מה יותר מפחיד? המחשבה שזה עלול לקרות גם לך, או המחשבה שלא להתאהב יותר לעולם? טל עירוני, שכבר הייתה שם, תוהה לאן בדיוק ממשיכים מכאן

נמנעת

אני מבולבלת, מאוד מאוד מבולבלת. אני יודעת, זו תכונה מאד לא סקסית אבל זה המצב. היה לי דווקא די נוח עם הבלבול שלי ואפילו מצאתי לי חבורת מבולבלים ומבולבלות שממש לא סגורים על עצמם וככה נהנינו לנו מהתחושה הנעימה שמחליקה סבבה בגרון יחד עם כוס בירה צוננת. העברנו ערבים שלמים בשיחות על אהבה אחרת. איך היא נראית? לאף אחד מאיתנו אין מושג, הרי אנחנו מבולבלים. חשוב להבהיר לפני הכול שמדובר באנשים ש"כבר היו שם" ואנשים ש"מעולם לא רצו להגיע לשם": כל הטררם של חתונה, משכנתה ושבתות עם המשפוחה. החלום הבורגני וכו' לא קיים אצל אף אחד מאיתנו. לא שאנחנו מזלזלים באלה שעושים או רוצים את זה, אנחנו פשוט כבר היינו שם וגילינו שזה לא בשבילנו וחלק מאיתנו הבינו מההתחלה שזה לא בשבילם ואפילו לא הלכו ל"שם".
אני באמת כבר שנים לא הייתי מאוהבת והדבר היחידי שאני זוכרת מאז הוא שהמוח שלי הפך לעיסה ירוקה וכתוצאה מכך החיים שלי הפכו למשהו שלא הייתה לי שום שליטה עליו. נניח שהיום אני יותר חכמה ומנוסה ואני יכולה בבירור להגיד מה אני לא רוצה. עדיין אין לי מושג, כשזה מגיע לאהבה, מה אני כן רוצה (תנו לי להמשיך לחיות באשליה שלגבי שאר הדברים אני יודעת). נגיד שייגעתי, יצאתי ומצאתי. הכול נפלא ומצחיק, השיחות בעומק הנכון, הסקס גם כן, מה הלאה? אפשר להמשיך ככה? אי אפשר להמשיך למשל "לצאת" שלושים שנה? חייבים לגור יחד? האם שני אנשים יכולים להתאהב, להשקיע ולפתח את ה"ביחד" שלהם במישור הרוחני בלבד, מבלי להפוך את זה לסל קניות במוסף הכלכלי של איזה עיתון?

יש לנו פנטזיה משותפת למבולבלים, מעין קומונה/בית אבות על המים במיאמי (אם אלכוהול זה לא בשבילכם אז תשכחו מועדת הקבלה), להזדקן כל החבר'ה ביחד, כולל הילדים והנכדים. אבל מה עם בינתיים? ומה עם אהבה? יש המון אנשים שמסתכלים עלי במן חיוך מתנשא כזה, שכביכול בא מניסיון רב. חלק מהם אפילו אומרים לי את זה: "חכי שתתאהבי באדם הנכון, פתאום כל מה שתרצי זה לעבור לגור איתו ולעשות איתו ילדים". אבל, יש לי הרגשה שהגישה הזו נובעת באמת מתוך ניסיון להרגיע את עצמם דווקא, שהם עשו את הבחירה הנכונה וגם בעיקר בגלל שאנחנו לא מכירים אופציות אחרות. עד היום נמנעתי מלהתאהב כי ידעתי שכשזה יקרה לי, אני לא אדע ממש מה לעשות עם זה, אז חיכיתי שהזמן יביא לי את החוכמה (או את הייאוש) ושאולי אנשים מסביבי יראו לי את האלטרנטיבות. ואז ש' התאהב. זה קרה לפני שבועיים, לא צפוי בכלל אבל באמת משמח. כיף לראות פסימיסט ציניקן שבקושי מחייך, מדלג לו באוויר עם עיניים חולמניות והילת אור שאופפת את כולו (מסתבר שיש לו שיניים והוא אפילו מראה אותן לכל עובר אורח). עוד יותר נחמד כשזה חבר שאני אוהבת והכי הכי נחמד כשאני משוכנעת שאוטוטו הבן אדם הולך לפרוש בפניי את משנתו החדשה ואת האהבה האחרת שהוא מצא. הוא שכבר יש לו משכנתא, אישה לשעבר וילדים וזה הספיק לו לכל החיים. הוא שקם ועזב כי חיפש חיים אחרים, רצה את הלבד שלו ומגע מינימלי עם העולם החיצון. ההוא שרצה להתנתק מהמוכר והידוע וליצור לעצמו משהו חדש. התקשרתי אליו, כולי ציפייה לשמוע- מה קורה? לאן זה הולך? על איזה עתיד הוא מפנטז? איך זה הולך להראות? והוא ענה לי, שהם בעצם כבר כמעט חיים ביחד וברור לו שמגורים משותפים ממש מחכים בפינה וכן, גם ילדים משותפים. הוא ישמח להפוך לעוד זוג בורגני ולמעשה הוא תמיד תכנן להזדקן עם אהובתו בביתם שבכפר. מזל שהוא כל כך מאוהב שהוא לא שם לב שניתקתי לו בפרצוף מרוב הלם.

אז זהו? מה אני אמורה לחשוב עכשיו? לקבל את זה כגורל? להלחם בזה? לקפוץ למים ומקסימום לטבוע? אני לא מבינה אם זה יותר מפחיד או מייאש אותי. אני עכשיו רק יותר מבולבלת. יכול להיות שהוא היה צריך להתרחק מהמקום ההוא כדי להבין שהוא רוצה לחזור אליו, רק עם מישהי אחרת.
אני מבועתת מהמחשבה שזה יכול לקרות גם לי. מצד שני המחשבה של לא להתאהב יותר לעולם מפחידה עוד יותר.

טל עירוני

ילידת 71'. סיימה לימודי אדריכלות ב"בצלאל" לפני שנתיים ומאז מכורה לירושלים. מודה כל יום על שסידרו לה אינתיפדה כדי שיהיה לה תרוץ לא לעבוד במקצוע ושיהיה זמן ליצור. פנטזיות: תערוכה אישית ב-Moma. מציאות: וירטואלית לחלוטין

תגובות

  1. הגונה

    יש !!! ראשונה !!!

    מבולבלת עד כאב.
    תודה !

    • כחולת כנף

      איזו דישה מתישה.
      אז מה עכשיו כל הגיג שמישהו יהגג במוחו ויוציא את זה בכתב יפורסם פה במדור?
      או שמא אפסו הכותבים המוכשרים במערכת
      בלי להעליב את מסוגלת ליותר טל

      • דווקא אהבתי את המאמר, קטן מבולבל וחמוד. אם הכותבת באמת שואלת מה לעשות התשובה שלי: תפסיקי לחשוב פשוט תחיי ונראה.

        • פרחח

          אני לא אלשין בפנייך, על כלום.

          את מה שכתבת לטל, (שהנה אני כאן, לאחר התגובות שלה ב"על ארבע", חשבתי ששוה להוסיף עיון) סיכם באופן מקסים מישהו לפנינו:

          "החיים הם מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות"

          כיוונת לדעת גדולים. וכן, מאמרים במגזין לא צריכים להיות עבודת דוקטורט. הם צריכים להיות קולחים, רהוטים, מעניינים ולומר משהו, גם אם המשהו הזה זו הצבת סימן שאלה.

          כך נראה לי

          אבל אני, כבר סיכמנו, "אסהול"

    • טל עירוני

      אני מבולבלת, מאד מאד מבולבלת.
      אני יודעת, זו תכונה מאד לא סקסית בשנות האלפיים של "נשים שיודעות בדיוק מה הן רוצות ובאיזה צבע הן רוצות את זה"- אבל זה המצב. היה לי דווקא די נוח עם הבלבול שלי ואפילו מצאתי לי חבורת מבולבלים ומבולבלות שממש לא סגורים על עצמם וככה נהנינו לנו מהתחושה הנעימה שמחליקה סבבה בגרון יחד עם כוס בירה צוננת.
      העברנו ערבים שלמים בשיחות על "האהבה האחרת" שבטוח קיימת, כי אם יונה וולך יודעת שיש סקס אחר אז אנחנו יודעים שיש גם דברים אחרים. איך הם נראים? לאף אחד מאיתנו אין מושג, הרי אנחנו מבולבלים.
      חשוב להבהיר לפני הכול שמדובר באנשים ש"כבר היו שם" ואנשים ש"מעולם לא רצו להגיע לשם": כל הטררם של חתונה, הקמת משפחה, משכנתא, שבתות עם המשפוחה, החלום הבורגני וכו' לא קיים אצל אף אחד מאיתנו. לא שאנחנו מזלזלים באלה שעושים או רוצים את זה, אנחנו פשוט כבר היינו שם וגילינו שזה לא בשבילנו וחלק מאיתנו הבינו מההתחלה שזה לא בשבילם ואפילו לא הלכו ל"שם".
      אז מה האלטרנטיבה?
      אני באמת כבר שנים לא הייתי מאוהבת והדבר היחידי שאני זוכרת מאז הוא שהמוח שלי הפך לעיסה ירוקה וכתוצאה מכך החיים שלי הפכו למשהו שלא הייתה לי שום שליטה עליו. נניח שהיום אני יותר חכמה ומנוסה ואני יכולה בבירור להגיד מה אני לא רוצה. עדיין אין לי מושג, כשזה מגיע לאהבה, מה אני כן רוצה (תנו לי להמשיך לחיות באשליה שלגבי שאר הדברים אני יודעת).
      נגיד שייגעתי, יצאתי ומצאתי, הכול נפלא ומצחיק, השיחות בעומק הנכון, הסקס גם כן, מה הלאה? אפשר להמשיך ככה? זה חייב להתפתח למקום אחר? אי אפשר להמשיך למשל "לצאת" שלושים שנה? צריך לעשות ילד (רק אם רוצים כמובן) דווקא עם האדם שמאוהבים בו? חייבים לגור יחד?
      האם שני אנשים יכולים להתאהב, להשקיע ולפתח את ה"ביחד" שלהם במישור הרוחני בלבד מבלי להפוך את זה לסל קניות במוסף הכלכלי של איזה עיתון? (כן, סקס מבחינתי שייך למישור הרוחני, ציניקנים שכמותכם).
      יש לנו פנטזיה משותפת למבולבלים, מין קומונה/בית אבות על המים במיאמי (התוכניות כבר כמעט סגורות והמכרז כבר הוכרז, אם אלכוהול זה לא בשבילכם אז תשכחו מועדת הקבלה), להזדקן כל החבר'ה ביחד, כולל הילדים והנכדים. אבל מה עם בינתיים? ומה עם אהבה?
      יש המון אנשים שמסתכלים עלי במין חיוך מתנשא כזה, שכביכול בא מניסיון רב. חלק מהם אפילו אומרים לי את זה: "חכי שתתאהבי באדם הנכון, פתאום כל מה שתרצי זה לעבור לגור איתו ולעשות איתו ילדים".
      אבל, יש לי הרגשה שהגישה הזו נובעת באמת מתוך ניסיון להרגיע את עצמם דווקא, שהם עשו את הבחירה הנכונה וגם בעיקר בגלל שאנחנו לא מכירים אופציות אחרות.
      עד היום נמנעתי מלהתאהב כי ידעתי שכשזה יקרה לי, אני לא אדע ממש מה לעשות עם זה, אז חיכיתי שהזמן יביא לי את החוכמה (או את הייאוש) ושאולי אנשים מסביבי יראו לי את האלטרנטיבות.
      ואז ש' התאהב. זה קרה לפני שבועיים, לא צפוי בכלל אבל באמת משמח. כיף לראות פסימיסט ציניקן שבקושי מחייך, מדלג לו באוויר עם עיניים חולמניות והילת אור שאופפת את כולו (מסתבר שיש לו שיניים והוא אפילו מראה אותן לכל עובר אורח). עוד יותר נחמד כשזה חבר שאני אוהבת ורוצה שיהיה לו טוב והכי הכי נחמד כשאני משוכנעת שאוטוטו הבן אדם הולך לפרוש בפניי את משנתו החדשה ואת האהבה האחרת שהוא מצא.
      הוא שכבר יש לו משכנתא, אישה לשעבר וילדים וזה הספיק לו לכל החיים. הוא שקם ועזב כי חיפש חיים אחרים, רצה את הלבד שלו ומגע מינימאלי עם העולם החיצון. ההוא שרצה להתנתק מהמוכר והידוע וליצור לעצמו משהו חדש.
      התקשרתי אליו, כולי ציפייה לשמוע- מה קורה? לאן זה הולך? על איזה עתיד הוא מפנטז? איך זה הולך להראות? והוא ענה לי, שהם בעצם כבר כמעט חיים ביחד וברור לו שמגורים משותפים ממש מחכים בפינה וכן, גם ילדים משותפים. הוא ישמח להפוך לעוד זוג בורגני ולמעשה הוא תמיד תכנן להזדקן עם אהובתו בביתם שבכפר. מזל שהוא כל כך מאוהב שהוא לא שם לב שניתקתי לו בפרצוף מרוב הלם.
      אז זהו? זו האופציה היחידה? מה אני אמורה לחשוב עכשיו? לקבל את זה כגורל? להבין שזו האופציה הגנטית שלנו והיחידה? להלחם בזה? לקפוץ למים ומקסימום לטבוע?
      אני לא מבינה אם זה יותר מפחיד או מייאש אותי…אני עכשיו רק יותר מבולבלת.
      יכול להיות שהוא היה צריך להתרחק מהמקום ההוא כדי להבין שהוא רוצה לחזור אליו, רק עם מישהי אחרת. אני מבועתת מהמחשבה שזה יכול לקרות גם לי. מצד שני המחשבה של לא להתאהב יותר לעולם עוד יותר מפחידה. אולי פשוט צריך לא להחליט ולהפסיק לפחד וסתם ליהנות מהבלבול, עד שתהיה באמת סיבה לדאגה…

  2. חתול אחד

    כאילו, דא? מה הקטע? אכן, יש אפשרות של חיים "אחרים" (חרא ביטוי – ה"חיים" סובלים הכל, הכל הולך; אלו, הרי, החיים שלך, תעשי מה בא לך). המאמר המעניין באמת הוא על למה את מפחדת מהם, או לא מגשימה אותם.

  3. ממש לא הבנתי מה את רוצה מאיתנו.

  4. גם אנחנו, כל הילדים בבניין, רצינו בגילאי 7-8 לשבור את הקירות ולחיות כולנו ביחד.
    איכשהו, זה עבר.
    קיבעון, משהו?

  5. אין עריכה? אין סינון? כל בדל הגיג חצי אפוי חייב מיד להתפרסם?
    לי נראה שמטרת הכותבת הייתה להשתחרר שמהקנאה שאחזה בה למראה ידידה המאוהב.

  6. אהבה לא שווה בהכרח בורגנות ומשכנתא. הקיבעון הזה באמת מוציא את החשק להתאהב או להיות בזוג. אפשר לבחור באיזה סוג של קשר להיות. אפשר לחיות כל החיים בשני בתים נפרדים. אפשר גם לדעת שיש מישהו שאת ממש רוצה להיות איתו, וכל התהיות האלה מסביב הופכות פשוט ללא רלוונטיות ולמעניינות הרבה פחות.
    היום אין לך סל קניות על הראש, ואת לא עושה בחירות בחיים שלך על כל צעד? כשיש מישהו שאת רוצה להיות איתו וחשוב לך אושרו ורצונו, את לומדת לחיות בשניים. לא כי את חייבת אלא כי את רוצה.
    אם את לא רוצה, אף אחד לא מכריח.

    • Come on, how many couples you know that live in separate houses for years and years?
      I am tired of this example

      • אולי באמת יש זוגות כאלה. אני לא באמת יודעת. אני רק יודעת מה נמצא אצלי בחיים, שהם אמנם בשניים וסל קניות, והמון עבודה קשה, ליטרלית, על היחסים שלנו. שיהיה לנו טוב ביחד. אבל הבחירה של הב"ז ושלי לחיות חיים שהם לא בורגניים, כי לנו זה לא מתאים, אפשרית וישימה. חיים בזוג הרי מתפתחים לאן שלוקחים אותם. לא כל חיים בזוג מחייבים שני ילדים משכנתא ועבודה של שמונה שעות משרד. הבחירה היא בידי שני אנשים שרוצים שיקרו להם דברים טובים בשיטה שלהם. הפחד לא להיות כמו כולם, או לבחור בחירות קשות בחיים, מונע לעשות הרבה מאוד דברים.

  7. אלמוני

    סחתיין! אחלה מאמר. כל כך מבינה על מה את מדברת…..
    כנראה שצריך להתקרב או לעבור את השלושים בשביל להבין…..
    דארלינג תדעי שמידי פעם את תקבלי הבזקי התחלות ורגשות… עד שתפסיקי לפחד ואז בלי שתרגישי תתעוררי- מאוהבת.

  8. אבל גם לכאילו יש לגיטימציה והתפרסם.
    ולו כי הזכיר לי הסכם שעשיתי עם חברתי הטובה / נשמתי החילופית – שאחרי הבום הגדול, כשיבוא כבר השקט, אחרי שהילדים כבר יגדלו לגמרי והבעלים ימותו לגמרי, נעבור לגור ביחד בבקתה קטנה (ביער = בעיירת פיתוח), נקרא המון ספרים, נסרוג המון סוודרים, נבשל המון אוכל לחתולים
    ובעיקר המון , נעצבן אחת את השניה

    איזה חלום פנסיונרי משובח, הא…

    • מומין

      והילדים גדלו, אז בשביל מי אתן רוצות לסרוג כ"כ הרבה?
      כדאי שתתעלו את האנרגיות למשהו יותר מועיל ויותר עכשוי.
      (יש רשימת המתנה לסוודרים ?)

      • לאפיקים מועילים יותר לתיעול האנרגיות המתפרצות של שתי פנסיונריות עם בעלים בקבר?
        אני לא יודעת אם אורגיות המוניות באות בחשבון…
        משהו סולידי, כזה שלא מגדיל את הסיכון לשבירת עצמות האגן

        אפשר לשלוח ישירות למייל – בשלושה העתקים.

  9. מעורערת23

    אוי אוי כמה שאת צודקת, (לצערי) אני מוצאת את עצמי במקום בדיוק זהה לשלך… מחויבות משפחה…ילדים…משכנתא?!! ממני והלאה וגם כמו שחשבתי מחברי הטובים אבל… פתאום מה קורה כאן? זאת מתאהבת… זו כבר בהריון .. ואצלי…..?? ?הקונפליקט הבלתי פתור…אי אפשר בלי להתאהב… אבל מניסיון, זה לא יכול להחזיק יותר משנתיים גג!
    אז מה עושים?
    מתה להתאהב ומתה מפחד…

    פסימיות לכל מוסד הזוגיות (שלא לומר "חתונה" איכס)
    אבל כמה זמן אפשר להיות בלי אהבה?? ?
    ואולי אנחנו כן בנויים לחיים הבורגנים האלה… הרי זה קורה לכולם בסוף לא? ראי מקרה חברך המאוהב…

    שיהיה לנו רק טוב !
    ביי

  10. The Queen

    I read the ORIGINAL article and this is NOT it – seems that someone here on bananot.com has an agenda with changing and editing what she did not write.
    We all know that TAL could do better and believe me she did… it just seems that someone here cut some of her bright thoughts…

    As to you my dear DANA my guess is that you have never been confused or never had any doubt about anything in life, same to the rest of you that does not seem to me that you can go a little bit deeper than that!

  11. לילית-נסיכת האופל

    הבלבול הוא תופעת הלוואי של זכות הבחירה הברוכה.
    אשרייך.

    אני הייתי יכולה לכתוב את המאמר הזה.
    חוצפנית!
    🙂

  12. טל צודקת. זה מפחיד נורא להתאהב בפעם הראשונה, וזה מפחיד עוד יותר אחרי שהפעם הראשונה מתחרבשת, וזה מפחיד הכי בעולם כשאתה רואה שזה ממשיך לקרות מסביב, גם לכאלה שהיית בטוח שזה כבר לא יקרה להם, כי ככה הם אמרו או ככה אתה חשבת.

    ואולי באמת האינסטינקט שלנו זה לקחת את אהובתנו לבקתה קטנה במקום שקט ולהתחבא איתה שם. אם יש מישהו שזה לא ממש מסתדר לו עם האג'נדה הפרטית, אפשר בהחלט להבין אם זה גורם לו לפניקה קטנה. אין פה שום עניין של קנאה. אולי אנחנו לא אוהבים לראות את החברים שלנו מיישרים קו עם העולם, אולי אנחנו רוצים לראות אותם יחד איתנו, נלחמים את מלחמתנו הצודקת נגד האנושות. ואל תגידו שאתם לא מבינים על מה אני מדבר.

    אם ראיתם את במבי, אתם בטח זוכרים איך שלושת הידידים, במבי, סטאמפר ופלאוור לעגו לכל החיות האחרות שהתאהבו, אבל ברגע שזה קרה להם, הם התנהגו בדיוק כמו שהם הרגישו. זה מה שאני עשיתי (כן, כן, אני הוא "ש'". גם כן אות).

    עכשיו תקראו את הטור שוב מההתחלה.

  13. צב מעבדה

    מי שקורה את ה(חצי) שורה "עד היום נמנעתי מלהתאהב" עוד עלול לחשוב שיש לנו שליטה על ההתאהבות שלנו. כאילו מה? מחר בשעה 19:34 את הולכת להתאהב?

    • טל עירוני

      צחי,
      בשום סיטואציה אחרת לא הייתי כותבת את מה שאני עומדת לכתוב לך אבל מאחר וזה כנראה המאמר המסורס האחרון שלי שהולך להתפרסם כאן,(כל עוד יש לי שליטה בנושא כמובן, אני לא אחראית להתעללות הבאה של שירלי בדברים שכבר שלחתי לה לצערי),אז אני מרשה לעצמי קצת יותר.
      יש לי בראש מין דימוי כזה של כל אחד מהמגיבים הקבועים כאן. אני ממציאה לכל אחד מכם מין טלנובלה קטנה בהתאם לתגובות שלכם. ברור לי שרוב הסיכויים שאין שום קשר בין מה שאני מדמיינת לבין המציאות אבל זה העולם הוירטואלי שלי! אותך למשל יותר קל לדמיין כי כבר חשפת בפנינו תמונה וכולם יודעים שאתה מדען בעל עיניים יפות, חיבה לטוסטים ולשוודיות אמזוניות וכנראה גם חולשה לבוטן ולשש-בש. מה שאני קראתי אצלך בין השורות (ויכול מאד מאד שאני טועה) זה שאתה קצת בודד שם בשוודיה הרחוקה ושאתה נורא רוצה כשאתה חוזר בעוד שנה וחצי לארץ שתחכה לך אהבה ויכול להיות שאתה מקווה שהישועה תבוא מהבננות.
      כמו כן יש לי תחושה שאתה נורא רוצה להאמין בניטשה אבל לייתר ביטחון אתה מנסה דרך המקום הזה גם קצת להשפיע על גורלך ולנווט את העיניינים לטובת הדבר הזה שכולם חולמים עליו, הלוא הוא/היא האהבה. מכאן יקירי,נובעת העובדה שאם אתה מאמין שאפשר לקדם את האהבה אז גם ההפך אפשרי.
      אני יודעת שיש שם בחוץ המון אנשים עם עיניים חולמניות שרק מחכים שהדבר הנפלא הזה יקרה להם והם משוכנעים שזה יהיה נפלא. אני מדמיינת אותך כרומנטיקן כזה שמביא טוסטים לאהובתו בבוקר ומקריא לה שירה. אם זה החלום שלך זה באמת מקסים אבל, יש סוגים אחרים של אהבה. לא מדברים עליה כי אף אחד לא רוצה לשמוע על זה אבל יש די הרבה שנתקלים בה.
      מדובר באהבה עצומה, שאנשים תמימים ורומנטיים עם לב זהב (בדיוק כמו שאני מדמיינת אותך וכמו שאני הייתי פעם),באים אליה בזרועות פתוחות ונותנים לה את כל כולם, גופם ונשמתם. והאהבה הזו כל כך בוערת עד שהיא שורפת ואז אתה מגלה שמי שחשבת שהוא המלאך שלך הוא בעצם השטן והוא לא יעזוב אותך עד שהוא לא יחרוך כל מילימטר בגופך ובנשמתך וישאיר אותך בסופו של דבר שבר כלי מעלה עשן.
      נורא קל להטיף לאנשים שהאהבה באויר ושהיא תמצא אותך גם כשלא תחפש אותה אבל יש אנשים כמוני שפשוט לא יוכלו לעמוד באש נוספת כי לא ישאר מהם כלום ולכן הם נמנעים ממנה. ותאמין לי, יש אינסוף דרכים לעשות זאת אבל אני רוצה לשמור אותך תמים ורומנטי כמו שאתה אצלי בראש אז אני לא אפרט כדי לא לקלקל אותך 🙂
      הסיום של המאמר המקורי דווקא היה אופטימי ואני מקווה באמת יום אחד למצוא את האיזון בין הפחד המשתק לצורך הבסיסי להיות נאהבת ולאהוב. אם או כשזה יקרה אני מבטיחה לדווח ברגע שאני אמצא אתר בית חדש עם עורכים מקצועיים ונטולי אג'נדות אישיות. 🙂

      • צב מעבדה

        היי טל,
        כן, אני מבין על מה את מדברת שאת אומרת שסירסו לך את המאמר. גם המאמר האחרון שלי סבל מכמה שינויים קטנטנים של איחוד פיסקאות, אבל לא נורא, אפשר לחיות עם זה. בכל אופן, אני משתדל להשאיר את המאמר לאחר שגמרתי לכתוב אותו לישון במגרה (הוירטואלית) כמה ימים, לאחר מכן לקרוא אותו שוב ואז מובטחים לי תיקונים. שווה לנסות. אני חושב שלמרות שהיו לך כבר מאמרים יותר טובים, הנוכחי לא עד כדי כך גרוע כמו שכתבו כאן.

        ולנושא:
        עד כה יצא לי להתאהב 3 פעמים בחיי, פעם אחת בלבד זה היה הדדי. הסיפור נמשך קצת פחות מחצי שנה, ואין לי מילים לתאר את החוויה המדהימה הזאת.
        ברור שטכנית הייתי יכול לסרס את עצמי ולא לחפש את האהבה המוזכרת בשורה למעלה (ומצאתי אותה בגלל שחיפשתי) אבל באותה מידה ברור היה לי כבר אחרי כמה דקות של שיחה (הכרנו בצ'ט) שהבחורה שמולי מטריפה אותי וכשראיתי אותה נמסתי טוטאלית. לא הייתי מסוגל שלא להתאהב בבחורה המקסימה הזאת.

        מקרה הפוך קרה לי לאחרונה. בחורה נחמדה מאוד, שאני מאוד נהנה מחברתה, שלדבריה גרמתי לה את אותו הדבר שגרמה לי הבחורה מהפיסקה הקודמת, החליטה, למרות שידעה שאני לא מאוהב בה, לבוא לבקר אותי בשבדיה (נפגשנו בארץ בביקור הקודם לפני חצי שנה) מתוך רצון לשנות את שאני מרגיש (למען ההגינות ראוי לציין שעודדתי אותה לבוא, כי בכל זאת זה כיף גם בשבילי, אך לא הסתרתי את רגשותיי הכנים). אני יודע שהיא תהייה בת זוג מעולה לאוהבה ואהובה, ולמרות שאני צמא לאהוב, לא הצלחתי להתעלות לכדי כך. האם הדבר בידי? האם אני יכול לומר לעצמי "צחי, עשרים שניות, התאהבת, זוז!"? לא.

        מנסיוני הדל, אפשר להביא את הסוס לשוקת אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות ממנה.
        ואת יודעת מה? למרות שנכוותי קשות מסיפור האהבה היחיד שחוותי (היא זרקה אותי לקיבנימט, המקסימה הזאת :o) אני מוכן (מה מוכן? משותקק!) להתאהב שוב.

        • חשבתי שאתה גר בברביסטן. מה הבעיה?

          • צב מעבדה

            "יש לי מזה וגם מזה, יש משניהם".

            • כול הכבוד צחי. תהנה לפני שהמלכודת תסגור עליך

            • שלוש פעמים?
              הרי העולם מלא בנשים/אנשים מקסימות/ים,
              ואני עוד לא מדברת על לאהוב, להתאהב ?
              השאלה היא לא איך להתאהב, אלא איך לא להתאהב.
              אני יוצאת מנק' הנחה שהמושג "להתאהב" מקבל משמעות
              דומה אצל מרבית האנשים, לפחות לפי מה שתיארת.
              צחי, בטוח שספרת נכון?

              • צב מעבדה

                חכי רגע, אני אספור שוב: 1, 2, 3. כן! ספרתי נכון.
                נראה לי שאנחנו לא מדברים על אותו הדבר. לא חושב שהייתי (ואני מניח שגם כל אחד אחר) עומד בשברון הלב שבא עם ההתפקחות אם זה היה קורה פעמיים בשבוע.

                • צב, צחי, לא התכוונתי לפקפק לא בספירה לא במדע.
                  פשוט הרעיון – 3 פעמים על פני 33 שנים
                  ורק פעם אחת זה היה הדדי,
                  נראה לי כל כך אחר, שבאמת רציתי להבין.
                  מצד שני, אני מסכימה איתך שאנחנו לא מדברים על אותו הדבר.
                  לי למשל, פעמיים בשבוע נשמע הרבה יותר הגיוני…((-:

        • סיר שמצא מכסה

          כשפגשתי את בעלי, לא החסרתי פעימה. רק רציתי לראות אותו שוב.
          כשראיתי אותו שוב, לא נמסתי, רק רציתי להיות איתו עוד.
          ככל שהייתי איתו יותר, לא ריחפתי בעננים, אבל לא יכולתי בלעדיו.
          מרוב שאהבתי אותו על מה שהוא, לא הספקתי להתאהב בו.
          הלוואי ולעולם.

        • טל עירוני

          אני שמחה שאתה באמת קרוב לדמות שדמיינתי, אמנם עם כוויות סוג ד' 🙂 אבל עדיין רומנטיקן.
          מקווה מאד שתמצא את זו שאתה משתוקק אליה.
          לגבי נושא העריכה: כל יום שישי אני פותחת את העיתון ובודקת מה העורך עשה לי הפעם. בדרך כלל זה מסתיים ב"איזה באסה" קטנטנה שעוברת מייד או ב"וואלה הוא צודק". למה? כי הוא עורך מקצועי והאינטרס שלו הוא טובת העיתון בלבד וזה ממש לא מעניין אותו עם מי יצאתי או לא יצאתי וזה גם ממש לא משפיע על חיי האהבה שלו למשל…
          לגבי העריכה באתר הזה, די נמאס לי לשמוע את תלונות "למה את לא עושה פסקאות" (כשאני בכלל מלכת הפסקאות) וזה שמוחקים לי פאנץ' ליינס כי חס וחלילה שמישהו יחשוב שאני יותר מדי מצחיקה. למרות הכל שתקתי כי זה משהו שמי שכותב צריך ללמוד לחיות איתו.
          אבל, אם תסתכל על המאמר המקורי שפרסמתי בתור תגובה תראה שלעורכת כאן היה מסר מאד ברור. ממאמר על בחורה מבולבלת שמוכנה סוף סוף לנסות להפסיק לפחד ולקפוץ למים, זה הפך למאמר על מישהי שנמנעת ושהפחד לא יזיז אותה משם…
          אתה מבין צחי, גם לכוויות יש דרגות וגם לסירוס יש דרגות, לפעמים הגבול מאד דק אבל הוא ברור, מאד ברור!

          • *חוות דעת עניינית*: העריכה מינמלית. המשפט "של נשים שיודעות בדיוק מה הן רוצות ובאיזה צבע הן רוצות את זה" שחוק, גם אני הייתי מקצץ אותו.
            הסרת המשפטים האחרונים לא שינו כלל את המסר, רק חידדו את הפואנטה.

            *חוות דעת אישית*: לא אוהב אנשים שיורקים לבאר ממנה הם שותים, בסוף זה מתנקם רק בהם.

            • בתגובתך למאמר הקודם נזפת במגיבים על הרמה הנמוכה והצהובה שהתגלתה שם.
              כתבת שהחיטוט בתחתונים של בן-אדם בזוי, שהם חבורת ממורמרים, חסרי חיים, שאוהבים להתבוסס בחרא.
              אני לא רואה שאת מתנהגת בצורה מכובדת ואתית יותר.

      • בקשר לעריכה – המאמר, כמו שהוא כאן, באמת נראה לא ממוקד. אם המאמר המקורי לא יותר מדי ארוך, אולי תשימי אותו כאן, בתגובות? בעצם, אפילו אם הוא ארוך.

        בקשר לרעיון הכללי שהצגת – זה נורא טבעי להזהר אחרי שנפגעים – מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין, או משהו כזה. אבל יש בחורים טובים שאפשר להתאהב בהם ולאהוב אותם ולרצות לחיות איתם מעתה ועד עולם מבלי שזה ישבור לך את הלב. בכל מקרה, לוותר על אהבה בגלל שמפחדים מכאב זה כמו למות בגלל שמפחדים לחיות.

      • להפסיד לבוטן בשש בש…

        הי צב,
        נראה שמישהי עשתה עליך תחקיר… 🙂

  14. דניאל

    קראתי את הכתבה המקורית ואני פשוט לא מבין מי דרס ,רמס והשחית כתבה מאד מיוחדת והביא לפרסום משהו שונה לגמרי שבו אין את הכתיבה הקולחת המצחיקה והאופטימית שבמקור.
    כנראה שמישהי בבננות שלפה ציפורניים מכוערות והשחיתה את המקור מסיבה השמורה עימה.
    פשוט חבל ,עדיף היה כבר לא לפרסם.

  15. When I was a child I decided that I'll never fall in love. I am more than 40 years old now and I still keep my promise to myself. I do not need shuch a blinding illusio. I like to be in control. I like relationships and can enjoy many things in life . I just do not need the illusory stories that people tell themselves. The statistics is with me – so many people were in love -the vast majority is not any more.
    Love yourself and care for others. This is good enough for me.

    • אריאלה

      מה שאת בעצם אומרת, זה שכשהיית קטנה החלטת לחסוך מעצמך את אחת הסיבות המוצלחות ביותר לחיים, ואת עוד גאה בזה? כמובן, אפשר להעביר חיים ברמה מאוזנת, בלי רגשות גדולים, בלי יותר מדי סבל. אין ספק שרוב ההתאהבויות לא נגמרות טוב, אבל מנעת מעצמך את אותם רגעים של התעלות מוחלטת, של להסתובב ברחוב עם חיוך מטומטם ולחשוב שגילית משהו חדש, הפסדת את הקפיצות הפראיות בבטן כשהוא מתקשר, או אומר שהוא אוהב, או את השמחה הענקית שבלהסתכל על מישהו אהוב ולהרגיש שאת קשורה אליו בקשר הכי חזק בעולם (גם אם הוא יתפוגג עוד מעט). בקיצור, מתוך פחדנות העדפת לא להרגיש.
      עצוב.

      • Not at all. I can feel great feeling and can experience things "ad haetzem" I do not need to fall in love for this. I do no need to be dependent emotionally and invest all of emotional energy on something that statistics say it would not last much. I do not understand what I lost. I think that attacing yourself to an illusory-imaginary experience is to lose – because after the short period of high there is almost always the low. Who needs this if you can decide when and how long you are going to feel high .

  16. אני אתחתן איתך
    זו לא הבטחה
    זה איום
    אתה שומע
    לא הבטחה,איום

    אנחנו נתפוס את האהבה
    אני בימין אתה בשמאל
    אחר כך נתחלף
    נסחוב אותה למזבח הנישואין
    ונקריב אותה
    אתה מוכן להקריב את האהבה?

    בוא נתפוס את החלום ושיברו
    ונקרע לו ת'צורה
    בוא נתפוס את החלום ושיברו
    ונקרע לו ת'צורה

    היא מחפשת דלת סודית
    כזאת שכולם עוברים על פניה
    ולא רואים
    בדלת הסודית הזאת
    היא רוצה להכנס איתו
    יד ביד יד ביד יד ביד

    בוא נקח ת'ציפיות
    לסמטה חשוכה
    נראה להם מה זה
    נוציא להם ת'עיניים
    נסע שעות רחוק באוטו
    נזרוק אותם במדבר
    שלא ידעו לחזור אלינו

    אני אתחתן איתך
    אתה שומע
    זו לא הבטחה זה איום
    תזהר לך כי
    יש בי אהבה כל כך גדולה
    שלא חסה על עצמה לרגע

    והרכושנות הזאת
    המתעתעת
    זאת שמתחזה לאהבה
    זאת שפרצופה מפוחד
    מה נעשה לה לזאת
    בבת אחת הכל מתחלף
    האלימות הפרועה ברצון לחבק
    בוא נחבק את הרכושנות והציפיות
    הם כל כך מיסכנות כל כך מסוכנות
    נסביר להם לאט כמו למישהו עם פיגור שיכלי
    לאט לאט נסביר להם שיבינו ש..זה בסדר
    זה בסדר זה בסדר זה בסדר
    אי אפשר לאבד דבר אמיתי
    אי אפשר לאבד כשלא אוחזים בכוח

    הם לא יודעים שדיי לנו באהבה הרומנטית
    כבר היינו כבולים בה בחוזקה
    כבר ריסקה את עצמותינו וחלומותינו
    כבר עיוורה את עינינו ים של דמאות מלח
    כבר שכחנו מי אנחנו
    ונזכרנו כל כך הרבה פעמים ששכחנו

  17. ליאור

    בנים ובנות יקרים , פחות דיבורים יותר מעשים צאו לברים , לרחובות תתחילו אחד עם השני , תכירו , תבלו , תתזדיינו ואל תחשבו יותר מדי , בקרוב המלחמה ……………..

  18. טרם קראתי את התגובות (ואני בספק אם אקרא כי הן בדרך כלל נותנות לי אפס סיפוק או גירוי שכלי), אבל רציתי לומר שממש נהניתי מהמאמר. thumbs up!

  19. חבל שככה שרפת גשרים. הרי זה נגד האינטרסט של עורכי האתר לשים כאן מאמרים גרועים, אז כנראה שהכוונות שלהם, למרות הכל, היו טובות. גם הרמזים על הרקע האישי לא במקום, כמו שאת בעצמך כתבת המאמר של שהרה. פירסמו כאן הרבה מאמרים שלך, וכנראה שבסך הכל היית מרוצה, אחרת לא היית ממשיכה לשלוח.
    במקום להתעצבן ככה ולהרוס גם לעצמך, אולי היה עדיף שתיצרי קשר עם העורכים ותבררי איתם איך אפשר לשפר את התקשורת בינך לבינם. לפעמים יותר עדיף להיות חכם מאשר צודק.
    ותחשבי על זה.
    (רק אל תצעקי עלי, אני לא מכירה אישית לא אותם ולא אותך, אני מהאו"ם…. :-))

  20. טל, אני דוקא אהבתי את המאמר , כמו שהוא, קולח,מעניין ונוגע ללב.
    גם אני מהמבולבלים אבל כשהבנתי שאני לא יכולה להלחם בתכונת האופי הזו השלמתי עם העובדה שאנשים מבולבלים הם אלו שחושבים…על כל האופציות.
    הם אלו שבודקים ונוברים בכל החלופות. אני נשואה באושר ומתגעגעת פחד לחופש המוחלט.
    אני נהנית לחזור הביתה מיום העבודה ולמצוא בבית בעל אוהב וילד מקסים אבל חלום הקומונה
    מנקר בתוכי ויש לי פנטזיה כזו שבה אני וחברותי כולל הילדים חיות יחד ונגישות זו לזו בלי גברים כי מה לעשות שיחות נשים הן תמיד יותר מבולבלות…
    לבינתיים אני זורמת עם החיים הדי חביבים שלי ומחפשת את האיזון…

  21. אנאבל לי

    ושוב המאוהבת והמאוהב שיום אחד ילכו ברחוב וכל האהבה הזאת פשוט תנחת להם על הראש?

    לא. זה לא עובד ככה.
    אהבה היא דבר אקטיבי מאוד ולא פסיבי
    ולאהוב זה לא להתאהב. זה לא לחכות שיפול הנסיך על הראש ויתן זבנג למוח ויגרום לך לבהות בזיקוקי די נור ובאדמה הרועדת תחתייך באין סוף אורגאזמות סוערות רק מפרצופו של המיועד עד יום מותך.
    לאהוב זה סיפור אחר לגמרי מלהתאהב. בלאהוב יש גם בן אדם לא רק מושא ולא צריך לחכות לו שינחת על הראש.

    החלום הבורגני יכול להיות נפלא, תלוי מה עושים איתו ואיך בונים אותו.
    בחיי!!!

  22. שרון מהצפון

    נמענת יקרה, את לא בורחת קצת? העולם בטח לא עומד ומחכה עד שתפתרי את כל היסוייך עד תום. ההפסד בלא להתאהב הוא כל כך גדול שכדאי לשרוף את האצבעות מאה פעמים ולא לוותר על הסיכוי. חשבי תמיד על היום שאכן כן תתאהבי לך, וואהו… יש משהו יותר שווה? יש פרפרים בבטן? אין דבר יום יבוא, רק לא קומונות של מיואשי אהבה בפלורידה.[ בפלורידה?] צאי לחיים, אבל צאי!

  23. אלמוני

    פשוט תחשבי שאת חייה אם אדם אהוב. חייה, לא זיקוקי דינור לא סחרור קרוסלי, ולא שום סצנה מסרט אמריקאי, רק שניכם חיים ורבים ומתאמצים לא לריב, וצוחקים, זה כמו החברה רק הרבה יותר טוב ולפעמים יותר גרוע.
    מומלץ!

  24. אופטימית

    הי טל!!!!
    קראתי את המאמר שלך ודווקא מאוד הבנתי אותך!!!!1
    אני גרושה פעמיים!!!!! ועדיין מתאהבת. לא שזה קל. אני תמיד מנסה לא להתאהב אך זה יותר חזזק ממני…אני פשוט זורמת….. תמיד כיף ללכת עם החיוך על הפנים ולהרגיש את הפרפרים בבטן ואז מגיע הרגע שהצד השני רוצה קצת יותר….רוצה למסד משהו ואז אני מקבלת רגליים קרות ובורחת……אז זה כואב אבל עם הזמן מתחשלים משהו.
    אני בטוחה שכשגיע האחד המיוחד אני בטח לא אברח אך בינתיים אני נהנית מהחיים כמו שהם….פשוט זזורמת ונותנת לזזמן ולחיים לעשות את שלהם……כן, כן, וגם מתאהבת לפעמים…….

  25. גם אני חיה בפנטזיות האלה, שנים. ואני הלכתי עם זה עד הסוף ובגיל צעיר מאוד
    עשיתי לי ילד לבד – מה שנקרא אם חד הורית. אבל טל, מגיע רגע בחיים שאת מבינה
    שההיאחזות הזו בלבד היא בעצם פחד מהביחד.
    פחד מלהשקיע בזוגיות ולשקוע בשגרה, פחד מלהתאהב עד מעל הראש ולהינטש לאנחות
    – כל אחד והפחדים שלו. אני הגעתי למסקנה שלהיות לבד פשוט יותר מוכר ובטוח בשבילי.
    הפגיעה היחידה שיכולה לחדור היא פגיעה מידיי שלי. כשלא נותנים למישהו אחר להיכנס
    עד הסוף פנימה, לא יכולים להיפגע. נכון. אבל גם לא יכולים להרגיש את המלאות הזו
    שמרגישים כשהמישהו הנכון נכנס פנימה.
    אז די טל.
    מפחיד אבל מתחייב מתישהו לקחת את הקפיצה הזאת עמוק לתוך הרגשות שלך ולקוות
    שאת יודעת לשחות.
    בהצלחה!

  26. לואיזה

    נראה לי שפשוט עוד לא היית לך אהבה….אחרת לא היית מבולבלת.
    את יודעת כשאת מאוהבת וכשאת לא מאוהבת את "מבולבלת".
    תחווי קודם אהבה אמיתית, אחר כך נדבר…..

  27. צב מעבדה

    את דלתות לבבי אנעל,
    המפתח הימה אזרוק-
    פן חרוד יחרד הלב
    לקראתך, לקולך מרחוק.

    והיו בקרי אפלים,
    והיו ערבי – אנחות,
    ומכל תנחומי אך אחד:
    כי ידי עוללה לי זאת…

    רחל י"ח חשון תרצ"א

  28. מיכל

    אני לא בטוחה עד כמה בלבול צריך להיות משהו רציני לכתבה, כאשר הוא חלק נורא אינטגרלי מהחיים של כולנו. אם כולנו ניינו יודעים מה לעשות ותמיד, הרי כל היועצים למיניהם היו פושטים את הרגל או מלכתחילה לא היו קיימים. בלבול זה לגיטימי, בכל תחום. אם היינו יודעים איך לנהוג כל הזמן, איזה מין חיים בנאליים ומעצבנים היו לנו? בלבול זה כיף, בלבול נותן את ההרגשה שלא הכל בטוח בחיים וגם את ההרגשה של השליטה, למרות שזה לא ממש הגיוני. אם אני מבולבל- אני לא יודע אמנם כיצד לנהוג, אבל לפחות אני יודע שהבחירות להתנהגות הן שלי ושלי בלבד. יש לי כמה אפשרויות, ובסופו של דבר אני אעשה את הדבר הנכון בשבילי, או בשביל מישהו אחר. אבל לכתוב על זה מאמר? אפילו מה שאני כתבתי עכשיו ייגע אותי.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *