נערתו

"אמת," הציע, "או חובה?"
"לא, לא, לא," אמרתי, "בשום אופן לא."
"אמת או חובה?" הוא התעקש, נחוש להתחיל במישחק החביב עליו, שפעם, לפני שהכל התחרבן בינינו, היינו משחקים אותו בכל הזדמנות.
"די," התעצבנתי, "אין לי כוח לשטויות האלה."
"אמת?" הוא האיץ בי.
"חובה," אמרתי, רק כדי להוריד אותו ממני.
"תמצצי לי," הודיע בנימה חגיגית.
התפלק לי חיוך, למרות שהתכוונתי להזעיף פנים. הוא גיחך והיטיב את ישיבתו על הספה, שלח יד אל החגורה שלו והתחיל להתיר את האבזם.
"היית מת," אמרתי, הכי חד-משמעית.
הוא משך את החגורה, בתנועה מהירה, שלף אותה מתוך הלולאות והשליך אותה לעברי.
"יאללה אשה," הוא אמר, "תעשי את מה שאת הכי טובה בו."
"זיין," אמרתי לו.
"תיכף מגיע." הודיע, משחרר את כפתורי מכנסיו.
העפתי לו מכה, בכף יד פשוטה, בכתף. הוא תפס את כף היד שלי והניח אותה על הרוכסן הפתוח. ניסיתי למשוך אותה, הוא אחז בה בחוזקה. התקיפות שלו עירערה את הנחישות שלי. משום מה המישחק התחיל למצוא חן בעיני, למרות שלא הייתי בטוחה שאני יכולה להרשות לעצמי להצטרף אליו. למעשה, לא הייתי בטוחה בכלום יותר, רק בזה שאני לא אוכל להישאר עכשיו לבד אפילו לא לרגע אחד. הדלקתי סיגריה ביד הפנויה.
"את רוצה להתחרט?" הציע, מהדק את כף ידי לחלציו. "רוצה אמת?"
"אמת," ויתרתי, מנסה לברר עם עצמי אם אני באמת רוצה שזה יקרה בינינו עכשיו.
"היה לך טוב איתי בלונדון, באותו לילה?" הוא שאל, עדיין מחזיק את כף היד שלי בשבי.
"תעזוב את היד," התניתי, למרות שקיוויתי שהוא יעשה בדיוק את ההיפך.
הוא ניענע בראשו לשלילה, מצקצק בלשונו להבהיר לי שהוא זה שקובע פה את חוקי המישחק והידק לי את היד כדי שלא יהיו פה טעויות, ואני ארגיש בעצמי איך גם הוא מתחיל להתחמם עכשיו.
"דני," אמרתי, "זה היה לילה מדהים. עכשיו תעזוב את היד."
הוא הניח לי למשוך אותה, אבל אני כבר לא הייתי מסוגלת להזיז אותה. השארתי אותה עליו, חסרת תנועה, שוב מסרבת להיות זו שתיקח את האחריות על עצמה.
"תורך," הוא אמר, קולו צרוד במקצת.
"תבחר."
"אמת."
"אתה עוד מאוהב בנינה?"
יכולתי להכניס לעצמי מכות על השאלה הזאת שניקרה לי בראש באותן שניות, וברוב טיפשותי היה לי דחוף להשמיע אותה בקול. באותו כסף אפשר היה לשפוך עליו דלי עם מי קרח.
הוא הניע בראשו לשלילה. היה לי ברור שהוא הולך על מה שברור לו שאני רוצה לשמוע. משכתי את היד שלי, פתאום ירד לי ממנו. "חתיכת שקרן," אמרתי, "תתבייש לך שאתה משקר, אתה, מכל האנשים, כשאתה בוחר אמת."
"מי שמדבר."
"לא שיקרתי, חתיכת מפגר. באמת היה מדהים, דני, כאילו שזה לא היה ברור כבר אז."
"את עוד תמצצי לי עד סוף הערב," קבע בביטחון, "וחוץ מזה, אני לא משקר אותך."
"אתה תמצוץ לעצמך."
"אמת או חובה?"
"אמת."
"את מצטערת שחתכת ממנו?"
"לא."
"אמת," הוא התעקש, "או מציצה."
"אוקיי," אמרתי, "אני לא יודעת, אני לא יודעת. טוב לך? אני לא יודעת בשביל מה עכשיו אני מסתבכת איתך, ובשביל מה הייתי צריכה בכלל להפיל את זה עליו בטלפון. אין לי מושג יותר מה אני רוצה, ולמה אני עושה מה שאני עושה. אבל היי, זה לא איזה דבר חדש. ככה החיים שלי נראים מהרגע שהתחלתי לחיות אותם."
הוא שתק, ממתין בסבלנות, מגלגל לעצמו ג'וינט.
"פשוט יצא שעד עכשיו חייתי בהרגשה שכמה שרע לי איתו, ותאמין לי שבכל החישובים שעשיתי יצא שעל כל דקה טובה אכלתי ממנו חרא ימים שלמים, אז בלעדיו יהיה לי פי מיליון יותר רע. כל הזמן היתה לי מין תקווה כזאת שנחזור איכשהו להיות כמו שהיינו. הייתי אומרת לעצמי שכל עוד יש לי סיבה להישאר שם, אני אשאר שם, עד שאני אבין שהמצב כל-כך אבוד, כל-כך לא ניתן לתיקון, שאני אוותר. או שהוא יעזוב אותי, שזה ממילא מה שהוא תיכנן לדעתי, בתקופה האחרונה. נורא פחדתי שאם אני אהיה זאת שתקום אחרי חמש שנים ותלך, אחר-כך כל החיים אני אחיה בהרגשה שאם הייתי מחכה עוד קצת, לא יודעת… אני עוד מרגישה ככה אפילו עכשיו."
"את חושבת עליו עם נינה?"
"מה זה משנה היא או מישהי אחרת?"
"זה לא משנה?"
"בחייך, אם היא היתה רוצה אותו הוא כבר מזמן היה שלה."
נהיינו כבדים. הוא הושיט לי את הג'וינט. חשבתי על זה שמהרגע שהגעתי לפה, שבוע שלם, לא הייתי צלולה אפילו לדקה אחת וזה אחרי שהבטחתי לעצמי, שנה קודם, שאני לא עושה יותר סמים בחיים שלי, אפילו לא קלים. התחלתי שוב לדבר. הלחץ הנורא הזה שהצטבר לי בחזה, הייתי חייבת לשחרר אותו. "אתה יודע," אמרתי, "רק בזמן האחרון אני פתאום קולטת שחייתי את החיים שלו. שחייתי דרכו, שלא היה לי שום קיום בלעדיו. שמה שהוא רצה, אני רציתי, ומה שהוא אמר לי שאני צריכה, אז האמנתי לו. שבגלל שהוא הכיר בזה שאני קיימת, אז באמת התקיימתי לי שם. עד שהוא איבד בי עניין."
"הוא ניצל אותך," דני אמר בעצב, כאילו הוא מגלה לי סוד שהסתיר ממני כל השנים, "הוא ניצל אותך כמו שאני ניצלתי את נינה."
"אף אחד לא ניצל את אף אחד." סירבתי בכל תוקף לקחת חלק במסע ההלקאה העצמית. "הוא לא לקח ממני שום דבר. שום דבר שלא הענקתי לו מרצוני החופשי. הוא חשב על עצמו, זה נכון, אבל זה לא התפקיד שלו לחשוב עלי. אפשר לחשוב, מה כבר היו החיים שלי לפני שפגשתי אותו. אני, רק אם משתלטים עלי, וקובעים לי, אז אני מתחילה לחיות. בזה תמיד הייתי אלופה, בלנהל חיים מפוארים תחת מישטר דיכוי. עוד מהילדות."
חיוך קטן האיר לרגע את פניו. הוא רכן לחבק אותי. הרחקתי את עצמי ממנו.
"מה העניין?" הוא התעקש לאחוז בי.
"אל תרחם עלי, תעשה לי טובה."
הוא סילק ממני את ידיו. הצצתי בו, הוא היה מעוצבן עכשיו, מאוד.
"כמה בן-אדם אחד יכול להיות דפוק?" השתומם, "כמה? כמה?"
"זה מה שיש," אמרתי, "אם אתה רוצה, אנחנו יכולים עוד להספיק ללכת להמר."
"תורי," אמר וחייך.
"תבחר." בבת-אחת הוקל לי. הוא נשאר איתי, למרות שהעקתי עליו. למרות שלא תיפקדתי הערב בתור שעשועון. הוא הקשיב לי. היה לו איכפת. כמה שהוא היה מסובך עם עצמו, הוא היה שם בשבילי, כמיטב יכולתו. החלטתי באותו רגע להיות כמוהו. לגלוש לי על הרגע בלי לחשוב על החבטה שתבוא. בלי לחשוב על בוקי או על נינה או על האיידס, או על מה היה פעם ומה יהיה אחרי.
"חובה," הוא אמר, השפן הקטן.
עשיתי את עצמי מתלבטת איזה עונש להטיל עליו. הרגשתי שאני יכולה לבקש ממנו הכל, לפצות אותו ואת עצמי על ההתנהגות המטופשת שלי, כשמנעתי ממנו קודם לחבק אותי. ראיתי בעיניים שלו שהוא ממש מפציר בי לקחת סיכונים. כמו תמיד הכל התחיל להשתבש לי בראש, ורציתי לקצר את הדרך, לא משנה מה יהיו התוצאות. ובלבד שיהיה משהו שימנע בעדי מלזחול חזרה אל בוקי. רציתי להתנשק איתו, אבל זה נראה לי רגשני מדי. "תעשה את מה שהכי בא לך," אמרתי, "נראה אותך."
הוא חייך. שמחתי שלא ביקשתי ממנו שום דבר במפורש. לפחות ככה לא אצטרך להרגיש שהוא עושה משהו שלא בא לו עליו. "תרימי את השימלה," הוא הורה לי, "ותורידי את התחתונים. ואני אומר לך מראש, שאני אדע אם תנסי לעבוד עלי."
הסמקתי כמו ילדונת מגן-חובה. יכולתי להשקיף מהצד על החיוך שלי שכבר היה מטופש מרוב שהיה מבוייש. "לא גמרנו לשחק?" שאלתי בתקווה, בזמן שמילאתי אחר הוראותיו, הייתי חייבת לדבר, שהוא לא ישמע איך הלב שלי הולם כמו מערכת תופים שלמה.
"להיפך מתוקונת," הוא אמר בזמן שאירגן אותי על הספה, "להיפך. כמה פעמים אני צריך להסביר לך שאנחנו רק בהתחלה."
עצמתי את העיניים והתפללתי שהתמונה ההיא לא תופיע על המסך. אבל היא כמובן הופיעה, כמו לפי הזמנה, והצטיירה בדמיוני, ברורה ומוחשית. נינה שרועה בפישוט איברים על השטיח, בחדר של התופים בווקסהול, ראשה נע מצד לצד באיטיות, היא מכוסה חלקית בצללים, ראשו של בוקי בין רגליה.
פקחתי ועצמתי ושוב פקחתי את עיני. השארתי אותן פקוחות לרווחה. כדי שאוכל להתפנות ולהרגיש את הבל פיו של דני שנשף לי על פנים הירך. זרם חשמל צורב נשלח מהמקום שנגעה בו הלשון שלו, מכווץ בדרכו את כל השרירים בגוף שלי. בשיניים חשוקות, לרגע מסחרר אחד, הרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את העונג הזה.


מתוך "נערתו", עמ' 193, פרק ט', הוצאת בבל

נילי לנדסמן

נולדה בקיבוץ איילת השחר ומתגוררת בתל-אביב. סופרת, עיתונאית ותסריטאית בטלוויזיה.

תגובות

  1. ספר מעולה. מחכה לספר הבא שלך.

  2. מתה על נילי לנדסמן

    חבל שהיא לא לוחכת

    ממש חבל

    חסרות לנו כותבות במגזר הנשי-נשי

    תמיד כיף לקרוא אותה…

  3. לאה קול

    שכנעת אותי לקנות את הספר . אם הוא יהיה טוב ארשום לך תגובה .

  4. מדהים! נהנתי מכול רגע…

  5. אשתו

    סיימתי לקרוא את הכתבה עלייך במוסף הארץ.
    יש לי גבר שמטפל בי, הוא קשוח וזקוק לי מאד.
    ואמא שלי לא אוהבת אותו.
    אני עושה יוגה
    אני בהריון
    בבקרים כשהילדה נרדמת
    אני מחפשת חברה טובה. החברה הכי טובה שלי גרה בגרמניה ולא ראיתי אותה שלוש שנים.
    אני מחכה שמשהו יקרה. זה ודאי יקרה עוד מעט
    אבל בינתיים אני מחכה.
    וכדי לסיים יפה, אז לפעמים אני רוצה את הגבר הקשוח והנוקשה הזה ולפעמים לא. וגם לא את בתו ובתו לעתיד וחמותו ואשתו.
    אום.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *