בננות בנות שמרשות לעצמן
אני, נמאס לי. אומרים שעם הגיל קטן השכל, אני אומרת שאיתו קטנה הכמות המסחרית של הפטריוטיות שמחדירים בנו בבית הספר היסודי. גם אני הייתי פעם ילדה קטנה ותמה שלא העזה לערער על כל הממבו-ג'מבו הציוני הזה וציירה יפה-יפה שער כחול-לבן במחברת חגים לקראת יום העצמאות.
אבל בימינו אנו, כשהכל מתפרק, וההגיון ברח לו יחד עם הסקס אפיל של ערפאת, או המבט הממוקד של אדוני ראש הממשלה- גם אין כוח לפטריוטיות בגרוש. את זה נשאיר למתנחלים.
אנשי שלומי ומוקירי זכרי יעידו עלי שאני אט-אט מאבדת את זה. אין, אין כבר שפיות. מה שיש, וגם זה בחסד, זה כל התנ"צים, והסגני אלוף, והשרים בלי תיק שלצורך העניין אימצו אידיאולוגיה, וכל היוסי ביילינים-יוסי שרידים-יוסי אמווו שפושים באופן רנדומלי בפריים טיים האומלל של מרקעי הטלוויזיה במדינתנו הקטנה ותסביך ה"מצב" שלה.
אז מה אורנית החליטה?
אורנית החליטה שהיא מאוד תתגעגע למנטליות משובבת הנפש של גרשון מהמכולת, ועוד יותר תחסר את סרטי הבורקס ובמאיהם אניני הטעם, ובכלל- לבה השבור יצבט קלות כשהיא תתנחל לה בשכונה היאפית הלונדונית שבה תגור ותיזכר בילדותה בישראל. אבל נה בעין, זובי בזין. אני הולכת, שלום וביי. תברך אלוהים את הטרנספורמציות הרדיקליות במנטליות של אורנית. ותודה גם על הפרוזק הלונדוני שאט אט מטיל חותמו בנשמתה הישראלית הדואבת.
אורנית טסה ללונדון בקיץ הבא עלינו לטובה במטרה להשתרש שם, רוב תודות. תארו לעצמכם- זה כמו צ'יקן סופ פור טינאייג' סול שהחיים עייפו אותה. וזאת אני, נעים מאוד.
מה שאני צריכה בימינו אנו זאת קרירות אנגלית, זה תה עם חלב, אלו רחובות אפורים וקצת גשם. זה מינימום פוסטר של נסיך בריטי תכול עיניים וזהוב שיער שמחרמן כוכבות פופ, זה ארבעה מופלאים ששניים הם כבר ז"ל ומסע בעקבותיהם. זה Hey Jude ושאר בלדות מסמרות שיער מבית היוצר של מקרתני, לנון, האריסון וסטאר. תברך אלוהים את הבייביז האלו. מוואה.
מה שאני צריכה יותר מכל זה לשדרג את עצמי מכאן, ולמחוק את הראש. ולא, לא, לא, לא צריכה טריפים ואקסטות, לא צריכה מורפיום, לא מתעניינת בפרוזק. הטחת הראש בקיר וצלייתו בגריל תהיה מתאימה. אורנית גם מוכנה לדחוף את הראש למיקרו ולפתוח שם מיני-בר. היא מוכנה להיות שניצל סוס יאור ולשיר שירים על עלמות עם עיני קליידוסקופ, רק תנו לי ללכת.
אל תלאו אותי בדיבורים על מורשת, חזון, עם ישראל במדינת ישראל, גזענות, עניינים, זה לא מרעיד מיתרים חבויים בלבי, ורק מעורר אצלי את רפלקס הסלידה.
באמת שקצה נפשי. עייפתי, עייפתי מכל הג'אנק הציוני הזה. תגידו שאני יורקת לבאר שממנה אני שותה. תגידו, תגידו.
קבלו זאת בהבנה. ראו זאת בתור ביקורת נוקבת על החרא-דה-לה-שמעטה שנכפה עלינו, הצעירים. קבלו זאת כשטיפת מוח אנטי-ציונית בעליל שבה אני מסיתה אתכם נגד ה-כ-ל. אני את שלי עשיתי.
מה. היא אמרה משהו ונשמתי הצולעת לא קלטה? כאילו דאאאאאאאאאאאאא?!
ישודרג עובר אורח יחד איתה.
ויש מי שמתמודד איתם ע"י העמסת שלל קלישאות בסטייל חוה אלברשטיין-גירסת שנות האלפיים על קוראי בננות חסרי הישע. רוצה לנסוע? תסעי. אנשים שהישראליות שלהם מאופיינת ע"י המנטליות של גרשון מהמכולת, סרטי בורקס עם עובש, ומחברת חגים של ביה"ס יסודי (הא?!), מוזמנים לגבש להם זהות קצת יותר בוגרת, ורצוי במקום אחר.
גם לי בעוונותי היתה תקופה כזאת בגיל 15 שכתבתי המון דברים בשפה מתחכמת עם המון מילים גבוהות, שבה שיבצתי כל מיני הצעות למבקריי ומלעיזיי כגון "זין בעין", וחשבתי שזה מגניב. אבל יאמר לזכותי שהיתה לי מספיק מודעות עצמית כדי לקחת את הבשורות שלי בעירבון מוגבל. טרנספורמציות רדיקליות במנטליות? את בת 15 פור גוד סייק.
אללי, 1987 היא שנת לידה של מישהו!
אבל כיוון שכבר הלעיזו, רק אומר – גורי לך איפה שתרצי לגור. בהצלחה, וזהירות עם ה – Packie-bashers והסקינהדז ברכבת התחתית. אלה לא מבדילים בין בניו השונים של הגזע השמי.
שא שא¬ אני נשאר כאן לידך¬ הכל בסדר®
אבל אני לא ממש מצליח להבין¬ למה את כל כך מודאגת לגבי הסקינהדס ושאר הרזידנטס של הסאב ווי®
אני די משוכנע שהם לא מסוגלים לקרוא או לדבר עברית®
את באמת חושבת שהיא יכולה לעולל להם משהו רע¿
לא חשבתי שאני יכולה לצחקק ככה אחרי שלוש בבוקר, לכן אני מודה לך, סנופקין ידידי, מעומק ליבי על השנינה הנ"ל.
שמעי, אני ממש ממש איתך, פה בעמק הסיליקון, אנשים חיים בשקט ושלווה, אפשר לבקר בכול מקום לשבת בבית קפה, לבלות בפאב, ממש חזון אחרית הימים. גם אני רוצה את זה, לחיות בשקט. עבודה טובה, אפשרויות לקידום מקצועי, אני רוצה את זה מאוד, ואני רוצה את זה בארץ, בתרבות שלי, בשפה שלי, אבל אין את זה בארץ, בתחום המקצועי שלי אין את האפשרויות שיש פה. ויש לי קרע בנשמה בגלל זה.
גם אין לי חברים פה, נראה שמנטליות אמריקאית וישראלית הן דומות, אבל יש ביניהן הבדל של שמים וארץ. יש פה המון אנשים שהם goody good ו nicy nice אי אפשר להיות אמיתיים איתם, הם מקבלים ציון במבחן וישר מחביאים את הטופס בתיק, לא מדברים על ציונים, על כסף, על רכילות, אני מתגעגעת לשיחות אמיתיות עם החברים האמיתיים שלי בארץ, לשיחות האותנטיות, אני מקטר לך ואתה מקטר לי, ושנינו הולכים הלאה, אם אני אקטר למישהו אמריקאי הם יחשבו שמשהו ממש ממש לא טוב לי בחיים (ולא שאני רואה את חיי בעיניים פתוחות לטוב ולרע). פה הם מחביאים את האספקטים הפחות יפים של החיים, ומציגים רק את הצד הזוהר וזה כול כך בולט ושטחי, לפחות מהנסיון שלי. אני מקווה שבלונדון האנשים יותר אותנטיים.
אורנית.
שיהיה בהצלחה בלונדון, באמת.
רק בחייאת, לא יכולת לחסוך מאיתנו את הנאום הילדותי הזה?
לא בא לך שיטיפו לך הטפות פטריוטיות וכו', וואלה, מקובל. אבל למה את מטיפה ונואמת?
רע לך, לא טוב לך, סעי לשלום.
שיהיה לך רק טוב, איפה שלא תיהיי.
סתם תהייה: בגיל 15 את קמה ונוסעת לך, לבדך, אל ארצות הקור? אם ככה קבלי את הערכתי הבלתי מסויגת להחלטה שהיא אמיצה בכל גיל שהוא, על אחת כמה וכמה בגיל ההתבגרות.
מצד שני, אם זו החלטה של הורייך, ואת מצטרפת על תקן המטען החורג, זה נראה לי אפעס בעייתי לעשות מזה אידאולוגיה, בלשון המעטה.
בכל אופן, זה כתוב חמוד וקולח ומשעשע, בעיני. לאיפה שלא תלכי ובאילו נסיבות שזה לא יהיה, יו גו, גירל!
ילדונת קטנה
את עוד תראי
שלחומוס ולטחינה
עוד תתגעגעי.
לרק בישראל, לבמבה ולביסלי
לגבינה לבנה, לקוטג' ולכיפלי (טוב, אולי לכיפלי לא תתגעגעי, אבל הייתי חייב חרוז)
לקופת חולים וקצת לחר"פ
רק עשי לי טובה – Mind the gap
דוקא יש המון ביסלי ובמבה וכמעט כל מעדן חלב ישראלי שאפשר לחשוב עליו פה בלונדון ולא רק בחנות אחת אלא בכל מכולת וסופר באיזור צפון מערב לונדון שלא לדבר על חומוס וטחינה מתוצרת ישראל ואפילו עיתונים (למרות שמחירם יקר).החיים פה באמת נוחים יותר והאנגלים הממוצעים חברותיים ואמיתיים ובשבילם הכדורגל זה משמעות החיים והלואי שזה גם היה אצלינו כך.
מממ…איך בדיוק את משיגה לעצמך אשרת שהיה בלתי מוגבלת במקום דוחה-מהגרים כמו ה-UK?
וכן, בגיל 15 לנסוע לבד זה נשמע לי טיפ-טיפונת לא אמין.
אודרוב בייב, סעי לך.
אנגלית סטייל רמת אביב ג כבר יש לך, את מתאימה פיקס לפיגורה הלונדונית אפרוה.
היה קולח ומשעשע. מזכיר לי את עצמי בגילך. כותבת יפה על נושאים שטותיים.
עם כל הכתיבה השובבה והמתגרה, שאכן הולמת בת טיפש עשרה אינטיליגנטית, אני לא בטוח שהבנתי מה אורנית רצתה לומר במאמר שלה. שרע לה ובגלל זה היא נוסעת? שתיסע, היא לא הראשונה ולא האחרונה. אנשים מהגרים מכל מקום לכל מקום. אין בזה פסול. שהתרבות האנגלית עדיפה עבורה על פני התרבות הישראלית? גם אחלה, לאנשים שונים טעמים שונים. כל אלו ואולי עוד כמה דברים נוספים הם דברים טריוויאלים שאני לא מוצא בהם שום חידוש, גירוי או אתגר אינטלקטואלי. מה שאני כן מוצא כאן זוהי קנטרנות של גיל טיפשעשרה, הרצון להתמרד. נו טוב, אפשר אולי לומר שזה חלק מתהליך מבניית האישיות של אורנית, כמו שכולנו חווינו בוורסיה כזאת או אחרת בגילה.
כל זה מוביל אותי לשאלה הבלתי נמנעת: אם אין כאן שום חידוש, גירוי או אתגר אינטלקטואלי למה מפרסמים מאמר כזה בבננות? כדי לפתוח לנו את העיניים שיש מקומות אחרים? כולם יודעים על המקומות האחרים הללו. כדי שנדע שהחיים שלנו בזבל? גם את זה כולם יודעים. כדי שמה? לי נראה שפשוט הגיע לעורכת מאמר עם סגנון חביב וקולח, כתיבה יחסית סבירה בהתחשב בנושא המעורפל ועמדה נונקונפורמיסטית שתעורר תשומת לב ותגובות.
אני לא מתיימר להיכנס לנעלי העורכת, אחרי הכל הצלחת האתר היא בראש ובראשונה תוצר של הבחירה נבונה שלה את המאמרים ואם אני טורח לשלוח לכאן מאמרים מדי פעם בעצמי כנראה שאני חושב שהאתר הזה שווה עיון. עם זאת, נראה לי שאם הקו המנחה את העורכת הוא לא רק יצירת הד תיקשורתי, כי אם גם עידוד שיח אינטלקטואלי, הרי שהבחירה הפעם היא גבולית מבחינת הפרמטרים שהוזכרו כקריטריונים למאמר פובליציסטי טוב.
צחי תזהר, לא יפרסמו אותך יותר
בתקציר המאמר כותבת העורכת "אורנית בלנק, טינאייג'רית שאומצה רשמית על ידיינו". משפט זה מעורר בקורא הרגשה שהעורכת תומכת בעמדת הכותבת כפי שהיא מוצגת במאמר.
לאחר שהעורך מצא מאמר ראוי לפרסום מסתיים חלקו הסמוי בקביעת עמדה ומרגע זה ואילך הבעת עמדה של העורך נעשת לעולם בצורה הגלוייה ביותר כגון 'דבר העורך' או תגובה מזוהה של העורך בפורום עצמו. חוקים אלו נועדו למנוע שימוש לרעה בכוחו של העורך לפגוע בחופש ורב-גווניות הדיון. לכן, כל הבעת עמדה של העורך, שלא בצורה מפורשת, מאוד לא מקובלת בעריכה מקצועית ונחשבת לפגיעה בפלורליזם של הדיון ותעודת עניות למגזין. תעודה המרתיעה כותבים חדי הבחנה מלשלוח מאמרים לפרסום באתר.
כולי תיקווה שתמיכת העורכת הייתה מכוונת לכל היותר לסגנון הכתיבה המשעשע והצעיר ולא לתוכן הדברים.
צחי-הוצאת לי את המלים מהפה.
בדרך כלל המאמרים פה שנונים, חדשניים, מרתקים או לפחות מעניינים. במקרה זה, בדומה למקרים ספורים, התפלק מאמר ירוד לעריכה.
מאמר זה הינו התפלספות ילדותית של בת 15 (ואיפה ההורים?) וזהו. האם יתכן שמדובר למעשה בשגיאת הקלדה לגבי שנת הלידה (אולי במקרה 78 ולא 87). אם אני צודקת, יוצא שמדובר בפוסטמה בת 24, שמנפנפת לעולם באומץ ובנועזות שלה. רבים עשו את זה קודם ובשקט, ואם לא הצליחו, לפחות לא חזרו עם הזנב בין הרגליים בגלל הצהרותיהם הפומפוזיות.
Grow Up Kid
קיטר באזני הקולגה שאשתו מכוערת, מוזנחת, משעממת, אמא מחורבנת, טבחית מזעזעת, עצלנית, אינה מנקה את הבית…
"למה אינך עוזב?" תמה החבר.
"כי יש לה תולעים שגעון!" י
אז אני בינתיים נשאר בארץ. ברשותך.
הילדה רוצה ליסוע , שתיסע באמת שתעשה חיים, רק למה זה צריך לעניין למישהו את קצה הקשקש ולמה זה שווה מאמר?
סעי לשלום ילדה.. מקווה בשבילך שיהיה לך טוב היחיד שהתייחס להרגשת הזרות שבחו"ל
אמר דברים נכונים..
גם אני חייתי עשר שנים בלונדון..
טלוויזיה נפלאה יש להם
אבל לאחר עשר שנים אפילו חברים אין לי שם וזה לא בגלל שאני לא חברותית
זה בגלל שהם לא.
אז סעי לך.. מקווה שתהני ובכל מקרה נסלח לך אם תחזרי לאחר כמה שנים כשתביני שלנו (ועד כמה שזה נשמע בנלי) אין ארץ אחרת.
צחי צודק, מדי פעם באמת מתפלק לו מאמר נטול משקל ענייני/רגשי/תכני/ואטאבר
אבל לא קרה כלום, נחמד מדי פעם לשמוע אנשים אחרים, עם כל הכבוד לנוקו המתוקה לקארין ארד ולשרופה, באמת עם כל הכבוד אני מעריץ.
אני מקווה שתהני בלונדון, לונדון זה מקום נהדר, אפילו יש לי שם משפחה, אבל תשימי לב לא ללכת לאיבוד במציאות הלונדונאית, יש לך מדינה, יש לך טיפה אחריות, מדי פעם תבקרי באתר של המדינה, תחתימה על איזה עצומה, תשלחי גלויה, תמסרי ד"ש לבן הגדול… אל תשכחי שהאנשים האמיתיים בשבילך הם בארץ בלבד!
בכבוד רב.
קריאת המאמרים בזמן האחרון מזכירה לי את זוג הזקנים שהיו מופיעים בסוף החבובות.
פעם שאל האחד את השני "נו מה דעתך על התוכנית?"
ענה השני "זאת תוכנית מאוד עקבית…………… מפעם לפעם היא נהיית יותר גרועה"
אמא'לההה… הבהלתם אותי.
אני בתחילת הדרך, מאוד מאוד רגישה, והולכת להטיח את ראשי ההולם בשולחן ברגעים אלו. סגדו והעריצו.
המאמר נכתב לפני הרבה מאוד זמן, כמו שרובכם איתרתם ברדאר שלכם- עוד פספוסה שהתלהבה מאוצר המילים התופח שלה והחליטה למרוד באבאמא הפטריוטים.
צר לי, אם תחושותיי, מחושי לבי, וכל שאר הקראפ שאני נושאת עמי מקוממים אתכם, כלל לא חשבתי שהמאמר הנלעג הזה יתפרסם כאן דווקא ובשל העובדה שאני עדיין… איך נאמר- קטנה שכותבת על נושאים "דפוקים" לכאורה.
אבל בכל זאת, ציפיתי לעידוד מינימלי, אולי להכוונה מצדכם, אנשים בוגרים ואינטלקטואלים, ועכשיו- כל שנותר לי להגיד זה רק שדיכאתם אותי. באמת.
הוי, לונדון, מה אשנא אותך ברגעים אלו וגם אתכם. אני לא אוהבת אתכם.
עורכת יקרה, יש לך אור ירוק ממני להעיף את המאמר לאלתר, כי אם ימדדו את כמות האינטליגנציה באתר יהיה מאוד עצוב, וכל זאת- בגלל נוכחותו הלא פוליטקלי קורקט של המאמר הזה.
תשואותיי הרמות, אנשים יקרים, הצלחתם להעיב עליי את עצם העובדה שאני טינאייג'רית שמנסה לשמן את גלגלי מוחה החורקים, ולחבור לברנז'ה השופרא דשופרא, מולטי-סינסציונית שלכם.
פני הדור כפני הכלב.
היו שלום,
אורנית (מוצצת אצבע) שטרן.
להגיד לך? לא מתרגלים לביקורת אף פעם, זה לא עניין של גיל. מקסימום אפשר ללמוד להבליג.
הטור כתוב בצורה חיננית, נהניתי לקרוא אותו, מצאתי את עצמי קצת (רק בלי מילים לועזיות איפה שלא צריך). אני מניחה שאת טינאייג'רית מאוד חכמה, אבל עדיין, טינאייג'רית. סביר להניח שאת יותר חכמה מהאנשים סביבך, אבל רוב האנשים פה בגיל שהם כבר לא כל כך זוכרים איך בגיל 16 מרגישים כאילו המצאנו את הגלגל בכל מילה שניה שלנו.
מאוד יפה שאת כותבת, אבל לא כל מה שאת כותבת צריך להתפרסם. יוצר צריך קצת זמן להתבשל לפני שהוא יוצא לעולם ואם חיפשת מקום לעידוד ותמיכה, הגעת לכתובת הלא נכונה.
כנראה.
אבל אם לא בגיל הזה- אז מתי כן?
לא יודעת כבר, הוצאתם לי את האוויר מבלון ההליום הורדרד שלי. גם כן מטאפורות בגרוש.
שהעורכת תוריד כבר את המאמר הזה.
הליום זה לא אוויר.
עכשיו אני בזה לעצמי. אתם רעים כל כך. אני לא יודעת אם לייחל ליום שבוא אהיה אישה פורייה ובשלה שכבר "עצבה לעצמה את סגנון הכתיבה", או להמשיך ליהנות מהסוגיות "השטותיות" לכאורה שמטרידות אותי בגיל הזה. בעצם- האם בכלל הרשות לכתוב מאמרים נתונה לאנשים שנולדו ב-87 (וכן, יש כאלה… חלקם אפילו חכמים)? אה, וואלה, לנו בעצם יש את מעריב לנוער.
בכל מקרה,
אני אפסיק להטריד אתכם, אנשים בוגרים ובשלים.
לדעתי, האפשרות שהאינטרנט נתן לפרסם, מזיקה ליוצרים כשהם בשלבי ההתפתחות שלהם. האפשרות לתגובה מיידית ואנונימית נותנת לאנשים לשחרר לאוויר הוירטו דברים שהם לא היו מעיזים לעולם להגיד או לכתוב בשום מצב אחר, מה שחושף את הכותבים לביקורות לא מסוננת ומכאיבה במיוחד.
אני מניחה ששירלי לא תוריד את הטור.
אני לא אומרת את זה בהתנשאות, אבל אולי בפעם הבאה תחכי עם הפרסום עד שתחשבי שאת מוכנה לביקורת? (תחשבי, כי את לעולם לא תהיי מוכנה, אבל זה סוד)
שלא יצא שבאתי לברך וכו: לא מוכנה במובן שביקורות תמיד יכיאבו, לא במובן שלעולם לא תהיי טובה.
זו אני שהייתי צריכה לחשוב פעמים, ואם אינני טועה אמרתי לשירלי שאני מעדיפה שלא תפרסם את ה"מאמר" הזה. אבל עכשיו- אוקיי, וול, הוא פורסם. ואני מרגישה כל כך נלעגת, כאילו שבזה הרגע נעשיתי ורסיה אנושית של מדרגות- אנשים יורדים עליי ונהנים מהעובדה. יש מעליות בימינו, אנשים.
בכל מקרה, אני כנראה צריכה לחזור למעריב לנוער, או לעיתון ביצפר שאני עורכת- שם מובטחת לי כנראה תהילת עולם.
אני מודה לך מאוד על האמפתיה שגילית, טוב לאתר אנשים כמוך שעוצרים לרגע ומגיבים באופן הולם ומכובד גם לאנשים בגילי. תבורכי.
אורנית היקרה, אף אחד לא אמר לך לא לכתוב, תכתבי ואפילו סחטיין על האומץ והבטחון העצמי.
רק שתדעי שברגע שאת בוחרת לפרסם את אוטומטית חושפת את עצמך לביקורת, זה מחיר התהילה, תירוצים כמו "לא רציתי שהעורכת תפרסם.." ממש לא רלוונטים (באמת את כבר בכיתה י' ולא בפעוטון) .
האתר הזה הוא לא קבוצת תמיכה, רצית לשחק עם הגדולים, סבבה, זה הולך לשני הכיוונים, את לא צריכה להעלב וגם לא להעליב (אני בטוח שהרבה חברות סטארט אפ ישמחו לשמוע על הרעיון של מדידת אינטלגנציה דרך הרשת).
ולעצם המאמר, הסגנון אכן חביב (אך לא יותר משל ניו ג'ורנליסט ממוצע במקומון של חדרה)
אבל התוכן אפעס, פרטי מדי כללי מידי ולא ממש מעניין, מעבר לכל הסגנון "הוירטואוזי" תשתדלי גם שיהיה לך מה להגיד, כי זה לא מספיק רק לדעת איך להגיד.
אני מצדיקה את כולכם. ואני כבר לא רוצה לשחק עם הגדולים, תמהני איך שכחתי את הימים האפלים והלא כל כך רחוקים האלו שבהם הטיחו בי אי אילו אמרות מתחכמות סטייל "כשתגדלי תביני". כנראה שיצאתי לרעות בשדות זרים. לא אוהבת אתכם. אני חוזרת לי לברנז'ה המחוכמת של ההיי סקול, בתקווה לאתר שם אנשים טיפה פחות אכזריים ומודעים לעצמם.
אורנית.
אורנית ממה וממי את כל כך מפחדת, את יודעת גם בלונדון תפגשי אנשים שלא תמיד יקבלו את דעתך ולא תמיד יפרגנו (אנשים אכזריים ולא חכמים אם אני מבין אותך נכון) .
האם גם משם תברחי ,הרי אם יש מסר במאמר שלך זה שאת לא סובלת את המקום הזה ולכן את עוזבת, ואם יש חוט שני בתגובות שלך זה שאת לא סובלת את המגיבים המתנשאים ולכן בוחרת שלא לשחק במשחק ולברוח.
נ.ב- שמעתי שבטימבקטו נחמד בעונה הזאת של השנה
זה שאת קטנה, זה באמת לא נורא. זה יעבור. זה שאת מתחסדת, זו כבר בעייה של ממש. מה הדאווין הזה: "נדמה לי שאמרתי לשירלי שאני מעדיפה שזה לא יתפרסם".
אם לא רצית לפרסם למה שלחת? בתור הכנה לבגרות?
אם לא רצית לפרסם. היא לא הייתה מפרסמת. את אולי לא יודעת. אבל כל מי שניסו חצי הרעון מצאו את עצמן או עם זין בתחת או עם תינוק. הפסיקי להתחסד. להתבגר זה יבוא כבר לבד. כמה שנים וזה יעבור יחד עם חוסר המיומנות הכללית.
השאר. זה תלוי רק בך.
איך לפני קצת פחות מחצי שנה הייתי בדיוק במצב שלך (האמת? לא משהו. הרבה יותר כיף לקחת שלוק מהדיאט-קולה וסתם לבהות בזה בקרירות), ועכשיו יש בי מספיק שלוות נפש בשביל להגיב לך כאן, ואפילו בלי שפה מה-זה מתוחכמת ומגניבה. טוב, נו, גם עם קצת יותר בגרות (ואף מילה על 'מעריב לנוער').
אורנית, גם אני, כמוך, קיבלתי אז תגובות צורמות. לא צורמות כמו 'עופי ללונדון', אלא צורמות כמו הקול של יב"ז. החל ב"מה??!" וכלה ב"חרא", כשבדרך מצאתי כל מיני דברים יפים על האופי שלי ועל האולקוס שהתפתח אצלם רק בגלל קטע אידיוטי שכתבתי, קטע שהגדילו לכנות במילה יפה כמו 'מאמר' (מילה שמתקשרת לי אסוציאטיבית לעיתון 'הארץ', וזה כבר נורא). היה מכה. בכיתי מלאן, חשבתי מלאן, הודעתי לחברות שיותר בחיים אני לא כותבת, נשבעתי שכל הבנות זונות ומהיום אני יוצרת קשר ואו מגע עם הומואים בלבד.
עבר לי. קראתי את מה שכתבתי שוב, הבנתי שהדבר הזה באמת התאים בול לכל החביבות של מילים כמו "חרא" (פשוט כי יותר מדיי התאמצתי), נשבעתי לחשוב כמה פעמים לפני שאני אכתוב עוד משהו, והשתפרתי. לא רק שהביקורת העצמית והמודעות העצמית שלי גדלה, אלא גם שבאמת יצאתי עם סוג של שיעור. ושימי לב, כי עכשיו זה מוסר ההשכל: היום אני יכולה להגיד בהמון אלגנטיות שהטקסט שלי היה "חרא", ואפילו לעשות עם זה מבט מהורהר.
אז נכון, נורא יפה ונוח להגיד 'שוברים את הכלים ולא משחקים', ונורא יפה ונוח להפציץ בקריאות בוגרות כמו 'אנשים רעים' (אה, אלו הרפלקסים הבלתי-רצוניים שדיברת עליהם בהתחלה?), ובטח שהרבה יותר נוח וקל להתחבא מאחורי מיני-ציניות ומילים מעוברתות מלעז. אבל, ראבאק, פרופורציות. תחשבי רגע. תניחי את האגו שלך בפינה ותנשמי קצת.
זה כולה קטע. זה כולה אתר נשים באינטרנט. ואני יודעת שאת תשנאי את השורה הבאה (כי גם אני שנאתי) אבל את כולה בת 15. ממרום 18 שנותיי אני יכולה לשאול אותך, כמה ילדות בנות 15 יודעות מה זה 'טרנספורמציה'? כמה דוגמניות יודעות מה זה 'טרנספורמציה'? וחוץ מזה, מי בכלל אמר שמי שתוקע מילות-טרנספורמציה הוא בהכרח אינטיליגנט ומתוחכם?
זה הכל. את לא חייבת לעשות עם מה שאמרתי לך כלום. אבל ביקשת אמפתיה, אז קיבלת. ואפילו כמה רגשי הזדהות.
אורנית-אורנית-אורנית.
אני כותבת לך כעלק קולגה למקצוע, ולדבר הבזוי לו אנו קראות "במה חדשה", ו"יצירות ספרותיות". פה זה לא במה. פה זה בננות. אתר בנות רשמי ישראלי ברשת.
ההצלחה הספק אמיתית ספק רגעית שלך בבמה הובילה אותך לכתיבת המאמר (הדווקא לא כ"כ גרוע) הזה. ההתלהבות והמחשבה הזאת שהנה, גם פה כולם יעריצו אותי, ויהיה פה איזה ניקו נוסף שיסגוד לי וליצירותיי הטפשיות יום ולילה – הייתה מוטעית.
זה קהל יעד אחר. הפורום הזה לא מתאים. אולי היית צריכה דווקא לשלוח אחד מסיפורייך ולסווג אותו כ-יצירה ספרותית. ומפריע לי נורא שאת כותבת "אתם רעים". כן, הם רעים, גם אני רעה, וביקרות מעולם לא התיימרה להיות הדבר החיובי ביותר. זה מראה על כמה שהגישה שלך צריכה להשתנות, הילדותיות הזאת לא מתאימה לך. אמנם את בת 15, ובקטע של כועסת על העולם, אתם על הזין שלי, ומי שלא יאהב מה שאני כותבת הלוואי שימות, אבל בשלבים האלה את מבססת לעצמך כתיבה, סגנון ואת עצמך.
צאי מבועת הבמה, תשלחי למקומות אחרים, אל תפחדי. פה לא הלך, תמשיכי לנסות.
יש לך את זה, ילדה. לא להכנע.
אני כ"כ תשדיר שירות לילדים אוטיסטים.
עינת בר כוכבא
נערתי הצעירה,
אינך יכולה לכתוב מכתב לוחמני וחד ולחכות לעידוד והכוונה, המאמר לא פורסם בבימת חובבים ופורום כתיבה, אלא באתר גדול ולגיטימי, אם את מפרסמת כאן, צפי ליחס אמיתי.
יצאת למלחמה (זין בעין וכו'..). טבעי שהתגובות שתקבלי לא יהיו רכות ועדינות.
הנסיון להצטייר מסכנה עכשיו הוא פשוט לא במקום.
אורנית,
ממש חבל לי עלייך.מילא כתבת מאמר טיפשי,משעמם וילדותי,אבל לבגוד כך בעצמך?
אז מה אם כמה אנשים מבוגרים ממך חשבו שהכתיבה שלך זקוקה לעוד כ"כ הרבה שיפורים שזה מייאש.להגיד על כתיבך שהיא נלעגת,לפקפק באינטליגנציה שלך ולהתנצל על מחשבותיך הם החטא האמיתי.
הטעות במקרה שלך הייתה מתחילתה ועד סופה של העורכת,וברור לי שביקורת השפיעה עליך בצורה לא טובה,אבל נו באמת.
המצב פה חרבנא, אין ספק. הדרך של אנשים שאין להם כסף לנסוע ללונדון הוא לקחת כמה שיותר דברים שיעזרו להפוך את העולם לנסבל. טוב אני מבקשת מההורים טיול גמילה לאמסטרדם.. בעצם זה לא רעיון כל כך טוב.
ולמגיבים ה"מבוגרים" זה קטן מאוד להתשמש בגיל (שאינו מדד לכלום) כדי לתרץ את הביקורת ולא לבסס אותה על שום דבר אחר.
תנו לי קודם כל להגיד – תתביישו לכם.
כאשר קראתי את המאמר, לא הזדהיתי עם התוכן – בכלל לא. אפילו התרעמתי בליבי על אותה דרך חשיבה אגואיסטית (לטעמי) של אותה בת נוער.
באשר לצורה בה כתוב המאמר – כאמור, הכותבת היא בת נוער, ובתור שכזאת סגנון הכתיבה שלה מפולפל, מלא בביטויים ודימויים מקוריים, ושונה מאוד מכל מה שקראתי עד עכשיו. סגנון כתיבה שהוא מרענן ולא מלאה (!!!) אינו דבר שבשגרה, ועל כך אורנית – קבלי ח"ח!
אך יש לי הרושם, שישנם כמה קוראים באתר, המלאים מרירות וגדושים בסרקזם כלפי כל מי שלא מחזיק באותה דעה כשלהם, ולכן לא יהססו לשלח בו את חיצי לשונם המרירה.
כאשר עברתי על התגובות, נתקלתי בציניות שגובלת בהעלבה גרידא, ובכזה חוסר פירגון, שציפיתי למצוא אצל אנשים צרי עין, ולא אצל אנשים שמתיימרים להיות בוגרים ומשכילים.
אז נכון, המקום למצוא עידוד ותמיכה אינו כאן, ואולי ב"במה" הכותבת הייתה מוצאת יותר תמיכה, מן הטעם הפשוט ששם לא טורחים להגיב לקטע שלא אוהבים (בד"כ), אבל לקטול מאמר, מהדרך בה הוא נכתב ועד לגיל הכותב (שאין לו שום קשר לנושא, מלבד העובדה שהסגנון יחודי), זו כבר גסות. אני לא בא לחנך כאן אף אחד, ולא מנסה לגרום לכם להלל או לשבח דבר שאינכם אוהבים, אבל יש דרך וצורה לכל דבר. המושג ביקורת בונה אומר לכם משהו?…
אורנית – עכשיו אלייך: את רגישה, אפשר לראות את זה מהתגובה שלך. אבל תלמדי לא לקחת הכול ללב, ולשים הכול בפרופורציה המתאימה. לאנשים יותר קל מאחורי מסכות וכינויים, ולכן את יכולה לצפות לעוד תגובות מעליבות ולא-מפרגנות, אם בהקשר למאמר הנוכחי, או אם בעתיד כאשר תפרסמי מאמרים נוספים. את עושה רושם של נערה משכילה, ולכן כולי תקווה להמשיך ולקרוא מאמרים פרי מקלדתך.
ירדן.
מי שהולך לישון עם כלב שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים
.
כאשר אדם מעליב קבוצה שלמה של אנשים באופן בוטה, חסר התחשבות ומתגרה, אל לו להתפלא שאותו היחס בדיוק חוזר אליו.
אם נתייחס לסגנון הצורני של מאמרה של אורנית אפשר לומר שהוא אולי כתוב בסגנון משעשע ורענן (וזה אם ממש מתאמצים להיות נדיבים כלפי כמה עוכרי ישראל שהפגינו סימפטיה למאמר אנטי ישראלי ואנטי ציוני בעליל). אך גם קריאה שטחית מספיקה כדי לראות שהמאמר כתוב בסגנון פוגעני ("אל תלאו אותי בדיבורים על…"), מזלזל ("עייפתי מכל הג'אנק הציוני הזה") ומרושע ("שו! קישטה! חיסכו מעצמכם רפלקסים בלתי רצוניים…").
מי שמתנהג בצורה כזאת ראוי לכל התגובות הפוגעניות, המזלזלות והמרושעות שעלו כאן.
עם זאת, ברור שאורנית בחורה אינטלגנטית ותמשיך לכתוב גם להבא. לכן, לדעתי, טוב שהיא קיבלה את מקלחת הצוננים הזאת כאן ועכשיו ולא בפורום גדול ומחייב יותר.
הטעות בידי.
אני נכלמת. להבא לא אכתוב כאן.
אלא בעיקר התוכן הוא שיקבע את התגובות שתקבלי.
דווקא כתיבה באתר פורומים המספק שפע של משובים היא דרך טובה להשחיז את המקלדת לפני שנגשים לפרסום במדיה בעלת השפעה רחבה יותר.
בתקווה שתוכלי להתגאות במאמרים הבאים שלך.
שאת המאמרים הבאים שלי אני ארצה לפרסם פה. אני לא רואה עצמי מתמודדת עם אותה כמות של תגובות סרקסטיות ושנונות סופר דופר מצ'וכללות מצד אנשים רבים וטובים ממני, כי לי בתור מיני כותבת זה מאוד מכאיב, ומקשה, וכלל לא מחשל. אני מעדיפה "להשחיז את המקלדת" שלי בפורומים שבהם אנשים לא אוכלים אחד את השני לשעת התה, ומעדיפים ביקורת בונה על פני ירידות והתנצחויות סטייל "החזק שורד".
בהחלט לגטימי לבקש ביקורת עניינית ובונה. אך כדי לקבל כזאת ביקורת יש לכתוב באותו האופן.
תני הצצה באתר האייל הקורא http://www.haayal.co.il/story.php3?id=1002
ותביני על מה אני מדבר.
אני בטוח שבכל מקום שבו תכתבי באופן שכתבת כאן תזכי למקלחת של צוננים. בצורה מתוחכמת של אנשים מבוגרים או בצורה גולמנית של תיכוניסט קצר פתיל.
לפי דעתי, וזה נושא העיקרי של תגובה זאת, סכין בסכין מושחזת. אם את רוצה להשתפר עלייך להחשף ולהתמודד עם אנשים חדים לפחות כמוך. גם אם זו לא הדרך הקלה ביותר, היא בוודאי המעשירה ביותר.
כולנו נכתוב כמו אלי אשד ואז כל צרותינו תיפתרנה.
סליחה, אין לי שום דבר עם אלי אשד, אבל להביא לפה לינק שידגים כתיבה "ראויה" זה עניין מקומם מאד. יש כל מיני סוגי כתיבה, כל מיני סגנונות. פלורליזם רעיון יפה. למה להכניס את כולם לשבלונה? והאמנם כתיבה בסגנון מסויים מזמינה ביקורת באותו אופן? אני חייבת להודות שזה קונספט מעניין מאד, אני לא בטוחה שהוא נכון. אינטואיטיבית, נדמה לי שלא. על קונצרט מלא זיופים נכתוב ביקורת עם שגיאות כתיב? על פופוליטיקה נכתוב ביקורת מתלהמת? על בילי מוסקנה לרמן נכתוב ביקורת שטחית? לא בהכרח. אני חושבת שיש ערך לעקביות של יוצר או מבקר. אני נהנית לקרוא מבקרים מסויימים דווקא משום שאני מצפה מהם לצורת ההסתכלות שלהם ולסגנון ההתייחסות שלהם. אין לי שום עניין מבקר בעל תכונות של זיקית, המתאים עצמו לנשוא הביקורת. נשמע נורא משעמם, איפה חוט השדרה?
ובחזרה לענייננו – לא נראה לי שמישהו מהמבקרים ה"מושחזים" כהגדרתך יכול להיתלות בסגנון המאמר כדי להצדיק את סגנונו שלו.
ראשון ראשון ואחרון אחרון.
להבא אנסח את דברי בצורה ברורה יותר. כי אם נוצר מצב שהקורא לא הבין את דברי, אני מניח שהכתיבה שלי לא הייתה ברורה ולא שהקורא דביל. לכן אסביר בפרוט את כוונתי.
מטרת הדוגמה שהבאתי לא הייתה להגביל סגנון כתיבה או אפילו להציג או להציע סגנון כתיבה לדוגמה, כמו שאת בטעות הבנת, כי אם ל ה ד ג י ם את המתאם בין סוג הכתיבה לתגובות שהיא גוררת. הכתיבה של אלי אשד עניינית ומכבדת את הקורא וכאלו הן גם התגובות למאמר שלו.
לגבי הדוגמאות שהזכרת. מזה עשר שנים אין לי טלוויזיה ובשנתיים פלוס האחרונת אני לא חי בארץ (חוזר עוד שנתיים מינוס), כך שקשה לי להתייחס לדוגמאות הקונקרטיות שהצגת מלבד הקונצרט.
מאחר שלא הייתי ברור בניסוח הרעיון שלי ולא הבנת אותו גם הביקורת שלך, בצורת אנלוגיה לקונצרט עם זיופים וביקורת עם שגיאות כתיב מחטיאה את מטרתה. אסביר.
אם ההכנות וההשקעה בקונצרט היו ירודות – רמת נגינה נמוכה עד כדי חוסר אימון, איחור בזמנים, גג מטפטף ותפאורה רקובה, משהו כמו קונצרט שכונתי של חבורת מסוממים, אז כן, אני מבטיח לך שהמבקר רציני לא ישקיע מאמץ לנסות ולהסביר את הווריאציות המעניינות שהסולן השמיע לקראת סוף הקונצרט, אם בכלל יטרח להשחית את המקום שקיבל לכתיבת הטור על מופע מהסוג המוזכר.
אני מקווה ששני הפתגמים הבאים יבהירו סופית את דבריי: מי שהולך לישון עם כלבים שלא יתפלא אם הוא קם עם פשפשים, כל אחד ישן על המיטה שהוא הציע וכו'.
עם כל הכבוד,
למה הקלישאות למה?
פוץ? מה פתאום פוץ. דרעק. כמו שזיבי אומרת: "אותו הדרעק מיט אננדערע דקוראציע". אתה מתנשא, מתיימר, מוסרני, ובעיקר סובל מאקספוציזם היסטרי. לא שיש לי מושג מה זה. אבל נראה לי מתאים להוסיף מילה כזו בשפה לכל הנפוחים הריקננים שמטילים את שתן המוסניות שלהם ללא קלחת.
היא תתבגר, היא תתעשת, היא תלמד. אני מקווה. אבל אתה? לא. אין סיכוי. אתה תשיר ליד מודורת ל"ג בעומר לחיי העם הזה, עם כוס קינלי אוראג' (מפלסטיק) עם דרעק שנקרא סטייק עין ותגיד. ה לא מה שהיה פעם. ואז תזכר ולא תגלה לכולם שבעצם פעם… זה ככה היה. החבר'ה היו מסביב למדורה וצחינקה נשלח לךהביא עצים מהערימה, להביא את הכוסות, למזוג להכין לסייע ולחוטף צ'אפחות על העורף. מהכל סבל הצחינקה כדי להיות חלק מהחב'ה. גדי להיות דביק.
כאילו מה שכתבת ראוי. כאילו אתה ראוי. כאילו אתה יכול ללמד את הנוער. וואלה, מה שאקסטה אחת הייתה עושה למוחך הדואב, מה ששאחטה אחת הייתה עושה לשמרנות שלך. וואללה. אבל על זה בוודאי יש מאמר טוב יותר ב"ייל הוקרא" קרעתי אותי צחי (אייל)
עכשיו בו תן לי לגמור.
קיש קיש קאריא.
את (ה?) חושב שאם תצעק, תנסה להעליב ותכתוב באגרסיביות זה יעשה את הטענה שלך יותר נכונה. מצטער, אבל אצל אנשים חושבים כאלו תגובות זוכות לניפנוף מיידי מהסיבה שהסגנון הזה אופייני למי שאין לו מה לומר.
אך מאחר ואם אני לא אתייחס כלל לדבריך מישהו עוד עלול לחשוב שאני מסכים עם כל מה שכתבת.
פוץ? אם זה מה שאתה חושב, ניחא. כבר הסכמנו שלא אכפת לי מה אתה חושב.
אני אשיר ליד מדורת ל"ג בעומר וכו..
כשתסביר מה רע בלשיר ליד מדורה עם חברים (דרך אגב, אני מנגן במפוחית ולפעמים זה משתלב לא רע ליד המדורה) לאכול סטיק עין ולשתות קינלי מכוס פלסטיק אוכל להתייחס לעניין. נראה לי, שאתה אף לא זכית לשבת עם חברים מבלי שירדפו אותך ויתעללו בך, אחרת קשה לי לראות את הסיבה לאגרסיביות בכתיבה שלך בכל מה שנוגע לארוע חברתי חביב. יכול להיות שהפוסל במומו פוסל ואתה מדבר מתוך תסכול וניסיון אישי?
לגבי ההווה שלי: אין לי שום סיבה להתלונן. אני נהנה מאוד מהעשיה שלי. היא זוכה להכרה והערכה מקצועית בפורומים בין לאומיים, ואני מסופק מרוב מערכות היחסים שיש לי עם האנשים הסובבים אותי.
לגבי שחטה אחת: מדי פעם אני לוקח שחטה או שתיים, לא לעיתים קרובות, כי פשוט אין לי את החסך (שיתכן שלך יש) בריגושים.
התחלתי ולכן אסיים :o) אתה מוזמן לענות לי ולהשתולל באגרסיבית ובבוטות המאפיינת אותך, אל תדאג, אני מבטיח לא לכסח אותך יותר, מהכתיבה שלך נראה (אבל מי אני שאחרוץ דעה בעניין שכזה) שסבלת מספיק בילדות, אתה סובל וממורמר גם היום, אין צורך שאוסיף.
התגובה שלך, מדברת בעד עצמה.
הנשמה יכולה רק לקוות, שבלי קשר אליך, יום אחד סטייק העין ייעלם מן העולם. וכמובן, למען הדיוק. אתה לא פוץ. אתה דרעק שסובל מאקספוציזם. עכשיו, אני מקווה שהבנת.
בסדר
שהציטטות שנלקחו מגוף המאמר הן סגנון הכתיבה שלי, ותו לא. אין פה שום כוונה לפגוע במישרין, בעקיפין אולי כן, אבל גם- בסה"כ זהו מאמר הומוריסטי, אם ניתן לקרוא לזה כך, ביקורת חברתית נוקבת (כן, בטח) בדמות מאמר וונאבי מתוחכם.
שבעתי מלהגיב לכם.
אני לא אוהבת אתכם.
צודקים המבקרים וצודקת אורנית. מותר לבקר, ואפילו באופן מעליב, אך גם לביקורת יש כללים. למשל, שהביקורת תהיה עניינית. התייחסות לגיל הכותבת לא עונה על הקריטריון הזה. ולא משום שאין דבר כזה, כתיבה שהיא "תואמת גיל", אלא משום שחלק מהעניין של הכתיבה זו ההתפתחות. נכון, עוד עשר שנים אורנית תכתוב אחרת כנראה, כולנו נכתוב אחרת כנראה, אבל זה יהיה משהו אחר – אנחנו נהיה אחרים. ולגיל הזה ולדברים האלה ולקול הזה הייחודים לאורנית והייחודים לכאן ועכשיו יש מקום (או שאין מקום) בפני עצמם, ולא בהשוואה לאורנית האחרת בגיל מבוגר יותר. אבל קל יותר להשתיק מאשר להתייחס באופן ענייני. והתייחסות שפוסלת על סמך הסובייקטיביות של הכותב ולא על סמך התכנים או סגנון הכתיבה היא עוד דרך להגדיר בני שיח לגיטימיים ולא לגיטימיים – מי שנשמע כמונו ומדבר כמונו ואומר דברים דומים יש לו מקום, ומי שלא – לא. אורנית, האתר הזה אכן נדמה לעתים כאיטילגנטי וסובלני ופתוח, ואני מבינה למה חשבת שזה מקום שמכבד אנשים ואת חופש הביטוי שלהם ואת הזכות שלהם להשמיע דעות פופולריות פחות בסגנון שונה, אבל לא תמיד זה עובד כך, ואת – עם שנת הלידה הגלויה, ובצדק, שלך – טרף קל מאד. ראי בהתנסות הזו שיעור חשוב, ואל תייאשי.
את חושבת שסגנון הכתיבה שלך הכיל כבר ביקורת בילט-אין?
את חושבת שכשאת קוראת לטיפוסים שלא מסכימים איתך לחסוך לעצמם ולך את עוגמת הנפש ולא לקרוא, כשאת מכלילה בכתיבה שלך הוראות הפעלה כגון- אל תלאו אותי בדיבורים על מורשת, תגידו שאני יורקת לבאר שממנה אני שותה, קבלו זאת בהבנה, וכו' – את בטח לא מאמינה שבכך הצלחת לאיין כל ביקורת אפשרית על המאמר שלך.
את באת לפה עם מאמר יומרני להחריד, באת לזעזע את עולמינו- בורגנים זקנים ציוניים ושבעים שכמונו, בדיבורים על האומץ שלך לקום ולנסוע ללונדון, חשבת שאת מביאה איזה בשורה צעירה וחתרנית. ובכן יקירתי- been there, done that, got the T-shirt. ועל כך היתה הביקורת. הגיל שלך, אם כבר, רק עידן אותה.
רבים וטובים באתר הזה כתבו כבר מאמרים יותר גרועים משלך- גם בסגנון הכתיבה, וגם בתוכן במשקל נוצה שלהם. רבים וטובים קיבלו ביקורת, עמדו בה בכבוד, וחזרו וכתבו דברים נפלאים.
כשאת כותבת לשירלי להוריד את המאמר שלך מהאתר, כשאת כותבת לכולם- אתם רעים, אני לא אוהבת אותכם- את כועסת על עצם הביקורת, או על העובדה שהיא לא כללה את אותם משפטים חבוטים שצפית אותם. לא, לא עייפנו אותך בדיבורים על מורשת, לא נאמנו לך על ציונות, לא אמרנו לך שעוד תתגעגעי לחוצפה הישראלית ולגרשון מהמכולת. מצטערים.
יקירתי- את בבריכה של הגדולים. שימי מצופים או צאי מהמים.
יוצאת מהמים.
כשקראתי את המאמר רציתי להגיב לכותבת. רציתי להגיד לה למשל שזה מאוד לא בוגר "לגרש" כל מתווכח אפשרי בתחילת המאמר. שהרי אם לא רצית לקבל פידבק על דבריך למה לכתוב אותם?
אבל בקישור למאמר נאמר כבר שמדובר בילדה. ולכן לא ממש מפתיע שהיא לא בוגרת. כן, גם ילדה שנונה אינטיליגנטית ו"בוגרת לגילה" יכולה לכתוב בצורה לא בוגרת.
וזה מה שלפי דעתי אמרו פה רוב התגובות המתייחסות לגילה. לא מדובר פה בנסיון לרדת עליה בגלל גילה הצעיר אלא להפך – המנעות מביקורת ישירה על המאמר עצמו מכיוון שהכותבת עדיין כה צעירה שמוותרים לה.
גם אני נמנעתי עד עכשיו להתייחס לכתבה, מפאת גילה שלא אורנית (כדי לא לפגוע בנפש רכה). קראתי תגובות בצהריים, והתאפקתי. נכנסתי שוב הערב, ולא עוד. לא מתאפקת. בעיקר לנוכח ההתבכיינויות החוזרות של אורנית – "לא אוהבת אותכם…".
אולי הגישה הזאת מסבירה למה את נוסעת מכאן – להתמודד זה קשה, לברוח זו תמיד בחירה קלה.
בואי ננסה קצת ביקורת בונה:
את בוגרת מספיק כדי להגר ללונדון (בגיל 15? לבד? תמהתני), תהיי מספיק בוגרת להתמודד עם החיים. אף כותב/מוסיקאי/אמן לא הגיע לצמיחה ולהצלחה בלי להיות מוכן לספוג ביקורות, להתאכזב ולנסות שוב.
בעבודתי אני פוגשת מוסיקאים צעירים – בני גילך – שמתאמנים שעות כל יום, סופגים ביקורות אין סופיות ממורים ואנשי מקצוע, ולומדים 7-8 שנים לפני שהם בכלל ניגשים להציג את יכולתם בתחרות כל שהיא. בד"כ הם לא זוכים (יש רק זוכה אחד, את יודעת), וראי איזה פלא, הכישלון לא גורם להם לברוח לחו"ל או להפסיק לנגן, אלא מדרבן אותם להתאמן יותר שעות.
יש לך כישרון, אבל הליטוש, הבגרות, הדרך לספר סיפור – כל אלו יבואו בעבודה קשה ובמוכנות להקשיב לביקורת. בעיתון דוגמת "מעריב לנוער" זו בטח הייתה כתבה מגניבה. באמת, ובלי להעליב (ואולי זו בכלל ביקורת לעורכת המאמצת), לשם כך קיימים עיתוני נוער (שכבר הצמיחו מספר כותבים). עולמך הצעיר אינו מעמיק או מרתק דיו לאנשים מבוגרים – ואלה עיקר המגיבים באתר – ואולי המבוכה היא שמביאה אותנו לתגובות כאלה.
עלי להבהיר שאני לא טסה ללונדון בגפי. הטקסט הוא היפותטי, והלוואי שכבר יעוף לאלתר מהאתר הזה.
"אני לא אוהבת אתכם"- זוהי התבטאות, אני לא חושבת שאני צריכה לסנגר עוד על הכתיבה שלי, באמת שזה קשה.
הגיל שלי- אני אדם צעיר, סקרן, שחיפש דרכים להתשכלל. סילחו לי על שפלשתי בחוסר טאקט וללא מחשבה תחילה לאתרכם, עמכם הצדק- מקומי לא ביניכם, לא כל עוד אני ילדה בת 15 ילדותית שמוצצת אצבע בלילות. את מוזמנת להצטרף לקריאותיי החוזרות ונשנות לעורכת האתר שתוריד את הטור הזה לאלתר, כי גם אני לא כל כך נהנית לראות את השם שלי נקשר בכאלו סיטואציות שמביישות אותי, על אף הפורום הוירטואלי האינטרנטי עלום-השם.
כל אמירה היא התבטאות. "אני לא אוהבת אתכם" זו דרך התבטאות של ילד שלא קנו לו ארטיק.
אולי עדיף בשבילך לא להגיב. לא להיכנס לפורום. תני לגל לעבור.
וכן, אני מצטרפת לבקשתך לעורכת. חבל לי עליך. אני בהחלט לא חושבת שאת מוכנה לביקורת. ואולי אנחנו כאן לא הביקורת המתאימה. כנראה שבגילך, ובחוסר ניסיונך, את זקוקה לביקורת זהירה יותר, מכוונת יותר. וזה ממש לא האתר לכך. אנחנו כאן לא מדריכים בקורס לכתיבה יוצרת, אלא אנשים שיורים מהמותן. לפעמים זה גם בוטה.
איך ולמה בחרת להביא את כתבתך דווקא לכאן?
ונ.ב. ההיפותטיות שבכתבה ממש לא הוסיפה. למה לא תספרי במקום זה מה את באמת מרגישה? איך מרגישה נערה בת 15 שהמשפחה גוררת (?) אותה לחו"ל, מנתקת אותה מהחברים? אין לך חששות? אם זיכרוני עדיין לא בגד בי, נדמה לי שבגיל 15 חברים וחברות חשובים הרבה יותר ממצב המתנחלים בשטחים. יהיה לנו קל יותר להתחבר ל"אורנית הנערה" מאשר "לאורנית הפרובוקטיבית שמנסה להגג כמבוגרת" (כאלה יש כאן מספיק).
וכשהוריי יגררו אותי לחו"ל יגיע המשיח על חמורו הלבן.
הנה תגובה אחת ממגיבה פוגענית-למחצה.
א. באמת שיצאת בזול יחסית – גם כותבות מ/בוגרות פה חוטפות הרבה, בין באשמת הסגנון שלהן ובין באשמת הקוראים חסרי הסובלנות. כמה תגובות גועליות או גועליות למחצה קיבלת ביום הראשון לפרסום? שש או משהו? נו, לא נורא. אי אפשר שכולם יאהבו את כולם.
ב. אני ודאי לא אומר לך איך או על מה לכתוב, אבל אני יכולה לומר מה אני הייתי רוצה לקרוא באתר הזה (לא שזה ישפיע על מישהו). אם הכותבת בת 15, זה לגמרי לא מובן מאליו שהיא תכתוב ב"בננות". אבל אם היא כבר כותבת כאן, הייתי שמחה לקרוא משהו שרלוונטי דווקא לגיל הזה, ומכוון להיות נקרא בידי אנשים שעברו כבר את שנות העשרים והשלושים (והארבעים, בטח גם). כלומר, משהו שיתייחס לגיל הזה, לשאלה "איך נראים החיים בגיל 15 " ויוכל לתת לקשישים קצת נקודות להשוואה.
על נסיעה לחו"ל יכולות הבננות לכתוב בעצמן (וחלק מהן אכן עשו את זה בזמנו, כולל כתבת הבית א. רביב. תיכנסי למאמר שלה על נסיעה להודו, ותראי כמה היא חטפה מהקוראים). אגב, פנטזיה על נסיעה ללונדון בגיל 15 , על בריחה למקום אחר וחיים עצמאיים, היא דווקא דוגמה מצוינת לזה, אבל הטקסט לא הובן כך. הדגש שלו היה לונדון ולא את.
אבל שוב – זו לא המלצה ולא עצה, בטח לא טיפים לשיפור, סתם הסבר חלקי ואישי שלי. בכל אופן, שיהיה בהצלחה.
הי חברה…
אורנית – המון בהצלחה, מקווה שהחיים בחו"ל יהיו לך טובים.
אל תקחי את מה שהולך פה קשה מידי.
אנשי האתר הזה קצת יותר מדי מתפלשים במיץ של עצמם….
אבל יכול להיות באמת שנקודת המבט שלך כעת מעט צרה.
בסופו של דבר זה תמיד כך, אצל כולם.
רק צריך לזכור את האפשרות הזאת….. וזו החכמה האמיתית. כי כך אפשר להמשיך ולהביט הצידה, ולמעלה, ולגלות פתאום שיש דרכים אחרות לפנייך.
מה שלא יהיה, שתהיי בריאה.
מאמר אינפנטילי, מה שלא מפתיע לאור גילה של הכותבת.
אגב, ממתי בננות מאמץ טינייגר'ס לכתוב? לא בשביל זה קיים האתר
"בננות בפיג'מות"? אולי אני קצת אנטיפתית אבל בסוף יום מייגע אני נכנסת לאתר
להתאושש עם שנינה של אתי אברמוב, לזרום עם הגיגים של קארין ארד או סתם
לקיים שיח אינטילגנטי. כשאני חוטפת את ה"חרא דה לה שמעטה" – ציטוט של
הילדונת – זה מוציא אותי קלות משיווי המשקל.
יותר מדי כתיבה פמיניסטית מגניבה למדי חסרת פואנטה ממשית.
איפה העומק, נשים?
גם אני טינאייג'רית. זו:
א. לא סיבה להתחבא.
ב. לא סיבה להצטדק.
ג. לא סיבה להתגונן.
מי אני שאומר לך, "נערתי, פירסמת, תתמודדי בכבוד ותתבגרי" כשבעצמי נדחיתי פעמים רבות ע"י המערכת.
אבל, הרחמים העצמיים מיותרים פה.
נערתי, תתמודדי בכבוד.
הסגנון הזה מריח מהילי שרון
אני מתה עליה. אחת הכותבות הגדולות. לראשונה נתקלתי בה לפני כמה שנים בערוץ סקס עברי וסטודנטים בMIRC.
כתיבה מבריקה.
הסגנון הוא סגנון הילי, התגובות (שממשיכות להיות "אלק נעלבות" ונפגעות) לא ממש לעיניין.
הפעם- אותה אדרת בשינוי גברת.
ואין כמו הגברת המקורית, המצחיקה, המציאותית, העייפה, העצובה, והביקורתית.
הילי, רוצים אותך חזרה!!!
ילדונת מסכנה. האנשים פה ממש "מפרגנים" כמו שאת רואה אז גם אני אתרום לפרגון הכללי פה.
וואט דה פאק?? ?? ? תרגיעי ומהר עם הפלצנות הלועזית שלך.
מה זה צריך להיות את מזכירה לי את הילדה המעצבנת מהפרסומת של בזק עליה יש הסכמה כללית שהיא צריכה להעלם יחד עם מבוקשים פלסטינים.
אז את יודעת אמריקאית סו פאקינג וואט גם אנחנו האינטיליגנטים למחצה יודעים לקלל בשפה זו.
אבל ילדונת קטנה למרות הכל אל תתייאשי, תנסי שוב, עור של פיל כבר יגדל לך עם הזמן.
הו קאם אוווןןןןןןןןן~!
ילדונת, מה זה ה"אני לא אוהבת אתכם" שתושחל בכל תגובה שלך? זה לא חביב, לא משעשע, די טריד, למען האמת….
בכלל, מטריד זה נורא מתאים לאווירה פה…מצטרפת לבקשתך להוריד את הכתבה, בטח יש איזשהם משאבים שזה גוזל…
אורניתי היקרה…
רק בת 15 וכבר כל כך מיואשת?
ממרומי גילי המופלג (אני גדולה ממך בשנה בערך), אני נזכרת בגיל 15 – לפני שנה גם אני רציתי לברוח מכאן – לא היה נוח, היה לוחץ, היה צפוף, היה חם.
גם אני רוצה לטוס בקיץ ללונדון, לאמסטרדם, לסיני.
חכי קצת.
אולי תגלי שכל המחנק שלך מוקדם מדי?
אולי בעוד שנה שנתיים פתאום כל "הבולשיט הציוני" ייראה לך אחרת?
וחוץ מזה, מה, לא תגמרי פה תיכון?
ועוד עצה – הבריטים הם די לא נחמדים לזרים, במיוחד עכשיו, כשהמפלגה הלאומית מתחזקת שם מאוד. אז אלא אם את נראית ונשמעת ומתנהגת מאוד אנגליה (שזה יכול להיות), שקלי שנית.
בתקווה שהעצות שלי בכלל שוות משהו – דני
דני יקירי
אתה נשמע בערך כמו חווה אלברשטיין
ששרה שבלונדון הטלויזיה מצויינת
ואני כבר 3 שנים פה
ותאמין לי שהסתכלתי עליה מכול פוזיציה אפשרית (על הטלויזיה, לא על חווה 🙂 )
אפילו עמדתי על הראש
וזה לא עזר
חרא של טלויזיה
האנגלים לעומתה, אנשים ככול האנשים
והכללות זה תמיד, אבל תמיד דבר רע (מכלילנית שכמותי).
ולאורנית אומר
סעי
הרחיבי אופקייך
(דני – תיכון אפשר לסיים גם בלונדון)
בטוחה שתחזרי משם
מחוזקת ומחושלת (גם אם ישברו השיניים קצת בהתחלה)
ולמרות הכול נסי תמיד לזכור
מאין באת
(זה עוזר ככה כשמחפשים לאן ללכת)
דרך צלחה
וכתבי לנו מה קורה לך שם
= : ^ ) mish
לונדון מתבזבזת עליך.
לונדון מתבזבזת על אנשים כמוך.
מסמיקה למרות הקור
והי
לא נפטרים ממני כול כך מהר
באה להציק בכול הזדמנות
🙂
הצצת ונפגעת. כתבת משהו שאנשים לא אהבו והם נכנסו בך. קורה. לכולם. אני לא רוצה שתתיאשי ותפסיקי לכתוב בכלל כי יש בך פוטנציאל רב והלוואי על כולם כתיבה קולחת כמו שלך.
כולם, אבל כולם – שכחו שהם היו פעם בני 15. גיל חביב האמת. 8 שנים שלא הייתי בו.
אבל הם גם שכחו שהדור של היום זה בהחלט לא הדור של פעם (ושל הלילה), הרעיונות, תחומי העניין והרצונות הם אחרים.
ומה הם מעדיפים לעשות, במקום להגיב לעניין? לפתוח כיתת יורים, כזאת שתקטול כל העומד בדרכה, ותגרום לכותבת המאמר לחשוב פעמיים (אם לא יותר) לפני פרסום חומר נוסף.
אז צאו מהבועה ורדו מהאולימפוס, ותבינו שסגנונות כתיבה וחופש הביטוי הם אחד הדברים הנפלאים שקיימים.
אורנית, אם כבר אנחנו במוד "ילדותי" – לא שמים עליכם דן-דיג-דן-דיג-דן – לא אמרו ככה טובים ורבים פעם?
בברכת גט א לייף,
מירב.
כולם שכחו ורק את זוכרת? כולם כאן אנשים של "פעם" ורק את שייכת ל"עכשיוי"?
אולי את זו ששכחת, אבל הדור של פעם רצה בדיוק אותם דברים.
ובמה שונים לדעתך רעיונותיה ורצונותיה של אורנית? אולי תאירי את עיינינו?
ואם עדיין לא שמת לב, באתר הזה נהוג להגיב מהמותן וגם לפתוח בקרבות וירטואלים, וסביר שמי שמפרסם כאן קרא כמה כתבות ותגובות לפני ששלח את הגגיו.
יום אחרי, כשאני יותר רגועה, וקוראת את הטור שלי בסבלנות יתר, וכן את התגובות שלי ושלכם, הגעתי למסקנות שהייתי מאוד מבקשת שתקראו, ובכך אמשיך הלאה, ואחתום את האירוע הזה מצדי.
האורנית שכתבה את התגובות הילדותיות האלו זו לא אני, וגם המאמר הזה הוא טיפשי ונטול חן, וכלל לא מהווה את מה שאני רגילה לכתוב. זו הייתה התנסות קשה עבורי- פוצצתם לי מעין אוטופיה, אידיליה, וכל היוצא בזאת. התגליתי כאן בקלקלתי, שמי נקשר מעתה בשמה של איזו בימבולינה ששולפת מהמותן שנינויות לצד דברי הבל, אבל זוכה להבנה בגלל גילה הצעיר, וטמטומה המשווע. שאלוהים תהיה עמה, ילדה אומללה.
יצאתי לרעות בשדות זרים, ציפיתי לחגיגות בחוצות ישראל, לתופים, מחולות רינה ודיצה- וקיבלתי את המציאות בבום-טראח-זבנג על הפנים.
את לונדון אני אראה מעיניה של תיירת ותו לא, בפרינס ויליאם אחשוק בתור אורנית שטרן מהרצליה וזהו, ומעתה אין לצאת בהכרזות פומפוזיות כדי שישתחוו לי, יסגדו לי, ויחפצו בנשיאתי למחוזות ההערצה. למדתי. אני לא יכולה להכחיש את העובדה שכל תגובה כנה ונכונה שלכם חדרה עמוק ושרטה אותי מבפנים, דיכאה אותי, ובעיקר הוכיחה לי כמה אני קטנה לעומתכם, וכמה עוד יש לי ללמוד, אבל אני רק מקווה שלהבא אדע להתמודד עם סיטואציות כאלו ואחרות (גם פייס טו פייס ולא באופן וירטואלי) באופן קצת יותר בוגר ומחושב, ולא לתת דרור להתקפי הפרו-מחזור שלי, לתסכול שלי, ולעלבון.
תודה לכם על ההקשבה,
(אני רק מקווה שהמאמר השני ששלחתי לפני חודשיים לא יתפרסם, כי בזה אני באמת לא אעמוד),
אורנית שטרן.
כל הכבוד חברה.
זה מה שיפה באינטרנט. הקהילתיות, החברתיות.
חבורה של מגאלומנים בלי טיפה של כבוד לזולת.
שלום ולא להתראות.
היה לי הרבה מה לומר על המאמר, אבל אמרו את זה לפני, אז שתקתי. והתגובה שלך – לא ביקורת. סתם רוע לב.
הצלחת לומר את זה – יישר כוח. זה לא קל.
כתיבה קולחת היא לא הכל. צריך גם שכל. נמאס לשמוע התנצלויות עטופות בצלופן של מילים גבוהות, כדי לגרום למבקר להרגיש רע. המבקר הוא רע מטבעו, לא רציך להזכיר לו את זה. זה סתם יעצבן אותו יותר.
את יודעת להתבטא, וזה יופי. לצערך זה לא הכל. תלמדי זאת, כנראה, בדרך הקשה. המילים הם רק כלי, מה שעיקרי הוא הרעיון.
אז תפתחי את הראש, ושתכחי מלנסות להבתטאות בצורה מגניבה-מזניבה פעמיים בשורה, בערך.
אבל עכשיו באמת קטונתי מלהבין.
כשאני מודה בעובדה שטעיתי, מתנצלת על התנהגותי הילדותית, ולוקחת את הערותיכם והארותיכם לתשומת לבי, את לא מרוצה (אינני יודעת אם את מייצגת אומה שלמה ובועטת המקוננת על היות הילדה אורנית כה צבועה, אחת שעוד צריכה ללמוד נימוסין והליכות מהם, אז אני פונה אלייך באופן ישיר), וכשאני מתבכיינת ומתעצבנת- תגובותייך הן דומות,
אז תמהני-
מה עליי לעשות במקום? האירי את עיניי.
את יודעת מה? מוטב שאשתוק. חבל על כל מילה שלי, הנופלת על אוזניים אטומות כשלך.
בכבוד רב (באמת, חס ושלום לא בציניות),
אורנית.
_אורניתי_
אני מעריכה אותך עד אין קץ.
האומץ שנדרש בשביל להוציא כזה דבר הוא עצום.
אם גם התגובה שלי היו מאלה ששרטו את ליבך, אני מצטערת, ואם לא אז אני בכל זאת קצת.
בתקווה לימים טובים יותר, דני
נ.ב. אני בחורה (למיש, שכתב/ה לי בלשון זכר)
נורא סליחה דני
תקראי את מה שכתבתי
בלשונינו
🙂
כאילו דא?!!!!!!!
אורנית – המאמר נחמד ומשעשע. אני מודיעה לך שלחלוטין לא ניתן להסיק ממנו על גילך הצעיר (אם כמובן זה לא היה מצויין). הועלה כאן נושא חברתי חשוב על ידך וזכותך לחשוב בניגוד לקונצנזוס, אז תפסיקי כבר להעלב על כל תגובה וקחי את זה בקלות, תמיד יהיו אנשים שיחשבו אחרת ממך אז מכולם תיעלבי? תכתבי כאן כמה שאת רוצה מבלי להתנצל, את צריכה להיות גאה בעצמך שפירסמו מאמר שלך ולא להתבייש בזה. ולגבי הגיל שלך – חשוב שתביני שהתגובות הנ"ל לא נועדו להתנשא. "שתגדלי תביני" היה המשפט השנוא עלי בגילך והיום אני מודה שהוא פשוט נכון, עם השנים באה לא רק חוכמה אלא בא גם ניסיון ואת פשוט תפתחי "עור של פיל". ההבדל ביננו הוא שאם אני (מבוגרת ממך ב-10 שנים) הייתי כותבת כאן לא הייתי נלחצת ונעלבת מכל תגובה, העובדה שאת עושה זאת היא שמצביעה על גילך ותו לא.
לך שאם היית כותבת פה, היית נעלבת מכל תגובה. זה לא תלוי גיל. הדבר היחיד שתלוי גיל הוא שאני יכולה להקשיב ליועץ התקשורת שלי שאומר, "תפסיקי מייד להגיב! אבל מייד!", וגם אז בא לי לרקוע ברגליים בזעם.
אריאלה אולי את צודקת. יש כאן תגובות רבות שבפירוש נכתבות כדי לעקוץ ולפגוע, ובכל גיל כמובן אנחנו נעלבים מידי פעם מאנשים, אבל אני עדיין חושבת שההתנצלויות שלה היו מוגזמות. היא כתבה דבר אחד ובתגובות שלה היא אומרת משהו אחר, לדעתי היא פשוט צריכה לעמוד מאחורי הדברים שלה ולא לתרץ למה כתבה את מה שכתבה כל כמה שעות, להסביר את עצמה- זה כן אבל לא להתחרט ולתרץ.
כמו שאמרתי באחת מהתגובות הקודמות שלי למאמר- רבים וטובים חטפו פה ביקורת, וחזרו וכתבו דברים נפלאים.
יש לך אומץ, טמפרמנט וכישרון. את רק צריכה להבשיל. אני מקווה שלמרות האפיזודה ההזויה הזאת עוד ניתקל בדברים שאת כותבת.
תחייכי.
מה ? נולדו אנשים בשנות ה80 ?
ועוד כאלה קולחים
אורנית, אני לא לגמרי מבינה אותך.
מצד אחד, את חוזרת ואומרת, שאת רוצה להתרחק מהאתר, ומהאנשים (הרעים) הפוקדים אותו. "שבעתי מלהגיב לכם", את כותבת. "להבא לא אכתוב כאן".
מצד שני, את מתמידה בכתיבת תגובות למבקריך כאן באתר.
מהי פשר סתירה זו?
*נשמות טהורות שלי. לשם שמיים, עיזבו כבר את הילדה! *
הכתיבה בגוף שלישי, המפוזרת במאמר, קצת מדאיגה.
מותק
את חושבת שאת יכולה לדבר במילים גבוהות ואז יסלחו לך על זה שאין נושא מגובש למאמר שלך?
טעית ובגדול!!!
לא מלמדים כבר הבעה בכתב בימינו?
סבבה יקירתי, אבל אל תלאי אותנו בדיבורים על עצמך…
אהבתי את סגנון כתיבתך אל תתבישי בדעותייך מותר לך מה יש מה קרה הן לגיטימיות לאור מה שקורא כרגע בארץ חיזקי ואימצי השמים הם הגבול עבורך
כשקראתי את השורות שהפגינו בגרות נפשית ,עלק,וניסיון וידע רב על העולם הגדול,וראיתי את ההזמנה של הכותבת לכל הציונים למינהם לא לקרוא את המאמר,נלחצתי לרגע שמא אהיה המתנגדת היחידה,האדם היחיד שיבין כמה (עם כל אהבתי לדמוקרטיה,חופש הביטוי ושאר ירקות),לכותבת יש השקפת עולם מעוותת,שלא לומר דוחה.אבל מסתבר שטעיתי,ומצאתי לי הרבה שמחזיקים בדיעה דומה לשלי,שהיא שהכותבת היא בסך הכל ילדה קטנה בת 15,שנראה לה נורא מגניב לרדת על כל ה"עממיות" הזו שיש פה,סטייל התחנה המרכזית השינה,סרטי הבורקס והמכולת של שמעון.נורא מגניב להגיד כמה שהכל חרא ולא טוב ולצאת נגד הפטריוטיות הזו שיש בעם,והציוניות,רחמנא ליצלן!אבל הכותבת היקרה רק שכחה,שהיא בסך הכל בת פאקינג 15,שלא ראתה,ולא חוותה,ולא עשתה,ובוודאי (ושוב עם כל הכבוד לדמוקרטיה!) שאין לה אף זכות שבעולם למתוח ביקרות על אנשים כגון יוסי ביילין וכל חבריו,כי הרי "מה את עשית בשביל מדינה??"כלום.נאדה.רק ישבת ומתחת ביקורת במילים גבוהות,בנימה מתחסדת,להראות ש"גם לי,בת ה-15 שרק עכשיו נכנסה לתיכון,יש מה להגיד על העולם הגדול,ועל כמה שהמדינה הזו רקובה".את צודקת.ולדעתי,יש להגדיל ראש ולא להסתפק באמירות חברתיות נוקבות שכאלו,אלא למנות אותך ועוד כל מיני מתחסדים בני גילך,לממשלה,הרי במילא מי שיושב שם זקן מידי!בן 50??מה הוא יודע על החיים?האמת האמיתית תבוא מפי בת 15 בוגרת ובעלת ניסיון!כפי שהבנת ממכתבי נוטף הארס,שאין לי בעיה לשבת ולכתוב עוד שני עמודים כמוהו,אני לא מסכימה איתך,לא מכבדת אותך על דעותיך המתנשאות ועל הרצון להיות כמה שיותר מאגניבה,חותרת כנגד הזרם,ניו וויב,אירופאית,ווסטרן מערבית שכזו,מתכחשת לשורשייך.אז את יודעת מה??המצב צריך להיות ההיפך הגמור,לא את שתתכחשי לשורשייך,אלא שורשייך שיתכחשו לך.אני בתור אזרחית גאה במדינת ישראל,מתכחשת אלייך.ואת את חושבת שלונדון מחכה לך,טעות בידיך,כמו עוד הרבה טעויות,לונדון לא מחכה לך,אבל אם חשבת שע"י כתיבת המאמר הזה תעוררי סנקציות כאלה שלא היו מאז הסכם אוסלו,טעית בגדול חמודה!לאף אחד לא אכפת מהדיעות המתנשאות -וואנבי בי'ציות שלך!לונדון לא מחכה לך,גם אנחנו לא!
רוב האנשים בממשלה הם כבר לא בני 50 , כבר 10 שנים לפחות. אבל אני מניחה שככה זה בגילך – נורא קשה להבדיל בין כל האנשים שעברו את שנתם ה – 21.
אגב, אפשר אולי לעשות רווחים אחרי הפסיקים? לטובת האסתמטיים.
וכמה קל לרדת על מישהי בת 15. אולי היא צעירה, אבל היא מתנסחת הרבה יותר טוב ממך. גם זה משהו.
מה זה בדיוק יועץ תקשורת?
עורכת דין).
ג.נ,
נעים לי מאוד. עקב ריבוי פניות טלפוניות, מרשתי תיצור עימך קשר בהקדם.
בכבוד רב,
בן יהודה, מורג, שטמפפר, כפתורי, זיסקינד, אזולאי, כ"ץ ושו"ת (האמת היא שהשו"ת, כלומר ירוחם הג'ינג'י, התפטר בשנה שעברה. אבל חליק, מיתון. חוסכים בכרטיסי ביקור).
להכניס לראש בלאטה שלי קצת תבונה.
אריאלה, אין לי מושג למה החלטתי ללחוץ דווקא על התגובה שלך ( בעצם דווקא כן יש לי, ולא מושג, אלא אינטרס-הניק שלך מסומן, מה שמבטיח שתקראי את התגובה, וחוץ מזה השם שלך משאיר לי תקווה שביטויים נוסח "מפגרת לכי לישון" לא יהיו מנת חלקי). 🙂
…חמש שנים מבדילות בייני לבין אורנית, ואם נעזוב את סוגיית הסיגנון בצד-מזדהה עם כל מילה!
ולא שאני אישית נגד ציונות (ולא שאני אישית בעד…), אבל בתור מי שלא מזמן סיימה י"ב יש לי תחושה שהחינוך לציונות הפך כבר מזמן לשטיפת מח.
עוד בזמן התיכון שמתי לב שדעותיהם הפוליטיות של המורים מתחלפים יחד עם השלטון-פעם "אם נחזיר פיסת אדמה-הם יקחו הכל", ופעם "בגלל המתנחלים האלה אין כסף למשרד החינוך"…מוחי עייף מלהבין תופעות אלו. יתכן והכל בגלל החום והשעה המאוחרת, ואולי מוריי-שיחיו-ניחונו בתכונות של זיקית.
לאדם בעולם החופשי יש זכות-מולדת (!!!)- לבחור את החברה בה הוא ירגיש שייך ואהוד, בה הוא ירגיש בטוח. לא נכנס לפילוסופיה ופוליטיקה וכל הזן הזה (אני מ-ת-ה לישון), אבל תחושות אלו לא זרות לא לי ולא לחבריי, חלקם בנים ל"מייסדי הארץ" (עוד המצאה מאוסה וישראלית למהדרין). מגיל קטן חונכנו שאת הארץ לא קיבלנו על מגש של כסף ועל עצם היותך ישראלי יש לשלם מחיר. לעיתים קרובות נראה לי ש"ידי אינה משגת" והסחורה פגומה ולא שווה את המחיר.לי הרבה פעמים נראה שמערכת החינוך פשוט מבצעת הזמנה של צהל לספק לו בבו העת איקס חיילים, לוחמים אמיצים שבמקום הסטוריה למדו פרופוגנדה, ובכלל הורגלו להיות חיילים טובים, להעריץ את המפקד ולא לשאול יותר מדיי שאלות…זה יהודי חדש זה?-זה עדר!!!
חמוד ביותר !! הגיגי ממש! התוכן ? נו זה אולי יבוא בהמשך
ממש אהבתי את הטרספורמציות (את החרא לא כל כך) אגב לעין של מי כיוונת כשאמרת זין בעין שלי
קראתי את המאמר וכן את התגובות המגוונות-משהו עליו ואני חייבת לומר:
אמנם מבוגרת ממך אני לא כל כך, סך הכל ימלאו לי 18 קיציים השנה, אך כאשר אני הייתי בגילך, אוצר המילים הלועזיות שלי לא היה גדול ועשיר כל כך כשלך ואני חייבת לציין שאוצר מילים עשיר ורחב הנו מתת אל, אך בואי אני אתן כאן משפט כמשל:
עטיפת המתנה במעטפת יפה ככל שתהיה, אינה מחפה על תוכנה.
מצאתי שאומנם מילים יפות יש לך לרוב, אבל מסתבר שצריך גם לדעת איך לכתוב- מבחינת התוכן. צריך לדעת איך לכתוב, איפה, מה ועוד- חוקים שלומדים בהבעה עברית.
אני לא תופסת מעצמי חכמה בתורה, אבל אני מתארת לעצמי שלפני שהייתי כותבת מאמר כלשהו, כועסת או עצבנית ככל שאהיה, אפעיל שיקול דעת לפני כתיבתו.
~Giz~
טוב, נו: קצת היה לי קשה להבדיל בין ה"מאמר"/הכתיבה שלך לבין "מאמרים" אחרים כאן של כותבות אחרות (בוגרות? בשלות? רקובות?!), מה שאומר – בת 15, או 51, כותבות כאן מאותו מקום.
אז: אין לך במה להתבייש (בכל מקרה, לא יותר מאשר אחרות כאן).
מאד בוגר
Hey there boys and girls!
I too, did this great step of moving as far as possible from the "Holy Land". It wasn't easy, but after living in the beautiful and rainy Seattle for almost half a year now, I can definitly say that it was SO WORTH IT!!!
No reason in the world to stay in a place that can't ecknoledge your worth and contribution… that can't move on from stupid values of war and hate…
I came from a family of pure idaelists zionists, all high officers at the israely defence force, and they all were more then happy (and envy) with my new life.
God bless you…
TAGIDI, KAPARA.
if it's so easy, simple and HAD MASHMAY, than why do you write about so many reasons not to go?
maybe (…) it's not that simple? something that is hard to put in words because it is so basic? maybe the word "home" has something to do with it?
probeably not.
BTW, canada is excelent