ראש השנה בפתח ורחל דסברג ברוח התחדשות. ולהלן השאלה: האם להעיף מטען עודף, או לנהל בנק נוסטלגיה?

ניקיון כפיים

ראש השנה שבפתח מעורר בי תמיד חשק להתחדשות. ניקוי ארונות היא אחת הדרכים לכך, ולא רק מיון של מגירות נשכחות, אלא דיפדוף במועקות ישנות, רענון מאגר החברים והיפטרות כוללת מחפצים נצברים שאין בהם יותר שימוש. בפנג שוואי סבורים כי צבירת חפצים ללא צורך מובילה את האדם לאגירת אנרגיה שלילית. אבל גם אם אין מפנימים תיאוריות ניואייג’ ואחרות, הרי שצבירת מטען עודף בחיים איננה דבר מומלץ. בראש ובראשונה רצוי להיפטר מכל מה שמזכיר לך דברים שאתה רוצה לשכוח.

אבל למעלה במדף הנסתר, ישנן קופסאות שלמות שצוברות אבק, ומידי פעם אני מביטה בהן בחשאי, ומחזירה אותן למקומן. אין לי לב לזרוק דבר. לכל אחד כמעט יש את הפינה הזו – הפינה הסנטימנטלית הקטנה, שאותה נמשיך לנקות כל סתיו אבל נחזיר למקום כאילו לא קרה דבר. בקופסה המאובקת אני מוצאת ברכת יום הולדת מגיל 21 אותה חגגתי בביתו של החבר הראשון שלי, שמאז כבר נמכר. רשימת מאכלים שאכלתי בשבוע אובססיבי של דיאטת אטקינס, וכרטיסיית משקל עם סימון של קילוגרמים שהשלתי מידי שבוע, מפתחות חדר ממלון בסורנטו, איזו עיר רומנטית. למה שמרתי את המפתח? תכנייה של הצגת תיאטרון, ויומן פגישות מהשנה הראשונה שלי בתל אביב. מי זה העודד הזה שקבעתי אתו לצהריים? לא זוכרת. אבל אני כן זוכרת את תמיר, שמכתבים ממנו אני מוצאת על נייר מכתבים דקיק של דואר אוויר מהטירונות, מכתבים של חייל משועמם שבעצם אין לו מה לומר.

למה כל כך קשה לנו להיפרד מן העבר? למה אני שומרת חפצים? האם המכתבים הם איזו הוכחה לכך שהייתי פעם נאהבת? האם אני מנהלת איזה בנק נוסטלגיה דימיוני? לכל אחד כמעט יש איזה מאגר עבר שהוא שומר לעצמו כתכנית חילוץ ופנטזיה לשעת משבר. זה בסדר לשמור ערימות מאובקות של מכתבים ישנים ויומני עבר אם זה גורם לך להרגיש יותר טוב עם עצמך, חמים כמו סוודר ישן וורוד שסרגה לי דודתי שאיננה כבר בין החיים.
אבל אולי כדי להרגיש יותר טוב צריך להסתובב בחיים עם מטען קל, להעיף מטען עודף ולבוא אל השנה החדשה נקיים ומלאי אנרגיות חדשות. המדפים הנקיים והריקים עושים לי התחלה חדשה, וסדר בראש, אבל אולי בכל זאת ארים הערב כמה טלפונים לאנשים שכבר מזמן מזמן לא דיברתי אתם. שנה חדשה.

על הכותבת רחל דסברג

בת ארבעים פלוס, גרושה מינוס, נמצאת בין מערכות יחסים, בין עבודות ובין מכוניות. עם הרבה תקווה וקצת דיקיום.

תגובות

  1. נקיית כפיים

    איזה יופי,אני הראשונה!או שלא.
    אני קוראת בקביעות את המאמרים שלך רחל,ומשהו במאמר הזה משדר עייפות החומרושעמום שנינות אגב,היא השם השני שלך.אז לאיפה נעלמת!?

  2. אורחה

    לי אין כמעט כלום אגור. ובפעם האחרונה שעברתי דירה זרקתי את כל גלויות יום ההולדת
    חייתי תקופה ארוכה עם בחור שהייתה לו בעיה קשה. זה לא נגמר באגירה. הבן אדם היה פשוט ת ק ו ע !!!
    וכשסוף סוף נפרדנו והבנתי כמה שהייתי תקועה איתו, נפנפתי את כל מדף הנוסטלגיה ופסעתי לחיים חדשים, מאושרים, מפתיעים, מרעננים,
    מ ו מ ל ץ !!!

  3. מיכל

    אני שומרת כמעט כל פתק שאני מקבלת. החברים שאני בוחרת לא כותבים לי כלום, אז יוצא שאני לא אוגרת יותר מידי. אבל אישית, ממש קשה לי להיפרד ממכתבים ופתקים שכתבו לי. אני בת 28 ויש לי התכתבויות מגיל 13 ושש עשרה. אני לא מוכנה לזרוק אותן ומקווה שהג’וקים לא יאכלו לי אותם.(האיום הפולני נגד שמירת ניירת).
    אני גם שומרת דו”חות של ישראכרט מאז שהתחלתי להשתמש בכרטיס כתיעוד.

  4. הבודהיסטים מאמינים, שעל מנת להגיע להארה עלינו להפטר מכל רכושנות ולוותר על הכל. בעולמנו החומרני, לעומת זאת, כדאי לנו לשמור על כל דבר שמעורר אצלנו רגשות, על מנת שכשנזרוק אותו יתעוררו רגשות חדשים.

    לחיי ההתחדשות,
    הפולני שאוגר

  5. אלמוני

    אחלה נקודה העלת פה, לחצי לחצי …
    המזכרות אצלי כבר נעלמו בבלגן…אבל נערם מלא ג’אנק אחר, כזה שתמיד אני בטוח שאצתרך מתי שהוא, ואז שצריך אני לא מוצא כלום בבלגן. מזל שיש מחסן.
    אז מה עדיף, מכתבים עם מטען או המטען העודף שלי ?
    אולי משהוא מהבודהה או איזה פנג שווי יבוא לפנות לי את מאגרי המטען…

  6. אלמוני

    אחרי ארבע שנים בחו”ל חזרתי עם בערך 150 ק”ג שזה בערך עשרה ארגזים לא גדולים במיוחד. הרוב היה חומר לימודי (אבל שום דבר שכתבתי בעצמי), אוסף דיסקים, קצת בגדים ומצעים, שני משחקים מעץ ששקלו יותר מעשרה קילו (אחד מהם חבילת דוקים באורך מטר :o), מערכת סטריאו ועוד כל מיני שטויות. הקלסר עם המכתבים מהאקסית המיתולוגית היה כבד מדי, אז זרקתי.

  7. זיקית

    מאמרך העלה לי חיוך על השפתיים וזכרון ישיר אל ערמת הניירות שאני מסרבת להיפרד מהם ,יש שם פתקים שרשמתי מגיל 10,שירים וסיפורים דימיוניים ששיקפו את מה שעבר עלי בילדותי, אף כמה יומנים תקופתיים,תמונה דהוייה מאיזה טיול ישן,
    אחחחחחחחח הנוסטלגיה הזו……
    אני מוצאת את עצמי פעם ב- יושבת וקוראת ,מעלעלת בנימי נפשי מקדם,
    ותרשי לי להגיד שזה אף נותן לי חיזוק מסויים בהביטי במי שאני היום,ואולי אף כעין סגירת מעגל קטנטנה,ומחוייכת,
    כי למרות מה שעברתי אני עדיין אותה הילדה הקטנה שראתה את העולם
    דרך העיינים הפעורות לרווחה, ואני עדיין תופסת את
    עצמי לעיתים מאמינה-לא מאמינה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *