סיפור יבש

גשם מלוכסן כל הלילה. ניתך, נשפך, היכה בגגון הפח של המרפסת. החריש-אוזניים. זלעפות תל-אביבי. את הביוב של העיר הפנו היום לים. מחשש לקריסת המערכת. את תושבי פרדס דקעה חילצו בסירות של חיל הים. ושל פיקוד העורף. הקריינית כמעט נלהבת. יפו טובעת, פקקים באיילון, ילד בן שלוש נסחף.
פתאום אני נזכרת בך. כמה זמן לא חשבתי עלייך? מיהרת לרוקן את אחד הדליים. היו לנו שניים. אחד בחדר-השינה ואחד במטבח. זרזיף קל, לא רציני. מאז הוצאנו אלף ומאתיים שקל על איטום הגג, ונרגענו. הגשמים הפסיקו לחדור, עברנו חורף אחד יבש, מוגן, למדנו להעלים אוזן משאון הגשם. וגם עכשיו, למרות המתך, חזק ואלים, הכל בסדר כאן בפנים, חם ויבש. אבל אז עוד היו כמה נקודות תורפה, טפטופים, ואת פחדת שאם לא נאסוף את הטיפות הכל יישטף, רהיטים ישוטו, נטבע, ולא הבנת למה אני עומדת במרפסת, כמו שאני עומדת עכשיו, ומסתכלת החוצה. אמרת שיש דליים לרוקן. יש רטיבות לייבש. אמרת שאני צריכה להזיז את התחת. עכשיו צריך להציל את עצמנו. הגג מטפטף. אני זוכרת אותך. נמרצת. נחושה. עושה דברים. מזיזה מרימה מרוקנת מנגבת מנערת סוחטת. מייבשת. שלולית ענקית נשארה על הכביש מהלילה. מכונית עומדת באמצע השלולית. צינור הפליטה מעלה אדים. דלת הנהג נפתחת וראש של אשה צעירה רוכן החוצה. זאת החברה החדשה שלי. את לא מכירה. גם אני לא לגמרי מכירה. זה חדש. זה הדבר הבא. היא אומרת משהו לשכנה קצוצת השיער, שמחזיקה רצועה של כלב ביד. הכלב עומד על המדרכה ונובח על השלולית. שלושה גברים יוצאים מהחנות, אומדים את המצב. מותק, תשחררי את ההאמברקס, צועק אחד. הם עוברים אל מאחורי המכונית, עומדים בתוך השלולית ודוחפים. הם נלהבים. הכלב נובח על המים. השכנה מחברת אליו את הרצועה. המכונית יוצאת מהשלולית ונעמדת בצד. חברה שלי יוצאת ממנה. היא נאה. תמירה. גולף שחור על מכנסי בד שחורים. שיער שחור ארוך. היא נרגשת. תודה, תודה, היא אומרת. מוציאה פלאפון מהתיק. מתקשרת. אני אומרת לה שאני יורדת. חמש דקות. אני נזכרת ברגע ההוא. ביקשת ממני לזוז קצת. היו לך ביד מגב וסמרטוט. זזתי. את משכת מים ממני והלאה. אמרת לי שאני לא נוקפת אצבע. אמרת לי שנמאס לך לדאוג לכל בבית הזה. הטלפון צלצל ואת השענת אלי את המגב. מיהרת לענות. נעמדת עם הגב אלי. דיברת בשקט. התקשיתי לשמוע מה את אומרת. סוככת על הטלפון. התכנסת אליו. הורדת את השפופרת די מהר. שאלתי, מי זאת. אמרת, לא חשוב. השענתי את המגב אל החלון של המרפסת. ידעתי שעדיף שלא אסתכל עלייך. את לא יפה כשאת משקרת ומסמיקה. אני מסתכלת על חברה שלי. היא נשענת אל המכונית. היא מחכה לי. אני תוהה כמה רחוק נגיע עם המכונית הזאת. אני תוהה אם המנוע כבר יבש. אני תוהה כמה זמן נחזיק מעמד. היא נראית רצינית. השיער שלה חלק וארוך ושחור. בתוך-תוכה היא עליזה ועולצת לקראתי. זה די ברור. המגב על החלון של המכונית שלה מנופף לשלום במרץ. כמו זנב של כלב נרגש. אני זוכרת. ישבנו ואכלנו ארוחת-ערב. כבר היה קיץ. המאוורר העיף את המפיות והעמדנו עליהן כוסות, שינוחו. את בישלת. תאילנדי. פירות ים. חריף. בירה אסאהי יבשה. אמרת, טוב, צריך לדבר. אמרת לי שזו לא את, זו אני. אמרת שזו שאז התקשרה היא לא קשורה. אמרת שהגיע הזמן שאפסיק לשאול עליה. כי אמרת לי אלף פעם. היא לא חשובה. אמרת שאני לא מחזירה לך שמחה. אמרת שנמאס לך להיות אחראית על השמחה בבית הזה. כי לא מספיק אדם שמח אחד בבית. צריך שתיים. אמרת שאני מרוכזת בעצמי. אמרת שאני מתכנסת לתוך עצמי ומתחפרת בי. אמרת שאני מפרה לך את השמחה. אמרת שאת רוצה ללכת.
אני גורבת גרביים, נועלת נעליים. לוקחת מעיל ומפתחות. אני זוכרת אותך, מנענעת את הראש שלך, לאחר ייאוש. הרמת ידיים. ויתרת. אספת את הכלים והנחת בכיור ונענעת את הראש שלך. הלכת והשארת את הדלת פתוחה. רוח חמה הדפה אותה וטרקה. הרחובות נשטפו, תל-אביב נקייה היום. מישהו צריך לשוטט בה, לדרוך בה, לראות אותה, ללכת בה במהירות. את יודעת, עכשיו אני חושבת, זה לא היה צריך להיגמר כל-כך מהר. יכולת להישאר. לפעמים הצחקתי אותך, אבל את בטח לא זוכרת. לפעמים זיינתי אותך, ביד ובלשון, ואת גנחת ונאנחת ובכית וחיבקת אותי חזק כי משהו בך בפנים השתחרר, ועלה וגאה, וחשבת שמגיעה לי תודה. זה בסדר. אני לא כועסת. אני לא עצובה. אני לא מקנאה. אני לא שמחה. אני יבשה. הכל התייבש. ככה זה. אין מה לעשות. אני לא יודעת מה לעשות. את לא נשארת. זו זכותך. את הלכת. וגם אני, מה הטעם שאשאר? אני הולכת. החברה החדשה שלי מחכה לי ברחוב עם מכונית שנתקעה בשלולית. אלך איתה. אציע לה להתגלגל אתי אל הים. אולי נוכל עוד לזהות גלים של סחי מתנפצים על החוף.


“פיקניק”, ארנה קזין. עורכת: דנה אולמרט. הקיבוץ המאוחד 2006

תגובות

  1. רותה

    פיוטי ומלנכולי מבלי להיות כבד.

  2. עצוב ויפה 🙂

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *