קטע מתוך הספר: אבא שלי, שהיה פעם סגן-אלוף בתחזוקה ועכשיו הוא מנהל סניף של קואופ בראשון, סידר לי פרוטקציה והגעתי הנה

ספינת הבנות

כשחזרתי ברגליים רועדות לחדר שלי במגורי הבנות, גם בגלל הבחילה והחולשה וגם כי נעלמתי ככה באמצע תורנות מטבח, הכל היה ריק. נכנסתי עם בגדים ונעליים מתחת לשמיכה, והתחילו לרוץ לי תמונות מפורטות של העתיד. כי אם לא התאבדתי עד היום, אני כבר לא אתאבד. אני הרי אסתדר, ואולי אפילו אצליח לעשות משהו עם החיים. כי אם זה באמת ההיריון האחרון שלי, אז לא יהיה לי מה לרוץ להתחתן ולא מה להכין ארוחת בוקר וצהריים וערב. ואם לא יהיו לי ילדים, אז אולי יהיו לי קריירה וכסף. וקריירה וכסף זה טוב, הרבה יותר טוב מכל מה שתיכננתי. ומי יודע, אולי אצליח להרוויח כל-כך הרבה כסף, שאוכל אפילו לעזור למשפחה שלי.
מצד שני, אם אני משאירה אותו עכשיו, את ההיריון הזה, אז זה עניין של כמה שנים עד ששנינו נשב בדירה של עמידר על איזה ספה שהרמנו מאיזה מקלט ציבורי, רואים ביחד חדשות, והנה אני מראה לו – נגיד שהוא בן שבע או שמונה ואני נראית בטח בת מאה – אני מראה לו בטלוויזיה את ההוא באמצע, בין כל הקירחים האלה עם הכרס במדי ב’: הנה, זה אבא שלך.
טוב, אולי כדאי ללכת להגיד להם במטבח משהו. בעצם עדיף כבר לחזור למשרד. בדרך אני אביא חלב עמיד מהאפסנאות, לפחות שיהיה לקפה. כי עכשיו כולם יוצאים להפסקה, ולמרות ההוראות החדשות לא להפריע את עבודת המשרדים, כולם יתגנבו בסתר רק לאיזה קפה קטן בכוס חד-פעמית. ואולי בכלל ישלחו מישהו למטבח, לקרוא לי לעזור עם הקפה, רק לחצי שעה לא יותר, ולא ימצאו אותי שם. כי הכל אפשר בלעדי, אבל עם הקפה אף אחד לא יכול לעזור. הקפה זה אני.
אבא שלי, שהיה פעם סגן-אלוף בתחזוקה ועכשיו הוא מנהל סניף של קואופ בראשון, סידר לי פרוטקציה והגעתי הנה, למכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה”ל, מוסד מפואר המזכיר לכולנו שצה”ל הוא מקל בעל שני קצוות, קצה אחד הסייפא, אבל יש גם קצה אחר, הספרא. החתירה שלנו היא למצב בו יהיה תואר ראשון לפחות לכל רב-סרן ומעלה. השכלה אקדמית-צבאית שתהלום את מורכבות התפקיד. כי אנחנו הפרצוף של המדינה הזאת, הפרצוף של הנשים והילדים שלנו.
העיקר שלי לא אישרו התקן. “בצה”ל לא מאשרים התקן לפני ילד אחד לפחות,” הסביר לי הגינקולוג במקרפ”ר אחרי הגרידה השנייה. “אנחנו לא רוצים לפגוע בסיכוייך ללדת בעתיד.” כאילו שאני יכולה לחשוב עכשיו על ללדת בעתיד או על איזשהו עתיד בכלל. באפסנאות היו לארג’ים, נתנו לי ארגז שלם של חלב עמיד, ככה אני לא צריכה לרוץ אליהם כל שעה. נורא כבד, אבל פה לא עושים עניין מנשים סוחבות. מצד שני, זה יספיק לי ליומיים.
מקצה השביל שמוליך אל המשרד שלי אני יכולה לראות את הבלגן. את התור הדחוס המתגודד ליד המיחם, את הכוסות החד-פעמיות המתגוללות על הרצפה, את כתמי הקפה הדביקים על רצפת הלינוליאום, את צנצנת הסוכר הגבישי שגרגרי קפה שחור ואבקת קפה נמס מנמרים אותו בכתמים חומים ושחורים, את הכפיות הדביקות, בדלי הסיגריות והעקבות של הסוליות הצבאיות.

על הכותבת מיכל זמיר

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *