פורנו מחאה?

הסרטון הפורנוגרפי של ויקי קנפו נחת בתיבת המייל שלי. כשהצטלמה לסרטון הודיעה קנפו שזוהי דרך הביטוי והחשיפה היחידה שנותרה לה על מנת להעביר את המסר שלה. על פניה, בהצהרה הזו היו כמה וכמה דברים מתקבלים על דעתי, שהותירו אותי מהורהרת לגבי עמדותיי ותחושותיי בעניין. הלא היא וחברותיה למאבק אכן הוקטנו והושתקו, וכשהן לא זכו להתעלמות, הן זכו לחיבוק ממסדי חונק, שהתגלה כהחלפת טכניקת השתקה אחת באחרת ותו-לא. ואם התרבות שלנו מודדת נשים קודם כל לפי גופן, אז מדוע לא להשתמש בנכס הגוף הנשי ומיניותו בשביל להעביר מסר חשוב שהושתק כאשר הדיבור היה מהצוואר ומעלה?

מלבד זאת, המדינה עצמה (בדמות הביטוח הלאומי המשלם לאימהות חד-הוריות) מתייחסת למיניותן כשאלת-השאלות הגורלית. בביקורות חודרניות ומשפילות כגון ביקורי פתע ובדיקה בתחתונים ממש (סל הכביסה, מברשות השיניים), אם נמצא ולו רמז ליחסים זוגיים שהאם החד-הורית מקיימת, זכאותה תיפסק באחת. על המדינה כמובן לבדוק זכאותם של מבוטחים, ויש רמאויות, אבל כזו להיטות וחריצות לחפש בציצ(יות) של זכאי ביטוח לאומי אין כלפי זכאים בקטגוריות אחרות: נכי עבודה, מובטלים, וכו’.
אז אולי באמת יש סיכוי למדיום הזה של התצלום בעירום? האם לסרט כזה יש פוטנציאל חתרני להתריס, ולשמש מעין הוכחה מי הבוס על מיניותה של קנפו ועל גופה; לא ביטוח לאומי, לא מדינת ישראל, אלא אך ורק היא והמסר שלה?

לפני שאפרט את הרגשתי כצופה, הערה על עצם המעשה של הצפייה בסרטון. בשורת הנושא באי-מייל שהגיע אלי היה כתוב רק “ויקי קנפו”. לא ידעתי מה הולך להיות בקובץ המצורף בטרם פתחתי אותו. אין ספק שהיתה בכך הדחקה רצינית. לפני שפתחתי את הקובץ, היתה צריכה לחדור להכרתי ההבנה שמה שהולך לצוץ על המסך הוא הסרטון המתוקשר (הייתי צריכה לדעת שהמסר היחיד של קנפו שהיה מועבר ברשת בתפוצת נאט”ו כה יסודית הוא צילומי עירום). אבל משנפתח הקובץ, בבחירה שלי להישאר מול המסך היתה לא רק מציצנות. גם זו היתה שם במידת-מה, כנראה, ואני אומרת את זה לא בגאווה גדולה. אבל בעיקר היה שם הרצון לברר לעצמי את שאלת הסיכוי של המסר של קנפו לעבור במדיום של צילום פורנוגרפי, כפי שקיוותה.

האם כך קורה? האם הסרטון מצליח להעביר את המחאה שעומדת מאחוריו? אחת הכתובות על גופה של קנפו בסרט היא “הממסד דפק אותי”. לא צריך להיות מבקרת קולנוע מקצועית בשביל לקבוע, אם להתנסח בישירות, מי דופק פה את מי. לא ויקי את משרד האוצר, זה בטוח. המצלמה בסרטון, ודרכה אנחנו, בוחנת ומעריכה את קנפו ביסודיות: את התחת שלה (כן, תחת ולא ישבן), את כל האיברים המוצנעים מלפנים ומאחור, והיא עושה את זה בתנועות של התקרבות והתרחקות, עלייה וירידה איטית מעלה ומטה לאורך גופה. קנפו עומדת שם, שעונה על גרוטאה בשדה נטוש, והמצלמה, ושוב סליחה על הישירות, דופקת את המצולמת מאחור ואחר כך מלפנים. הכתובות שעל גופה (“המאבק חי”, “המאבק על גופתי”) הופכות לא רק שוליות, אלא נגועות באירוניה עצובה לאור העובדה שהמדינה, הפעם כל המדינה, דופקת אותה דרך עיני המצלמה.

אין לי עניין להוכיח את קנפו באיזו התנשאות צדקנית של פמיניסטית שאמורה לכאורה לשנוא סקס או ייצוגים שלו. השאלה שלי לעצמי כששמעתי על הסרט היתה שאלה כנה; האם יש לפרוייקט כזה סיכוי לעבוד? בתום הצפייה נותרתי עם תחושת חמיצות ותסכול. את המסקנות שלי מן הצפייה אני כותבת כאן בצער על עוד נתיב מוחמץ (מאוד, וכנראה מוחמץ מראש) במאבק בעל מטרות חברתיות כה חשובות וצודקות.

ישנה גם העובדה שמה שהופץ בתפוצה גדולה במייל הוא רק קטעי העירום. כשחיפשתי עוד אינפורמציה על הסרט ברשת, קראתי כי בחלקים אחרים שלו מספרת קנפו את סיפור חייה ואתגריה. מה שנשאר מזה והופץ כאייטם הלוהט היה, כמובן, רק חלקי העירום. הרבה טקסט מפיה של כנפו לא היה שם. עוד עולה ממה שקראתי ברשת שכסף משמעותי היא כנראה לא תראה מהסרט הזה. תקנו אותי אם אני טועה. מההיכרות שלי עם האופן שבו מנוצלות בדרך כלל כוכבות פורנו, ועם אחריתן העצובה, אני לא טועה.

אפשר שהאלמנט החתרני היחיד (והחשוב כשלעצמו) בסרט הזה הוא הגוף האמיתי כל כך של קנפו. גוף אשה שנראה בגילו הכרונולוגי, גוף שילד, שהניק, שעבד, שחי חיי-מעשה. לא גוף סיליקון, ניתוחים ומכוני כושר שהורגלנו לחשוב שהוא האפשרות היחידה לגוף נשי נחשק. זה כנראה איננו אפקט מודע או מכוון של הסרט. ובכל זאת, אולי איזושהי נחמה.

על הכותבת יופי תירוש

משפטנית, כותבת, מלמדת. חזרה זה עתה מכמה שנות דוקטורט בארה"ב ומוצאת עצמה מאז במצב של אנתרופולוגית מאונס על החברה והעברית והחיים שכאן, בבית.

תגובות

  1. תמי ש.

    מאמר אינטליגנטי שמנסה לענות על שאלה חשובה: עד כמה מחאה יכולה לעשות שימוש בשפה ובכלים של העולם שהיא מנסה למחות נגדו, ועדיין להיות אפקטיבית ומחוללת שינוי. ונראה שהתשובה העצובה היא – רוב החברה ישתמש במחאה כדי לבזות ולהשתיק את המוחה פעם נוספת, ולעשות אובייקטיפיקציה שלו. מי שיגלה אמפתיה והבנה לנוכח המחאה הוא רק מי שהיה כזה מלכתחילה. ולכן נראה שצריך לבחור דרכים אחרות.
    זאת השאלה הכללית, אבל צריך לדון גם במוחה הפרטית שעוררה אותה: אני מודה שאת הסרט לא ראיתי, אבל מזמן כבר איבדתי עניין במפגינה-בגרוש ויקי קנפו, וחבל שמתמקדים בה כ”כ בתור סמל לאומללים והעשוקים. יש במדינה הרבה בעיות רציניות, ולא מעט קבוצות הזקוקות לעזרה. אבל נראה שאשה אשר לה שני ילדים בוגרים, שבמשך שנים חיה על חשבון משלם המיסים ולא ניסתה אפילו להקל על מצבה בכוחות עצמה – מן הראוי שלא תייצג איש.
    לפני כשנה קראתי ראיון אתה, ובו היא אומרת בפירוש שאיננה מוכנה לעבוד בניקיון, סיעוד או עבודות אחרות בשכר מינימום, גם כאשר יש באפשרותה להשיגן. לא ברור על סמך מה ולמה פרנסות אלו נבזות בעיניה, אבל אנחנו לא חייבים לסבסד את קיומה הנאצל והמורם-מעם.
    חבל שהתקשורת מניחה אוטומטית שמי שצועק “מסכן” הוא גם באמת כזה. צדקו כל המבקרים: אשה המסוגלת לצעוד ברגל מרחקים כאלה יכולה גם יכולה לעבוד, בדיוק כמונו האנשים הפשוטים.
    המדינה מצידה חייבת לדאוג שלעובדים בעבודות פשוטות (כולל עובדים זרים, כמובן) יהיו תנאי תעסוקה הוגנים והולמים, ולדאוג לקיצבה אך ורק למי שבאמת אינו יכול לעבוד. כמובן שיש עוד מהלכים רבים שהמדינה חייבת בהם. אך מכל מקום, את הנזקקים האמיתיים אישה בויקי קנפו רק מבזה. ככל שירבו אנשים כמוה, כך ייעשה הציבור אטום כלפי מי שזקוק לעזרה באמת.

    • יודורה פלטשר

      קנפו היא פשוט פרובוקטורית בגרוש. בהמה חסרת כישורים, שכנראה אחרי הצעדה המגוחכת לפני שנה חשבה שהיא הופכת להיות מינימום חברת כנסת, והמציאות טפחה על פניה הכעורות. אז למצוא עבודה? מה פתאום. עדיף להשיקע את האנרגיה בראיונות מיותרים בעיתונות ובפרובוקציות משומשות.

  2. נעמה לביא

    בדיוק קראתי ב”מוסף הארץ” כתבה ממש מזעזעת על תרבות ה”מגיע לי” שמאפיינת נזקקי סעד למיניהם. (לכו לאתר “הארץ”, http://www.haaretz.co.il, ומשם למהדורה המודפסת, ולמוסף הארץ). למי שאין לו כוח לקרוא הכל, בין היתר מובא בהרחבה פרופיל של אשה (דווקא נשואה, בעלה חולה סוכרת שמקבל 4500 ש”ח לחודש מהביטוח הלאומי). למרות מצבה המשפחתי היא ליוותה את ויקי קנפו באוהל המחאה של החד-הוריות לפני שנה. בקיצור, הגברת עוברת מנקודת מזון אחת לשניה בכל רחבי הצפון (היא גרה במרכז חיפה, בבית פרטי גדול עם חצר), ומתניידת בין בתי התמחוי ותורי החלוקה השונים באמצעות יונדאי מסחרית (הלוואי עלי ועליכם). כששואלים אותה מה עם עבודה, היא אומרת שהיא בכלל לא רוצה לעבוד, והיא “בהליכים” עם הביטוח הלאומי כי יש לה אחוזי נכות (מדובר באסתמה, באמת מחלה סופנית שאי אפשר לחיות אתה). היא משקרת ואומרת שאם תמצא עבודה תיפגע הקיצבה של בעלה, אבל מהביטוח הלאומי מוסרים שהיא יכולה להרוויח עד 4000 ברוטו בחודש בלי שמישהו יצפצף. אבל הרבה יותר נחמד לקבל קצבאות, לא? אז בזמן הפנוי שיש לה היא בוכה שהילדים לא יכולים ללכת לחוגים (מנוי לספריה עירונית עולה משהו כמו 70 ש”ח לשנה, אבל הרבה יותר קל להדליק להם טלוויזיה, ואז לשלוח אותם לחינוך המיוחד תחת הקטגוריה “בעיות התנהגותיות” כמו שהיא עושה). אה, כן, ועוד תלונה זה שאין להם מחשב “נורמלי” אלא רק כזה שמתקלקל כל הזמן, ושהבת שלה נורא מסכנה כי היא מתה ללכת לבאולינג ולסרטים ולהיות כמו כולם.

    עכשיו, שתבינו: האשה הזו היא “רעבה” מקצועית, ובכתבה יש איזכורים לאיזה 6 תוכניות טלוויזיה שבהן הופיעה על תקן עשוקה מזת רעב. אשכרה נותנים לציבור לגבש דעה על המצב באמצעות דמותה הצווחנית, השקרנית וחסרת הבושה. הסקנדל האחרון היה כשבתה המתבגרת פרסמה ב”ידיעות” מכתב לשר פורז אחרי שאמר שאין רעב בישראל. אגב, תקראו את הכתבה ותמצאו 2-3 מומחים שמסבירים שהוא בעצם צודק, אבל הרבה יותר נוח ומביא-רייטינג לתקוף אותו ולקרוא לו “אטום”, בלי להקשיב באמת למה שהוא אומר (למשל – על הצורך בהשוואת תנאים במערכת החינוך, מלגות, הצורך בפיתוח הפריפריה, וכו’).
    הגברת שהזכרתי היא רק מקרה אחד, והכתבה משופעת בדוגמאות פוערות-פה להתנהגות חצופה ובלתי מתקבלת על הדעת של “נזקקים”, שכנראה כל מה שהם זקוקים לו זה בעיטה בתחת והודעה על הפסקת תמיכת משלם המיסים.

    • תמי ש.

      את לגמרי צודקת, נעמה. וכמו שאמרתי, התקשורת אשמה. בכל הסיקורים וה”ידיעות” בתחום מביאים את דברי האנשים האלה ללא ביקורת (כנראה מטעמים של “צבע” ורייטינג), ואם למישהו יש מילת ביקורת אז מיד הוא קפיטליסט דורסני, אטום, “צפוני”, ששייך לעשירון העליון.

      • ולא, לא בכך שהיא מביאה את דברי “האנשים האלה”, אלא שבכתבה כמו זו שבמוסף הארץ שללא ספק לקתה במגמתיות, מה שלא מפליא לאור התפיסות הכלכליות של שוקן (כן, מותר לומר קפיטליסטיות), להביא אוכלי חינם כגון אלה שהיו בכתבה בתור מייצגים את כל בעית העוני והמיתון יש בכך משום ניוולות, לא נורא, זה יספק חומר טוב לכל הפורזים למיניהם שרוצים להוכיח שאין שום בעיה. מה פתאום.
        דווקא הכתבה עם ויקי כנפו בשבעה ימים טרחה להביא דברים בשם אומרם ולהתייחס לבעייתיות במתח שבין העוני האמיתי ותנאי הניצול הקיימים בשוק העבודה היום ובין הניצול שחותה כנפו עצמה מידי התקשורת, הפוליטיקאים אוכלי החינם שמיהרו לנצל את המומנטום והמאבקים הפנימיים בין ארגונים החברתיים.

        • נעמה לביא

          א. אכן יש בעיות קשות ואקוטיות בשוק העבודה. אלא שויקי קנפו כבר מזמן אינה כלולה בשוק זה, ובוחרת שלא לעבוד (את יכולה להמשיך למצוא בשבילה תירוצים, לי זה לא נראה נכון). וזו בדיוק הבעיה שלי עם ה”מחאה” שלה: לתת למישהו כמוה לייצג את הבעיות זה פשוט לעשות צחוק מכל העניין, ולהזמין התייחסות לא רצינית. היא לא יכולה לייצג עובדים הנלחמים על זכויותיהם (ולצערי לאלה נעשה עוול משווע מדי יום), אלא לכל היותר פרזיטים הנלחמים על קצבותיהם (שימי לב: לא לבלבל עם נזקקים אמיתיים – חולים, נעדרי כושר עבודה, ועוד. בהם ורק בהם צריכה מדינת הרווחה לתמוך).

          ב. בכל כתבה או סיקור יש איזושהי “מגמתיות”, כיוון שלכל כותב יש השקפת עולם. גם הפרספקטיבה של שלי יחימוביץ’ היא פרספקטיבה אפשרית אחת, לא בהכרח תקפה יותר מהאחרות. מה שנדרש, כמובן, הוא שהטענות יהיו מעוגנות בעובדות, ומבחינה זו הכתבה הייתה מספקת. אגב, היא הביאה בעיקר שיחות עם אנשים שבעוסקים במתן עזרה לנזקקים, ואותם קצת קשה להאשים באטימות, או – חלילה – קפיטליזם. תקראי ותראי. (או שאולי את לא צריכה לקרוא, כי גם ככה ברור לך שהכתבה “ללא ספק לקתה במגמתיות”).

    • מדקדק בקטנות

      אפילו לא צריך לעשות מנוי. אפשר פשוט לבוא ולקרוא, וגם להכין שיעורים. כלומר, אם רוצים. אבל ספרים זה נורא לא “קול”, והורים שגם ככה אין להם כוח להשקיע לא רוצים לריב עם הילד ולהכריח אותו ללמוד חס וחלילה. טוב שיש את מי להאשים (המדינה, המורים, ביבי, וכו’) שהילד יגמור כמקבל-קבצאות כמו הוריו.

    • קראתי את הכתבה בהארץ, ותגובתי הראשונה הייתה זהה לשלך – “פרזיטים כפויי טובה”. אבל יש אכן בעיה מאוד רצינית בקרב השכבות החלשות וזה שאנחנו רוצים שהם יהיו אסירי תודה על מה שנותנים להם וישתקו, לא אומר שזה מה שהם צריכים לעשות. כל אחד במדינה רוצה להיות מנהל, אף אחד לא מוכן להיות פועל. עבודת כפיים היא או לנוער או לערבים/פועלים זרים וכו’. הרי מה ההבדל בינינו לבין חוה רם ושכמותה? אני לא מכירה אף אחת מכן באופן אישי אבל אני יודעת שלא אני ולא אף אחת מחברותי גם בשנים שבהן עבדנו בעבודות סטודנטים הכי קשות לא היינו מוכנות לעבוד בסיעוד או לנקות ולבשל בבתים של זקנים עבור 600 שקל בחודש. וזאת למרות שבשלב ההוא בחיינו לא היו לנו כישורים לעשות הרבה יותר מזה. אבל מה – מישהוא ייקח את חוה רם להיות מלצרית בבית קפה או מסעדה אופנתיים בתל אביב? או להיות מזכירה/טלפוניסטית בחברת הייטק במשרה חלקית? לא. אלה משרות ששמורות לסוג מסויים מאוד של אנשים – אנשים שצריכים את המשרות האלה רק באופן זמני. כשהייתן ילדות, האם קראתן את “הלב” של אדמונדו שה אמיצ’יס? כן, אותו אחד מסדרת האנימציה היפנית שהוא בעצם סיפור קצר מתוך קובץ על ילדים באיטליה (אני חושבת בסוף המאה ה19), בכל מקרה, בסיפורים אחרים שם מדובר על ילדים שמגיעים רעבים לבית הספר ומסתירים את מצוקתם, ואנחנו אמרנו “אצלנו אין כאלה דברים, בטח לא היום”. אבל כנראה שיש, והעובדה שהילדים האלה לא נראים כמו מוכי תת תזונה מאפריקה לא צריכה למזער את הסבל שלהם. הם לא משוים את עצמם למסכנים האלה, הם רואים את הסטנדרט אצל הילדים שמגיעים עם סט בגדי מעצבים חדש כל שבוע שמשוחחים אחד עם השני בטלפון הנייד החדיש ביותר עם מצלמה ויש להם מחשב חדיש עם DSL וכיו”ב. אז לעומתם הם מסכנים. להציב להם מראה אחרת משרת בעיקר את האינטרסים שלנו, אלה שיש להם, כדי להשקיט את מצפוננו ולהגיד לעצמנו שבעצם הכל בסדר, ושלא קיימת בעיה אמיתית, הם סתם מפונקים.

    • נטפלת לפרטים

      וכן גם את הכתבה על ויקי כנפו ב”ידיעות”.
      לגבי ויקי אין לי הרבה מה לומר, אלא רק לציין שהיא אישה אומללה שחייה רצופים, כנראה, בהחלטות שגויות. סרט הפורנו הוא ההחלטה האומללה האחרונה שלה, נכון לעכשיו, והיא כבר מתחרטת גם עליה. כן, כנראה שהיא באמת נוצלה ומנוצלת ע”י כל העולם (בעלים, ראשי ערים, פוליטיקאים, עמותות ומנהלי אתרי פורנו). חבל לי עליה, וזהו. היא באמת מקרה פרטי, שלא כדאי להסיק ממנו על הכלל.

      לגבי הכתבה ב”הארץ” – אוהו, כאן יש לי המון מה לומר. ואתחיל בזה: הכתבה אישרה את המדיניות בה החלטתי לנקוט, לפני כמה חודשים, כשהבנתי שהמס הנקרא “תוספת צמיחה” יישאר איתי ועם בעלי עוד שנים רבות. כן, בדיוק כך: שנינו מקבלים משכורות מהמדינה, ומשלמים את המס הנבזי הזה. ושנינו עובדים קשה מאד, אגב.

      ובכן, לאור העובדה שמס זה מצטרף לנטל המיסים הכבד המוטל על כתפי השכירים בכל מקרה, החלטנו, אחת ולתמיד, להפסיק ולתרום. למי? לכולם: נזקקים, קרנות, עמותות, שממוטות. שנינו עובדים קשה, משלמים מיסי עתק, וכל זה לא מספיק. הרשויות המקומיות קורסות – שאלתם את עצמכם מדוע? בין השאר, מכיוון שתושביהן אינם משלמים ארנונה כראוי. פטור רודף פטור, הקלה מצטרפת להקלה, ומהון להון, אנו משלמים את הארנונה לרשות המקומית שלנו, ומממנים, באמצעות הממשלה, גם רשויות מקומיות כושלות אחרות.

      וזה מזכיר לנו את אותן שנים של מעונות ויצ”ו ונעמ”ת, בהם היינו אנו בין הבודדים ששילמו את מלא דמי הלימוד עבור ילדינו הפעוטים. המשפחות האחרות המשיכו לייצר להן ילדים בכיף, לקבל הנחות והקלות, ואנו מימנו גם אותן.

      והביטוח הלאומי? מה איתו? על דמי הביטוח הגבוהים שאנו משלמים חוגגות 2-3 משפחות חרדיות כל חודש.

      אז די, נמאס. את המיסים שלנו אתם מקבלים, את הארנונה ושכר הלימוד והקיצבאות אנו מממנים לכם. מכאן ואילך – תסתדרו לבד. קיצבאות ילדים אתם מקבלים? נפלא. אז אנא מכם, קנו לעצכם את האורז והסוכר והקמח שלכם, ואל תבקשו אותם ממני. ואם אתם רוצים גם ריבה וזיתים, צאו לעבוד. זה באמת לא כל-כך נורא. נסו ותראו.

      ולויקי – נסי לנקות דירות. 30 ש”ח לשעה, פטורים ממס, לא הולכים ברגל. אני הייתי מנסה זאת הרבה לפני שהייתי משפילה את עצמי ואת ילדי, כמו שעשית את.

      • נעמה לביא

        מה שכתבת נכון לגמרי. כמות המיסים הישירים והעקיפים שזוג שכירים ממוצע משלם לטובת אנשים שבוחרים שלא לעבוד היא שערוריתית. ומדובר באנשים שעבדו ועובדים קשה מאוד. במדינתנו אם שני בני הזוג עובדים הם אכן נענשים כל הזמן, כמו שציינת בצדק. המשמעות של אי-זכאות להנחה במעון, למשל, היא לשלם מחיר כפול כדי לממן את הזכאים הרבים, וכו’.
        ועוד רציתי להוסיף, שסולידריות היא אחד מעמודי התווך החשובים של כל חברה, ובוודאי שהיא כוללת עזרה לחלשים. אבל נראה שאחוז האנשים ש”ממסכנים” את עצמם מתוך בחירה חופשית הולך וגודל, והם כבר מזמן לא “חריגים שמוציאים שם רע למסכנים אמיתיים” וכו’, אלא הרוב המכריע של קטגוריית הנזקקים.

        עוד דבר מכעיס הוא שאותם אנשים לא נותנים לילדיהם כלים שיבטיחו את עתידם, ושואבים אותם לתוך מעגל הקצבאות והצדקה. איך זה שעוד לא קמה תנועת “מחאה” שדורשת תוכנית מלגות לסטודנטים, או מערכת חינוך משלים, לדוגמא? (אולי קמה ולא שמענו עליה, אשמח אם מישהו יודע). ואיך זה שחוה רם (ההיא מהכתבה במוסף) עוברת בזריזות עם המסחרית שלה מנקודת חלוקה אחת לשניה, אבל את הילדים שלה תמיד תמצאו רובצים מול הטלוויזיה במקום בספריה הציבורית? הזנחת הדור הבא היא פשע מסוכן הרבה יותר מנטל המיסים הרובץ על שכבות הביניים.

  3. אליקו

    מי שראה את התמונות של ויקי קנפו בעירום סובל עד עתה. אני רוצה לראות מישהו, גבר, שראה את התמונות ולא נפגע (ושממשיך לעמוד לו!).

  4. אלמוני

    ורוצה לקרוא ראיון עם ג’קי אדרי ודיון לעניין (למעלה ממאתיים תגובות) מוזמן להציץ באייל הקורא http://www.haayal.co.il/story?id=2101

  5. עוד גבר

    הנושא העיקרי לדעתי לא צריך להיות אדם כזה או אחר
    שעשה כך או אחרת (ואני משער שהיא עשתה את מה
    שעשתה מתוך כאב). הבעיה האמיתית היא שיש כנראה
    פערים גדולים (מידי) בחברה שלנו. הבעיה היא שיש
    אחוז אבטלה כל-כך גבוה וכנראה שאין מספיק מקומות
    עבודה. אלה הבעיות האמיתיות לדעתי
    ואותן (ואחרות) צריך לפתור.

    • וואו!!!
      מה אתה אומר? באמת?
      בואנה איך עזרת לי להבין את זה עכשיו.
      תודה לך.

    • ויקטוריה

      הנה עוד פעם הקרציה הזו המכונה עוד גבר.

      כל פעם שאני רואה את התגובות עם הסוגריים וסלאשים/ שלך אני פשוט חוטפת עצבים בכל הגוף.

      אתה חייב להגמל מההרגל הזה חולה נפש שכמותך. ואולי גם כדאי שתגמל מהאתר הזה על הדרך.

      נמאסת!

      • עוד גבר

        בעניין “חוטפת עצבים בכל הגוף” יש ודאי
        בעלי מקצוע מתאימים שיכולים לעזור לך.
        כל השאר לא ראוי לתגובה כאן.

      • נעמה לביא

        אני מצטרפת לתגובתו של “עוד גבר” וממליצה לך בחום לפנות לעזרה מקצועית, או למצער להמנע מלחשוף את גסות הרוח שלך במקומות ציבוריים. זה לא עושה טוב למערכת העיכול של שאר הגולשים.

        הדברים אכן לא ראויים לתגובה מצד תוכנם (בהנחה שניתן לכנות בשם “תוכן” את הבליל העכור שהוגש כאן), אבל בהחלט ראוי ומומלץ להבהיר לחולדות-מקלדת פחדניות שתרומתן אינה מתקבלת בברכה.

        • נעים הליכות

          נעמה, למה שלא תצטרפי גם למיטתו של עוד גבר שם תוכלו לפתוח סוגריים ולכנס איברים כאוות נפשכם. שהרי גם תגובתך החריפה לא מעידה על בריאות נפשית תקינה.

          מעניין שדווקא עוד גבר שאליו כוונה ההערה הארסית השכיל להגיב באיפוק (גם אם עשה זו יותר מפעם אחת).

          כי אם ויקטוריה התנהגה כחולדת מקלדת הרי שאת הגדלת והגבת כבואש מקלדת.
          תגובתך עוד תרמה הרבה פחות לדיון פה.

          ולעניין המאמר. אני מסכים עם הדברים שסיכמה שושנה בננה. אירוע ויקי כנפו אכן סוכם כלא יותר מאשר אפיזודה הזויה ומבזה. רק שלא ברור את מי היא מבזה יותר. את הממסד, ויקי עצמה, בעלי אתר הפורנו, או החברה הישראלית בכללותה.

          עצוב.

        • ויקטוריה

          ומי את גורילה שורצת קרציות שכמותך שתמליצי ותבהירי הבהרות למישהו מכאן?

          הערתי לעוד גבר ניתנה במקומה שכן קצה נפש כולנו בפטפטת עמוסת סימני המקלדת שלו.

          אם דברי לא ראויים לתגובה כדברייך מדוע טרחו ידייך השעירות והמוכות שכין להקליד בלילי מילים עכורים כצבע שינייך ועינייך?

          מצאת לך באמת עם מי להתעסק . חזרי לביב השופכין ממנו באת לפני שאזמין לך את מחלקת התברואה של העיריה.

          • נונימוס

            תגיד לי את גם “נעים הליכות” שהגיבה קודם?

            • ויקטוריה

              כפי שאת רואה אין לי בעיה להגיב ולהביע את עצמי היטב. איני זקוקה לסנגורים כדוגמת נעים ואיני צריכה להתחבא מאחורי כינויים סטייל נונימוס.

              כנראה שהשתלחותה הכלבתית של נעמה דרשה תגובות מעין אלה.

  6. שושנה בננה

    אני בעיקר ישבתי בשוק מהסרט.
    והדברים שהיו ברורים לי לגמרי ממנו
    אחד אין סיכוי שמישהו יתייחס לענין ברצינות (כלומר הממסד)
    שתיים האשה בעיקר מסכנה
    שלוש החד הורית צריכות לצאת נגדה
    ארבע מי שהציע לה להצטלם ככה הוא סוטה פרובוקטור ומניאק רודף פרסום על חשבון חלשים (אין מה לעשות הבחורה אומללה וזה לא משנה מי מנצל כאן את מי)

  7. בואש מקלדת………חולדת מקלדת……….קרצייה………..גורילה שעירה מוכת שחין………… מה קורה לכם חברים?? פתחנו כאן גן חיות? מה אי אפשר לקיים דיון תרבותי?
    למה כל ההשתלחויות הללו של אחד בשני?

    אני מציע / חושב, שראוי שכל אלו שנטלו חלק בכך, יתנצלו אחד בפני השני.

    אומנם הצחיקו אותי התגובות, אבל זו לא המטרה כאן.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *