שלושה קצרצרים על אהבה

היא הלכה לפסיכולוג, ואחר כך לפסיכולוג אחר, שכולם אמרו שהוא הכי טוב, והחליפה את התסרוקת, וצבעה את השיער לחום, ואחר כך בחזרה לשחור, ודרשה מהבוס שלה שיעביר אותה תפקיד, ופתחה בדיאטה, וירדה שלושה קילו, והתחילה ללמוד פיסול, בקבוצה קטנה ביפו, ופלירטטה עם המורה, אבל לא יותר מזה, וניסתה גם יוגה, למתחילים, וגם רייקי, שיעור היכרות חינם, ונסעה לבד לניו יורק, ונסעה עם חברה ללונדון, ופעם בחודש הלכה לקניון, קרוב לבית, וקנתה שמלה חדשה, יותר קצרה, ולמחרת קטפה את המחמאות במשרד, ונרשמה לסדרה של מפגשים בנושא פילוסופיה בקולנוע, הרצאה ואחר כך סרט, וקנתה ספר מתכונים של שולה מודן, והכינה ממנו עוף בתפוזים, וכתבה לעצמה כל יום, בסוף היום, כמה משפטים ביומן, ודקרה את עצמה בכוונה עם סיכה, וליקקה את הדם, ונשמה דרך הבטן, ואוננה מדי פעם באמבטיה, והתקשרה מדי פעם לחברי ילדות, רק כדי לשאול מה שלומם, ואספה חתולה פצועה הביתה, וטיפלה בה, וסידרה את הבית, וצבעה קיר אחד בצבע סגול, ומצצה לו פעם בחודש, ודיברה כל לילה עם אחותה, בקול נמוך, שהוא לא ישמע, ועשתה מנוי לבריכת האוניברסיטה, פעמיים בשבוע, עשרים בריכות, והשתתפה בצ'טים באינטרנט, בשם בדוי, וחלתה בשפעת, שהסתבכה לדלקת ריאות, והחלימה אחרי שבועיים, ושתתה לשכרה כל מוצאי שבת, שני ליטר רצוף, והקיאה על ריצפת המטבח, וניגבה את זה בסמרטוט עם חור, וזרקה את כל העיתונים, וקראה את הספר החדש של הסופרת האהובה עליה, וחזרה לקרוא בספר הראשון, הצלול יותר, של אותה סופרת, וניסתה לקרוא שירה, ולעשן סמים, וניסתה לעשות את שני הדברים יחד, ורבה עם אימא שלה, את אותו ריב ישן, וניתחה את זה עם הפסיכולוג, והלכה לבקר את הקבר של אבא שלה סתם כך, ביום חול, ונסעה בשבתות לראות בתים במושבים, וקנתה בבוקר קרואסון שוקולד בקונדיטוריה, ובלעה כדור, ועוד כדור, כמה סוגים של כדורים, אבל כל זה, ה-כ-ל, לא הניד בה דבר, כל זה חלף מאחוריה ומצדדיה ומלפניה, אבל לא בתוכה, עד שיום אחד, בעודה מתאפרת לקראת יום השנה השלישי לנישואיהם, מביטה בעיניה הכבויות בעיניה הכבויות, נבטה בה לפתע ההכרה, שקטה אבל בטוחה, שמתחת לכל הבלבול שלה והדיבורים על תחושת הריקנות, ואפסות הקיום, ואובדן החדווה, מסתתרת אמת הרבה יותר פשוטה: היא כבר לא אוהבת את בעלה.

2. שינוי

כשחזרה אליו – הופיעה לפתע בדלתו – אחרי שנתיים, היה בה משהו אחר. כמה ימים חג סביבה חסר מנוחה, ובחן את דמותה בניסיון ללכוד את השינוי. השיער שלה נותר שחור וארוך. והיא עדיין העבירה אותו מצד לצד בצליפה הזו שלה. עצמות הבריח שלה נותרו היפות בעולם. והיא עדיין לבשה חולצות שחשפו אותן. נדף ממנה אותו ריח נעים, זה שמתחת לבשמים. סיפוריה הקטנים, היום יומיים, נטו להגזמות קלות, כמו פעם. היא לבשה חצאיות קצרות מדי ומשכה אותן כל הזמן לעבר הברך, כמו פעם. ובכל זאת, הוא חש, נפל בה דבר. לפעמים היה נדמה לו שפינות גופה התחדדו מעט. לפעמים היה נדמה לו שכמה נקודות חן על כתפה, שהיו לפני שנתיים מטושטשות, הפכו ברורות יותר. אבל זה לא סיפק אותו. היה ברור לו שיש משהו מעבר לזה, משהו שחומק ממנו כמו סבון מיד רטובה. וזה הטריד אותו מאד. זה הטריד אותו יותר מכך ששלושה רבעים מהארון שלו פונו שוב לטובת השמלות שלה. ואפילו יותר מכך שחפצים פרטיים שלו נעלמו ממקומם הקבוע והופיעו במפתיע במקומות חדשים, הולמים יותר לדעתה. זה הטריד אותו עד כדי עקצוץ בכתפו הימנית והפך אותו למודע מדי. אפילו כששכבו – שמורות עיניה רעדו כשגמרה, אבל בצורה אחרת – הוא חיפש את ההבדלים במקום להתענג.
עד שבארוחת ערב אחת, שבוע אחרי ששבה – היא הכינה את תפוחי האדמה, הוא את הסלט, כרגיל – שברה את השתיקה הקצרה שהשתררה אחרי שכל אחד פנה לצלחת לכלות את רעבו – הרימה אליו עיניים בורקות, אחזה בידו ואמרה:
"מאז שחזרתי אני מתכוונת לומר, וכל פעם שוכחת:
אתה יודע, דווקא יפה לך עם משקפיים."

3. סוף סוף

במשך שנים, כשהיה מגיע בחברת אישה – כל פעם אישה אחרת – לאחד מהאתרים המכונים "רומנטיים", היה מציין לעצמו לזכור היטב את הדרך המובילה לאותו מקום, על מנת שיום אחד – בעוד כמה שנים, או שבועות – יוכל לשוב לשם בחברת אישה שהוא באמת אוהב, ולמצות עד תומו את הרגש הנעלה, המסתורי, שנעדר מטיוליו עם כל אותן נשים חלקיות.
כשמצא סוף סוף – והוא בן שבעים ואחת – אישה כלבבו, היה כבר זיכרונו רעוע, וכל אימת שניסה להיזכר ולו באחד מאותם מקומות שנשבע לחזור אליהם, היה נתקל בראשו בקיר לבן, מסויד בקפידה.
וכך קרה שהוא ואהובתו לבנת השיער נאלצו להסתפק בספסל הקטן שליד בית האבות, שצבעו מתקלף והוא אינו משקיף אל הים או אל היער אלא רק אל בית אבות אחר, סמוך.
ובכל זאת, כשהניחה את ראשה על כתפו, ואמרה לו מילים מעטות – אבל נכונות – והשמש חיממה את עצמותיהם הקרות, זה היה לו נעים.
אפילו נעים מאד.