התפרסמה כתבה מאוד מקיפה בהארץ על השגיאה שלנו באומדן רגשות עתידיים. אנשים נוטים להגזים באומדן הרגשות העתידיים שלהם. מה שאמור להיות קשה נראה קשה מאוד, מה שאמור להיות כיף נראה שיהיה מענג מאוד וכו’, ולמעשה כשאנשים מגיעים להר הם רואים שהוא פחות גבוה ממה שהם חשבו.
    מה המסקנה? אולי לאל לפחד לכוון להרים יותר גבוהים.

  25. דרך הכתבה ניראה בברור שספגת שוק כשנוכחת שאף אחד לא הולך לשום מקום ושבעצם אנו תקועים במקום אחד עם הרבה יותר אחריות כשה בעצם נישארנו ילדים קטנים בפנימיותנו, והטבע דוחף את כולם לשלם תמורת בואנו לעולם בצורת הבאת תינוקות חדשים, לאחר שזה הסתיים אנו מוצאים את עצמנו במצב קומי / טרגי באופן פנימי שבעצם אנו רוצים משהו אחר, משהו יותר אמיתי וחיי מאשר הבנליות היום יומיות והדאגה לכרס, הזכרונות הנוסטלגים מהנערות והבגרות והחיפוסים מלפני הנשואין והילדים האוירה הרוויה בדברים מענינים ומין, יש משהו בזכרון שהוא הרבה יותר חיי הרבה יותר מענין ,
    הצורה שכתבת ודרך תאורך את תחושותיך מראה בברור ששחכת דבר מה חשוב ביותר, את עצמך! לא נוכחת להווה. לא זכרת להיות נוכחת בזמן הארועים שהתרחשו בחייך, אם כן מי נוכחך כשאת לא קימת?
    אושר זה מצב או אוירה פנימית המוענקת לאדם הזוכר להיות נוכך להווה,

    • אוסיף דבר אחד, אושר זה להיות נוכך לדברים הקטנים שבונים את החיים ושדרכם בלבד מקבלים השראה,

  26. גבריאלה

    כל חיי הרגשתי כי אני חייה במעין בועה שמתנפצת לעיתים. חשבתי שזהו הגעתי לפסגה. עשיתי הרבה דברים שאנשים יכולים רק לחלום עליהם. אבל הגעתי היום למצב שבו כביכול מיתציתי הכל. הגעתי לטופ של הטופ. ועובדה אני לא ממש מאושרת או מחפשת את האושר האחר. מי שרואה אותי מן הצד יכול לקנא ולהגיד הלוואי עלייי, אבל אני מרגישה שזה כלום. אני בסך הכל רק נושקת לגיל הארבעים ו………נו, מה הלאה? האם מיציתי את הכל? למה המרתון הזה שרודף אותנו? למה אנחנו לא ייכולים להיות מרוצים מהחבילה שקיבלנו. תמיד אני ואני מייצגת לא מעט אנשים, נמצאת במעין מרדף החיים. היום אניי במצב של נו ומה? מה עכשיו. אני גם מחכה לכתבת המשך. ואנא אל תחקי את האגדות המסתייימות ב…והם התחתנו וחיו באושר ועושר…. נו באמת? מה ההמשך

    • אלמוני

      הי גבריאלה.
      קראתי את התגובה שלך ושל אלו לפניך.
      חשבתי אם לכתוב על מה שקרה לי מאז (וקרה הרבה). עדיין לא הגעתי למסקנה. אני חושבת שהמשבר שעבר עלי הוא משהו שעובר על הרבה נשים וכנראה גם גברים כשהם מגיעים לסוף הדרך המסומנת ומתחילים לחיות מה שהם חלמו וחשבו שיעשה אותם מאושרים. האכזבה שהרגשתי משותפת להרבה אנשים. הפתרונות שמצאתי לעצמי הם מאוד ספיציפיים ואני לא יודעת אם זה נכון לאנשים אחרים.
      בגדול: עברתי תחום מקצועי, עברנו ארץ, עברתי שינויים פנימיים שעזרו לי להנות הרבה יותר ממה שיש לי, בינהם משבר זוגי גדול שיצאנו ממנו הרבה יותר טוב ממה שנכנסנו אליו. אני מרגישה אחרת לגמרי עכשיו מאיך שהרגשתי אז. אני מאוד שמחה במה שיש לי וטוב לי עם מה שאני עושה, למרות שקשה. אבל כל זה לא קרה ביום אחד, אלא היה תהליך ארוך מאוד, עם חלקים כואבים אני חייבת לציין. מישהו מעליך כתב – שלפני שאנחנו מגיעים למשהו אנחנו מדמיינים אותו הרבה יותר גדול ממה שאנחנו חווים לבסוף באמת. אני חושבת שבחלק הראשון של החיים שלי הייתי מאוד מרוכזת בלהשיג מטרות מסוימות שנראו לי נחשבות. כמו להתרכז בציון ולא בידע עצמו. מה שיצא מזה זה שהיו לי “ציונים גבוהים” בכל התחומים, אבל הרגשת ריקנות גדולה. אחרי שהוכחתי לעצמי שאני טובה לפי אמות המידה שהפנמתי מגיל צעיר התחלתי לחפש את אמות המידה שיתאימו לתחושה הפנימית שלי על מה טוב בשבילי. זה הרבה יותר קשה אני חושבת. כי זאת דרך לא מסומנת, וכדי ללכת בה הייתי חייבת לוותר על כל ההישגים הקודמים שלי ולהתחיל מחדש. אני עדיין בהתחלה, אבל אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב.
      לא יודעת אם זה עוזר או נותן כיוון. גם לא יכולתי להיות יותר מדי מפורשת כי די נמאס לי מהחשיפה שלי כאן. אני מקווה שגם את תמצאי את הדרך שלך להכניס עניין מחודש ותוכן לחיים שלך. אני בטוחה שזה אפשרי.

  27. מרשה לעצמי להגיב, למרות הזמן הרב שחלף.
    קראתי בעיון את כל התגובות – והזדהיתי עם התחושות במאמר. גם אני עשיתי כל מה שרציתי – למדתי, עשיתי תואר, נסעתי, טיילתי שנים ארוכות, התנסיתי בחוויות שונות. חזרתי לארץ, אני עצמאית, פתחתי אפילו עסק קטן משלי, יש לי דירה+משכנתא, ואוטו. וכבר כמה שנים אני שואלת את עצמי מה תכלית החיים, ומה מונע מאיתנו לקפוץ מהגג – הרי ידוע שבסוף נמות. לא נישאתי, לא מצאתי את אהבת חיי, ואין לי ילדים – אבל זה לא מה שמביא להתחבטות. אני לא רואה זוגיות וילדים כדבר שיפתור לי את התהייה – אולי רק יחמיר אותה.
    לא הגעתי למסקנות רבות – אבל על השאלה “לאן בדיוק אני רצה” כבר עניתי לעצמי – לשום מקום. ואפשר להתיישב ולנוח. הזמן הפסיק להוות זרז לדברים – אני לא שואפת להשיג שום דבר בהתאם לקצב שמוכתב מראש של עד גיל 30 אני צריכים להיות נשואים +ילדים + בית + משכנתא +עבודה מסודרת. אני בת 37 – אני “מסודרת” – אבל עדיין לא יודעת מה אעשה שאהיה גדולה.
    לפעמים אני אפילו אוהבת את ההתחבטויות האלו – הן קשות, אבל מצד שני לא נותנות לנו לקפוא על שמרינו ולהתנוון.

  28. רויטל

    אין לי מושג, סמדר, כותבת המאמר אם את תקראי תגובות שנכתבו כמה שנים אחרי שכתבת את מאמרך, אבל לא יכולה שלא להגיב. אני נשואה בת 32 ואמא לילד בן שנה וחצי וגם עלי נחתה מהלומה עד לא מזמן. רגש של פרידה מחיים שהיו לי ולא ישובו. אצלי התחושה היא שכבדות גדולה נחתה על חיי- אני שהייתי טיפוס הרפתקן ועצמאי כבולה בחיי. התחושה היא שכשיש ילד כבר אי אפשר לעשות כל פנטזיה שעולה לך בראש. חשוב לציין- שאני מתה על בעלי, מברכת על הבחירה להינשא לו, משוגעת על בני ולא הייתי מוותרת על אף בחירה. אבל- כל האושר הזה גרם לי לזנוח את הילדה הרווקה המתהוללת ההרפתקנית. והתחושה הזו היא למרות שלא התחתנתי בגיל צעיר והספקתי לעשות מבחינתי כל מה שרציתי, ונורא חיכיתי ורציתי ילד. כלומר יש כאן תחושות מאוד קיצוניות בד בבד- אושר לצד תחושת כבדות- מעין כלא, אבל כלא טוב. אני מרגישה שהחיים עכשיו בעיקר מביאים לידי ביטוי את האמא שבי, העובדת שבי, בת הזוג שבי אבל לא אותי ואת צרכי כאדם ואשה- אין לי את הזמן שהיה לי פעם – לקרוא, להתעמל, ללכת לחוג שמעניין אותי או פתאום לעשות קורס ויפאסאנה של 10 ימים אם בא לי וכו’…
    נורא אשמח לתגובות ולדעת אם עוד מרגישים כמוני ואולי יש למישהו רעיון מה עושים אם זה?

    • אני עדיין קוראת את התגובות כי מנגנון התגובות שולח אלי למייל כל תגובה חדשה. מה שכן אני לא מסתדרת עם מנגנון התגובות שמחק לי תגובה מפורטת וארוכה. אוף!

      אז אתמצת: אין שום רע בלקחת לעצמך את הזמן לעשות דברים שאת אוהבת, זה יעשה לך טוב, ובסופו של דבר יעשה טוב גם לבעלך ולילד. את יכולה לקרוא, כדאי שתתעמלי ושום דבר לא יקרה אם ערב בשבוע תהיי בחוג. חברה שלי נסעה ל10 ימים ויפסנה ובעלה נשאר עם שני הקטנים. למה לטוס לכנס מהעבודה נראה לגיטימי וללכת למקום שמנקה לך את הנשמה ונותן לך כוחות מחודשים זה לא בסדר?

      זה לוקח זמן עד שמוצאים את האיזון המחודש, אבל אין סיבה לוותר על כל מה שאהבת בחיים שלך בגלל התוספת המבורכת הזאת. כי גם הבן שלך צריך אמא שטוב לה.

      • רווקה

        סמדר היקרה, נהניתי לקרוא את מאמרך ואת התגובות אליו. אני רווקה בת 31 וכל הלחץ מסביב והשעון הביולוגי המתקתק נתנו לי את ההרגשה שבאמת, כמו בהוליווד כשיבוא הבעל ושלושת הילדים,יסתיים לו המירוץ ואגיע אל השלווה.
        כשהייתי בת 26, לפני טיול של כמעט שנה,שאל אותי בחור נשוי, איזה אומץ יש לי לנסוע ולא למצוא “משהו רציני”? איך העזתי לצאת מהמירוץ ? אבל עדיין לא הייתי מוכנה, יצאתי מהקווים…
        עכשיו כשהגעתי לגיל המופלג כסינגלית (נפרדתי לפני חודש מחבר רציני) אני כ”כ רוצה עוד להנות מהחופש, לטעום, לראות לחוות אך זה חופש עם ” טעם אסור”,פחות מהנה…כאילו איך החופש שלי יהיה שלם אם לא אהיה אשה שלמה (=אשה נשואה+ 3 ילדים), אם לא מצאתי את האדם המתאים עדיין ?
        התגובות כאן עודדו אותי מאוד.אנסה להנות גם מהשלב הזה,ברווקות,בעצם כמו בטרק על ההר הכי מדהים בעולם, להנות מהאויר מכל שלב במסלול ולא רק כשמגיעים לפסגה…ולקחת את האויר חזק לריאות, עד שמרגשים מסופקים וכבר רוצים את השלב הבא…
        אז שמחתי לשמוע תגובות של “מטיילות” כמוך שכבר כבשו את הפסגה.

        תודה על העידוד… 🙂

  29. היה מרתק לקרוא את מה שכתבת.. זה החזיר אותי לגיל 35 (נדמה לי שאז עברתי את המשבר הזה- בלי לדעת בכלל שיש שם לסערה חסרת ההגיון שאני עוברת). שלא כמוך, הייתי צריכה להחליט פתאום. היה לי חבר כבר 6 שנים והייתי צריכה להחליט. האם אני “הולכת” על החלום האולטימאטיבי..של ילדים ומשפחה…ו”קרירה”. גרתי בקיבוץ, שאותו הקמנו במו ידנו כמה חברים קרובים, חייתי את החלום שלי. ושום דבר לא היה בסדר.
    הרגשתי שאני נחנקת, סגורה, ולמעשה חותמת על מאסר עולם, אם אני כמו שאת מתארת עושה מהלכים שאין מהם חזרה.
    אינני יודעת באמת מהן התשובות הנכונות למשבר כזה. היום, אני חושבת, שחלק מהבעיה היא לגלות שמכרו לנו אשליות שקריות. מה שמפריע לאושר, הוא הציפיה לו, והעובדה, שאנחנו יודעים מהו צריך להיות.
    אולי זה נשמע קיטש, אבל בגלל שאי אפשר לצעוד אחורה כול פעם שהגיל מכביד, לא נותר לי אלא למצוא את הפתחים במבוך הזה.
    את צודקת לגמרי, זה תמיד עבודה שחורה. תמיד. וזה אף פעם לא נגמר.

  30. סמדר היקרה.

    אני בגיל שלך, אותן תחושות כמו שלך, רק שאני יכולה לשבת מהצד ולומר לך שאני מקנאה בך, על כך שאת לא עוברת את הגדר ומצליחה להשאיר הכל בגדר, אכזבות קטנות אך הגיוניות מהחיים.
    אני יכולה לומר לך, כמישהי שלא הצליחה להישאר “שם” (דווקא עם רקע של תארים כמו שלך, והכל דיי דומה , רק שלי יש “סוסי פרא” שרצים בדם), שצריך הרבה אומץ כדי “לטרוף” את החיים אחרי גיל 30.
    המחיר לא קטן, המשברים גדולים והפחד לפעמים משתק.

    כך, שאת כל מה שכתבת, אני מכירה, מבינה, ומזדהה מקרוב.
    ממה שאני יודעת לומר, רוב האנשים חיים ככה, והחוג הקרוב אליי היה שמח לראות גם אותי חיה “בשלווה” ריקנית ומשמימה.
    הרוב גם ימשיכו לחיות ככה, לקטר או להכחיש אבל להמשיך הלאה, ואולי אין בזה שום רע.

    אז, אם , את מצליחה להישאר עם התחושות המעצבנות ובכל זאת ליהנות מהבעל הנהדר, הילדים המקסימים, הלימודים והעבודה ומידי פעם לקטר אבל להישאר באותה פיסגה. הישארי שם. כל תזוזה תעשה אותך לא מאוזנת ואת עלולה למצוא את עצמך, בגיל 33 עם תחושות של בת 20 :0) (לא כל אחד שורד את זה ).

    אז גם ה”אין חיים” זה סוג של חיים.
    אפשר לשתות “לחיים” גם לחיי החיים המשעממים ולחיי התגלית המרעישה, שאחרי גיל 30, אין פעמונים וצלצלים.

    לחיים.

  31. מאמר 10 מזדהה איתך כבעל וכאב בהצלחה בחצי השני תיהי אופטימית הוא ארוך אם כי מייגע וצופן הפתעות את בתחילת האמצע בדיוק כמוני וכמו אישתי רק……..בריאות ואושר לך ולמשפחתך!

  32. מסתבר שדווקא הדרך אל המטרה יותר מעניינת ומספקת. אז החלטתי שאני הופכת את הדרך למטרה ובינתיים לא מרגישה שאני מזדקנת, למרות שאני כבר בת 39 ואם תשאלו אותי, אמשיך כך עד יומי האחרון.
    מנוגד לטבע האדם לא להתבגר? כן, אבל מה לעשות, יותר כיף לי ככה.

  33. החיים לא פיקניק, אנחנו רצים ורצים ובסוף מבינים שהאושר
    נמצא בדברים הכי הכי קטנים
    ישנו אותו סיפור מוכר על האיש שישב בחוף הים ודג דגים
    הוא קיבל הזדמנות להיות עשיר והמזל האיר אליו פנים
    אך לאחר שהתנסה שמה שהמשפט הידוע אומר:”מרבה נכסים מרבה דאגה”, הוא רק רצה דבר אחד פשוט, תמים וצנוע לשבת על החוף
    בלי שום דאגה ולדוג להנאתו.
    בסופו של דבר האושר והתוכן לחיינו נמצאים בהשקעה באווירה נעימה
    וחיובית בסביבתנו, עוד הישג חומרי לבסוף תמיד יהיה טפל ולא מרגש
    אבל מה לעשות גם אני מרגישה כעת מרוקנת מריגושים ומכוחות,
    גידול ילדים זה דבר מעייף והפירות רחוקים
    קשה מאוד להתנהל כשאדם קטן וחמוד תלוי בך
    זה כמו לעשות הליכה עם עוד 100 קילו שסוחבים על הגב
    וגם ישנה תחושה של החמצה ושל עיכוב, כך לפחות אני מרגישה,
    אבל כשניהיה זקנים והזעטוטים שלנו יבואו לבקר כאנשים בוגרים
    קשה לי לא לראות אתנו מחייכים ונהנים.
    לגבי ה”להיותבסדר” או “לעשות מה שהחברה מצפה ממני”
    זה לא עובד, אסור לחפש לרצות אנשים
    אני לא התחתנתי עם מי שהורי רצו
    ולא הלכתי במסלול הסאנדרטי
    עשיתי רישיון על קטנוע מבלי שהורי ידעו
    רק שהיה לי רישיון והקטנוע החדש והמנצנץ עמד בחניה של הבית הם
    ידעו.
    בגלל סיבה אחת שעשיתי דברים יעשו אותי מאושרת ולמדתי את עצמי
    דרכם.
    i did it in my way

  34. תחשבי על זה שעד עכשיו היית באוניברסיטה שהכינה אותך לחיים ועכשיו את לומדת מהחיים. ושיהייה לך בהצלחה בפקולטה של החיים!

  35. כרמלה שלומי

    סמדר יקירה,קראתי את אשר על לבך ועפתי עשרים וחמש שנים לאחור,ואני בת רבע לשלושים,אם לשניים,שקועה עד צוואר בשגרת חיתולים,גן,עבודה,בית,מגיעה על ארבע אל ערב מסוייט של עוד חיתולים,מקלחת,פיפי ולישון.כשגם אני בין הנרדמים דקה אחרי הילדים.זוגיות? מומלץ,בטח.רק לא בבית ספרנו.מתי בדיוק הפכתי לאמא אדמה? בעצם תפוח אדמה תהיה הגדרה משקפת יותר. סמדר,סמדר.זה זמני (גם כמה שנים זה זמני,אם חושבים על הנצח…) ויום אחד,תאמיני או לא,תיזכרי בזה בחיבה.שימי לב,אמרתי חיבה ולא געגוע.יש גבול,כן? למרות התחושה שהחרא מטפס עד צוואר ושהאינטיליגנציה מתמוססת,זה זמני.תנוחי,תני לעצמך לקטר,ולבכות,ולשמוח ולמצוא יופי גם בשגרה השוחקת.כרגע את צארלי צאפלין על הסרט הנע של רוטינה אינסופית (הסרט זמנים מודרניים).זה בסדר.את לא לבד שם.אולי קצת,בעצם.מהפכת הפמיניזם הגדולה מתכופפת מול נושא האמהות.ועם כל ה”עזרה”,(ההגדרה המחליאה הזו,)את לבד בעסק הזה.כן,גם עם תמינתו והשתתפותו של אלוף נעורייך.זה מה יש.תפנימי.עכשיו עוד פעם.גם עם בעלך,( הפמיניסט הדגול,אני בטוחה) את,בעיקר את,גיבורת הסיפור הזה.שאלת את עצמך פעם למה חיילים שרים רק על אמא?.זה למה.הרווחנו את זה ביושר,יקירתי.זה אנחנו שהזענו שם מעריסה עד בקו”ם.מגיע לנו הפרס הקטן הזה, שהבנים שלנו הבינו ישר על הלילה הראשון בלי אמא. אין לי יותר מה לומר לך חוץ מ”זה יעבור”.יום אחד תקבלי את חייך בחזרה(בערך,נו…) ואז תגלי שלא היה כל כך רע כמו שקיטרת. אני בת חמישים ושתיים,אם לשלושה.מתענגת על נכדי הראשון מבתי הבכורה,ואני מודיעה לך: א. זה עובר מ ה ר ב.יש יש יש למה לחכות.יש חיים מעל חמישים.גם זו בשורה טובה. הרבה אהבה,כרמלה.

  36. שלום סמדר

    גם אני סמדר וגם אני בת 33 וחצי + 2.
    גם אני הרגשתי כך כשילדי היו יותר קטנים (היום בני 8, 5).
    הרגשתי רע שאני מרשה לעצמי להרגיש כך וחיפשתי תשובה.
    במקרה הזדמתי לשיעור תורה בבית מדרש ושם מצאתי תשובות לכל מחלוקותי.
    התורה שלנו ממלא את ליבנו וראשינו בכל התשובות ומכוונת אותנו אל דרך הישר כשאנו קצת סוטים ממנה.
    כמובן שזו רק המלצתי האישית.
    אני מוכרחה לציין כי איני דתייה ולא הפכתי להיות בעיקבות שיעורים אלה!
    וגם, לא יודעת כמה זה חשוב, אני אקדמאית (מהנדסת כימיה)

  37. בן 33 נשוי + 0
    אני מאוד מזדהה
    צריך כל פעם למצוא משמעות לחיים מחדש וזה לא תמיד פשוט
    ולפעמים קשה להודות שהחיים הם סלע שמתגלגלת במורד ההר ופשוט צריך להנות כל פעם מהדרך מחדש גם כשהנוף מצתמצם.
    אז זה נורא אנושי, אם הינו סלע יכולנו להיות אדישים

    בנוסף עצם היותנו בני אדם אנחנו נוטים להשוות כל הזמן את עצמנו לסביבה ולאמונות של “איך החיים צריכים ליהיות”
    אך המציאות שונה – לא רעה יותר ולא טובה יותר, פשוט שונה
    ואנו חשים אותה כל פעם בדרך אחרת (עם או בלי קשר למציאות עצמה)

    ואני מסכים שיש נושאים עליהם ממעיטים לדבר
    כמו למשל:
    מי אמר שצריכה להיות התאהבות כדי להתחתן?
    מי אמר שתמיד צריך להיות מוכנים לפני שמביאים ילדים?
    מי אמר שלא טוב להתחרט על החלטות גדולות שעשינו?
    מי אמר שצריך תמיד לללכת אחרי הלב?
    מי אמר שרע להיות לבד?
    מי אמר שנישואים וילדים זה דבר בהכרח טוב לכולם?
    מי אמר שזה ילדותי להתגעגע לנעורים?
    מי אמר שאסור להיכנע לפחדים?
    וכו וכו
    בסוף המציאות היא כזאת שאנחנו לא תמיד עומדים בנורמות של החברה כי אנחנו בני אדם שונים ומשונים ובהחלט לא מושלמים
    ולכן “ניכשל” בלפחות מאחת השאלות (למעלה)

    ולדעתי זה בסדר
    ואין לי בעיה להודות בזה
    ברגע שנבין שזה בסדר אולי יהיה לנו יותר קל

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *