נערות קמדן

ולפתע היא בבית.
18:27
היא נכנסת לדירה. אין כמו בבית והנה הכלב המקפץ ונובח את בבית את בבית, כמה נחמד לחזור הביתה, כלב. המשיבון מתפקע מהודעות, שמונה ליתר דיוק, אך אלה יכולות לחכות עשר דקות. היא משליכה את התיק, פותחת את החלון, מניחה לכלב לצאת אל הגנים עתירי-העלווה, משם נשקף צריח הכנסייה, ממש כמו לגור בכפר אלא שזו הכנסייה של הכומר הסוטה, זו שבה גילו את איש-הדת הצעיר מת במיטתו, והוא לא שכב שם כשזרועותיו שלובות, לבוש בפיג’מה מפוספסת ונקייה-מרבב, הוא היה כפות לארבעת עמודי המיטה, זין מלאכותי תקוע לו בתחת, פלח תפוז בפיו, סביבו מראות המאפשרות הצצה מכל זווית שהיא, מגלבים, שלשלאות, כתבי-עת כחולים, סרטי וידיאו מבחילים ממש, הכול מכל וכול, וגם מתקן מגניב, מעין מוט המחובר משני עבריו לשלשלאות, אחת כרוכה סביב צווארו והשנייה סביב הביצים שלו, וזה, כך אומרים, מה שהרג אותו. חולף זמן רב עד שנחנקים מזה, תארו לעצמכם את הכומר הטוב, כוהן-הדת הנכבד, עקוּד כמו תרנגול הודו מוכן לצלייה בחג המולד (יום הולדתו של אדונו), משולל יכולת תנועה במשך עשרים דקות תמימות, ידוֹע יוֹדע שהמטרוניות הצדיקות ביותר בעדת מאמיניו, חברות הקהילה הישרות כסרגל, לבושות-הקרדיגן ועדויות-הפנינים, הן שתמצאנה אותו בתנוחתו זו. הוא בטח יצא מדעתו, אלי, אל תניח להן למצוא אותי ככה, הן לא יכולות למצוא אותי כאן, לא בתנוחה שכזו, אני הכומר בשם אלוהים, אלא שזה בדיוק מה שקרה. בוודאי שכן. זה מה שנקרא כור המַצרֵף.

הנה בא החתול, יללה ועוד אחת, הגעת הביתה תאכילי אותי כבר. לאט לך, כדור פרווה שכמותך. ראשית יש לחפש את הערכה ובה כל עזרי העישון השובביים ואז לקחת שלושה ניירות גלגול לחבר אותם יחדיו על-פי מיטב המסורת רבת-השנים ללקק את קו-התפר של הקאמל לייט לרוקן את הטבק לתוך הנייר, איפה הגראס המזוין? הנה הוא, ואז להדליק להבה לשרוף צד אחד של גוש הקנאביס השחור והדביק להביט בזרם הדקיק של עשן כחול-תכול המסתלסל לו מעלה ומתערבל כמו סופת טורנדו, לפזר את העשב מעל הטבק לגלגל את כל העסק באצבעות זריזות ומיומנות ללקק את הפס הדביק לאורכו, לאטום אותו לסובב קלות קצה אחד לתקוע פילטר קרטון בקצה השני להדליק את הנייר התכלכל ולפרוש. אוה, בחיי, זה כבר הרבה יותר טוב. היא שואפת שוב עמוקות וחשה את החמימות עולה לה לראש. מחויכת כעת היא שוקעת לתוך הספה, בחיי, כולם צריכים לעשן חשיש צריך לחוקק חוק עישון חובה זה כל-כך כיפי, כל-כך מרגיע, אתה תופס שלווה שכזו וזה אפילו לא מפריע לך לחיות את חייך, זה לא מונע ממך לאכול, לישון, להיות נחמד לאחרים, הבה נודה באמת, אף אחד מעולם לא הכה את אישתו רק משום שעישן איזה ג’וינט: חצי בקבוק ויסקי, אולי, ארבע-עשרה בירות, אולי, אך אם רק תעשן חמישה-עשר גרם עשב לא יהיה לך כוח להרביץ אפילו לשקית נייר לחה שלא לדבר על הגברת. גברים. גברים עולים לנשים הון תועפות, אנחנו מממנות את המלחמות שלהם, אנחנו משלמות כדי לתפור אותם אחרי שקרעו זה לזה את הצורה, אנחנו משלמות לחברות הביטוח פּרמיות גדלות והולכות מדי שנה בגלל גברים שמנפצים חלונות של מכונית כדי לקחת את המערכת או מתגנבים דרך החלון האחורי, מחריבים לך את הדירה, מחרבנים לך במיטה וגונבים את הווידיאו, אנחנו משלמות למוניות בשעות לילה מאוחרות משום שאנו מפוחדות מכדי לצעוד ברחובות החשוכים של לונדון, אנחנו משלמות עבור תיקון הנזקים שגורמים הגברים כשהם משתכרים ומכניסים מכות רצח זה לזה או לאישה או לילדים, מעניין מי המציא את האלכוהול, אם היו אלה הוא או היא שמצאו את הקשר בין תפוח מרקיב לבין איבוד הכרה, נו, טוב, תרימי את עצמך, אסור להתעלם יותר מהמשיבון.

ג’ונו ניגשת לפרוזדור הכניסה, מקרבת כיסא לטלפון ולוחצת על כפתור המשיבון.
בּיפ.
“ג’ונו, היי, זה מייק, סתם התקשרתי לומר היי, מה שלומך, בואי נצא מתישהו תתקשרי אליי לאפס-שבע-אחת-ארבע-שלוש-חמש-ארבע-שתיים-אחת-תשע.”
ביפ.
בטח, מייקל. היית מת.
“ג’ונו, היי, זו אני…”
לורה. חברה בלונדינית מטומטמת עם לב זהב ואינספור צרות עם גברים, הבעיות הרגילות של רווקה צעירה, את פוגשת גבר נחמד את יוצאת איתו פעמיים אתם מזדיינים הוא לא מתקשר יותר, מה, אסור לנשים לעשות סקס? מדוע אחרי שמישהו יודע אותך הוא לא רוצה להכיר אותך יותר? איך זה שמיד עם פיזור נוזל הזרע שלו בנדיבות בתוך צוואר הרחם שלך הוא נסוג? לעד. לנצח נצחים.
“… את באה למסיבה במוצאי-שבת, נכון? אומרים שאלכוהול יזרום שם כמו מים וגם יהיו טונות של כוכבי פופ. תתקשרי אליי.”
ביפ.
בסדר, לורה, כשאין ברירה אז אין ברירה.
“ג’ונו, זו אימא. תתקשרי אליי, יקירה, אני רוצה לשמוע מה שלומך, מתוקה.”
ביפ.
אנחה. כנראה שמטוס התרסק או משהו, היא תמיד מתקשרת כשמתרחש אסון נורא עם המוני הרוגים וקטועי-גפיים, היא לא התכוונה לשאול אני רוצה לדעת מה שלומך היא התכוונה לשאול אני רוצה לדעת אם את עדיין בחיים. אישה סכָלה.
“ג’ונו, היי, זו דבּי, מה שלומך? תשמעי אני מנסה להתקשר ללֶני כבר יומיים והיא אף פעם לא בבית המשיבון המזוין שלה תמיד עונה ואני מודאגת. אם היא מתקשרת אלייך, תגידי לה שתחזיר לי צלצול, בסדר? להתראות, אחותי.”
ביפ.
מוזר. טוב, לא ממש. ההיעלמויות של לני היו לאגדה בחוגים מסוימים. זה לא חדש. היא בטח תחזור עוד יום-יומיים עם כמה סיפורים שערורייתיים ומתובלים היטב על הזיונים שלה, כרגיל.
“היי, אחותי, זו קלואי, מה דעתך לצאת עם הכלבים לטיול על הגבעה מחר? בערך בשלוש? אה, ותביאי קצת ספּליף, אחותי, את יודעת, איזו קטנה. להתראות, ביי.”
ביפ.
בכיף.
“שלום, יקירתי, זו אני, מרי, תשמעי, אני לא ארחיב את הדיבור…”
זה יהיה תקדים.
“… אבל יש לי בשורות טובות בקשר להפגנה, את יודעת, זו שסיפרתי לך עליה באותו יום, היא תתקיים בארבעה-עשר בספטמבר ואני רוצה לדעת אם את יכולה לבוא ולהביא איתך אנשים כי זה באמת נורא חשוב, אבל את יודעת, זה לא משנה אם לא תוכלי כי מוירה אומרת שהיא מוכנה לתת לי איזה שעתיים כי אמרתי שאני חושבת שגם סטינג יגיע. אז תודיעי לי אם את יכולה לעזור, אוהבת אותך, ביי.”
ביפ.
לעזאזל עם האישה הזאת. איך בכלל הסתבכתי בעסק הזה של הצלת יערות הגשם? בחיים אפילו לא ראיתי יער גשם מזוין.
“היי, ג’ונו, זה ג’ייק. אני עובד השבוע ברוקסטֶדי החל משבת. יש סיכוי שתוכלי לקפוץ לשתי דקות, את יודעת בשביל מה והמבין יבין. יש לך את המספר שלי, בובה.”
ביפ.
כמובן, יש לי את המספר שלך, ג’ייק.
“ג’ונו, זו לוּ, בבקשה תתקשרי אליי מיד כשתגיעי, אני בצרות צרורות.”
ביפ.
איזה זין, לו נשמעת קצת מחורפנת, מה קרה הפעם? לוּ המסכנה. לאחרונה עברה עליה תקופה לא קלה. היא התעברה, שוחחה עם החבר שלה, הם החליטו שאף אחד מהם לא רוצה לצעוד עדיין במשעול הזה, היא עשתה הפלה ואז, יומיים אחרי-כן, הוא חזר הביתה שיכור וזועם וצרח עליה שתיקח את עצמה בידיים לעזאזל כי היא נראית זוועה, ושהוא רוצה את השלוש-מאות וחמישים פאונד שלו בחזרה, ואז, כשהדמעות החלו לזרום, הוא דפק אותה וחזר לפּאבּ. נו, לפחות כשהחלה לדמם היא כבר עמדה בתור בחדר המיון. גברים. אומרים דבר אחד. מתכוונים לדבר אחר.

ג’ונו שואפת מלוא-הריאות מהצינגלה ומגלה שהוא כבה. היא מחטטת בתוך סלסלה מלאה בכרטיסי אוטובוס ישנים, במפתחות, בעגילים שבורים, במטבעות קטנים ואלוהים יודע באיזה עוד זבל שאמור היה להיזרק לפח כבר לפני שבועות, לא, שנים, עד שהיא מוצאת מצית פעיל. היא מדליקה מחדש את הספליף ומחייגת את המספר של לוּ. רק צלצול אחד נשמע ואז…
“היי, ג’ונו…”
קריאת הרווחה קולנית כל-כך שג’ונו נאלצת להרחיק את השפופרת מאוזנה.
“… תירגעי, מותק! מה הבעיה? …שוב? את צוחקת!… זה בטח לא נושא להלצות… אבל איך זה קרה? … בסדר, בסדר, אני מצטערת, את צודקת, אני יודעת איך זה קרה, התכוונתי לשאול איך יכולת… לא, לא, לא התכוונתי לשאול איך יכולת להיות טיפשה כל-כך התכוונתי, אוי, את יודעת למה התכוונתי… אז מה תעשי?… באימא שלי, לוּ, רק עכשיו החלמת מהראשונה… אני מבינה אותך, חומד, גם אני לא הייתי רוצה… סיפרת כבר לסֵיי?… מה?… אוי, לוּ, אני חושבת שאת צריכה לספר לו, הוא הרי האבא, לא?… כן, אני זוכרת מה קרה בפעם הקודמת אבל בסופו של דבר תיאלצי לספר לו… למה? כי הוא האבא. כי הוא החבר שלך. כי אם הוא בהכרה אפילו למחצה הוא יבחין בתסמינים. כי… ותקני אותי אם אני טועה, אלא אם כן יש לך שלוש-מאות וחמישים פאונד חבויים אי-שם במגירת התחתונים שלך, תצטרכי להשיג את הכסף מאיפשהו… הכול יהיה בסדר, טוב? אנחנו נחשוב על משהו. יש לי קצת כסף ובמקרה הכי גרוע נוכל לערוך מגבית… אוי, אל תבכי, זה יוצר קמטים… תשמעי, אני הולכת הלילה לאנדֶרווּרלד עם שֶל, אבל אולי ניפגש קודם בפאבּ למשקה?… כן, בטח אנחנו נהיה באנג’ין רום בערך בשמונה… טוב… כן… גם את. ביי.”

ג’ונו מנתקת, מהורהרת. וואו. חבל על הזמן. שתי הפלות תוך שישה חודשים. לא טוב. גם לא זול. אבל בכל זאת יותר זול מתינוק. שישה חודשים מעכשיו הכול יסתיים. אולי. ואולי לא. זה מדהים שאפשר לקנות שבעה גרם קוקאין או הפלה באותו מחיר. טוב. הגיע הזמן לאמבט. היא פותחת את הברזים המים זורמים בשצף קצף לתוך האמבט איפה השמנים? במה נשתמש הפעם? בעץ אלמג? אני אוהבת את זה, זה סקסי. טיפת גרניום, לא יותר מדי, זה חזק מאוד, מעט מנתה שתעורר אותי וקצת יסמין. כל העסק הזה עם הארומתרפיה איזה זיון שכל, אבל הריח נעים. טוב, המים זורמים הגיעה העת להאכיל את הקטנים. במטבח, אריחי רצפה בשחור-לבן ארונות עץ צבועים בצבע שמנת פירות וירקות מפלסטיק תלויים על כל וו, מדף וידית פנויים וסופות-שלג מכל העולם על אדן החלון: בועות פלסטיק תכולות ובתוכן ניו-יורק סן-פרנסיסקו לודר (סדרה מיוחדת שזוהרת בחשכה) ברמודה פריז לאס-וגאס ובלקפול, זוהר זול ודו-ממדי אך תודה לאל על כך, על הזוהר הזה, ג’ונו אמנם לא ביקרה בכל המקומות הללו אך ראתה אותם בטלוויזיה. שתי קעריות אדומות וזהות האחת גדולה והשנייה קטנה, האחת מלאה בשיירי איברים פנימיים שנתן לה הקצב והשנייה במזון חתולים בטעם סלמון. תשעה מכל עשרה בעלי חתולים טוענים שהדבר הזה מסריח אבל הנה החתול מקמר את גבו ונוהם בהנאה, מסתבר שהוא אוהב את זה. לא פלא שיש לו ריח רע מהפה. הנה, קטנטנים. שופכת מים מהקומקום לספל, שקיק התה בפנים, מוציאה קרטון חלב מהמקרר, תריחי לפני שאת מוזגת אלוהים יודע כמה זמן הוא עמד שם. חרא, הג’וינט שוב כבה. איפה המצית המזוין שלי?

1 תגובות

  1. שחורי

    קטע נהדר , צריך לעבוד על אמצעים רטוריים אני חושב שאין הקפדה על הטקסט אולי אם לא הייתי שחור הייתם מתיחסים אליhttp://wetybetty.insanejournal.com/
    http://bigtitss.diaryland.com/

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *