סיפור בהמשכים: "עד אותה שיחת טלפון היא הייתה בטוחה שהכל בסדר, כל כך בטוחה שזה הכעיס"

סוף סיפור

"זה לא שכבר אין אהבה. יש, והרבה. אבל משהו חסר." אני מנסה להסביר לצוקי, ובדרך גם לעצמי. "מה חסר לך?" הוא שואל את הדבר שהכי קשה לענות עליו. אני מגמגם לו ש"קשה לתאר את זה במילים," ו"זה משהו שאתה מרגיש. או, יותר נכון, מרגיש פחות." ואז הוא נותן לי את ההסבר המושלם: "אתה מסתכל עליה ולא מרגיש שזה לנצח?" זה מדהים איך לפעמים הוא יכול לבטא במילים את מה שאני מרגיש, אבל לא מצליח לחבר למשפט. בטח יום אחד אני אגלה שהוא בעצם חבר דמיוני, מעין alter ego תת-מודע שלי.

אבל איך זה יכול להיות? איך אפשר לאהוב מישהי, להסתדר איתה, ובכל זאת להרגיש שאתה רוצה משהו אחר? בערך כל החברים אמרו לי שאני סתם חסר ביטחון, שאני גבר מתוסבך, שאני לא יודע לזהות דבר טוב כשהוא נמצא מולי, שאני כמו כל הגברים סתם רוצה לזיין עוד בחורות, שאני מפחד ממחויבות ושאני פשוט אידיוט. לכולם עניתי את אותה תשובה: אני all of the above, ועוד. זאת הבעיה ביחסים יפים – הם יפים גם מבחוץ. כל כך יפים, שאף אחד לא מאמין שמשהו יכול להיות לא בסדר, או לחילופין – שמשהו בטוח לא בסדר.

לבסוף הגיעה פליטת הפה. היינו באמצע תקופת בחינות, ונשבעתי לעצמי שאני לא מעלה את הנושא עד שיעבור הלחץ ונסיים את התואר. כלפי חוץ הכל היה כרגיל: יציאות, סקס, ארוחות רומנטיות, אפילו ההומור הציני שתמיד אפיין את הקשר שלנו לא התפוגג אפילו במעט. וכל אותו הזמן המחשבות התרוצצו בראש, הציקו, גרמו לפקפוק בכל צעד ובכל מילה. עד אותה שיחת טלפון היא הייתה בטוחה שהכל בסדר, כל כך בטוחה שזה הכעיס. דיברנו על זוג חברים שלה ועל הבעיות בקשר שלהם (נושא שיחה פופולרי בקרב זוגות), כשפתאום זרקתי משהו על הבעיות שלנו, מעין קונטרה לזחיחות שלה. כאילו רציתי לשאול, "מאיפה הביטחון הזה שאצלנו הכל בסדר?" דממה השתררה על הקו, וצעקה החרידה את מוחי: "א י ד י ו ט!!! למה פתחת את הפה הגדול שלך?!!"

"יש לנו בעיות?" עלה קול חלש מהצד השני. אחרי שתי דקות של שתיקה, אספתי את עצמי מהרצפה והתחלתי לגמגם ש"זה בעצם לא ממש בעיה אלא סתם הרגשה כזאת, וזה בגלל הלחץ של הבחינות ושחגגנו שנה ביחד ו…" שוב שקט ורק בכי חנוק נשמע ברקע, וכל מה שאני רוצה זה להיות לידה ולחבק אותה, ולתפוס את הטמבל שגרם לה לבכות ולפוצץ אותו במכות.

אחרי שיחה ארוכה בטלפון ועוד אחת פנים אל פנים, סיכמנו שהכל בסדר ושנדבר על זה אחרי הבחינות. אז התחילה העמדת הפנים הגדולה בהיסטוריה. במשך חודש היא ניסתה להתנהג כאילו כלום לא קרה, ואני ניסיתי להיות רומנטי ואוהב יותר מבכל השנה ביחד. ליצוק טיח לסדק שיצרתי בקשר שלנו. זה היה עניין של זמן עד שהכל יתפוצץ, ושנינו ידענו את זה, רק לא ידענו מתי.


חלק 1 מתוך 4

תגובות

  1. מעריצה

    איך אתה תמיד יודע לרגש. ממש נגעת לי פה במשהו.
    תמשיך ככה. מחכה לקרוא את ההמשך…

  2. אתה ממש מוכשר!
    יש המשך, כן?!

  3. שיר ליברמן

    מדהים, אני מחכה בקוצר רוח לחלק הבא ביצירה.
    התחברתי מאוד לצורך של הדמות הראשית להמשיך לחפש, תמיד להמשיך לחפש משהו נוסף.
    ושהוא חושף את זה אולי בשביל להרגיש את המשהו הנוסף, הוא מאבד הכל ואת זה עוד נראה אני מניחה. מדהים.

    שיר

  4. גינת

    איזה מוזר… לבנים יש רגשות….? אני קצת סקפטית וחושבת שאתה רוצה שנאהב אותך למרות שאתה לא בסדר..
    ואתה יודע את זה!! למה אתה מבזבז לה את הזמן?
    בזמן שאתה מתלבט אם הקשר יחזיק עוד שנה היא מפספסת את אהבת חייה שרוצה אותה לנצח..

  5. ממש עצוב. למרות שרובנו היינו שם, משני הכיוונים, כל סיפור לגופו מחמיץ את הלב.
    לא יעזור מה שכולם אומרים- היא/הוא יכולים להיות מדליקים,מדהימים- בדיוק הפרופיל שייחלנו לעצמנו, ומשהו שם לא עושה לנו את זה. ייתכן- קרה, יקרה – עד שנגיע לנסיך/כה.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *