ימים טובים הם ימים שבהכרח טוב לך? איך מתמודדים עם הסלט פירות הזה של הנפש? ובגיל שלושים אפשר עוד לשנות את הטעם? נמרוד לורא מהרהר

סלט פירות

יום טוב מבחינתי זה יום שיש בו הכל. יום שמהווה מן תקציר של חיים שלמים. מרגע הלידה בו אתה מנסה בכוח לפתוח את העיניים, מנסה לנקות מהם את נוזלי רחם השינה של הלילה,
דרך הבכי שמלווה את הסטירה על הטוסיק כשאתה הפוך לחלוטין, עם הרגליים למעלה בכדי לפתוח נתיב לאוויר, לנשימה הראשונה, לסיגריה הראשונה, ועד הרגע בו אתה דועך לך לתוך השינה של הלילה שיבוא. יום שמצליח לכלול במערכת אחת ויחידה של קצת פחות מעשרים וארבע שעות את כל קשת הרגשות והמחשבות שחיים שלמים מכילים.

אנשים בדרך כלל חושבים שימים טובים זה ימים שבהם אתה שמח, שבהם טוב לך. אבל זה הרי שטחי כל כך לקשר בקלות בין טוב כשם תואר לטוב כהרגשה של…טוב. חלק מהימים הכי טובים שלי, ימים שאני מקטלג אותם כטובים, ימים שבהם אני מרגיש חי, היו גם הימים הכי עצובים שחוויתי. כן, מבחינתי ההגדרה של יום טוב אומרת אך ורק דבר אחד- יום שבו אני חי.
יום שבו אני מצליח לא לפחד מהחיים, לא להסתתר, לא לברוח.
רגע, אבל גם זה הרי לא מדויק, כי ביום טוב צריך להיות גם חלק של פחד, קצת הסתתרות. הרי כבר אמרנו שאלו ימים שבהם אתה חווה את כל קשת האפשרויות, ממצה את כל מה שהחיים מוכנים לזמן לך. את הטוב. את הרע. ולצערי לפעמים גם את המכוער. ימים שהאופוריה מתבלבלת בהם עם המלנכוליה, שהצחוק מחפה על הבושה, החיוך מחליף את הפחד, שהבכי הוא מאושר, או מכאב, או מכאב האושר, אושר הכאב.

אנשים חושבים שזה הכל בראש. אני מתאר לעצמי שלאנשים שחושבים שזה הכל בראש יש יותר מדי דברים בראש. הרבה יותר מדי דברים. ראש מלא דברים לא ממש חשובים- תיאוריות, הארות, תורות חיים. ראש מלא שבדרך כלל בא על חשבון לב קצת ריק ובטן שמזמן שכחה שיש בה גם דברים קצת יותר משמעותיים מארוחת הערב של אתמול, דברים כמו פרפרים למשל.
והם בטוחים שזה הכל בראש. אני לא ממש מסכים. זה לא יכול להיות, זה חייב להיות משהו אחר. זוויות קוסמיות, קארמה, אנרגיות, תקראו לזה איך שאתם רוצים, לפי התיאוריה הניו-אייג’ית האחרונה שקלטתם בבית הקפה. אני רק קורא לזה חיים. צירופי מקרים שמובילים לדברים חדשים. חוויות שלא ציפיתם להן, חוויות שכן ציפיתם להן, ולא התקיימו. וכל מה שהרגשתם באותו הרגע, ורגע לפני, ורגע אחרי.

אלכוהול , סמים, רעש, שקט, ספרים, תה עם נענע, סקס, תסכול, אוכל, רעב למשהו, למישהו ושובע, כן, גם שובע (לא ננעל בעמדת האמן המיוסר). לכל אחת מהתחושות האלה יש מקום של כבוד בחיים שלנו, וביום טוב, הן כולן שם. ברבדים שונים, בכמויות שונות, אבל הן שם.
ואתה מרגיש את כולן ביחד, כי הרי הן לא ממש נעלמות ככה פתאום רגע אחרי שהן הכו בך. הן דוהות להן לאט לאט כמו בפייד אאוט של סרט ישן, ולוקח להן די הרבה זמן להיעלם לגמרי. לפחות לאמיתיות. לתחושות ששוטפות אותך לשניה ומעבירות צמרמורת בעמוד השדרה. הן עדיין שם כשהתחושה הבאה מגיעה, ולפעמים יש שיירים שמגיעים גם עד זאת הבאה, והבאה.
בסופו של דבר, אתה מוצף בהן. מכל המינים, בכל הדרגות, כמו סלט פירות אינסופי של הנפש.
אתה אף פעם לא יודע מה תמצא בכפית הבאה שתקבל, איזה טעמים יתערבבו לך בפה.

סלט פירות זה דבר מפחיד. טוב, לא סלט פירות ממש, למרות שהסלט פירות שאימא שלי מכינה בהחלט יכול להיות מפחיד לפעמים. לא, הסלט פירות הזה של הנפש. לקח לי הרבה מאוד שנים להתרגל אליו, לקבל אותו כשהוא מגיע, לקבל אותו כמו שהוא. בהתחלה אתה מתבלבל, אתה לא מבין. תחושות חדשות, מעורבבות בתחושות הרגילות שאתה סוחב אתך בבטן לכל מקום. וזה חדש, והטעם לא ברור, ואולי סתם יותר מדי טעמים ביחד. יותר מדי שילובים. יותר מדי אופציות לחשוב עליהן, ורצוי לא לחשוב בכלל.

ואתה מנסה להסתיר את הפחד מתחת מעטה של אלכוהול וסמים, וזה רק יותר גרוע. פה כבר לא צריך מטאפורות. פה זה די ברור. תאכלו קילו סלט פירות ותשטפו אותו עם חצי בקבוק טקילה, טוב לא יצא מזה. אבל יום אחד אתה מתעורר, רצוי בצהריים, כי הרי הבקרים הם לא מקום מתאים להבנות עמוקות על החיים. הבקרים הם משהו שנועד לסידורים, ורצוי סידורים שאתה לא ממש מעוניין להיות ער ומודע לזה שאתה בעצם מבצע. ואתה מתעורר. ומדליק סיגריה, נשבע להפסיק מחר, סוחב את עצמך לבית הקפה הקבוע, מזמין קפה הפוך ופתאום, לפני שהעיניים נפקחות לגמרי, מוצא את עצמך מחייך.

ואתה מבין שכן, גם בגיל שלושים אנשים משנים את הטעם. אנשים שלא אכלו קישואים כל החיים כי זה איכסה, ולא, מה פתאום, תיקח את זה מכאן מהר, אנשים שהיו בטוחים שהם פשוט לא אוהבים קישואים, פתאום טועמים קיש קישואים, שזה האימ-אמא של הקישואים, קיש קישואים, ואומרים ואללה. טוב, לא כולם אומרים ואללה. יש כאלה קצת יותר מתוחכמים, שאומרים: אהמ…האמנם… אבל זה בסך הכל הואללה של הפולנים, זה אותו הדבר. ופתאום הם אוהבים קישואים. ואני? אני פתאום גיליתי שאין מה לעשות, אני פשוט מת על סלט פירות.

על הכותבת נמרוד לורא

בטלן כרוני עם נטיה לגרפומניות שמנסה להעביר את תפיסת המציאות המעוותת שלו למילים, בתקווה שאולי הוא יבין אותה. נאו-רומנטיקן וציניקן בארון. בעל חיבה לעצי אשכוליות, אקליפטוסים ובתי קפה. מקווה למצוא את עצמו ולהכניס לו מכות. מחפש בנרות את אהבת חייו (אבל רק בשביל שתחזיר לו את הטישרט שהיא לקחה בבוקר)

תגובות

  1. טל עירוני

    מקסים ומדוייק.
    משום מה אני במצב רוח מפרגן לאחרונה ואני חייבת להודות שפשוט אהבתי ויותר מכל הופתעתי.
    לא אהבתי את הגישה הרומנטית לגבי המוזה במאמר הקודם והנה תארת את המציאות ותהליך ההתאהבות בה באמת בצורה הטובה ביותר. מחכה לקרוא עוד.

  2. עוד גבר

    שוב אני ראשון?

    בעניין המאמר, ויסלח לי הכותב
    נראה לי שלמישהו פה משעמם מדי
    וכנראה יש יותר מדי פנאי למחשבות כאלה…
    (שלא לדבר על שאר דברים פסולים
    כמו אלכוהול וסמים – מאיפה זה בא?)

    • עוד גבר

      איזה אני ראשון ואיזה נעליים? 🙂
      (עודף יהירות שלי 🙂

      אהה… כן… רציתי להוסיף שבעניין
      הקישואים אני די מזדהה איתך אבל
      בהיפוך “חץ הזמן”, אני הייתי רגיל
      לקישואים ועכשיו זה די לא מוצא חן
      בעיני…

      • נמרוד

        עוד גבר יקר

        אני מרגיש חובה מוסרית וחברתית למחות בעוז על נסיונך
        להכניס את הסמים והאלכוהול לקטגורית הדברים הפסולים,
        גם כך אנו ניתקלים בקושי להוציא אותם מרשימת הדברים האסורים ע”פ החוק היבש.

        דברים פסולים מבחינתי הם בורות, גזענות, צרות אופקים, שנאה וכן הלאה.

        סמים ואלכוהול הם בסה”כ חומרים אשר משנים את תפיסת המציאות שלנו.
        הם לא פותרים שום דבר, זה בטוח, ולפעמים הם אפילו יכולים,
        במינונים שגויים ובהזדמנויות לא מתאימות לגרום לנזק, אבל הם בהחלט לא פסולים.

        ברצוני להדגיש שאין בתגובה זאת משום הטפה לשימוש בחומרים מרככי מציאות מסוגים שונים, אך בליבי אשמור תמיד מקום חם בשבילם 🙂

        הרשה נא לי להפנות אותך לבודלייר :

        “צריך להיות שיכור תמיד, בכך מסתכם הכל.
        זו השאלה היחידה,
        כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתיפכם
        ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף.
        אבל ממה? מיין, משירה, ממוסר, כרצונכם.
        אבל השתכרו.
        ןאם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוחה,
        בבדידות חדריכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם מתמעט כבר או פג,
        שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון –
        את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, השר, המדבר –
        שאלו אותו מה השעה : והרוח , הגל, הכוכב, הציפור, השעון ישיבו לכם:
        זו השעה להשתכר! כדי לא להיות עבדי זמן מעונים, השתכרו!
        השתכרו בלי הפסק!
        מיין משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם.”

        • עוד גבר

          היי נמרוד,

          קודם כל, אני מדבר באופן כללי
          ולא באופן אישי למישהו
          (ואני מתנצל אם הובנתי אחרת).
          אני מסכים שבורות, גזענות, צרות
          אופקים, שנאה וכיו”ב הם דברים
          לא טובים.

          ואני גם לא אגיד למישהו: “תעשה
          כך או אחרת” – אני אנסה כמיטב
          יכולתי, להביע את עמדתי –
          תתקבל טוב, לא תתקבל גם טוב.
          (כשמדובר באנשים מבוגרים: רצונם,
          לעיתים, הוא כבודם).

          וגם צריך, אני חושב לעשות הפרדה
          בין אלכוהול לסמים, ראשית בגלל
          החוקיות של אחד והחוסר חוקיות של השני,
          אבל לא רק – לפי מה ששמעתי/קראתי
          כמויות קטנות של יין אדום, לדוגמא,
          יכולות, אולי, להיות בריאות – אבל
          ב”גדול” מה שידוע לי, שכמו שכתבת,
          זה עניין של מינון ואלכוהול לא
          בכמויות קטנות
          מזיק לגוף (אולי בעוד זמן יגלו
          שזה עושה משהו טוב למישהו במזג
          אוויר קר… 🙂

          ופה נכנס העניין של
          ה”שנאה” שמנית קודם כתכונה הפסולה
          בעיניך – אז עלולה להיות פה, _קצת_
          (כמו שאמרת, תלוי במינון) התעמרות
          בגוף שלנו.
          והשאלה, הלא פחות חשובה, מדוע צריך
          “מרככי מציאות”? אולי, צריך, לשנות
          את המציאות (הפרטית של כ”א) – לדוגמא
          לשנות סביבה וכו’, וכו’?
          ובכך באופן יותר “נכון” לפתור את
          ה”בעיה” – וברור שזה לא תמיד קל ואפשרי…
          אבל לא תמיד מה שקל – הוא טוב!

          אני, לדוגמא, די מזמן, עישנתי סיגריות
          וברגע שהבנתי שאני גורם נזק לעצמי,
          ברגע שזה חדר לתודעה העמוקה שלי,
          (ותסכים איתי, שמוסכם שעישון הוא
          לא בריא, למרות, אולי, ההשפעות על “הגברת
          ריכוז” וכד’ על המוח) – אז החלטתי
          שזהו, אני מפסיק עם העישון, מאז עבר
          זמן רב (הכל יחסי) ואני די מרוצה מזה.

          בברכה, “עוד גבר”.

        • נסטור

          אבל האם אין בטענה הגורפת שגזענות, בורות, וצרות אופקים הן פסולות משום צרות אופקים ושטחיות?
          האם הטענה שדעות גזעניות הן פסולות אין בה משום גזענות כלפי הדעות האלו: לא בודקים את נכונותן ואת עומקן אלא פוסלים אותם כי הן גזעניות?
          האם הטענה “אני שונא או פוסל גזענים” אינה גזענות לשמה?
          מה בור יותר, עיוור יותר וטיפשי יותר מליצור הכללה שגזענות היא פסולה או שכל דבר בעצם הוא פסול או לא פסול?

          יש דבר חמור יותר מגזענות והוא עיוורון. עיוורון מוסרי גרוע לא פחות מעיוורון גזעני. הסירוב להתעמק בדבר ולבדוק אותו לאשורו מבלי להצמיד לו תווית כמו גזעני, ימני, שוביסנטי, בלונדיני או כל תווית אחרת הוא המסוכן מכול.

          • עוד גבר

            היי “נסטור”,
            הטיעון שציינת הוא טיעון
            יפה ונכון _בערך_, לדעתי.
            למה “בערך” (לדעתי)?
            כי זה מעלה את מה שאני מכנה:
            ” בעית הסיווג ‘הרקורסיבי’ “:

            נניח שאדם A טוען (_טיעון T_)
            שבני האדם נחלקים לשתי קבוצות:
            א. כאלה שמסווגים בני-אדם לפי
            תוויות.
            ב. כאלה שלא מסווגים בני-אדם
            לפי תוויות.
            ואדם A טוען (_טיעון U_):
            1. אני (A) צודק בטיעון T.
            2. אנשים מסוג א’ לא צודקים בסיווג.

            אבל, ברגע ש-A חילק את האנשים
            לקבוצות הנ”ל (א’ ו-ב’) הוא סיווג
            אותם לפי תווית, לכן הוא שייך
            לקבוצה א’ ולפי טיעון 2 הוא לא
            צודק בסיווג, בניגוד לטיעון 1…
            (מסקנה T ו-U סותרים זה את זה)
            (ציטוט מדברייך: ^”עיוורון מוסרי
            גרוע לא פחות מעיוורון גזעני.
            הסירוב להתעמק בדבר ולבדוק אותו
            לאשורו…”^)

            _אבל_, הטיעון שלי הנ”ל הוא באמת
            קצת “קטנוני” ופשטני והוא לא
            בא לפסול את כל מה שאמרת 🙂
            הטיעון שלך, כאמור, יפה בעיני.
            אני רק מנסה להאיר/להרחיב את
            הנושא שהעלית ואם יש מה לתקן בדברי,
            אשמח אם תעשה זאת.

            אגב, זה מעלה את בעית הכללות בכלל.
            ראוי, לעיתים, לעניות דעתי,
            לציין שאנו מכלילים ואז, אם ניתן,
            לציין את מידת הדיוק של ההכללה.

            בברכה, “עוד גבר”.

            • נסטור

              דבריך אכן מנסחים לוגית את טענתי, דבר שאני קצת מתקשה לעשות בשל הסירוב המוחלט של מוחי להבין משהו בלוגיקה פורמלית. אני נאלץ להסתפק בהיגיון בסיסי.

              אולם עיקר הבעיה אינו בדו פרצופיות, המודעת או הלא מודעת, של הטוענים נגד גזענות. הבעיה חמורה הרבה יותר. יצירתן של הכללות “מוסריות” מעוורת את עיני הטוענים. נדמה להם שהטענה “טענותיך גזעניות” פוטרות אותם מהתעמתות אמתית עם הדברים וכך הדיון יוצא נפסד ופתרון לא נמצא. העיוורון הוא הסכנה האמתית, חוסר הרצון או אף היכולת לבדוק את הדברים עצמם. סכנה גדולה נמצאת בסוג של עיוורון הנובע מחוסר היכולת להפריד בין “לשון” לבין “עולם”. כך למשל הטענה “אתה ילדותי” נתפסת אוטומטית כשיפוט, כביקורת, בעוד שאין היא אלא תאור פשוט שאינו אומר טוב או רע. אנו נוטים להדביק ל”לשון” מטענים מן “העולם” ובכך לבלבל בין שיפוט לבין תאור. זה ש”ילדותי” צובר ערך שלילי בקונטקסט מסוים לא הופך את הערך הזה למחויב המציאות. כך גם הטענה “גזעני” צריכה להישפט בכל פעם מחדש ולא לצבור שיפוטים נקודתיים ממהלך ההסטוריה.

              לגבי הההכללות – הן כורח המציאות. כך עובד המוח. אם לא היינו עושים הכללות היה עלינו להיכוות כל פעם מחדש כדי להבין שאש זה דבר מסוכן. השאלה היא מהו היחס שניתן להכללות. בני אדם מסוגלים לזכור ולהבין את הערכה של הכללה ואת מידת הביסוס שלה ובכל לקבוע את היחס אליה בהתאם. הגישה צריכה להיות לא “אל תכליל” אלא “זכור שמדובר בהכללה ונהג בהתאם”. נהג בהתאם יכול בהחלט להגיע גם לקבלת ההכללה ולא רק להפרכתה.

              • עוד גבר

                שלום שוב “נסטור”,
                כבר התרגלתי לנהל כאן דיאלוגים ארוכים
                וופסבדו-אקדמיים-אינטלקטואליים… אז אשתדל
                לא לחרוג ממנהג “טרחני” זה גם הפעם… 🙂
                למרות שאנחנו כבר ב”סלט ירקות” (ולא פירות… 🙂

                ראשית, במה שטענתי היה מעין רמז לביקורת
                גם על מה שטענת, כי כתבת ש-^”עיוורון מוסרי גרוע
                לא פחות מעיוורון גזעני”^ וגם טענת ^”הסירוב להתעמק
                בדבר ולבדוק אותו לאשורו מבלי להדביק לו תווית…”^
                אז לפי גישתך, יש להתעמק, לבדוק ולעניות דעתי,
                גם _להגדיר_ מהו “עיוורון מוסרי” ומהו “עיוורון
                גזעני” כי ייתכן שלאנשים שונים תהיינה תוויות שונות
                לנ”ל (תוויות לגיטימיות). אבל זו היתה ביקורת
                מינורית כי ברור לי שכמו בדוגמא שנתתי, קשה להגיד
                משהו אם מנסים “רק” למצוא בו דקויות בעיתיות
                ולהתעלם מהעיקר הנטען ולא התעלמתי.
                ואגב, זוהי בעיני לא “לוגיקה פורמלית”,
                זהו הגיון בסיסי… 🙂
                ולגבי הסתירה בטיעון שהראיתי, אפשר ל”מנוע”
                סתירה אם A יטען שמדובר בכל בני האדם
                חוץ ממנו, אבל זהו, בעיני, תיקון סמנטי-קוסמטי
                כי A הוא _כן_ בן-אדם שמסוגל לסווג וכו’.
                (טיעון “דומה” קיים ב-“תורת הקבוצות” (מתמטיקה)
                לגבי סתירות, שהיו פעם, בהגדרה של מהי “קבוצה”)

                שנית, שוב לעניין הדקויות, אבל יותר משמעותיות אולי,
                כתבת בתגובה אחת: ^”…מבלי להצמיד לו תווית
                כמו ימני, שוביניסטי, בלונדיני…”^ וגם כתבת
                בתגובה אחרת: ^”לגבי הכללות – הן כורח המציאות.
                כך עובד המוח. אם לא היינו עושים הכללות היה עלינו להיכוות
                כל פעם מחדש כדי להבין שאש זה דבר מסוכן”^
                אז קודם כל: ^”כך עובד המוח”^ היא כבר, לעניות דעתי,
                ההדיוטית, הכללה לא קטנה… אלא אם כן אתה “חוקר
                מוח” שמסוגל ל”הוכיח” את נכונות הטענה 🙂
                ובעיקר, למה “אסור” להדביק תווית “בלונדיני” וכן לדבר
                בהכללה על “אש” (למרות שהראשון הוא חי והשני “דומם”)?
                בשניהם יש ניסיון לאפיין, להכליל. אני טוען שהם דומים,
                בעיני, ושניהם עשויים להיות פרקטיים לאנשים רבים.
                חשוב לדעתי, לעיתים, כמו שכבר כתבתי, כשראוי, לציין
                שמדובר בהכללה ומידת ה”דיוק” שלה.
                עד כאן ניסיתי “להגן” על הכללות כי הן, _לעיתים_
                (כשאין די זמן, מקום, אנרגיה וכד’) כורח המציאות.

                אני אישית, בעד פירוט, עד כמה שניתן, כשניתן.
                כמאמר הפתגם “אלוהים נמצא בפרטים הקטנים”!

                לגבי נושא “הלשון” (השפה המדוברת/נכתבת)
                להלן – “עולם הלשון” – מול –
                “העולם” (“המציאות” (במרכאות כי כידוע לעיתים
                גם היא “סובייקטיבית”)) להלן “עולם המציאות” –
                אכן, לעניות דעתי, יכול להיות פער גדול ביניהם והפער
                הזה עלול להביא להסקת מסקנות ב”עולם הלשון”
                שאנין תקפות ב”עולם המציאות”!
                (ע”ע “ריבוי תיאוריות” בתחומים מסוימים,
                שלעיתים סותרות זו את זו)
                לכן, לעניות דעתי, בד”כ צריך מערכת של “איזונים
                חוזרים” בין שני עולמות אלו (תחום יוצא מכלל זה,
                לדעתי, הוא תחום המתמטיקה, שהוא להבנתי
                “מדע טהור” כי “עולם המציאות” שלו מוגדר בצורה
                ממצה ע”י “עולם הלשון” שלו).

                אבל, נראה לי, שלרובנו הפער בין “עולם הלשון”
                ל”עולם המציאות” _קיים_, לכן _חשוב_ להגדיר, עד
                כמה שניתן (ולא תמיד ניתן) למה “התכוון המשורר”
                ולא לסמוך על כך שהצד המקשיב/קורא “ידע”
                בדיוק למה התכוונו…

                בברכה, “עוד גבר”

                • הכללה והבחנה הן הדרכים שבהן אנו לומדים דברים חדשים, קוגניטיבי. זוהי דרך פעולתו של המוח, כל סטודנט מתחיל לפסיכולוגיה יאמר לך את זה. הדוגמה הנפוצה היא זו: ילד לומד שמה שהולך על ארבע ויש לו פרווה הוא כלב. הוא רואה כלב חסר פרווה ולומד שהו סוג נוסף של כלב, הוא רואה חתול ולומד שזה לא כלב אף שהוא עונה על תכונות כלב. במקרה הראשון הוא מכליל, מכניס לקטגוריה קיימת, ובמקרה השני מבחין, מוציא מקטגוריה ויוצר חדשה הכוללת מידע חדש. כך אנו פועלים, כך במקרה של אש וכך במקרה של גזענות. רק מה, כשמדובר בבני אדם המצב קצת יותר מרוכב כי אופי נתונים שונה ומורכב יותר וההכללה מקבלת חשיבות רבה יותר בחיי היום יום. לטעות בסיווג בני אדם זה קצת יותר מסוכן מלטעות בסיווג כלבים..

                  הטענה “גזענות היא רעה” טובה כשמדובר בשאלה האם להכניס אתיופים לבריכת שחייה של קיבוץ אבל קצת פחות טובה או לפחות יותר מורכבת כשאתה מאויים על ידי מיעוט זועם.
                  הטענה “כל הגזענים טועים” דבילית לא פחות מהטענה “כל הבלונדיניות טיפשות”.

                  יש לנהוג זהירות בכל הכללה, תהא אשר תהא. יש לזכור את מקורה ואת מידת ביסוסה.

        • צב מעבדה

          נמרוד היקר,
          אין לי שמצוץ של דבר נגד אלכוהול. שתה כמה שבא לך. אבל כשתעשה תאונה כתוצאה מהשיכרות שלך אל תבקש ממני לשאת איתך בנטל של הנזקים שגרמת, או להשתתף איתך בהוצאות של ניתוח להשתלת כבד.

          באותו האופן, אין לי שום בעייה עם שתעשן כל מה שעובר לך בראש, החל מעשבים וכלה בנמלים מטוגנות. אני רק לא מוכן לשלם על הנזקים שאתה גורם לעצמך באמצעות סיגריות או החומרים שאתה מכניס לעצמך לגוף.

          צב מעבדה סוגר את הבסטה וזוחל הבייתה

        • שיכורונה

          בתור אחת שכן משתכרת מפעם לפעם
          אני יכולה להבטיח שזה רק מסבך את העיניינים
          עוד יותר.. במיוחד בבוקר שאחרי…
          או כמה שזה מסבך.
          אני לא עושה את זה יותר (משתכרת)
          אני כל הזמן אומרת את זה.. ועושה את זה שוב
          לא יכולה להפסיק
          לכמה שעות האלו אני הבנאדם הכי מאושר בעולם
          אבל לא מהסיבות הנכונות.
          אנילא בנאדם דיכאוני
          אבל העכבות שלי משתחררותמהסיבות הלא נכונות.
          לכן, לא הייתי ממליצה מה שאתה ממליץ עוד גבר

          • עוד גבר

            שלום “שיכורונה”,
            כנראה שלא הבנת אותי (או שבילבת אותי עם
            מחבר המאמר).
            אני *~אישית~* _נגד_ אלכוהול (במינון גבוה).
            אבל זו רק דעתי ואני לא “אכפה” אותה
            על אף אחד/ת, מקסימום אני אנסה להסביר
            ש_לדעתי_ זה לא טוב וזה לא פותר שום דבר.
            בתקווה שהבנת אותי כהלכה, “עוד גבר”.

        • לינדה

          נימרוד
          אתה כנראה בן אדם משעמם מאוד
          אני אפילו לא חושבת על קישואים בחיים שלי, לדעתי זה בכלל לא נושא לשיחה אפילו, אני מאוד מופתעת שלאנשים עוד יש את העניין להגיב לדברים המשעממים שלך
          נ.ב: אל תטרח לענות לי, ( אני בת 14 )

  3. מצויין הסלט פירות של הנפש
    גם אני כבר מוכנה להתאהב שוב באלף גברים.
    וכאב הלב הגדול של האהבה הפך לזיכרון מתוק. לפעמים אני אפילו מנסה לשחזר אותו כי אפילו שכאב, עכשיו הוא נראה בלתי מזיק, והיו בו עוצמות שאין כמוהן.

    • לא הייתי מוכנה לסלט הפירות הזה שוב לעולם!!! הכאב לא הופך לזיכרון מתוק… הוא רק כואב יותר עם הזמן. ..

  4. מאד אוהבת את הכתיבה שלך!
    (זה רק מה שרציתי להגיד)

  5. וואו….
    דייקת כל-כך..
    בדיוק היום שהיה לי היום…
    בהחלט יום טוב..

    וסיימת לי אותו הכי טוב שאפשר.

    תודה.

  6. אני לא כל כך מסכים איתך.
    החיים הם לא משהו המתרכז רק בכמה ימים מסוימים. הם עוברים לאנשים מבלי שירגישו אותם
    רק בגלל שהם חושבים שיום בו לא קרה משהו מיוחד הוא יום מבוזבז. ג’ון לנון אמר שהחיים הם מה שקורה כאשר אתה מתכנן משהו אחר, ואני נוטה להסכים עימו.
    סמים ואלכוהול? כל דבר טוב במידה, אך יש כמה שלא טובים בכלל. הרואין וקוקאין
    יכולים למכר מהפעם הראשונה.
    הכתיבה שלך יפה מאוד ואני מחכה לעוד מאמרים.

  7. תפיסת העולם שלך בהחלט מרתקת וראויה לעלות על הכתב. חן חן עלה והצלח.
    הרשו לי לשתף אתכם, עם זאת, בתפיסתי האישית, שמתמצה במשפט:
    make the most of what you have
    או לחילופין, חצי הכוס המלאה. האירועים הגדולים בחיים, כגון מוות של אדם קרוב וחוויות מטלטלות אחרות, גרמו לי להבין שמה שיש כאן ועכשיו הוא טוב, ראוי ונעים, וכדאי שאעריך את המזל שנפל ברשותי. נכון, הפסימים יאמרו, וגם אלי מתגנבת לעתים בהיסח הדעת מחשבה כזו, שתמיד יכול להיות יותר טוב. אבל אני אומר, לעזאזל, יכול גם להיות יותר רע. הרבה יותר רע.
    יש אנשים ( גם אחד או שניים שאני מכיר באופן אישי ) שחייהם הם גיהנום עלי אדמות. לא באשמתם, ולא, אין שום דבר שאפשר לעשות בנידון. כך שבהשוואה, חיי הם נהדרים.
    למעשה רובנו קוטרים ( אין מה לעשות, זה בא כחלק מהחבילה של הגנום היהודי ) ולא מעריכים מספיק את חיינו המפונקים והנוחים.
    האושר בא מהדברים הקטנים, מהאנשים הטובים שאנחנו חולקים איתם את חיינו ( נא להתעלם מאנשים רעים ולהשתדל להימנע מחברתם ככל האפשר!! טיפ סופר חשוב ).
    חישבו כל יום על ההומלס שראיתם ברחוב, רק לדקה, ותבינו כמה טוב לכם.
    חישבו על האדם שאתם מכירים שהוא חולה במחלה סופנית, שיודע/ת שאוטוטו הוא מאבד את חייו הנעימים, חבריו ומשפחתו, ותבינו כמה טוב לכם.
    נכון שלפעמים החיים מעצבנים או מתסכלים. העיקרון, לדעתי, הוא לא לתת לרגעים הללו לשלוט לנו בכל היום ולקבוע לנו את הטון. רוב הדברים המבאסים הם בד”כ מנופחים מעבר לכל פרופורציה.
    כשאדם נפטר, זו טרגדיה. כשאדם מגלה מחלה קשה, זהו רגע כואב.
    כשדופקים לנו את האוטו, נו שוין, התעצבנו, התבאסנו, אבל, לעזאזל, זה רק כסף.
    כשמישהו מעצבן אותנו, אפשר להגיד לעצמנו – אני מתעלם מזה. מה כפת לי מהבנאדם הזה.
    לרוב, דעתם של אלה שמעצבנים אותנו לא חשובה לנו כלל. אם נחשוב לרגע נגלה שלמעשה רק דעתם של יקירינו וחברינו הם אלה שקובעות באמת, כי רק האנשים הללו מכירים אותנו מספיק כדי שתהיה להם איזושהיא דעה עלינו בכלל.

    אופס, קצת נסחפתי בכבדות לא?
    בכל מקרה, שיהיה לכולנו יום נעים מוצלח ורגוע.

  8. סתם אישה

    אתה מכיר את הימים האלו שאתה פשוט משוכנע ששום דבר מיוחד לא קרה בהם, ואז עובר עוד יום כזה ועוד אחד ובכל אחד ואחד מהם עדיין היית משוכנע ששום דבר מיוחד לא קרה, אבל בעצם כן קרה – ממש בקטן, ממש מינורי וכמעט לא הרגשת כלום ואחרי נאמר שנה פתאום היה שינוי, לכאורה פתאומי, לכאורה ממש לא צפוי, אבל בפועל תוצר של הרבה מאוד ימים בהם זז בך משהו זעיר, כ”כ לא מורגש עד כי חשבת שכלום לא קרה.
    ליום כזה אני קוראת יום טוב – עוד חוליה עדינה בשרשרת שבסופה יתרחש שינוי

  9. טריניטי

    …..שזה כידוע סלט פירות של פולנים, מבושל עד שכל הטוב שיש בפירות נעלם. זה דבר שאני לעולם לא אגע בו, ולאו דווקא בגלל הקונספט, אלא בגלל הצבע. צבע של מי ביוב.
    נמרוד, אתה כותב נפלא. לא זוכרת מאמרים קודמים וזה גם לא משנה, העיקר שנגעת עכשיו, אבל ממש.
    בחור בשם דני, כמה תגובות לפני, כתב על ההשוואה בין חייהם של מוכי גורל לבין החיים שלך.
    אני לא מסכימה עם הגישה הזו.
    להרגיש רע זה לגיטימי, אפילו אם אתה …. יעל בר זוהר? (סתאאם, נו, אל תהרגו אותי, רק לצורך הדגמה). לדעתי זה דיי נבזי לשאוב נחמה מהעובדה שאתה לא נמצא בנעליו של ההומלס המסכן ברחוב. אם אני אשווה ביני לבינו, זה לא יעשה אותי יותר מאושרת, אלא רק יגרום לי להרגיש יותר רע, בשבילו.
    לכל אחד יש את החבילה שלו. אפילו אם הבעיות שלי נראות ממש מטופשות למישהו אחר, הן שלי, ולכן הן הכי כואבות, בשבילי.
    אבל בואו נדבר על ימים טובים.
    יום טוב מבחינתי הוא יום שבו אני מצליחה לסנן את כל רעשי הרקע.
    רעשי הרקע הם החדשות הרעות בעיתונים ובטלוויזיה, המצב הכלכלי הגרוע, האוברדראפט, משהו – כל דבר – שחייבים לעשות אבל ממש לא רוצים (להלן “סידורים”), מחוייבויות משפחתיות, פקקים, צפירות, וכל הדברים שכולנו מכירים כל כך טוב.
    לפעמים אפשר לסנן את רעשי הרקע, להפסיק לשמוע אותם.
    להתמקד במה שחשוב.
    להסתכל על החיים בעיניים פקוחות ולראות את כל הטוב. אני חי. אני מרגיש. אני חווה. אני אוהב מישהו, מישהו אוהב אותי. אני מישהו, בשביל כמה אנשים, שהם מאוד מיוחדים בעיני.
    הדברים הכי חשובים בעולם, בשבילכם.
    רעשי רקע תמיד יהיו. לפעמים אפשר באמת להנמיך אותם בעזרת “משככי מציאות”. למה לא.
    לא להתעלם, לא לחיות בבועה, אבל להשאיר בפרופורציות, לא לתת להם לשבש לך את החיים, לא לתת להם להשכיח ממך את מה שחשוב.

    • ההשוואה בין חייך ובין “מוכי גורל” כפי שהגדרת אותם איננה נכונה וזה גם לא מה שהתכוונתי.
      אדם חולה במחלה סופנית איננו “מוכה גורל”. הכרתי כמה וכמה כאלה, חלקם משפחה קרובה.
      לכל אדם יש באמת את החבילה שלו, ואינני ממעיט בערך צרותיך או צרותיו של אדם כלשהוא;
      הנקודה שלי הייתה שפעמים רבות אנחנו מנפחים מעבר לכל פרופורציה את הבעיות שלנו, כאשר באופן אובייקטיבי הן יכולות להיות זניחות בתמונה הגדולה. ההשוואה לאנשים שמצבם גרוע ( מצטער, אבל המונח “מוכי גורל” עושה לי חררה; לא מאמין בגורלות ) מאפשרת לנו לא לסבול פחות, לא לגרום לבעיות שלנו להתפוגג פתאום, אלא להעמיד את מצבינו בפרופוציה נכונה למציאות. ישנן בעיות שהן באמת קשות. קרוב משפחתי שחולה במחלה חשוכת מרפא יודע זאת הייטב הייטב. אם תבלי חצי שעה במחיצתו תביני את הפרופורציות האמיתיות של הבעיות שלך, והחיים שלך יראו לך הרבה יותר פשוטים וקלים. הממד ההשוואתי, מה לעשות, הוא ממד חשוב ביותר מבחינה פסיכולוגית לאדם באשר הוא, והדבר מוכח אמפירית במחקרים רבים ( למשל, במקומות בהם אף אחד לא קיבל קידום או העלאה במשכורת חשו פחות אנשים מקופחים, מכיוון שאף אחד לא קיבל; לעומתם במקום בו חלק מן האנשים קודמו חשו השאר ממורמרים ומקופחים בהשוואה. כנ”ל לגבי ציונים. אם מקבלים 60 במבחן מזדעזעים, אבל כשמגלים שהממוצע היה 55פתאום הציון לא נראה כ”כ גרוע. וכולי וכולי ).
      בקיצר, הנקודה שניסיתי להבהיר הייתה, שהרבה מאיתנו מקבלים כמובן מאליו את הדברים הטובים בחיינו, לא מייחסים להם מספיק חשיבות ולא נהנים מהם כראוי.
      על מנת להבין את מצבינו האמיתי לפעמים יש צורך לנקוט בגישה השוואתית. לא רק לאנשים שמצבם קשה, גם לחברינו, בעיקר לאנשים שדומים לנו מבחינת גיל, סטטוס ומצב משפחתי; במקרים רבים נגלה שמצבנו לא כל כך גרוע, ואפילו טוב.
      מסכים איתך בעניין הסינון של הדברים השליליים; יש הרבה ימים שפשוט אין לי כוח להתמודד עם החדשות, שהן תמיד רעות, שחורות וקודרות.
      לפעמים עדיף פשוט לסגור את הטלוויזיה ולא לקרוא עיתונים בכלל.
      דרך אגב, זה נבזי להגיד על מישהו שהוא נבזי.
      יש פה מישהו מאחורי המילים, את יודעת.
      אין דבר, את לא מכירה אותי מספיק כדי לחוות עלי דעה. ברור שאני מרחם על ההומלס. אך מצבו הקשה מאפשר לי להכיר תודה על הדברים הפשוטים והיומיומיים שרובנו מקבלים כמובן מאליו. זה לא גורם לי להרגיש רע כשאני חושב על ההומלס. אני לא יכול להיות אחראי לצרות של כולם. ולא, זה לא הופך אותי לבנאדם רע.

      • יש שתי בעיות עם הטיעון שלך:
        1- אין דבר כזה אוביקטיבי. כל אחד חווה את החיים שלו כמו שהוא חווה אותם.
        2- צרת רבים – נחמת טיפשים.

        • צב מעבדה

          בגלל השכיחות של הפרפרזה שווה להזכיר שהפתגם המקורי הוא ‘צרת רבים חצי נחמה’, ואם אני זוכר נכון אז הוא מספר משלי.

          לא נכנס לדיון מי צודק.

          • חזיז ורעם

            בפעם הבאה תדאג להביא איתך את בוטן אני אוהב לקרא את ההתנצחויות הקטנות שלכם ולא משנה באיזה נושא. הרי ההתנצחויות יותר מעניינות מהמאמר עצמו בדרך כלל.

            דרישת שלום חמה לחלבונים לדורותיהם

        • נכון שכל אחד חווה את חייו מנקודת מבטו והרגשתו הסובייקטיבית לחלוטין, אבל הפואנטה כאן היא נקודת ההשוואה. אתה לא יכול להגיד לי שאתה לא משווה את עצמך לאף אחד ולשום דבר על מנת לראות “מה מצבך” ולהעריך את עצמך. הרי ההערכה היא יחסית.
          במדינות מסוימות בעולם, אם תגור בבית שעשוי מבוץ, חימר וקש תרגיש על הכיפאק.
          בישראל, אם תגור בבית כזה, יעשו עליך כתבה ב”יומן” ויגבו בעבורך תרומות, מסכן שכמותך.
          כך שנקודת ההשוואה היחסית כן משפיעה על איך שאנחנו תופסים את עצמינו ואת הגדרת עולמנו וזו בתורה מעצבת גם את תפיסת עולמנו ( התהליך עובד בשני הכיוונים ).
          לכן, אתה יכול להשוות את חייך למשהו בלתי מושג כמו שחקן הוליוודי שחי חיי מותרות ומגלגל מיליונים כמעט ללא מאמץ ולהרגיש חרא עם החיים שלך, או לחילופין ( הקוטב הנגדי ) להשוות את החיים שלך לאדם עני וחסר בית ולהרגיש כמו מי שכרגע זכה בלוטו.
          בין לבין, קיימות נקודות ההשוואה השפויות יותר, כמו השוואה עם החברים והמשפחה, בעיקר ( וכאן מדובר על עיקרון פסיכולוגי ידוע ) עם מי שדומה לך מבחינת סטטוס, גיל ומצב חברתי, שהוא נקודת ההשוואה האמיתית ביותר.
          צרת רבים נחמת טפשים? לא מדובר כאן על להרגיש ש”בגלל שלכולם יש בעיות, אז זה לא נורא שגם לי יש”. זה בכלל לא מה שאמרתי.
          ראה, נקודת ההשקפה על החיים היא אחד הדברים המכריעים ביותר לגבי איך ננהל את חיינו וגם איך נרגיש ביומיום. זה ההבדל בין האדם הפסימי לאופטימי. בין חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה….
          כל אחד בוחר לראות מה שהוא רוצה.
          אם נשנה את נקודת ההשקפה שלנו, נחיה חיים יותר טובים. עד כדי כך זה פשוט. כמו ההשפעה שיכולה להיות לבנאדם אחד אופטימי על קבוצה שלמה של אנשים. מספיק אדם אחד כזה כדי לשמח ולעודד את כל סובביו.
          מאחל לך ולכולנו חיים טובים ורגועים ( נא לא לראות חדשות ).

      • טריניטי

        פשוט סייעתי לחלץ עוד סוללה אנושית מהמטריקס………
        1. טוב, אולי בחירה לא נכונה של מילים. מוכי גורל הם מבחינתי אנשים עם מגה-צרות, שבאמת מאפילים עלי ועל גחמותיי הקטנות והטפשיות. לא מוכי גורל. אולי….מוכי חיים? היה אתה הקופירייטר.
        2. כנראה מדובר בעניין של אופי. אני לא משווה בין חיי לחיים של מישהו אחר. אמא שלי עשתה את זה רוב חיי (כמו כל אמא פולניה) וזה הדבר הכי מתסכל שיכול להיות. התוצאות אף פעם לא יהיו לטובתך, גם אם הן בפירוש לטובתך. אם יצאת מנצח – אתה נקרא לסדר, כדי שתעריך את מזלך הטוב (הרי זה אף פעם לא יכול להיות רק בזכותך, פשוט כי היית אתה), להלן – “כניסה לפרופורציות”, אם יצאת מפסיד – אתה סתם מתבאס ותוהה למה אתה לא יכול להיות מוצלח כמו…..
        כמובן שהדוגמא שציינת – קידום בעבודה – מציגה היטב את העניין ההשוואתי, אבל אני לא חושבת שאפשר לקחת נושא מסויים שהמימד ההשוואתי חשוב בו ולהשליך על חיים שלמים.
        חבל, אחי, שאתה חי את חייך בהשוואה למישהו אחר. לכל אחד הרצונות, המניעים, האהבות, השנאות וה”חבילות” שלו. איך אפשר להשוות? לדעתי זו טעות.
        ואגב, מבחינתי, 60 זה עדיין 60, וזה ישפיע לי על הממוצע, לכן אני בכל מקרה אגש למועד ב’, אלא אם כן ארגיש ש – 60 היה המקסימום שלי.
        3. לדעתי זה לא נבזי להגיד על משהו שהוא נבזי. לא הבעתי דעה עליך באופן אישי, כאמור – אני לא מכירה אותך, אלא רק על הגישה. בעולם מתוקן אתה מגיב לדבריי ומסביר למה לדעתך זה לא נבזי. כמו שעשית. אני לא חושבת שגישה כזו הופכת אותך לבנאדם רע, אני פשוט לא מסכימה אתה. אני מנסה להעריך את החיים שלי בצורה אחרת. להתמקד במה שהכי חשוב לי.
        4. זה שאנחנו לא מסכימים, לא גורם לי להעריך אותך פחות, ואני שמחה על התגובה הכנה.

  10. אחרון המוהיקנים

    נמרוד
    כתבת נפלא
    נהניתי והזדהיתי
    קבל חיבוק עמוק

  11. ממש לא לטעמי המאמר הזה שלך. עשית מה זה סלט פירות מכל סוגיית האושר והטוב. התיאור שלך של יום טוב נשמע לי מתאים למישהו שסובל ממניה דפרסיה שעולה לאופוריה ושוקע כעבור זמן קצר לתהומת הייאוש. ומה זה הקטע של אלכוהול וסמים? חסר אנשים שחיים בריגוש, ובעומק בלי כל הרעלים האלו?

  12. *סליחה מראש על שגיאות הכתיב!
    נחמד מאוד מה שכתבת,גרמת לי לחייך.
    אני מניחה שכתבת את ה”סלט” ב”יום טוב”.
    אני גם חושבת שימים טובים הם ימים המלאים הרגשות שונות ,אשר ממלאות אותנו מבפנים.

    גם אני חשבתי ,איך עם השנים הטעמים שלנו משתנים.איך פעם שנאתי דגים,והים אני אוהבת סושי.או כשלא יכלתי לסבול חצילים והיום זה עושה לי כיף לאכול אותם.וגם ששאנאתי צבע ורוד ועכשיו אני לא יכולה בלי.
    אצלי ,למשל,ה”ימים הטובים” מתרחשים בלילות,כשאני לא מצליחה להרדם.זה מתחיל מהערב וממשיך לתוך הלילה עד השעות הקטנות של הבוקר.כמובן שאני נרדמת רק כאשר השמש עולה והציפורים כבר אוכלות את הקורנפלקס של הבוקר,וכך אני ישנה כל היום ולילותי הופכים ימי.
    בלילה עולים בי כל הזכרונות,שלעתים כבר היתי שוכחת.
    מחשבות על העבר וההווה ומה שעתיד להיות מפוצצות לי את הראש(כמה אקטואלי!).רעיונות חדשים צצים ונעלמים.חושבת על אנשים:
    חברים,משפחה,זרים,אויבים,אנשים מהאוטובוס,הבחורה מהשרותים,הבחור שהתחיל איתי,המלצרית השלומיאלית וכו.נזכרת בהם בחיבה,בכעס,בידידות,ביזיות,עם חלקם רוקמת תוכניות לעתיד ,ועל כמה מהם סתם חושבת,כי הם שם,בזיכרון.כנראה מחשבה אחרת גרמה לי, איכשהו, להזכר בהם.הנה כבר אני חושבת על דבר אחר.קמה,הולכת למקרר,מנשנשת(או שלא),
    שולחת הודעות SMS לחברים,כותבת שטויות ביומן(כן כן ,איך בלי בנאליות?!),קוראת על זיון שהיה לי(צוחקת).”עוד קצת גלגל”ץ לפני השינה”אומרת לעצמי.ברקע שיר שלי ושל הX שלי.בוכה.נרדמת.חולמת…
    כך מסתיים לו “יומי הטוב”(“לילה טוב”).
    אולי הלילה אחשוב על סקס,סמים ורוקנרול,אולי עליך ועל ה”סלט פירות” שלך ואולי על ה”סלט החצילים” שלי ,שהשארתי פה.
    לילי טוב 🙂

  13. שפרה הצולעת

    כתיבה מרגשת ויפה. בייחוד הפרפרים בבטן, שהם למעשה אבותיהם של כל הריגושים, לפחות בשבילי (והכוונה גם לפרפרים שקשורים בעבודה, תתפלא). בהצלחה, נמרוד.

  14. מה זה הזיוני שכל האלו , אה? למי יש זמן וחשק לקרוא את זה, תהיו קצת יותר עניינים!!!!1

    • משעמם לך כאן? לא מתאים לך? לכי חפשי אקשן במקום אחר.
      עובדה שיש אנשים שזה כן מעניין אותם ( פילוסופיה וכדומה ) וזה שזה לא מעניין אותך לא אומר שלאחרים אסור להנות מזה.
      לממה, “בננות” הוא אתר תוכן ענייני? ממתי?
      כתיבה בהחלט ברוב המקרים לא חייבת להיות עניינית ותכליתית אלא הגותית.
      ואם האינטיליגנציה שלך לא מספיקה כדי לעכל את זה, אולי כדאי שתעברי למאמר מתאים יותר לרמתך ( הצעה אישית וחמה: “המדריך למוצצת”. מתאים לך בול ).

  15. בננית הבטא

    מרגש, נוגע ומעורר מחשבה. מבעד למילים מצטיירת לי דמות של גבר רגיש לו אנו מייחלות ימים כלילות.

  16. אוהבת מאוד!
    אבל, לכל המגיבים
    אני לא מבינה למה אתם צריכים להטפל לקטנות: זה חדש למישהו שהרואין יכול להיות ממכר מהפעם הראשונה? לא, אז אנא בואו נעשה הסכם- מי שלא באמת חווה את השפעת הסמים, שלא מכיר את הצדדים החיובים אלא רק למד כל החיים עובדות ע”פ אל-סם, שלא יתיימר להטיף.
    ואסייג את דברי…לא בעד סמים, לא נגעתי בסיגריה בחיים ואני משתדלת לאכול המון טופו כי אומרים שזה בריא.

  17. דנדוש

    בשבילי… דוקא… יום טוב… זה יום שאני הולכת לישון בסופו עם חיוך.
    אז אני מרגישה שלא בזבזבתי.

  18. דנדוש

    חייכת אותי.

  19. מאמר אחלה. אבל חיכיתי כול המאמר לאיזה תיאור של יום אחד משמעותי שהיה לך, איזה CASE PRESENTATION

  20. לא משנה

    סיגריה ראשונה באה אחרי נשימה ראשונה? אוי ואבוי לכזה ציון דרך.

  21. לא משנה

    אבל הסוף נחמד.

  22. אוי נמרוד – אתה טובבבבבבבבב!
    (ולא ! זה לא תחילתו של סרט ארוטי בשפת הקודש)
    פשוט הצלחת לבלבל אותי יותר מכול הבחורות פה (בנות תתחילו להתאמן)
    (ואני לא מהבולבולים)

    כולם הרי יודעים שימים או רגעים רעים נוצרו רק כדי שנבחין ברגעים הטובים

    אז מה שאני משתדלת נורא
    זה להאריך את הטובים, לקצר את הרעים (פשוט הולכים לישון)

    ותמיד, אבל תמיד, לזרוק את הבננות המקבוצ’קבצ’ות לפח
    אחרי שסיימתי את הסלט

    ואם כול זה לא עוזר
    פשוט נוסעים לסקי

    בהצלחה בהירהורים

    ושיהיה שלום כבר

    mish 🙂

  23. סתם שיר 80'.

    and i think it’s kind of special, i think it’s really sad that the dreams in which i’m dieing are the best i ever have.

  24. יום טוב זה יום שבו אפשר לישון כמו בן אדם לקום מתי שרוצים, להיות עם עצמך או עם מישהו אחר שאתה אוהב, לעשות לעצמך ME TIME יום טוב הוא גם יום שבו משהו נוגע בך עמוק בנשמה. משהו שראית, שחוית שהרגשת. אני לא בן אדם פסימי האמת, אבל האמת היא שלדעתי עדיף היה שלא הייתי נולדת בכלל, כי בכול יום, אפילו הכי טוב שהיה לי, חייתי עם הידיעה שפעם אני אמות

  25. אוי, נימי, אתה פשוט יודע.
    אתה מפלרטט עם המלה
    כמו דון חואן עם אשה ספרדייה
    לוחש לה לחשי אהבה
    ישר אל תוך האוזן
    בטון
    הנכון
    בזמן
    הנכון
    כל
    הדרך
    עור
    התוף
    ב”מערות
    השמיעה”
    אל
    הקליפה
    אל
    התא האפור
    אל
    מרכז
    עיבוד
    המידע
    אור מבזיק – שליחים נשלחים:
    היא מחייכת.
    ושוב תודה לך איש יקר.

  26. ברבל'ה

    אז אתה רוצה זיון או מה?

  27. יום טוב הוא כל יום ששיך לילדות שלנו. לתקופה הישנה מלפני שאיבדנו את התמימות. ואני עובדת קשה כדי להחזיר לעצמי אותה כי אני מאמינה בתמימות.רק חבל לי כך כך שאיבדתי אותה. אני פשוט לא מצליחה להזכר איפה שמתי אותה.אבל כשאני אמצא אותה אני אנסה לשכפל אותה ולהדביק בה כמה שיותר אנשים. שיהיו ילדים כמו שפעם.וכמו שגידי שפרוט אומר, מחר הוא היום הראשון של שארית חייכם.חיינו.המאמר שלך מצא חן בעיני בעיקר בגלל ההפתעה שהופתעתי מכך שבעיניך עצוב זה גם טוב ועדיף עצוב מכלום. מסתם. ועצוב זה יותר חי מבסדר (גם בלי להיות אמן מיוסר) תודה שהזכרת לי את התאוריה שלי עצמי.לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה לא תובנות חדשות על החיים אלא להיזכר במה שכבר שכחנו. תודה.
    ואם בא לך תפרט פעם מה בדיוק היה מקור העצב? השמחה? מה הסיפור שמאחורי ההרגשה?

  28. תיקנתי את הכתובת שלי והיא danadana3@walla.co.il

  29. אך הפרפרים הפרפרים. אין כמו פרפרים מנפנפים בשביל להבין, או יותר טוב, להרגיש
    שאין לנו תוחלת והצדקה מלבד שיהיו עוד ועוד פרפרים.
    תחושת החיות תחושת ה “DAMN, I AM ALIVE” היא התמצית של הוויה האנושית.
    פלצני? אולי… פילוסופי יותר מידי? מה זה “יותר מידי”?
    “סלט פירות”, כמו “הארה” או “חוויה” הוא ניסיון לתאר במילים “פשוטות” את מה בדרך כלל
    אי אפשר לתאר במילים. לפחות לי זה קשה.
    ובזכות זה, בזכות “סלט פירות” – תודה נמרוד. ממתין בסבלנות לטור הבא שלך.

  30. סיגי נס

    מה אתם מזיינים בשכל?!?
    זו סתם פילוסופיה בגרוש
    ותחשבו על זה…

  31. חסר משהו

    ההתחלה הייתה פשוטה ויפה. התחלה שבאמת מעבירה לכותבים את מה שהיא צריכה. אבל האמצע היה… אמממ איך לומר… נו… סלט! והסוף בהחלט מרענן אבל אינו קשור בכלל לכתוב! לסיכום… יש לך עוד מה ללמוד בנאדם, תנסה להעביר את הרעיון בפשטות ואחידות.

  32. לא נראה לי

  33. גוסטבו

    לא יודע מה איתכם… אבל לה לה צודקת
    אני חושב בדיוק כמוהה והיא שווה
    מי שלא מעוניין על הזין שלי

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *