הרי תמיד, כשפתאום משהו מזכיר לי, אני מבינה שבלי הָמָשהו הזה לגמרי הייתי שוכחת, ואז אני נבהלת נורא. וכשאני מחפשת את הדרך הכי מהירה הביתה, אני חושבת עליך. תוך כדי שאני מרחיבה את הצעדים ומזדרזת, אני חושבת עליך מאד

סיבוב שני

אם אתה הייתָ אתי בסיבובים האלה שאני עושה באמצע היום, כשאני אמורה להיות בדרך מהעבודה, בדרך לקניות, או אפילו כשאני מאחרת לקחת את יותם מהגן, בטח היית נבהל. שלא נדבר על הסיבובים שאני עושה בלילות, אמנם רק לעיתים רחוקות, ותמיד כשאתה כבר ישן היטב, ורוק מתוק קצת נוזל מהפה המתפנק שלך אל הכרית.
אולי דווקא לא היית נבהל, אלא צוחק לי. או דווקא מתפעל. איך אני יכולה לדעת מה היתה יכולה להיות התגובה שלך כשהיית רואה בפעם הראשונה איך אני כשאני בלעדיך.
בסיבובים האלה היית רואה, למשל, איך אני מתבלבלת. מתבלבלת אפילו מהמכוניות שעל הכביש. אני בודקת: האם הן מאיטות כדי להסתכל איך אני שוכבת כך, שרועה על המדרכה שלימינן, או פשוט כדי להישמע לפסי ההאטה שלפניהן? כשאני מפסיקה את המחקר הזה וקמה משם סוף סוף, אני הולכת ומלטפת את הגדר שלידי, לפעמים עם מקל קטן שחובט בה ומשמיע רעש, כמו בסרט, אבל גם עם היד זה טוב,
כי אחר כך, כשמָשהו יזכיר לי שאתה ויותם קיימים על פני האדמה הזאת, ושבטח כבר התקשרת למשרד ואמרו לך שיצאתי לפני שעתיים – אני אחזור אליכם הביתה, והיד המלוכלכת מהגדר תוכל להתאים לסיפור שלי על הפנצ’ר שהיה. אבל כל זה בתנאי שמשהו יזכיר לי אתכם.
כי אולי, יום אחד, שום דבר לא יזכיר, ואני אמשיך ככה.
הרי תמיד, כשפתאום משהו מזכיר לי, אני מבינה שבלי הָמָשהו הזה לגמרי הייתי שוכחת, ואז אני נבהלת נורא. וכשאני מחפשת את הדרך הכי מהירה הביתה, אני חושבת עליך. תוך כדי שאני מרחיבה את הצעדים ומזדרזת, אני חושבת עליך מאד. מה היה אם היית איתי כאן, נגיד בסיבוב הזה. איך פתאום היו מתחלפים התפקידים בינינו: הפעם אני הייתי זו ששותקת, זאת שנעצרת בלי הסבר מול מה שבא לי, מול מה שמושך, ומהמהמת מדי פעם בתגובה למאמצים שלך לעניין אותי. אחת לכמה שניות גם אתה היית משתתק, נובר אחרי משהו מדהים במיוחד שיקסים ויוציא אותי משלוותי. אולי הייתי נענית ומרחמת עליך; כמה שאני מכירה את ההשתדלות הזאת! אבל סביר יותר שבכלל לא הייתי מצליחה להבחין בך. הרי אתה ויותם אפילו לא עוברים לי בראש, אפילו לא במחשבת ‘הלוואי והייתם אתי’ כשאני עוצרת מול משהו יפה במיוחד.
מכונית יפה במיוחד, ענתיקה כזו, שמורה היטב, עוצרת עשרים מטרים לפני. המון רעש, צעירים, כנראה. כבר כמעט החשיך, אולי יוצאים לבילוי.
הצעדים שלי גדולים ומפושקים, אני מקשיבה לקול נקישת הנעליים במדרכה, ומסתכלת על הצל שלי, המשתנה כל הזמן, מתעוות מתחת לפנסי הרחוב. רגע אני צל ארוך וצר ורגע צל-תינוקת שמנמנה, מדדה.
שורקים לי מהמכונית. בצעקות בוטות הם מזמינים אותי לבוא. אני לא מוותרת להם, ובלי לשנות את קצב ההליכה פוסעת ישר אליהם ונכנסת. הם מופתעים. מצחקקים. “אז איך קוראים לך?”, זה הבחור שנדחק לשמאלי. “נעמה”, אני מחליטה. המכונית העתיקה מתניעה. היא לוקחת אותי אִתם.

אני יושבת ביניהם. אנחנו שורה על קצה גג-בניין בקצה יבשת. אנחנו יושבים זה לצד זה, בגובה ארבע קומות, מנופפים ברגליים מעל לים. הגלים תחתינו מלחכים את הבטון ברחש עדין. הים שקט, וכך גם האנשים בשורה שלי. אני אוהבת אותם. הם בכלל לא מדברים, רק מסתכלים אל הים. ומה עושה הים? ים. אני קמה והולכת לצדו השני של הגג. אין שם כלום, רק אוויר ועליו כמה קישקושים ילדותיים בטוש שחור עבה. יותם. אני צריכה לחזור. אני פונה לעבר סולם החירום. מפחיד לרדת, גבוה. הם מסתכלים בי. הם ניגשים אלי, מחזיקים בי ומפשיטים אותי, כל הארבעה, בנים ובנות. אני תלויה ביניהם באוויר, כל אחד אוחז ביד או ברגל, פני אל השמים. אני בוכה מרוב גירוי מיני. הם משליכים אותי בתנופה מן הבניין. עצוב לי. זאת אני שעושה את כל הרעש זה?
כשנחתתי למטה חשבתי אותנו נכנסים ויוצאים לחדרים הצבעוניים. בחדר האדום ישבו, כמובן, זונות, בחדר הכחול עפו דגים ובירוק חיששו. בחדר הלבן היה שולחן מכוסה במפה חגיגית ועליה סט כלים עדינים לשניים ושני גביעי זכוכית. השולחן צף בשקט על מים רדודים, והכסאות המחוברים אליו היו ריקים.
הכל היה צפוי. היית יכול להיות קרוב לניחוש עוד לפני שפתחת את הדלתות. אני מניחה שהיית. אני, בכל אופן, ניחשתי. בכל פעם ששוב גיליתי שניחשתי נכון הרגשתי איזו הקלה זעירה, כמו להזיז איבר, למתוח, אחרי דקות ארוכות באותה תנוחה.

האל הטוב שנא אותנו מאד, לכן ציווה לנו את השינה, להפריד בינינו שוב שוב. ואולי היה זה האל הרע, אלא שאהב אותנו כל כך, ואיפשר לי לנסות להיפרד ממך בשנתי כי ידע שבעצמי אינני יכולה.
כך או כך, לא הכיר אותי האל מספיק. גם בשנתי לא יכולתי להיפרד. הנה, אני נוגעת בלחיי הרטובות. בכיתי בשנתי מרוב גירוי מיני חסר מוצא ומתסכל. כמו ילדה עייפה מאד שמתרגזת על צעצוע ולא יודעת מאיפה בא הבכי. הגדולים אומרים לה: “או, את כבר עייפה. בואי נשכיב אותך לישון.” מישהו צריך לומר לי: “או, את כבר לא יכולה יותר. בואי ניגע בך.”
בכיתי בשנתי כי לא הרגשתי שדווקא כן נגעת בי, שהיד השמאלית שלך נמעכת, חסרת דם, מתחת לגב שלי, ושידך הימנית שמוטה על בטני. גם אתה לא מרגיש בשנתך את המגע בינינו, אז מדוע אינך בוכה. הרי אני בכיתי בשנתי
ובשנתי גם ילדתי לנו את יותם,
שיצדיק את המחוייבות שלי כלפיך, את השיבה שלי אליך בסוף כל הסיבובים.

על הכותבת תמר וייס

נולדה ב-1975 ברמת גן. סופרת, עורכת ותסריטאית. ספר הביכורים שלה "שטח מת" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2000, ומאז ראו אור "המיתולוגיה הבבלית" ב"מפה", וספר הילדים "איננה בוחרת מלך - סיפור שומרי עתיק" ב"כתר".

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *