סקיצה של פנטזיה

“לבירינט” של תיאטרון “קליפה” מתחיל בתמונה שמזכירה איור מתוך ספר ילדים ישן: על הבמה הר של סמרטוטים. על קצה ההר, מנדנד רגליים, גנרל נפוליאוני. באמצעות חכתו מעלה הגנרל לדרגת גרם שמיים שעון גדול, נטול ספרות. הפנטזיה הילדותית, הבלתי מורחקת במתכוון, מוצגת ב”לבירינט” ללא כל הקדמות.

מכאן ואילך מתנהלת ההתרחשות הבימתית- ספק תיאטרון- תנועה, ספק תיאטרון ילדים – בקצב מהיר של סמלים, אימג’ים ובעיקר טיפאז’ים. למעשה, הטיפאז’ים, אותם “טיפוסים” תיאטרליים מוגדרים בקפידה, הם לב ליבה של היצירה.
נפוליאון על ראש הר, זוג בלרינות מרוטות, מחוות בתנועתן הד לקטע מפורסם ב”אגם הברבורים”, גברים משופמים במגבעות, נשים בשמלות כבדות. כולם מופיעים לתמונות קצרות, מפגינים את “טיפוסיותם” –ונעלמים.

הדבר אינו מפליא: “לבירינט”, בין אם בהתכוון בין אם לאו, מחייה משהו ממסורת התיאטרון הרוסי, ממנו לקוח גם מושג הטיפאז’. דימיטרי טולפנוב, מייסד הקבוצה ובמאי היצירה (יחד עם עידית הרמן), מזמין את הקהל להציץ לתוך עולמו של מי שינק מן הבלט הקלאסי והתבגר אל תוך הרוק הסובייטי העכשווי.

אלא שבניגוד לתרבות ממנה הוא שואב, התיאטרון של טולפנוב מדויק פחות. נדמה כי התמונות מגיעות לשיא מהר מדי ונותרות שם זמן רב מדי. התחושה היא כי יש להן התחלה וסוף ברורים, אבל חסר להן אמצע . דבר זה הופך את הנטייה המרומזת אל עבר הבוטו- אמנות התנועה היפנית המבקשת לקדם את מושג ה”רגע” באמצעות זהות טוטאלית בין ה”מבצע” ל”ביצוע” – לבעייתית.

נדמה שטולפנוב סומך על כך שעולם הדימויים המשותף של צופיו ישלים את הפער המסוים שנוצר בין הכוונה לביצוע. הסתמכות מן הסוג הזה מותירה לו מרחב רב לשעשוע. מחד, דבר זה מעניק ליצירה חיות, החסרה לא פעם במופעים מהוקצעים יותר (למשל של פיליפ ז’נטי, כוריאוגרף הפנטזיה הצרפתי). זהו, למעשה, אחד היתרונות של הפרינג’ וטולפנוב עושה בו שימוש נאות. מאידך, חוסר ההסתפקות בשעשוע והניסיון להעביר באמצעות היצירה סיפור מלא בחיים ומוות, הופכת אותה למעט יומרנית.

תגובות

  1. גבירת הטירה

    מהי “מסורת התיאטרון הרוסי”?
    מה זה טיפאז’?
    בוטו זה טוב או לא?
    פיליפ ז’נטי, זה קרה באמת?

    למה מניחים שכולם יודעים את התשובות לשאלות האלה?

    ובעיקר – האם אפשר היה לכתוב את הכל כך שמישהו יבין?

    • סנופקין

      1. *מסורת התיאטרון הרוסי*
      זה להביא אותה בהצגות מדכאות במיוחד, כדי לעודד את רוחו של הפרולטריון המדוכא בלאו הכי.

      2. *טיפאז’* זה כמו הומאז’ בטריקוטאז’, שאפשר למצוא בגראז’.
      ועל כך כבר נאמר: *חבלז’ על כל טיפאז’*

      3. *בוטו* היה כינוי החיבה של זולפיקאר עלי בהוטו, הרודן האפגני הידוע, ולא כפי שנכתב לעיל.

      4. *פיליפ ז’אנטי* הוא למעשה מותג של הלבשה תחתונה, מעין לונז’רי אבל עם כפתורים גדולים, כסופים מצידם האחד וירקרקים מצידו השני.

      • גבירת הטירה

        מאיפה אתה יודע כאלה דברים יפים ועמוקים, נשמתי, מאיפה… והכל הבנתי. רק למה פיליפ לא נסע בסוף למונאקו כשהזמינו אותו, זה לא הבנתי.

        • סנופקין

          אבל כאן דבקו בי מיני תובנות, מושכלות ופירכות, שלא לדבר על הזנב הזה, ששום דבר כבר לא יוריד אותו כנראה, ועל שימוש בפומפיה אין מה לדבר בכלל בהקשר הזה.
          אגב, לגבי המתרחש כאן ועכשיו, אולי האשמה היא בנו?
          אולי אנחנו עצלנים ומשועממים ונרפים מכדי לנסות להבין באמת למה התכוונה הנערה בכותבה?

          • גבירת הטירה

            אבל אני חושבת כן, לעומת זאת, שאם לליאת פיש היה מזיז את קצה הגבה שעוד מישהו ישתתף בידע הרב שיש לה, היא היתה מסבירה קצת. ואם היתה רוצה שגם נתלהב, היתה מסבירה הרבה. מחול היום, ועוד תיאטרון קליפה, זה ליודעי ח”ן בלבד, ומשום מה גם נשאר כזה. אם היית כותב מאמר על איים סקנדינביים נידחים, שפה בלבנט לא ממש מכירים, לא היית מוסיף מפה ומראי מקומות? אז ככה.

    • מרבית התשובות שהעלית נמצאות בטקסט עצמו:

      טיפאז’ – אותם ‘טיפוסים’ תיאטרליים מוגדרים בקפידה.

      בוטו – אמנות התנועה היפנית המבקשת לקדם את מושג ה”רגע” באמצעות זהות טוטאלית בין ה”מבצע” ל”ביצוע”.

      פיליפ ז’נטי – כוריאוגרף

      לעיתים ברור שהטקסט אינו בהיר להדיוטות, אך אין אפשרות להסביר כל מינוח ומינוח. ההנחה היא שבמידה והתחום מושך את הקורא הוא ימשיך לקרוא ולהתעמק בו, וכך להרחיב את הידע הכללי שלו. בדיוק כפי שמשתמשים במונחים אינטרנטיים (בכתבות בתחום) מבלי לצרף מילון מונחים.

      • גבירת הטירה

        מסכימה לגמרי שאני קטנונית. נורא קשה לי להעביר ביקורת גורפת.

        ולתשובתך – אני מניחה שאם הייתי עמלה כמה שניות הייתי מצליחה לחלץ את ההגדרות שהבאת ולהסתפק בהן. הייתי גם יכולה לפתוח לקסיקון או לעשות חיפוש ולמצוא את ההגדרה של “בוטו”. אבל פעולות כאלה הייתי מבצעת רק אם המאמר שלעיל היה מצליח לתת לי הרגשה שזה מעניין/שווה/כדאי/מהנה להתעמק באותה הצגה ובמשנה התיאטרלית שלה. לצערי, זה לא קרה, ועל כך קיטורי וקינטוריי.

  2. רק ללחוץ

    סליחה על בורותי העמוקה אבל פשוט לא הבנתי כלום.
    לא שיש לי משהו נגד ללמוד, אפשר לנסות להוסיף קישורים שיסבירו את כל המונחים?
    או להוסיף הסבר

    • הכתבה הזאת עושה שירות מצוין לתיאטרון קליפה. רוב האנשים שצופים בהצגות של התיאטרון לא מבינים כלום והכתבה הזאת מעבירה את המסר של חוסר ההבנה בצורה מצוינת ואפילו מילולית. סינית בהתגלמותה.

  3. עדיגי

    ההצגה סתם לא נשמעת לי מעניינת.

  4. סנופקין

    אז ככה:

    מסתבר שהנראטיב הז’אנרי המתרמז כאן, אינו מתכתב באופן ישיר עם זרימת רצף התודעה של הדמויות, שהיא כשלעצמה אינה מהודקת אלא מהווה מעין קריצה פוסט-אנגמטית לעבר יצירתו של המחבר, כפי שהיא משתקפת בשיח הפנימי האינטימי המתגלה במבט איטי ורגיש לעיניו של הצופה מן הצד, שאינו בהכרח נרמז באופן מיידי, אלא נחשף בהדרגה ובמתכוון במסגרת המבנה התמאטי המסתבר מתוך הקשרי העלילה.

    או שלא.

  5. מזהההההההההה?

    אה, חשבתי פה זה הערוץ של הדוגמניות. סליחה.

  6. ניקול גל נושא חזרת

    סנופקין היקר
    עשית לי את היום
    אני מתגלגלת מצחוק במורד התלול
    תמשיך
    ועוד
    ועוד
    ועוד
    מתה עליך לחלוטין

  7. אני ראיתי את המופע ביום שישי בלילה, בלי להבין כלום במסורת התיאטרון הרוסי, בלי לדעת מי הם הטיפאז’ים ובלי להכיר את פיליפ ז’נטי. ותאמינו או לא: היה מדהים. קודם כל בגלל החלל של התיאטרון (מועדון התיאטרון מול נוגה, בת”א): חלל ענק, קודר משהו, תאורה מתחלפת, הכל מוקף בדים, באמצע מזרנים עליהם יושב הקהל. בקיצור: חגיגה. וזה עוד בלי להזכיר את התלבושות המהממות, המוסיקה שתוקפת אותך מכל כיוון והכי חשוב: היצירתיות והכשרון של השחקנים. אני ישבתי במשך כשעה מרותקת. בכל דקה צצו שחקנים (או רקדנים, שהרי מדובר בתיאטרון תנועה) מחלק אחר של החלל, לרבות מלמעלה (הם ריחפו מעל הקהל עם כנפיים ענקיות), שלא לדבר על זה שהם רצו בין שורות הקהל ההמום, שרו ומלמלו מלמולים מוזרים כל העת. אין ספק שהיה שמח.
    שורה תחתונה: מאוד מומלץ. גם להדיוטות שביננו, שסתם אוהבים דברים לא קונבנציונלים.
    וסתם הרהור: איך זה קשור לאתר של בננות? זה רק אני שלא הבנתי??

  8. המלאך

    סתם שאלה מפגרת האם פעם אחת בחיים שלי אני יקבל את הזכות ללכת להצגה ולא לדבר עליה

  9. רונן שוסטר

    ברצוני להראות לליאת פיש את טעותה החמורה.
    זהו אינו סקנדל כימותרפי משום היותו בוטז’ .. והבוטז’ כידוע מעוניין להשתלב בהוטאז’ משום כח היצירה המעולה מעולה מעולה שבו.. זה עניין כל כך עמוק ורציני ואין מן הראוי שנפתח נושא כזה הומניטרי בולבוליטרי .. בתודה רונן שוסטר

  10. ירון גרבז

    חידה: כמה מילים מורכבות ובלתי מובנות נכנסות במאמר ?

  11. ענתה

    נכון שלא הכל מובן, נכון שיש כמה מילים קשות, נכון נכון נכון
    אבל גם נכון שכמעט בפעם הראשונה נכתב בבננות מאמר עם עומק שמסתמך על ידע נרחב של הכותבת ויש בו אמירה על תאטרון קליפה ולא רק – אוסף מחשבות, הגיגים וגימגומים של הכותבות המתעניינות בעיקר בגודל האיבר של הזיון החד פעמי שלהן. זה מרענן, גם אם יש שאלות להבהרה.
    תודה לעולם תודה לכולם.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *