נרתיק משלו

בוקר טוב, בובה

במאמר דבר איתה, לא אליה בחרתי להתמקד בתופעת השוביניסט הרגיש בסרטו של אלמודובר. הסיבה לכך היא שאנו חשופות תדיר למסרים/תסריטים שאנו חיים אותם בלי משים ואשר מציגים לתת-מודע שלנו צורת התנהלות של שליטה על דמות רדומה כצורה של אהבה. מדובר במסרים המציגים דמות נשית ישנה/מנומנמת, אשר מחלחלים באמצעות אגדות כמו היפיפה הנרדמת או שלגיה, כינוי חיבה כגון “בובה” ושירים כגון “כשאת בוכה את לא יפה”. למרבה הצער נשים רבות חיות וריאציה של התסריט הזה מבלי לדעת את זה כלל. כל אחת מאיתנו מכירה מישהי שהרדימו אותה. מישהי שמחכה שנסיך יעיר אותה. מישהי שכבר לא זוכרת מה זה אומר להרגיש ולהתבטא מבפנים. אחת הסיבות שקולן של נשים, תפיסת העולם שלהן והשפעתן על המציאות נראית פחותה ביחס לגברים היא בגלל התסריט המרדים שרבות מאיתנו לוקחות בו חלק. אין לפיכך להטיל את האשמה כולה על אלמודובר ועל גיבוריו הגבריים. גם בסרט עצמו נרמזת האחריות העקיפה של הנשים שנכנסו לתפקיד היפיפה הנמה: אנו רואים את אליסיה חוצה כביש סואן ואת לידיה מתגרה בשור תוך סיכון עצמי. לזכותו של אלמודובר ניתן לומר שהשוביניזם הרגיש שלו נעשה למען מטרה רומנטית. לא, לא בין גבר לאשה, רומנטיקה בין גבר לגבר.

גם אני רוצה נרתיק

למרות שהסרט דבר אליה אינו מדבר על אהבה בין גבר לאשה (כי אין אהבה בניצול), וסיפור האהבה הגברי-נשי מפוברק לחלוטין, הסרט עדיין רומנטי להפליא. הסיבה לכך היא סיפור האהבה החבוי בין מרקו ובניגנו. מאחר ושני הגברים מוצגים בסרט כהומואים לטנטיים או הטרוסקסואלים רגישים, הצורה היחידה שהם יכולים לממש את אהבתם זה לזה היא באמצעות דמות נשית – אליסיה – הניצבת ביניהם. הסרט נושא מסר נוצרי חתרני מוצפן של הפיכתו של גבר לאשה: מותו של בניגנו ותחייתו מחדש בדמותה של אליסיה. ניתן לראות זאת במוטיב הנרתיק, הסרט האילם והאופן שבו אליסיה שבה לתחיה.
העובדה שסרטו של אלמודובר רווי בסמלים וגינלים מרומזים וגלויים, שבכולם שולט גבר, באה להצביע על הרצון של בניגנו באיבר המין הנשי. מתחילת הסרט אנו רואים את בניגנו מביט בערגה באיבר המין הנשי: פה דוחף טמפון, שם מחליף פד. בהמשך, בנון שלנטיות, וליד אביה של אליסיה, הוא מעסה את סביבת המקום מתוך התמסרות והתמקדות. דרגת הקירבה של בניגנו לאיבר של אליסיה נרמזת בהמשך: גישה גמורה. שימוש גמור. הכוונון לאיבר מינה של אליסיה מוצג גם בצורה מרומזת וסימלית בעובדה שאליסיה מאבדת את ארנקה (נרתיקה הקטן) ובניגנו מוצא אותו בשבילה. בנוסף, כשבניגנו נכנס לחדרה של אליסיה ולוקח מזכרת, הוא לוקח מזכרת עם סימבוליקה מינית נשית- קליפס שיער חום המזכיר בצורתו ואגינה. גם העובדה שדמותו של בניגנו חיה בעיקר בתוך חדרים – ביתו, חדר בית החולים, אולמות ההופעות, בית הכלא, והקבר – מרמזת לשאיפה וגינלית. במבט ראשון רצון זה נראה כמשאלת מוות, רצון לחזור לרחם, להתמזג בגוף האשה. אולם בסוף העלילה אנו מבינים את הסיבה לרצון זה. ההתמזגות באשה היא משאלה להפוך לאשה (נרתיק משלו). לשלוט בה מבפנים כאלטרנטיבה לזהות גברית תוך הגשמה מלאה של קירבה מינית לגבר באמצעותה.
השימוש בדימוי הארנק כסמל מין נשי מגיע לשיאו בסרט האילם, שבו הסמל הופך למסומל והוגינה מופיעה במלא הדרה. בסרט האילם אהוב השותה את השיקוי של אהובתו המדענית הולך ומצטמק. העובדה שהאהוב בורח חזרה לאמו (הרמז הראשון לחזרה לרחם) והמדענית מוצאת אותו לאחר שנים רבות ולוקחת אותו חזרה בתוך ארנקה(!) האלגנטי הגדול מהווה פתיח לסצנת המיטה הגלויה שבמרכז העלילה הכפולה. הגבר הזעיר משתעשע עם המדענית העירומה. בתקריב ענק של וגינה (שלא נראית אמיתית) הגבר הזעיר חודר לאשה ונבלע בתוכה. העובדה שהכניסה לאשה מבטאת צורה של שליטה באשה מתגלית רק כשאנו מבחינים שגם בסרט האילם הגבר חודר לאשה כשהיא ישנה. כלומר כשהיא חסרת מודעות עצמית והוא מודע למעשיו. הכניסה שלו לגופה אינה מבטאת רצון למות בגופה אלה להתעורר כאשה. להיות אשה. להיות היא. ואכן אחרי שהוא חודר אליה המדענית מחייכת מתוך שינה – דבר המרמז למודעות שזכתה בה בזכות היותו בגופה.

הקלוז’ר

סצנת המפגש בבית הכלא מהדהדת סצנת מפגש דומה בין שני גברים בתא זכוכית בסרט משחק הדמעות. כמו בסרטו של ניל גורדון, בניגנו ומרקו נפגשים בבית הכלא בסצנה מרגשת. הם מגיעים לאינטימיות הכי גדולה שלהם במגע יד דרך מחיצת זכוכית. כאשר בניגנו שומע שאליסיה לא התעוררה, הוא מנסה להגיע אליה על ידי לקיחת גלולות שיביאו אותו למצב של תרדמת. שוב דבר המבטא את רצונו להיות כמוה. במקום זאת הוא מת. אבל עם מותו המעגל נסגר. כמו במשחק הדמעות שבו המפגש בין פרגוס לדיל מתרחש לאחר שג’וד מת. כך המפגש המחודש בין מרקו לאליסיה מתרחש לאחר שבניגנו מת. הסרט נסגר כפי שנפתח- בצפייה במופע בלט. רק שבמקום בניגנו המבחין במרקו הדומע עושה זאת הפעם אליסיה. באמצעות הדיבור הבלתי פוסק, המגע, הטיפול והמגע המיני בניגנו הצליח לחדור לאליסיה והיא מזהה כמו באופן מיסטי את מרקו וחשה אליו קירבה. הסרט מרמז להתממשות עתידית של הרומן בין מרקו לאליסיה. מרקו (המחפש ארצות חדשות ואת אמו בסיפורים אחרים) מצא חזרה את בניגנו באליסיה. הוא יחזיר אותה/אותו לדירת בניגנו/אמא שלו וכל פעם שהוא יסתכל עליה וישכב איתה הוא יחשוב על בניגנו. והיא תחשוב על כל מה שבניגנו דיבר אליה כשישנה. היא אולי נראית ערה אבל היא חיה את התסריט שבניגנו הטמין בתוכה.

לאן נעלם הקול הנשי?

לסיכום, אחת הסיבות שהסרט דבר אליה מותיר רושם כה עז היא שאלמודובר הצליח בגאוניותו לדבר ממקום אחר וליצור אלטרנטיבה שמשדרת נשיות. הדבר המעציב הוא ששוב קולו של גבר הוא שמדבר ממקום/במקום קול הנשיות (הוא פעל כל הסרט להכנס לגוף הנשי לשם כך.) ואני תוהה, מתי הקול הנשי יתעורר וישמע בעוצמה ביצירה ועשייה?


מאמר קודם
איי.אם.די.בי

על הכותבת מירנדה לב

שם העט של שלומית ליר כמבקרת הסרטים של "בננות"

תגובות

  1. שוב פעם אתם מפרסמים מאמר שמסתכל על העולם דרך הפריזמה הצרה של הפמיניזם הראדיקלי.
    האמת היא שהערכים ה”נשיים” הם השולטים היום בעולם, ונביאות הפמיניזם הן גם כוהנות דת הפוליטיקלי קורקט.
    במקום לקחת אחריות, הכותבת מעדיפה להמשיך להאשים את המין הגברי בדיכוי האישה.
    רדי מזה! לא “הרדימו” אף אחת, ומי שישנה עושה את זה מבחירה (לא בהכרח מודעת).

    • מירנדה

      כן בטח עולם נשי
      תזכיר לי בדיוק כמה נשים יושבות בממשלה
      ובכנסת?

      ולמה על אותה משרה בדיוק אשה מרוויחה 60 אגורות על כל שקל שגבר מרוויח?
      מי עושה את מרבית הסרטים?
      מי המנכ”לים במדינה
      איזה אפשרויות עומדות לפניה בצבא?
      תתעורר,
      אני לא באה להאשים אף אחד.
      אלא אומרת שלדעתי מוטב לשנות לטובת שני הצדדים

      • ואם הנשים במקום העבודה שלי מקבלות בדיוק את אותה משכורת כמוני?
        לא אמרתי שיש שיויון מלא בין גברים לנשים, אבל אין דבר כזה שיויון מלא.
        מה שכן אמרתי הוא שהשיח הציבורי מזהה תכונות “נשיות” כטובות, בוגרות ונכונות, ולעומת זה תכונות “גבריות” נחשבות רעות וילדותיות.
        למעט הצבא כל הדרכים פתוחות לפני הנשים בדיוק כמו לפני הגברים (ומי בכלל רוצה להיות בצבא?).
        תתעוררי את, אתן המנצחות בקרב המינים ועדיין את מסתובבת בתחושת קורבן.
        איך בכלל את מצפה שסרט שעשה גבר, ועוד גיי, יביא את נקודת המבט הנשית?

        • אלמוני

          אבל מותק, כמה במאיות סרטים יש בכלל? שאלת את עצמך פעם למה?

          ואיך הפארנויה הגברית ורגשי הנחיתות הגבריים מנצחים את העובדות… אתה באמת עיוור לעובדות?

          • אולי הסיבה היא שגברים עושים סרטים לגברים ונשים לנשים, וקהל קוני הכרטיסים (בעיקר של התוצרת ההוליוודית) מורכב בחלקו הגדול מנערים ממין זכר?
            כמה אפשר כבר לשמוע שאנחנו מדכאים אתכם? תעשו את הדבר שלכם בלי קשר אלינו ותפסיקו לילל כבר. קחו אחריות על עצמכן, אין קונספירציה גברית להחזיר את הנשים למטבח.
            את מדברת על רגשי נחיתות “גבריים” ופארנויה “גברית”, אבל אתן אלה שמרגישות כאילו מתייחסים אליכן כלא שוות. אולי זה אומר שאת זו שסובלת מרגשות נחיתות?

          • תראי איך תוקפים פה את המין הגברי (כמעט בכל מאמר) בצורה שאם הייתה מופנה כלפי המין הנשי הייתה מקבלת את התואר שוביניזם.
            האתר הזה הוא לא אתר פמיניסטי, אלא שוביניסטי-נשי.

            • יוכבד שמחה

              יקיריי היקרים עד מאד:

              העובדה שנשים סובלות מחוסר שיוויון איננה מופנית כנגד אף אחד, אני מדגישה, *אף אחד* מכם באופן אישי.
              זאת ועוד: העובדה שהעולם ברובו עדיין נשלט על ידי תרבויות פאטריארכליות גורמת סבל לגברים כמו לנשים.
              גברים מפסידים מהעובדה שערכים שוביניסטים עדיין שולטים בעולם באופן שונה, לפעמים פחות קטלני (ובפעמים אחרות יותר קטלני), אבל מפסידים.
              לכן אין שום הצדקה לתגובות האלימות הללו כלפי ביקורות פמיניסטיות, רדיקליות ככל שיהיו.
              אין שום חידוש בכך שלבני אדם יש כל מיני יצרים, חלקם בעייתיים, חלקם מוצאים ביטוי מגוון ביצירות אמנות. הכותבת זיהתה בסרט את מה שזיהתה, אפשר ורצוי להתייחס לדברים שלה באופן ענייני. מאיפה אתם יודעים, נגיד, שאלמודובר הוא לא בדיוק מה שהיא כתבה?
              אולי הוא כן ואולי הוא לא. ניתוח של יצירת אמנות חושף דברים שלפעמים היוצר עצמו כלל לא מודע להם, וכל עוד הניתוח מנומק על ידי דוגמאות מתוך היצירה, הוא לגיטימי.

              ואם הכותבת מוצאת קשר בין תופעות שהסרט מתייחס אליהן לדגמים מוכרים מן המציאות של יחסי נשים גברים, ומסוגלת לנמק אותו, אז הואילו נא להתייחס לקשר הזה באופן ענייני.

              המציאות מחורבנת, מה לעשות, ונשים מוצאות את עצמן, מה לעשות, לעיתים קרובות יותר מגברים בצד הלא נכון של החירבון הזה… סליחה על הגסות, אבל אלה החיים. מוטב לגברים המבקרים באתר הזה לחדול מהצורך להתגונן באופן אישי או אוניברסלי. אף אחד מכם לא יצר בעצמו את הסדר החברתי הקיים. רובכם לא מודעים למשמעויות האמיתיות שלו לגבי לא מעט נשים.

              תגובות אלימות וסימון הפמיניזם כמטרה להתקפה, זו דרך די נחותה להתייחסות.

              וכמו שכתבתי בהתחלה, שני המינים סובלים מכך שערכים שוביניסטים עדיין מנהלים את רוב החברות האנושיות. כדי להבין את זה, כדאי בשלב הראשון להסיר את מסך הערפל ולהבין שיש דברים בגו.

              • ותפסיקי לחלק הוראות למה להתייחס ולמה לא. ההיכרות של הכותבת עם אלמודובר (אני מניח) דומה להיכרות של כולנו איתו, וזה שהיא בוחרת לנתח את הסרט שלו דרך משקפיים פמיניסטיות לא אומר שזאת הדרך היחידה. נכון, לא יצרנו את הסדר החברתי, ונכון, אולי אנחנו לא מודעים למשמעויות האמיתיות שלו לגבי הרבה נשים, אבל גם אתן לא מודעות למשמעויות שלו לגבי גברים רבים. הפמיניזם הלוחמני של רבות מהמגיבות פה גובל בשנאת גברים (ופעמים רבות גם חוצה את הגבול) וזה לגיטימי לגמרי לתקוף אותו. דרך ההתיחסות הנחותה היחידה היא לקרוא למישהו אחר נחות, וזה בדיוק מה שאת עשית גברת שמחה.

                • יוכבד שמחה

                  הסכמת לפחות עם שתיים מהנקודות שהזכרתי, אבל בכותרת בחרת להמליץ לי להפסיק לקשקש. שזו פניה עניינית ומלאת כבוד, כמובן.

                  • מותר לי להסכים עם חלק מהנקודות שלך, בכל זאת לחשוב שסך כל החלקים הוא קשקוש.
                    ולמה את מצפה לכבוד אחרי שלא הפגנת כבוד? האם נראה לך שזה הגיוני שאת תוכלי לשלול לגיטימיות תגובות אחרות, ובכל זאת לדרוש אותה לעצמך? תחשבי שוב.

        • מירנדה,
          המאמר הנוכחי שלך מעניין במיוחד ומעלה מחשבות. אני בהחלט יכול להזדהות עם הניתוח שלך לגבי הרצון הגברי ללבוש דמות נשית, במקרה הזה, ע”י כניסה ואגינלית, שבהחלט איננה מינית, אלא אפילו אלימה.
          מעניין אותי מדוע את מתעלמת מסרטיו הקודמים של אלמודובר, גם בהם, הנשים מוצגות בהערצה עילאית, עד כדי הפיכתן לאלות. בסרטו “הכל אודות אמא”, הוא מביא את הנשיות לדרגת על, בזה, שאינו משתף כמעט גברים בסרט. הוא מצליח לבנות עולם נשי, ולתאר עצמה אדירה, שבאה מתוך כאב עמוק ומתוך יופי אדיר. את הסרט הקדיש לכל השחקניות הגדולות שבקולנוע. גם בסרטיו הקודמים, מוצגת האישה בהערצה אדירה והעלת שליטה בלתי נדלית בעולמה, כולל הגברים שבחייה.
          בסרט “דבר אליה”, הגיע אלמודובר לשיא, בכך שהנשים שולטות באופן מוחלט אפילו כשהן בתרדמת. הגברים מוצגים בשיא עליבותם: שבורים, אובססיבים, סוטים, חסרי זהות מינית. ואילו הנשים על מוגבלותן, כחזקות, שולטות ודעתניות.
          מעניין אותי, שלקחת סרט ובמאי שמוקדשים למין הנשי ולעוצמותיו, ובחרת לנתחו ממקום של שוביניזם. אני חושב, ששווה לך לבחון מחדש את הסרט ואת המסר המרכזי שהוא מעביר.

          אשמח לשמוע את תגובתך,
          שי

          • מירנדה

            שי שלום,

            שמחתי שמצאת את המאמר מעניין. בחרתי להגיב ישירות על הסרט “דבר אליה” מאחר וזה הסרט האחרון של אלמודובר אותו ראיתי. הסרט “הכל אודות אמא” זכור לי כסרט מצוין. אולם עבר זמן רב מאז ראיתי אותו ולא יכולתי להתיחס אליו ללא צפיה מחודשת והתעמקות בתכניו.
            לגבי התיחסות לנשים בהערצה והפיכתן לאלות. אינני יודעת אם זה סימן חיובי מבחינת הנשים. גם ביון הקדומה, שבה היתה תרבות שוביניסטית שדכאה לחלוטין את האשה ולא נתנה לה שום מקום וביטוי בחיי החברה והתרבות, היה מקום לסיפורים על אלות בעלת כוח על טבעי.
            אינני רואה בסרט שבו מוצגים שתי נשים בתרדמת איזה שהיא אמירה על שחרור נשי. מלבד אולי אמירה על הרצון לשעבד את הכוח הנשי של האשה בתרדמת לטובת הגיבור כאמצעי לקבלת זהות ומקום.
            העובדה ששני הגברים בסרט נמצאים במסע חיפוש אכן מאפשרת לראותם בחולשתם. אבל העובדה היא שהם פועלים מתוך מודעות ובחירה ואילו הכוח הנשי שאתה מוצא מוצג בסרט הוא כוח מולד שאינו דורש מודעות. ככזה הוא ניתן לשליטה ולתמרון.

            • אינדי_גו קילינג מי סופטלי

              זה לא ש”בתרבות השוביניסטית של יוון היה מקום גם לאלות בעלות כוח על טבעי”. השבטים שהביאו איתם את הפנתיאון דנן הביאו אותו לארץ בה שלט סדר חברתי מטריארכלי, ובו העוצמה היתה בידי אלות, ובעיקר אלות פריון. האלים שלהם, שבטים פטריארכליים, היו ברובם גברים. האלות שאת מכירה מן הפנתיאון היווני (הרה, דמטר, פלס אתנה, אפרודיטה, ארטמיס, פרספונה, הקטה, וחברותיהן) הן גלגולים של אלות מקומיות. כשכובשים אוכלוסיה,זה לא פשוט למחוק את האמונה שלהם, אבל זה מחיש וחשוב לתהליך ההיטמעות שלהם. לכן יותר פשוט היהדות, כמובן (you will be assimilated!), והן הושמו בקונטקסט פטריארכלי משעבד כדרך לאמץ את האמונה בצורה שתמוסס אותה אל תוך הדת החדשה. גם הנצרות עשתה את זה. גם להעביר את אמונתם של המקומיים בצורה חלקה יותר ומצד שני להנמיך את קומתן ואת עוצמתן. הרה שודכה לזאוס, פלס אתנה פרצה ממצחו, אפרודיטה חותנה עם הפייסטוס ופרספונה שועבדה לשאול. חלק נכבד מסיפורי המיתולוגיה עוסק בדיוק במעבר הזה ו”מסביר” אותו.
              כך שזה לא שהיה מקום, כמו שלא היתה ברירה. והברירה שהיתה הביאה אותן כאלות מוחלשות יחסית למהותן המקורית, שכן רובן נדונו לחיים של שעבוד והשפלה (הרה הרודפת אחר בעלה הבוגדני בכל מקום, אפרודיטה ששודכה לנפח עם לכלוך מתחת לציפורניים, פרספונה שנחטפה והושאה בעל כורחה, וכו’)

              • מירנדה

                נכון ומדויק. ולמרות זאת, הפער העצום בין הכוח העל-טבעי של האלות שאומנם הוצגו לעיתים ברשעות, לעומת הדיכוי של האשה היוונית בולט לעין ומצביע על פער בין האללה של דמות האישה בעולם האמונה/בדיון והתיחסות משפילה ומדכאת כלפיה בחי החברה והיום יום.

                גם בימי הבינים באירופה היתה האללה של דמות האישה לדרגת אידיאל כאשר במציאות היחס אליה היה מדכא ומשפיל.

                בכול מקרה למי שמתענין מצאתי מספר מאמרים שמדברים על תפקידי הנשים ביון, ועל כוח האלות ביון ובעולם העתיק:
                http://apk.net/~fjk/women.html
                http://www.aislingmagazine.com/Anu/articles/TAM25/Awakening.html
                http://apk.net/~fjk/artemis.html

  2. שנם סנם עם כנר גדל

    בחיי
    כאילו לא הספיק המאמר הקודם, שבה הכותבת עם תובנות חדשות מבית מדרשו של הפמניזם הלטנטי על (על משקל אומואים לטנטים).

    הסרט, למרות המוטיבים הנוצרים שבו (טוב, שכר ועונש, היטהרות בירדן) הרבה פחות פסיכולוגיסטי חבוי ממה שאת מנסה לתאר אותו, מתוך התפיסה הסאומו-פמיניסטית-רדיקלית שלך.
    כולה סרט על אפשרות של גבר לאהוב בצורה אבסולוטית וטוטאלית, באופן שבו האומנות הניחה מאז ומעולם שרק נשים יכולות.

    ונסיים בשיר:

    הלאה אל המרחק
    אמא שם במרחק
    עוד מחכה לו דרך ארוכה
    אל המקום בו אמא מחכה
    מעבר הר וים
    הלב רוצה לשם
    רוצה לעוף אל אמא
    במרחק

  3. אחרון המוהיקנים

    אחותי היקרה
    את נוגעת במקומות יפים עד מאוד.
    עם שינוי קטן, המאמר שלך יקבל פנים אחרות. פחות פוליטיות, אבל משמעותיות יותר לטעמי.
    במה ?
    אם במקום לדבר על נשים היית מדברת על נשיות, ובמקום לדבר על גברים היית מדברת על גבריות.
    למה להכנס שוב ושוב ושוב ושוב לפוליטיקה המשעממת והשטחית שבין המינים ?
    למה לא להכנס אל מחוזות הנפש- שבהם אני גבר מצוייד וסטרייטי חפץ להכנע, להרדם, להחדר, שבהם אשה בכל רמ”ח איבריה יכולה להיות שולטת חודרת מפעילה ?
    “בננות”. הבננה היא פרי. אבל פרי מיוחד במינו. בעל צורה של אבר מין גברי ובכל זאת עגלגל נשי חלק. “בננות”. לא בננים. לאן השם “בננות” שולח אותנו ? למאבקים או לחושניות ? לתגרות ידים מעייפות בין מפלגות או לעבר שיוט עמוק במחוזות הנפש ?
    אחותי היקרה.
    שנה טובה
    גברית נשית פסיבית אקטיבית ומענגת…

  4. שוברת לבבות קטנה

    מירנדה, שוב כל הכבוד לך. שוב ניתוח נפלא.

    ומתי הקול הנשי האותנטי, העצמאי, החופשי באמת, יתעורר סוף סוף??

    שאלה שאין לה מענה.

    (במאמר מוסגר: הרשימות הללו מצויינות וראויות להופיע בבמה נוספת מחוץ לבננות. בבננות הן לא זוכות לכבוד הראוי להן מפני ששלל תגובות אנטגוניסטיות ולעיתים מיזוגניות ממסמסות את הכתוב).

    • צללית

      כלומר, צריך קול נשי אותנטי, עצמאי, חופשי באמת, שיתעורר סוף סוף ושאף אחד לא יעיר לו על הפירכות האפשריות, הסתירות המהותיות וסתם חוסר ההסכמה איתו. כמו סוכר, הוא נמס בגשם.

      • גורי

        כשהקול הוא כמו רוב המאמרים פה, שבנויים על שנאת גברים, ברור שיתמסמס.

      • שוברת לבבות קטנה

        קול חופשי באמת לא ייבהל מחוסר ההסכמה. יכול להיות שהוא ינהל דיון עם הלא-מסכימים ויכול להיות שלא. כך או כך, הוא לא יתן לאגרסיות ולזלזול שלהם להשפיע עליו.

  5. חתול אחד

    תודה. על מאמר מעניין.
    וגם על כך שמתעלה מעבר.

  6. אני אני ורק אני

    לא כל המאמרים פה בנויים על שנאת נשים, אבל אני חייבת להודות שיש בסרט הזה משהו מקומם, אני פשוט לא חושבת שהמאמר גירד במקום הנכון, את התפרחת האדמדמה שיצר הסרט.

  7. אינדי_גו על-לא-דבר

    על ניתוח מעניין ומדויק.
    בהוליווד, אגב, דווח ממש לא מזמן על ירידה באחוז הנשים הבמאיות והתסריטאיות שעשו סרטים השנה. גם ככה אנחנו מדברות על פחות, הרבה פחות, מעשרה אחוזים. האם נקודת המבט הנשית פחות מעניינת? פחות מסחרית?

    ולמה כל עיסוק מנקודת המבט הנשית וכל קריאה להעצמתה נתקלים בתגובות אלימות של גברים? מה כל כך מאיים בזה? איפה בדיוק, בטקסט הזה, יש “שנאת גברים”, כפי שציין בזריזות אחד המגיבים? זה באמת מאוד נוח להדביק את התווית הזו ובכך להיפטר מדיון ענייני.

    קולו של היוצר-הגבר, אלמודובר, במקרה הזה, נשמע. הוא הבורא, הסרט הוא יצירה שלו (ושל עוד כאלף איש שסייעו לו להעביר את מה שהיה לו בראש אל הפילם).
    אלמודובר אינו שונא נשים. הוא חוקר אותן. הוא מביט עליהן מזוית שהיא לכאורה מתארת ולא שיפוטית, אבל בעצם כולו הערצה, מעין מרגרט מיד של השבט הנשי.
    מוחה של האישה, כך הוא מצהיר, הוא מסתורין שנפלאו דרכיו. אבל בהערצה שלו יש משהו מקטין. גם סרטים קודמים שלו שעסקו בנשים ובזהות נשית באו מנקודת מבט דומה: “נשים נשים”, לדוגמא, שבמקור נקרא “נשים על סף התמוטטות עצבים”. סרט היסטרי ומשעשע על מזימות ותככים נשיים. “קיקה”, מהאספקט הקרייריסטי שלה היא פשוט מפחידה. גם כשהוא מניח אותן על כן כדי להעריץ אותן, זה משאיר איזה טעם לא ברור בפה. האשה בסרטיו של אלמודובר היא יבשת עלומה, “האחר”, שהוא מנסה לחקור אותו, לעתים זו חקירה רגישה ומרגשת כמו ב”הכל אודות אמא”, ולעתים זו חקירה של אובייקט חסר כוח רצון משלו, כמו ב”דבר אליה”.
    הבחירה של שתי נשים פסיוויות כמו אליסיה ולידיה אינה מקרית. אליסיה מספיקה להקסים את בניגנו, שזה תפקידה האקטיבי היחיד בסרטה (ובסופו – להקסים את מרקו), והופכת לאובייקט מושלם.
    לידיה היא מקרה מורכב יותר, שהרי אלמודובר מיקם אותה בליבו של אחד המקצועות היותר מזוהים עם הגבריות, ובכך לכאורה עשה אותה “אישה חזקה”. האם לידיה היא באמת חזקה, או שאלמודובר הכניס אותה אל זירת השוורים כאקט שהוא כולו פטישיסטי ואסתטי? אם נתעלם מחלקי הקורידה בסרט (וזה לא קל, הם צבעוניים וזכירים וסמליים מאוד), מה נשאר לנו מלידיה? היא מוצגת כאשה שננטשה ע”י אהובה, והנטישה הזו כמעט פירקה אותה לגורמים. הבריחה שלה מהאולפן בעת ראיון הטלויזיה היא אקט של חולשה, לא של כוח. והיא כמובן פוחדת פחד היסטרי לחלוטין מהנחש הכל-כך-פאלי-שחבל-על-הזמן. באחד הרגעים המרגשים של הסרט, היא ניגשת אל מרקו, מאחוריו, ונשענת עליו מאחור, במעין חיבוק של קירבה. כאילו כל הזמן זה הדבר היחיד שהיא מחפשת: מישהו להתרפק עליו. ואין לי שום דבר נגד התרפקות, (להיפך, צריך שתהיה יותר התרפקות ופחות התמרפקות בעולמנו). אבל ביחסים שנוצרים בינה לבין מרקו היא הנסיכה במצוקה והוא האביר שבא להציל אותה, זה שעושה עבורה את העבודה המלוכלכת. וגם היא, שהיא לכאורה אישה כנה וישירה, בסופו של דבר מתגלה לנו שפעלה מאחורי גבו של מרקו וחזרה אל חיקו של אהובה. כלומר, מצד אחד היא נשענת, מהצד השני היא חותרת תחתיו.

    לזכותו של אלמודובר ייאמר שלידיה היא דמות מורכבת, ושהוא יודע לשרטט נשים מורכבות, ולא רק בובות מקסימות כדוגמת אליסיה או כדוגמת הנזירה היפהפייה שפנלופה קרוז שיחקה ב”הכל אודות אמא”. אני חושבת שהמשיכה שיש לו אל דמויות של טרנסווסטיטים וטרנסקסואלים גם היא אינה מקרית – היכולת הגברית לעבור אל הצד השני מרתקת אותו, ולאו דוקא במובן הסקסואלי.

    אישית, פחות אהבתי את הסרט הזה. אני חושבת ש”הכל אודות אמא” היה סרט שלם יותר ומרגש יותר. משהו ב”דבר אליה” לא דיבר אלי, למרות שהיו חלקים שכן. ועדיין, אלמודובר הוא במאי גדול וגאוני, והסרט מלא ממתקים למרות הבעייתיות שלו.

    • אחד אלוהינו

      לדעתי היו צריכים לתת לאינדיק(ר)ציה, מספריים, שעתיים חדר עריכה והיא הייתה מורידה ומתקנת והיה יוצא מזה סרט מושלם.
      במקום זה נשארנו עם סרט שיש בו ממתקים למרות שהוא בעייתי.
      ניתוח מדוייק – פחחחחחחחחחחחחח
      שטויות במיץ עגבניות. גבוב של שטויות גרוע יותר מאשר הראשון.
      ואם מירנדה תוהה מדוע זה לא “נותנים” לנשים לביים, יש לכך שתי תשובות. האחת, שבקולנוע לא נותנים. אנשים יוצרים. והטובים מוערכים, המסחריים מוכרים ואלה שנכשלו מדברים על זה. כמו מירנדה, כמו אינדיק(ר)ציה.
      התשובה האמיתית היא כמובן: שמונעים מאינדי לגלות לעולם את אותן שטויות שעליהן היא הצהירה שמצויות במגירה שלה (תסריטים עלק), כי זה עלול לערער את ההגמוניה הגברית בעולם. והפטריאכליה כולה התגייסה במטרה להגן על עצמה. זהו, חשפתי!

    • נקודת המבט הנשית לא פחות מעניינת, אבל בהחלט כן פחות מסחרית. אמנם זה פחות רלוונטי במקרה של אלמודובר, אבל אם מסתכלים על הוליווד וקהלה רואים ששוברי הקופות הגדולים ביותר הם סרטים שפונים לנערים מתבגרים וגברים צעירים. ומתי ראית סרט אקשן ראוי שבוים או שהתפקיד הראשי בו שוחק ע”י אישה? שאלה רטורית כמובן.

  8. לוכד

    הפמיניזם הרדיקאלי שוב מעוות את המציאות. עד מתי אתן תהיינה שבויות בלוחמנות הפמיניסטית ההורסת כל חלקה טובה? אפילו סרט די תמים אתן מפרשות כאיום.
    נודניקיות וקשקשניות בגרוש.

    • שוברת לבבות קטנה

      הלוכד יוצא למלחמה בפמיניזם הרדיקלי…

      ובאיזה כלים הוא נלחם? בקביעה “נודניקיות וקשקשניות בגרוש”. דרך מאד אינטילגנטית, עמוקה ומנומקת.

      אתה יודע מה? השתכנעתי!

    • איילה-בר

      בפמיניזם יש מגוון רחב של דעות וגישות, שרובן לא רדיקליות בכלל, ואף קוראות לדיאלוג, אחווה, אהבה ומצב רוח טוב. רק מה, כל פעם שמושמעת זווית פחות שמרנית, קם איזה חכמולוג בשקל וחצי וצועק פמיניזם רדיקלי כאילו הנה עוד מעט קם צבא הנשים ומסרס אותו באופן אישי.
      לכאורה מדובר סתם בתגובה לא אינטליגנטית, שבכלל לא מנסה להתמודד עם קצהו של טיעון, אלא שהשכיחות של התגובות המתלהמות האלה באתר על כל זוית נשית שמוצגת פה הופכת לתופעה מטרידה ומעצבנת במיוחד.
      אם סוציולוג/ית עושה תצפית על חברה מסוימת ואומר- בחברה הזאת יש ככה וככה מוקדי כוח, נשים תופסות אחוז מסוים מהם, שמהווה לכל הדעות מיעוט – אין פה אמירה פמיניסטית, ובטח שלא רדיקלית.
      מאוד חיובי ומעניין בעיני להעלות נקודות מבט שונות ולפתח דיון אינטליגנטי על כל דבר שראוי להפוך בו, לדון בו ולהטיל בו ספק. אין בין זה לבין שנאת גברים או פמיניזם רדיקלי דבר וחצי דבר.
      לא חסרים ברשת פורומים שבהם אפשר לנבוח סיסמאות שטחיות ולהשתכשך בשוליים של הדיון הרלוונטי. תואילו בטובכם לא להביא את הרדידות הזאת גם לפה. תודה.

      • אחד אלוהינו

        הבעיה היא לא העובדה שהגדירו את כותבת המאמר כ”פמיניסטית רדיקלית”. הבעיה היא בהניתוח גרוע. הוא לא משכנע, הוא לא קונסיסטנטי ובעיקר הוא מתבכיין במקום הלא נכון. לא כל זוית שונה היא זוית יפה. ברזל זוית למשל היא זוית לא יפה. לטעמי.
        הכותבת חטאה במאמר הראשון בפשטנות, פולמסנות, שטחיות ובעיקר בפלצנות יתר.
        מתי יישמע הקול הנשי האותנטי וכו’. נו באמת. שוברת הלבבות (מעניין של מי. לא אל תעני, זה לא ברצינות) גרמה לי להסכים כמעט עם הלוכד. זמנים חדשים, זמירות צורמות.
        ארנק שווה נרתיק שווה וגינה.
        מעניין אם אלמודובר היה חושה שמדברים על הסרט שלו.
        הסרט עצמו, אגב, למי שמתעניין, מדהים, מעורר השראה, רגיש, מעניין ואסתטי. בקיצור: אלמודובר.
        פעם היינו הולכים לסרט, היה קסם. היום במקום צ’פלין אנחנו מקבלים ג’רלדין. והיא לא ישנה. היא מפליצה!

        • אינדי_גו על-לא-דבר

          וטעמך הוא היחיד הקובע.
          להתווכח איתך אין לי כוונה, כי אתה לא יודע לעשות את זה ענייני ומכובד הרי.

          כן, אלמודובר הוא נפלא. “הכל אודות אמא” היה בעיני כל מה שאמרת על “דבר אליה”. “דבר אליה”, כמו שכתבתי, דיבר אלי פחות. ניסיתי להבין למה. מי שנגוע בפשטנות, בשטחיות, ובעיקר, ביהירות, הוא אתה. הפרשנות של ארנק–חדר–נרתיק הראשונה היתה דוקא של גבר, יליד המאה הקודמת. קראו לו פרויד. אצל אלמודובר, כמו אצל יוצרים רבים אחרים בני המאה הזו, עדיין מהדהדים את פרויד עצמו וכן את הדור הראשון של היוצרים שהושפע ממנו רבות, הן באמנות הפלסטית, והן בקולנוע.

          אבל דבר אחד – בעניין הקול הנשי ובעניין היכולת ליצור: בספרות, למשל, כבר נשמע הקול הזה בעוצמה וביופי כבר מזה כמה שנים טובות. מנחם בן, בדרך כל איש מרגיז, שפה ושם יש לו קליעות מדויקות, כתב על זה משהו נכון השבוע. לך תקרא.
          הספרות היא יצירה של יחיד. קל יותר “לפרוץ” בה. בימוי קולנוע הוא גם עניין של ניהול צוות ושל הטלת סמכות, למשל, ולכן כרוכים בו יותר גורמים שעלולים לעכב, נניח, לאו דוקא נשים, אלא בכלל אנשים ביישנים ומופנמים, שקשה להם עם הענין הזה.

          • אינדי_גו על-לא-דבר

            נחשפה האמת המביכה: אני עדיין חיה במאה העשרים.
            להוסיף מאה אחת לחשבון, בבקשה.

          • אחד אלוהינו

            את המשפט: הגיע הזמן שיישמע הקול הנשי הותנטי… וכו’ כתבה שוברת הלבבות. אבל העובדה שאת קוראת לא מחייבת שאת גם מבינה את הנקרא. אצלי המשפט הופיע כסרקזם. פאתטית בעיני העובדה שהיא כתבה את זה כהסכמה וכתלונה על כך ש”נתנו” לאלמודובר לעשות סרט ובכך הצטרפו למניפולציה הפטריאכלית ול”הנצחת השובניזם הרגיש”. באמת איך “נתנו” לו. אה? אגב, מכיוון שנסחפת אחריה, מי אלה ה”הם” ש”נתנו” לו ומונעים על ידי כך (כנראה) מהקול הנשי האותנטי לומר את דברו.
            יש נשים כותבות ויש כתיבה “נשית” – לא צריך להיות מנחם בן כדי להבין את זה. לנשים האלה לא “נתנו” לכתוב. הן כתבו. כמו אלמודובר. הצורך שלך להדגיש את זה רק מוכיח שלא הבנת דבר, בדיוק כפי שברור שלא הבנת את האמירה: ארנק – וגינה. העובדה שהמילה נרתיק בעברית היא שם נוסף לוגינה, לא הופכת כל ארנק לכושלאמא שלו. לפעמים גברת מכובדת שמנהלת דיונים כראוי, לפעמים, כן, אני מודה רק לפעמים (או שמא עלי ללחזק ולומר לעתים מאד רחוקות) ארנק הוא רק ארנק. למרות הסמליות הפרודיאנית. זה פאתטי בעיני לחפש סמלים בכל מחיר, גם כאשר הם לא שם.
            אבל הרי הסכמת שהכל מניפולציה של “ההם” ש”נתנו” לאלמודובר אז למה באמת לסבך אתך עם עובדות פשוטות יותר.

            • לא מצאתי בדבריה של לורה אפילו רמז קל
              לטרוניה שנתנו לאלמודובר לעשות סרט לא פמיניסטי
              היא כותבת במפורש שהסרט טוב ואלמודובר גאוני

        • אלמוני

          אם אתה לא מבין שבהקבלה ארנק-נרתיק-וגינה מדובר במטאפורות ספרותיות-קולנועיות, מהסוג שמתרחש אינסוף פעמים ביצירות ובביקורות על יצירות, אתה בסך הכל חושף את בורותך המביכה בספרות/ קולנוע / תרבות. לפיכך, אתה האחרון שיכול לבקר את הביקורת על הסרט.

          • אחד אלוהינו

            לפעמים ארנק הוא סתם ארנק. לא תמיד ארנק פירושו נרתיק ומסמל וגינה. אבל בעצם לך תדע. אולי בעצם כל יום כשאני מפשפש בארנק, אני פשוט (באופן מחריד) חושף את צנעת הפרט שלו וחמור מכך, ללא קבלת רשות מראש ובכתב.
            מעתה אמור: לא רק בור וחסר תרבות אני אלא גם פשפשן כוס פומבי.
            שכנעת אותי, מזל שיש יום כיפור.

            • סתם אישה

              ראשית כל אני חייבת להתוודות, בכל הנוגע לקולנוע אני די שטחית וחד מממדית. אני אעדיף כל יום ובכל שעה מיטריקס, זכרון גורלי, דו”ח מיוחד וכדומה על פני הכל אודות אמא או דבר אליה וזו הסיבה שלא צפיתי בסרט הנ”ל. שוב, מכיוון שלא צפיתי בסרט אין לי כוונה להעביר ביקרות כזו או אחרת על המאמר, אבל על שני דברים אני חייבת להגיב: נחש ונרתיק – שני סמלי ג’נדר פרוידייאנים מובהקים! אפילו פרויד בעצמו אמר – לפעמים סיגר הוא רק סיגר. אבל נדמה לי שבמקרה הזה הנרתיק הוא לא רק נרתיק וכנ”ל לא הנחש – הצירוף של שני הסמלים הללו יחדיו פשוט נראה לא מקרי.
              בנוגע לכך שנשים לא מביימות כי לא נותנים להן – דווא ממש לאחרונה קראתי מאמר בהארץ שלמרות שהוליווד חוזרת לשמרנות של פעם וכמעט שלא נעשו סרטים ע”י במאיות נשים. אתה וגורי ועוד כמה כוככבים שהגיבו שם למעלה לא יכולים להתמם, זה לא פשוט להשתחל לקליקות הגבריות המסורתיות וזו גם הסיבה שאין הרבה חברות כנסת או שרות בממשלה, רוב התפקידים הבחירים הם “מועדונים סגורים לבנים בלבד”

      • עוד אחת שמחלקת הוראות איך מותר ואסור להגיב פה…
        אם לא נראות לך התגובות כאן, גב’ איילה בר, האופציה היחידה שלך היא לחפש לך כרי מרעה אחרים. לא נראה לי שמישהו ייתן לך לקבוע מהו דיון אינטיליגנטי, ואיזה רדידות מותר להביא לפה.
        ולעניינינו, סוציולוג לא עושה שיפוט ערכי, בניגוד לכותבי(ות) המאמרים פה שאומרים – יש מיעוט של נשים במוקדי כוח, וזה רע. אני לא אכנס לדיון אם זה רע או טוב, אבל כמה שלא תסובבי את זה, יש פה אמירה פמיניסטית.

  9. לוכד

    למה נשים נסחפות אחר הדמגוגיה של הפמיניזם הרדיקאלי ומגדרות עצמן בתוך גטו נשי (אמירה נשית, כתיבה נשית וכו’). הרי הדבר הזה רק גורם נזק בכך שהוא מרתיע את הגברים מלבחון את הכתיבה ככתיבה ואת האמירה כאמירה.

    האופנתיות הזו של סיבוך הפשוט די מתחילה לשעמם אותי. זה מזכיר לי את שיעורי הספרות בתיכון שבו המורה ניתחה ספר או שיר שקראתי לפני תחילת השנה, הראתה כל מיני סימבוליקות שרק השד יודע איזה מוח קודח המציא אותן, ונתנה לי להבין שאם אני לא אכתוב בדיוק את מה שהיא רוצה, משהו שלא התחברתי אליו בכלל, ציוני יהיה לא מן המשופרים.

    • אריאלה

      גברים שכל ביטוי של כח נשי מפחיד אותם. אפשר לקרוא את המאמר הזה גם בלי למצוא בו שנאת גברים, מה שאני למשל, לא מצאתי, תלוי, כמובן, מה מחפשים, ומה שמחפשים, בדרך כלל מוצאים.

      • לוכד

        עם פלנלית על העיניים. אחרת אני לא יכול להסביר את חוסר יכולתך (או יותר נכון חוסר רצונך) לראות כאן משהו שהוא ברי לכל בר דעת.

      • ארבינקא

        ביחס למאמר הזה. אמנם הניתוח נראה לי מקושקש לגמרי, אבל זכותה של כל אחת לדעה משלה.
        אולם נראה שהכותבת חוטפת ריקושטים בגלל המאמר הקודם שלה, שבהחלט היה מאמר שוביניסטי נשי (לא צריך לקרוא פמיניזם לכל הטחה אנטי-גבריץ!), בגלל שהיא התיימרה ללמדנו, על סמך הסרט הנ”ל (שלא ראיתי, ולכן אני מנוע מלחוות דעה עליו), לא רק מה הבמאי חושב, אלא מה ה”גברים” חושבים, וכיצד הגבר ה”רגיש” הוא בעצם מפלצת שוביניסטית מן הזן הגרוע ביותר, וכבונוס היא התעקשה לקטלג את כל ה’גברים’ לתוך מודלים קשיחים, בהפגנה נאה של שוביניזם, הכללות ודעות קדומות (שמתי לב שיש “לעיתים”; שמתי לב גם לטון המטיף ולכך שזה מס שפתיים). ההתקפות עליה עכשיו, נדמה לי, מתחילות מהמאמר הראשון שלה, לא מהנוכחי.
        לא שאני מת על הסגנון, אבל זה כבר עניין אחר.

        • אם לא ראית את הסרט איך אתה מתימר להתיחס לניתוח כקישקוש?
          לגבי המאמר הקודם לא מצאתי שום התימרות ללמד
          אלא דוגמא ספציפית מאוד ואם הית רואה את הסרט
          אולי היית אפילו מבין את הסיבה לתגובה

          • ארבינקא

            מצד שני, אני מגדיר כקשקוש אוטומטי כל ניתוח שיכליל הכללות חברתיות ומגדרת גורפות על סמך יציר דמיון של אדם אחד.
            ייתכן בהחלט שהסרט מייצג גישה שוביניסטית; לרגע לא אמרתי שלא. זה לא סותר את מה שאמרתי לעיל לגבי הניתוח.
            לא מצאת שום התיימרות ללמד? נו, באמת. זה לא רציני.
            “חשבתן שהגבר הרגיש הוא מציאה גדולה? […] ובכן, בנות, סרטו החדש של אלמודובר חושף….”. זו לא הטפה?
            ואם היית קוראת את התגובה שלי, אולי אפילו היית מבינה את הסיבה שלה.

      • כן אריאלה, ואפשר לראות את הסרט של אלמודובר כשוביניסטי, מה שאני למשל לא מצאתי.
        “תלוי, כמובן, מה מחפשים, ומה שמחפשים, בדרך כלל מוצאים.”

        • אריאלה

          שוביניזם או שנאת גברים או שנאת נשים. בבקשה לא להכניס לי לפה מילים שלא אמרתי, מספיקות המילים שאני כן אומרת .

  10. אני אני ורק אני

    תפסיקו כבר לזבל ת’שכל, הקריאה של מאבקי הכח האישיים והכ”כ טיפשיים שמוסווים פה שוב ושוב כדיונים אינטיליגנטיים, פשוט מעייפת ומרדימה, כבר עדיף לצפות בשתי תרנגולות מתקוטטות או לחילופין שתי סבתות משחקות ברידג’.
    ההתכסחויות האלו לא עושות לאף אחד טוב, במיוחד לא לתדמיתכם הפלצנית בבננות, אז די עם הדאווינים.
    שנה טובה לכוווללם..

  11. גד גד

    מאמר זה על הקול הנשי טומן בחובו נקודת מבט מעניינת ומשכנעת בהרבה מאשר במאמר הראשון (כמעט השתכנעתי שאני חייב לעצמי נרתיק נישא אישי משלי :))))

    התסריט אמנם מרדים את קולה הקונבציונלי של האשה, כפי שכולנו מכירים , או חפצים לראות בוואריציות שונות, אבל -מרינדה יקרה – אסור להעלים עין מהעובדה שמדובר בסיפור / ביצירה
    מחוברת לקונטקסט מסוים. אי אפשר לצפות לאיזונים פוליטקל-קורקטים ביצירה – כל אינה מגוייסת
    מטעם ,,, וניתוחך המרענן והמקורי , בקונטקסט של ניתוח הזיקה בין אמנות-חברה-פולטיקה, מאבד את מאפייניו האנלטיים, משום הקונטקסט של הבמה הזאת.

    מה שמדאיג אותי קולקטיבית, ולא אישית, הוא “התסריט” התרבותי רחב היריעה , שמחוץ לאולם הקולנוע, שמרדים את החברה האנושית כולה ,,, ( אבל זה כבר שייך לבמה אחרת :))))

    • יוכבד שמחה

      סוף סוף תגובה גברית עניינית! כל הכבוד לך:-)

    • מירנדה

      …לגבי הנרתיק לפחות אני מקווה.
      אינני מצפה מיצירה להיות פוליטקלי קורקט. הסרט של אלמודובר נפלא. לא הייתי משנה בו דבר. לא הייתי מצפה שיהיה אחרת. ואין לי שום רצון שאלמודובר יעשה /יחשוב כמוני.
      למיטב הבנתי צורת הביקורת שלי ראויה ונפוצה בדיסיפלינות רבות כגון לימודי קולנוע, תאטרון ספרות ואפילו פסיכולוגיה.
      הסיבה לכך היא שיצירות אומנות מהוות שיקוף למציאות ודרך להסתכל וללמוד על עצמנו.
      העובדה שיש לנו גישה ליצירה כיחידה אחת (עם התחלה, אמצע וסוף) מאפשרת ניתוח מעמיק של הרבדים הגלויים והסמויים שבה. כל יצירה יכולה להוות גשר להבנת תהליכים שמתרחשים במציאות בה היא נכתבה, בפרט ותכנים אנושיים אופיניים, בכלל.
      כאשר יצירה עוסקת באופן כה בולט ביחסי גבר–אשה טבעי שנרצה לבחון את האמירה המסתתרת מאחורי הדרמה והדמויות.
      מאחר ו”התסריט” של החיים עצמם מושפע חזרה מאלמנטים תרבותיים כגון סרטים, ספרים, תמונות ועוד חשוב להיות עירניים למסר הסמוי שחוזר אלינו מיצירות.

      וזאת כדי להתעורר בחיים ולשאול את עצמנו באיזה תסריט אנחנו נמצאות, מי יצר את התסריט ואיזה תסריט חלופי יאפשר לנו לחיות בזוגיות מאושרת. אני לא רוצה ולא יכולה לשנות את סרטו של אלמודובר — אבל בהחלט אשמח לשנות את כמה התסריטים שהחברה שבה אני חיה הכתיבה לי כשלא הייתי ערה.

      כיף לשמוע אותך
      מירנדה

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *