נוירומנטיקה: סייברסקס עכשיו

אמנם המונח סייברסקס נכנס לשימוש רק עם התפתחות האינטרנט, אולם בהגדרה רחבה הוא יכול לכלול כל סקס שתלוי במידה כזו או אחרת בטכנולוגיה. משרואים בסייברסקס שילוב בין מין לטכנולוגיה, הרי שראשיתו בסוף שנות השישים של המאה ה-19, שעה שג'ורג' טיילור, רופא אמריקני, רשם פטנט על מתקן עיסוי מרטט, ויברטור מופעל בקיטור, שנועד לרפא נשים מ"היסטריה".

מה הקשר בין ויברטורים לרפואה? רייצ'ל פ' מיינס מציינת בספרה "הטכנולוגיה של האורגזמה", ש"היסטריה", מילה שפרושה כיום הוא התפרצות רגשית בלתי נשלטת, שימשה עד שנות העשרים של המאה ה-20 לתיאור מחלה – פירושה המילולי של המילה הוא "מחלת הרחם". ההיסטריה – תוצאה של העדר פורקן מיני – נתפסה כמחלה כרונית הפוקדת נשים בלבד ותסמיניה: כאבי ראש, עצבנות, חשש מאיבוד השפיות והתפרצויות רגשיות חריפות. במאה ה-19 עדיין לא הובן היטב תפקיד הדגדגן במין הנשי ו-65 עד 75 אחוזים מאוכלוסיית הנשים היו חשופות ל"מחלה". במסורת הרפואה המערבית היה להיסטריה טיפול מקובל – עיסוי לאבר המין הנשי בידי רופא או מיילדת עד הגעה לאורגזמה. בהקשר הרפואי לא נקראה אורגזמה בשמה, אלא הוצמד לה מונח מדעי – "פרוקסיזם היסטרי" (hysterical paroxysm), ובסוף מאה ה-19 הומלץ לנשים רבות לעבור את הטיפול אחת לשבוע.

אמנם מעט מוזר לדמיין רופא ויקטוריאני כבד ראש מעסה את אברי המין של המטופלות, אך יש לזכור שבאותה עת רווחה התפיסה שמין לשמו מחייב חדירה של איבר המין הגברי – הנחת העבודה היתה שכל עוד אין חדירה אין מדובר במין (יש איפוא תקדים לטיעון של קלינטון). הבעיה שהטרידה את הרופאים היתה שהתהליך גזל זמן יקר בקליניקה. לפיכך, ברוח המהפכה התעשייתית פיתח ב-1883 ד"ר יוסף מורטימר, רופא בריטי, את הוויברטור האלקטרו-מכני. הדגם הראשון שנכנס לשימוש היה מתקן מסורבל שכלל קופסת מתכת מכוסה עור שמחוברת אליה זרוע מפותלת. יצרנית המכשיר, חברת וייז אינסטרומנטס, פיתחה דגם נוסף שנראה כמו מייבש שיער שבקצהו כדור גומי מזמזם ורוטט.

הרעיון של אורגזמה בעזרת מכונה עמד בניגוד מוחלט לקודים התרבותיים, ולכן, אפילו בשנות העשרים, שעה שהוויברטורים השתכללו והחלו להיות נפוצים גם כמכשירים לשימוש ביתי, עדיין הוסוותה תכליתם האמיתית. בשבועוני נשים ניתן היה למצוא פרסומות ששווקו את הוויברטור כמכשיר לבריאות ולרענון תוך שימוש בסיסמאות כמו "כל תענוגות הנעורים… יפעמו בך". בקטלוג של חברת סירס-רובק משנת 1918, ניתן למצוא תחת הכותרת "עזרים שכל אישה מעריכה" מנוע ביתי רב-תכליתי המפעיל מספר עזרים: מחבץ חמאה, מערבל, מטחנה, מקצף… וגם ויברטור. מיינס, שחקרה את התופעה, מכנה אותה "טכנולוגיה מוסווית חברתית" (Socially Camouflaged Technology).

הסוואתו של הוויברטור כמכשיר רפואי נמשכה עד סוף שנות העשרים, ואז החל המכשיר להיעלם בהדרגה הן מהקליניקות הרפואיות והן מעמודי העיתונות המהוגנת. ניתן ליחס זאת להבנה הגדלה והולכת של הרופאים את המיניות הנשית, אך גם להופעתם של ויברטורים בסרטים כחולים, שבהם לא היה ספק למה הם משמשים. באחד מהם, סרט פורנוגרפי בשם "תענוגות האלמנה", נראית אישה נכנסת לביתה עם גבר, דוחה אותו הצידה בביישנות מעושה, מתפרצת לחדרה, תולשת מעליה את בגדיה ושולפת את הוויברטור שלה. יצא המרצע מן השק.

עם התעצמותה של התנועה הפמיניסטית בשנות השישים שב הוויברטור למדפי החנויות. ספרים רבים מדו"ח קינסי ואילך החלו לדבר בגלוי על אורגזמת הדגדגן, וכוהנות של מיניות האישה החלו ללמד נשים איך להעניק לעצמן סיפוק מיני באמצעות הוויברטור. בשנות ה-70 כבר זכתה המכונה הרוטטת ללגיטימציה ומאז היא משווקת בגלוי כעזר מין.

בובה אמיתית

"יפהפייה בגודל טבעי. בשר גמיש, שלד מתוחכם וחיטובי גוף שאין לשום בובת אהבה בעולם… רוב בובות האהבה עשויות מפלסטיק מתנפח זול, הן נראות פתטיות ומגוחכות – איך אפשר לאהוב אותן? רילדול (RealDoll) היא הדבר האמיתי," כך מכריזה הפרסומת באתר רילדול, המשווק סדרה של בובות אהבה במחיר של 5,900$ היחידה. הלקוח יכול לבחור את גזרת הגוף הרצויה לו – דקה או מלאה; צבע העור, לפי דרגת השיזוף; קלסתרי פנים שונים; סגנון התסרוקת וצבע השיער. הבובות מכונות בשמות על פי דגם ראשן: לאה, סטייסי, סלין וכו'. תצלומיהן שבאתר, צולמו בעדשת "פוקוס רך" בסגנון פנטהאוס, והן נראות בהן משכנעות ומפתות למדי.

כתב של כתב העת המקוון סלון.קום בחן מקרוב את גופה של רילדול העשוי סיליקון משובח, והוא מתאר אותה כך: "הציצים שלה אלוהיים, רכים למגע, אך מוצקים דים כך שאינם מידלדלים ברפיון. הפטמות הן מלאכת מחשבת, וקשה להפסיק להשתעשע בהן… הידיים נראות קצת מלאכותיות מכיוון שרשת המתכת שבפנים מאפשרת לך לכופף אותן בכיוונים מוזרים. אבל פניה יפות, וכמעט משטות בעין המתבונן… בלי הרבה הקדמות שלחתי אצבע אל בין שפתי הפות שלה… חמים, נעים ורך… ובדיקה אנאלית קצרה אישרה שהפרח העדין עשוי מהחומר הנכון."

אחד הסיפורים באתר חובבי המין עם רובוטים (המונח התקין פוליטית הוא טכנו-סקסואלים, techno-sexuals) מספר על גבר המתגרש מאישתו כדי לחיות עם אנדרואידית שכל עניינה בחייה המלאכותיים הוא סקס ועבודות משק בית. רילדול היא צעד בכיוון הגשמת האוטופיה הזו. אמנם בשלב זה אין חלקים נעים ברילדול, אולם במגירות החברה המייצרת, אביס קריאשנס, מונחות כבר תוכניות השדרוג לבובת החלומות: היא תוכל לעפעף בעיניה, איבר המין שלה יגיב בהתכווצויות וקופסת קול תחובר לחיישנים בגופה. בינתיים על הלקוחות להסתפק בתקליטור רילדול המשמיע במשך 20 דקות אנחות וגניחות שיעזרו להם להשתכנע שהם אכן סוסי הרבעה אמיתיים במיטה, כפי שתמיד חלמו להיות.

בימים אלה החלה אביס קריאשנס לשווק גם רילדול ממין זכר. לבובה הגברית מצורפים שני אברי מין זכריים, האחד רפוי והאחר זקוף. כמו כן יכולה הבובה לפלוט ברגע הנכון נוזל דמוי זרע המוצע ללקוחות החברה במגוון טעמים.

אהבה דרך המודם

לכל טכנולוגיה חדשה עשוי להימצא שימוש מיני: המצאת הצילום פיתחה את תעשיית הפורנו; חקר ההורמונים – את הגלולה; מכשירי הווידיאו – את סרטי הפורנו; הטלפון – את השיחה הארוטית; והאינטרנט – את "הסייברסקס".

האינטרנט מספק היום פורנוגרפיה מכל סוג בשפע אינסופי – זו תעשייה המגלגלת יותר ממיליארד דולר בשנה. התחרות בין ספקי השרות הזה והצורך להציע משהו מיוחד מעלים ללא הרף את רף ההקצנה של הפורנוגרפיה המוצגת ברשת. לעיתים ההקצנות האלה מוזרות עד כדי כך שהפורנוגרפיה כבר גובלת בסלפסטיק: באחד האתרים מוצגות דוגמניות המתמרחות בעוגות קרם ומטיחות אותן זו בזו, ובאתר אחר הן לבושות בבגדים מהודרים אך מתפלשות בשלוליות מים ונעלי העקב היקרות שלהן מכוסות בוץ.

תעשיית המין חדרה גם לשוק משחקי המחשב. משחק מהדור הראשון של משחקי המחשב המיניים, "לארי הולך לחפש אהבה (בכל המקומות הלא נכונים)" (1988), מתאר את הרפתקאותיו של חנון מחשבים המנסה לקבוע פגישה עם אישה. המשתמש יכול לקבוע את "רמת התועבה" (Filth Level) של המשחק לפי טעמו. המאייר מייק סנז פיתח תוכנה המאפשרת למשחק לשלוט באמצעות העכבר בוויברטור וירטואלי או ביד קטועה, ואלה מעסים אישה שופעת אברים על המסך עד שהיא מייללת באקסטזה. משחק זה, הקרוי "וירטואל ואלרי", הפך עד מהרה ל-CD-ROM הנמכר ביותר של מקינטוש בראשית שנות התשעים. מאז התפתח התחום בצעדי ענק וגם חלחל בדלת האחורית לתעשיית המשחקים לנערים: לארה קרופט מ"טומב ריידר" היא אמנם לוחמת נועזת, אולם דומה שאת חיטובי גופה המעוגלים והדשנים (כאלה שנערים אוהבים) הפיק אלגוריתם זהה לזה שיצר את "וירטואל ואלרי".

הסייברסקס אינו נחלת המין הגברי בלבד. האינטרנט הכניס למעגל המשתמשים נשים רבות. סקר של MSNBC.Com גילה שהנשים ממעטות לגלות עניין בפורנוגרפיה, יותר ממחציתן טענו שלא ביקרו באתרי ארוטיקה ויזואלית, ושבעיקר הן מבקשות לפתח יחסים וירטואליים מסוג כלשהו עם בני זוג. כניסת הנשים לרשת הביאה לפריחת האהבה דרך המודם. חדרי צ'ט מזמנים לגולש/ת המצויים את האפשרות להתאהב בצלמית (אייקון) – דמות גרפית קטנה המסמלת משוחח בצד השני – ולנהל אתה שיחות רומנטיות וארוטיות, כיד הדמיון הטובה על השניים. קשרים רומנטיים מנוהלים גם באתרי ( MUD ( Multi User Domain , שבהם משתתפים אחדים יכולים לשוחח ביניהם בתוך תפאורה וירטואלית כמו שחקנים במחזה. היות שהמשתתפים משתמשים בכינויים בדויים, וגם הטקסטים קצת חוזרים על עצמם (הו בייבי, הורידי את החזייה לאט… לאט…), עלולים מחזרים נלהבים אחדים לגלות ברבות הזמן שהם ניהלו רומן וירטואלי עם רובוט המכונה בחיבה בוט (bot), תוכנה המדמה משתמש ב-MUD.

טלדילדוניקס

בשלב הנוכחי האיבר הפעיל ביותר בסקס וירטואלי הוא המוח – הדמיון צריך לעבוד שעות נוספות, שכן הגוף, למעט הידיים המקלידות, לא פעיל במיוחד (אם כי מאהבי סייברסקס אחדים פיתחו כושר מדהים לתקתק במהירות ביד אחת כדי לפנות את האחרת לשתף את שאר האברים בחוויה). פתרונות אפשריים לחסך הגופני בסייברסקס העלה האוורד רינגולד בפרק הקרוי "טלדילדוניקס" (teledildonics) שבספרו "מציאות מדומה" (1991). את המושג טלדילדוניקס טבע בשנות השמונים טד נלסון, ממציא המונחים היפרטקסט והיפרמדיה. חזונו של רינגולד מתאר התקני משוב מגע (tactile feedback devices) שיוזנו במידע שיעבור ברשת ויחוברו אל הגוף, כדי שהפנטזיות המיניות שלנו לא יגרו את האינטלקט בלבד.

יש בשוק מוצרים אחדים המבשרים את בואו של עידן הסייברסקס החדש. המתקן הפשוט ביותר קרוי "מכונת סקס וירטואלית"
(Virtual Sex Machine). זהו התקן בצורת שפופרת המתלבש על איבר המין של המשתמש ומחובר לממשק דיגיטלי הקולט אותות מסרטי וידיאו המוקרנים על מסך המחשב. "המכונה מלטפת את איבר המין שלך בעוצמה משתנה, מחליפה מהירויות ולופתת את האיבר בחוזקה או ברכות בתגובה ל'אקשן' שעל מסך," מסבירה הפרסומת באתר של המוצר. "במהלך הקרנת הסרט תחוש מפעם לפעם בגירוי נעים הדומה להצלפת לשון, זהו אפקט 'גרון עמוק', שגם הוא מסונכרן עם הסרט. במובנים אחדים מכשיר זה עדיף על בן זוג מיני 'אמיתי', מכיוון שהגירויים ממושכים ורבי עוצמה יותר. זאת ועוד, המכונה אינה מתעייפת לעולם!"

למרות העונג המובטח, הטכנולוגיה הזו עדיין רחוקה מחזון הטלדילדוניקס של רינגולד, שתיאר יחסי מין בין שני בני זוג הנמצאים באזורי חיוג נפרדים. הנאהבים של רינגולד לובשים חליפות גוף שקופות, ומתנסים בחווייתמין (sexperience) באמצעות הרשת: "אתה מחליק בידך על עצם הבריח של בת זוגך (הנראית על המסך), ובמרחק 10,000 ק"מ, מופעלים אפקטורים (effectors) שונים, המגיבים ברצף הנכון ובתדירות המתאימה, כך שהמגע מועבר אליה בדיוק באופן שבו רצית להעבירו."

למרבה הצער רינגולד אינו מספק מפרטים טכניים, ואף שעברו עשר שנים מאז התפרסם ספרו, נמצאת עדיין טכנולוגיית הטלדילדוניקס עדיין בחיתוליה. ויויד אינטרטיינמט (Vivid Entertainment), חברת ענק ל"בידור למבוגרים" פיתחה דגם בסיסי של המערכת המיוחלת. מריסה קקולאס, עיתונאית, מתארת את האבטיפוס כך: "שעה שאתה מחליק לתוך חליפת החתול הנוצצת מגומי סינתטי שחור, היזהר שהחוטים המשתלשלים ממנה לא יסתבכו. החליפה חמה ונעימה. היא מצוידת ב-36 חיישנים, הנצמדים לפטמות ולירכיים ולאברי הגוף שביניהם… הדלק נרות אחדים והתרווח מול המחשב שלך. בעודך מביט בתאווה בגוף שעל המסך, הזז לאט את העכבר והקלק על חלק הגוף שאתה רוצה לגרות אצל בן זוגך הווירטואלי הלובש חליפה דומה. רוצה לשגר מגע נוצה, רטט חזק או להוסיף מעט חום? לחץ לחיצה כפולה. החיישנים מתחילים לרטוט בפיקות הברכיים שלך. אתה פולט קללה, נזכר בימים שעשית מדיטציה טרנסנדנטלית, אבל ממשיך ללכת עם זה. אתה מדגדג, מזמזם ומגביר את החום…" מריסה אינה מדווחת אם הגיעה לסיפוקה בסוף הניסוי. ליסה, שפנפנת הניסוי הקבועה של המוצר, מנסחת תשובה דיפלומטית: "אתה יכול להגיע לאורגזמה מלאה, ואתה יכול שלא… העיקר הוא להשתעשע עם בן הזוג שלך." מכל מקום, החברה החליטה לדחות בינתיים את שיווק המוצר לקהל הרחב.

הבשורה האחרונה בתחום מגיעה מאוסטרליה. שלושה ממציאים אוסטרליים רשמו פטנט על "מערכת הדמיית אינטראקציה אנושית". המערכת כוללת בובת מין משוכללת בגודל טבעי, המדמה את המשתמש שמפעיל אותה באמצעות האינטרנט. להשלמת האשליה חובשים בני הזוג משקפי מציאות מדומה בשעת ההתעלסות עם הרובוטים המדמים. הבובות מכוסות חיקוי עור, מצוידות בחיישני תנועה ולחץ, והכול מחובר ל"יחידת אבר מין", המגיבה למשתמש.

הממציאים מסבירים שהנאהבים המקוונים יכולים גם לתכנת את המערכת כך שבני הזוג יידמו לסלברטיז החביבים עליהם. כלומר, משה יכול לתנות אהבה עם ג'ניפר לופז ורונית עם טום קרוז. הרי לנו הדמוקרטיזציה הסופית של האהבה. ובעצם, האין זה מתבקש שבכפר הגלובלי תהיה גם האהבה גלובלית והכול ישכבו זה עם זה?

בחלק הבא: אחרי סיגריה ומקלחת, אפשר להתפנות לשאלה: למה, בעצם, לעשות סקס עם מכונה?

מאמר זה מתפרסם במקביל גם ב"האייל הקורא"