לשבוע הספר קטע מתוך הביוגרפיה החדשה של פרידה קאלו, אחת הנשים המרתקות ביותר בתולדות האמנות

פרידה

בחודשים שחלפו מאז שובה לסאן אנחל נעשתה פרידה במידה גוברת והולכת הקומפַּניֶירה (בת לווייה) של דייגו ועזר כנגדו. היא פינקה אותו, טיפלה בו כשחלה, רבה איתו, הענישה אותו ואהבה אותו. הוא תמך בה, התגאה בהישגיה, כיבד את דעותיה, אהב אותה – והמשיך לנאוף. וכעת, במידה גוברת והולכת, עשתה זאת גם היא. לעתים קרובות למדי, כשפרידה לקחה את המכונית למשך היום היה זה לצורך מפגש אהבים עם מאהב או מאהבת.
ההומוסקסואליות של פרידה, שגרמה זעזוע כשהתחילה בשנת לימודיה האחרונה בבית הספר התיכון, שָבה והופיעה לאחר שנכנסה לעולמו הבוהמי והמשוחרר של דייגו, שבו היו פרשיות אהבה בין נשים שכיחות ומקובלות. לגברים היה הקאסה צ'יקה (הבית הקטן, הגרסונייר) שלהם, לנשים היו זו את זו. בנסיבות אלה לא חשה פרידה כל בושה ביחס לדו-מיניות שלה. ואף דייגו לא חש זאת. לוסיין בלוך זוכרת את הבוקר בדטרויט שבּו, במהלך ארוחת בוקר נינוחה של יום ראשון, הדהים ריוורה לפתע את לוסיין כשהצביע על פרידה ואמר, "את ודאי יודעת שפרידה הומוסקסואלית." היחידה שבאה במבוכה היתה לוסיין. פרידה רק צחקה כשדייגו המשיך וסיפר איך גירתה את ג'ורג'יה אוקיף ופלרטטה איתה בגלריה של סטיגליץ, ואיך לדעתו "הנשים מתורבתות ורגישות יותר מהגברים, מפני שהגברים פחות מורכבים מבחינה מינית". איבר המין של הגברים "נמצא רק במקום אחד," אמר ריוורה. לעומת זאת, זה של הנשים הוא "על פני הגוף כולו, ומשום כך, שתי נשים יחד תחווינה חוויה יוצאת דופן הרבה יותר."
"לפרידה היו הרבה חברות וידידות לסביות," מספר ז'אן ואן היינורט. "הלסביוּת שלה לא הפכה אותה לגברית. היא היתה מין עלם יווני, נערית ומאוד נשית בעת ובעונה אחת."
הלסביוּת של פרידה, כמו כל דבר אחר בחייה הפרטיים, באה לידי ביטוי באמנותה. אבל לא בגלוי. לצד אהבה עצמית וכפילות נפשית, היא מרומזת בדיוקניה העצמיים הכפולים, ומתגלה ברבים מציוריה כסוג של אווירה, כחושניות כה עמוקה עד שהיא מעורטלת מן הקוטביות המינית המקובלת, וכרעב לאינטימיות, כה דוחק עד שהוא מתעלם מן המגדר. כמו פיקסו, שמספרים עליו שאמר כי עוצמת ידידותו עם המשורר מקס ג'קוב אפשרה לו לדמיין שהוא מתעלס איתו במטרה "לדעת" אותו באופן מושלם יותר, כך גם פרידה, כשאהבה מישהו, רצתה בחיבור המוחלט של האיחוד הגופני. וכך, כשציירה בשנת 1939 זוג נשים אוהבות ב"שני עירומים ביער" (בתצלום למעלה) – אותן נשים, הבהירה והכהה, השטות על הספוג בציור "מה נתנו לי המים" משנת 1938 – הן יכלו בקלות לסמל אותה ואישה שהיא אוהבת. היא הציבה אותן מחוץ לתחומי הזמן, המקום והמוסכמות, תחומות מצד אחד על ידי ג'ונגל סבוך שמתוכו צופה בהן קוף עכביש (סמל של תאווה) שזנבו כרוך סביב ענפים מפותלים ומעוקמים, ומן הצד האחר על ידי צוק שבו מבצבצים שורשים מן האדמה כמו מקבר שנכרה זה עתה. בשטח כה עוין נאחזות הנשים זו בזו. האחת היא דמות של שומרת, ישובה. היא לובשת צעיף אדום כמו מדונה אינדיאנית. לדברי דולורס דל ריו, שקיבלה את הציור במתנה, "הילידה העירומה מנחמת את הלבנה העירומה. השחורה היא החזקה יותר." ואולם, טיפות דם (שמסמלות את הסבל של האישה או של בני עמה) נושרות אל האדמה המכסיקנית הסדוקה דווקא מקצה הצעיף האדום של האישה הכהה.
למעשה עודד ריוורה את היחסים ההומוסקסואליים של פרידה. יש האומרים שהדבר היה כך מפני שידע כי בהיותו מבוגר יותר הוא אינו יכול (או אינו רוצה) לספק את אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות. אחרים אומרים שרצה שתהיה עסוקה כדי שיוכל הוא להיות חופשי. ז'אן ואן היינורט משער ש"הוא ראה בפרשיות הלסביות של פרידה מעין שסתום ביטחון". הוא מוסיף: "פרידה לא אמרה לי אם דייגו סיפק אותה מינית. היא דיברה על יחסיהם, אבל לא על זה. אבל אין ספק שהיו לה צרכים מיניים חזקים מאוד. פעם אמרה לי שהשקפת החיים שלה היא 'לעשות אהבה, לעשות אמבטיה, ולעשות אהבה שוב. זה היה בטבע שלה."
תאבונה המיני העצום של פרידה, ההומוסקסואלי וההטרוסקסואלי כאחד, – התבטא בהילה מפורשת שפשוט קרנה מכל ציוריה. היא מחלחלת לציורי הטבע הדומם הבשרניים יותר שלה, ומהווה נושא ראשי בעבודות כמו פאנל "פרח החיים" משנת 1944 וציור אחר משנת 1947 – "שמש וחיים". קשה, כמובן, למקם את המקור המדויק של אנרגיה מינית זו. אולי היא טמונה באווירה המוזרה, הדחוסה, של הציורים, במגנטיות התוססת שלהם. אפילו בדיוקנים העצמיים התמימים ביותר שלה יש מטען חשמלי מוזר, הגורם לצופים להתעכב מולם באותו אופן שעוברי אורח נמשכו אל נוכחותה החיונית של פרידה עצמה. חלק אחר של המטען המיני טמון בפניה של פרידה – במבטה החודר והטורפני מתחת לגבות השעירות ההן, בשפתיה החושניות מתחת לשפם הקליל. וכפי שציינו ידידים, פרשת האהבים הסוערת ביותר היתה של פרידה עם עצמה. ואכן קיים יסוד חזק מאוד של היקסמות עצמית ושל אוטו-ארוטיות בדרך שבה היא מציגה את פצעיה בציורים כמו "מזכרת של פצע פתוח" ובדיוקנים העצמיים הפצועים המאוחרים יותר.
עד שלב מאוחר ביותר בחייה, כאשר חולשתה הגופנית כבר הקשתה על משגל הטרוסקסואלי, פרידה העדיפה למעשה גברים על פני נשים, והיו לה מאהבים רבים. ריוורה לא סבל את הפרשיות ההטרוסקסואליות של אשתו, הגם שהאמין באהבה חופשית לעצמו והקל ראש בהתנהגותו הגלויה, ועל אף שהיה בדרך כלל משולל עמדות מָצ'ואיסטיות ורחש הערכה רבה לנשים. את הפרשיות האלה צריכה היתה פרידה להסתיר, והיא הקפידה לנעול את דלת הגשר שהוביל לביתו של דייגו, או שארגנה מפגש אהבים בביתה של כריסטינה בקויואקאן. בעלה, כך הזהירה את מאהביה, מסוגל בהחלט לרצוח.

1 תגובות

  1. אילנה

    51 שנים לאחר מותה, עדיין מרתקתים אישיותה של פרידה קאלו וציוריה.
    הייתי בתערוכה ב tate modern בלונדון, והייתי רוצה לשתף אותכם בסיור בין 11 חדרי התערוכה.
    ל-טייט אתר נהדר שמסביר וממחיש את התערוכה, ומי שמתעניין (ולא מגיע הקיץ ללונדון) יכול לסייר דרך ה- room guide כמעט כאילו הוא נמצא שם בעצמו. מומלץ! לי זה היה מרגש.

    לאתר: שנה לאחר מותה, עדיין מרתקים אישיותה של פרידה קאלו וציוריה.
    הייתי בתערוכה ב tate modern בלונדון, והייתי רוצה לשתף אותכם בסיור בין 11 חדרי התערוכה.
    ל-טייט אתר נהדר שמסביר וממחיש את התערוכה, ומי שמתעניין (ולא מגיע הקיץ ללונדון) יכול לסייר דרך ה- room guide כמעט כאילו הוא נמצא שם בעצמו. מומלץ! לי זה היה מרגש.
    לאתר:
    http://www.tate.org.uk/modern/exhibitions/kahlo/

    http://ilana-graf.up.co.il/

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *