צלוליטיס

במשך חודשיים אני ויורי משחקים בחתול ועכבר. אני מתעכברת לאטי, מאבדת כל צלם של קוליות ומגניבות, הופכת לתלותית, כבדה, נגררת, אומרת כן על כל רבע מילה שהוא מואיל להוציא מהפה שלו, והוא הופך לחתול. מביט בי בחשדנות כשאני שואלת בתמימות (אלק) לאן הוא הולך, מתחכך בי לחצי שנייה ומרפה, חסר מנוח הוא מסתמר כשאני מתקרבת אליו, וכשאני הולכת הוא שולח יד ארוכה ואני מתרצה. למעשה הוא גר אצלי בבית עכשיו, אבל מתנהג כאילו אני אורחת לא רצויה. לפעמים אני בוכה שעות על גבי שעות, ולא מבינה מה קורה לי. אני אומרת לעצמי שאני חייבת להעיף אותו מהחיים שלי, מהסלון שלי, מהמיטה שלי, ואחר כך אני אומרת לעצמי שאני אעשה את זה יותר מאוחר. נניח עוד שבוע. כאילו, אני יכולה להפסיק אתו מתי שאני רוצה. אני מרגישה שאני נחנקת מהמחשבה שהוא יעזוב, ונחנקת מהרעיון שהוא ישאיר אותי ככה בלי אוויר וילך. אני יודעת שאני כבר סחורה פגומה. כל גבר נורמלי ישר יקלוט את הטירוף שיורי עורר בי, את משחקי ההשפלה האלה שהפנמתי ועיכלתי ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי. העורך שלי בעיתון קורא לי לשיחה, ואני יושבת מולו, בוהה בתמונה של נופי ארץ ישראל שמתנוססת מאחוריו, ואומרת לעצמי, אולי אם אני אקח אותו לצפון אז הוא יירגע, אולי אם אני אפתיע אותו באיזה חופשה באילת הוא יהיה פתאום נחמד אלי, לגמרי ובלי הפסקות. בערבים אני נופלת על המיטה ונרדמת בבת אחת עד הבוקר. אני לא מבינה מה יש לי, אין לי כוחות נפשיים לנתח את מה שאני עוברת או לדסקס עם מיקי, והדמות הנעלמת של אשתו של יורי מרחפת כל הזמן ביננו.

באחד הלילות של תחילת דצמבר אנחנו עושים אהבה ואחרי זה מדליקים סיגריה ובוהים בגשם שבחלון. בכל פעם שאני מוציאה את האצבעות שלי מחוץ לפוך כדי לקחת שכטה הן קופאות, ואז אני מהר תוקעת את הסיגריה בפה של יורי ותוחבת את האצבעות מתחת לישבן. אין טיפת שמחה בחדר האפל.
"בחייאת קטי," אומר יורי, "תכיני לנו תה, או משהו, התייבש לי הגרון."
"לא בא לי," אני מסתובבת לקיר.
יורי מחבק אותי מאחורה.
"אחותי," הוא אומר, "תגידי לי, מה זה התחלת להזניח את עצמך בזמן האחרון? השמנת קצת."
אני לא מגיבה, רק נושכת שפתיים. אני כבר רגילה שהוא תמיד מוצא משהו לרדת עלי, אחרי שאנחנו עושים משהו טוב ביחד.
"אני אומר לך את זה ברצינות," ממשיך יורי, "לכי תסתכלי על עצמך בראי, תראי איך את נראית."
בלי שום התרעה אני מרגישה שיטפון מטורף של זעם שוטף לי את הגוף. הלב ממש כואב לי מרוב שאני כעוסה.
"עוף מפה," אני לוחשת לו.
"סליחה?" הוא צוחק, וגוחן מעלי.
"אני יכולה להרוג אותך עכשיו," אני אומרת לו, "עוף מהבית שלי, עכשיו!!!"
"אבל יורד גשם," הוא מנסה בקול ילדותי. הוא באמת מופתע מזה שאני דורשת ממנו ללכת.
אני מביטה בו בשתיקה. הוא נאנח, אבל קם בחוסר רצון מהמיטה, ומתחיל להתלבש תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו.
"קח אתך גם את כל הדברים שלך," אני אומרת ברשעות, "אל תשאיר פה שום דבר."
"את התחרפנת לגמרי?" הוא צועק, "מה נהיה, העשרה קילוגרמים המיותרים שלך עלו ישר למוח???"
פתאום, בבת אחת אני מרגישה רגועה. מה עובר עלי?
"אם אתה מעדיף לצעוק עלי, זה בסדר מצדי," אני אומרת בשלווה. הוא מביט עלי עכשיו בחשש.
"לקחת משהו?" הוא שואל, "שתית?"
"ביי, יורם," אני משתמשת בשם המלא שלו, שהוא כל כך שונא, "יהי זכרך ברוך."
הוא הולך משם. אני מביטה בו דרך החלון, כשהוא מנסה לעצור מונית. עם עיניו המלוכסנות הבהירות וההצטמררות שלו בגשם, הוא באמת נראה כמו חתול רחוב זעוף.
אני נרדמת בשלווה וחולמת כל הלילה שאני משמינה כל כך שאני לא מצליחה להיכנס הביתה.

"תגידי לי, מתי קבלת מחזור בפעם האחרונה?"
מיקי יושבת על כסא נדנדה ליד החלון, מביטה בגשם שעדיין יורד מאתמול.
"למה?" אני מופתעת. מיקי מתקרבת אלי, ומביטה בהשתאות ברוטב העגבניות שאני מכינה לארוחת הצהריים. היא מעולם לא למדה להכין כלום, בקושי סנדוויץ'.
"כי ההתנהגות שלך קצת מזכירה לי את ההתנהגות של אחותי כשהיא היתה בהריון עם רותם", היא אומרת, וטועמת מהרוטב, "טעים, אחותי. כאילו, את יודעת, המצבי רוח האלה שיש לך…. וזה שאת עייפה כל הזמן."
"איזה שטויות את מדברת," אני מחווירה, "לא היו לי בחילות בכלל ולא…"
"גם לשירה לא היו," מיקי מתבוננת בתוך עיני, "אבל בכל מקרה אמרת שהוא עקר או משהו כזה, לא?"
"כן," אני ממלמלת, "אמור להיות."
"אמור?" מיקי לוטשת בי מבט, אבל אני כבר יודעת. אני מרגישה שיש לי דוגמית של תינוקת בבטן, ואני יודעת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני גם יודעת שבכלל לא אכפת לי איך זה קרה מתי ולמה.
"טוב, אז תתקשרי כבר לגינקולוג שלך," אומרת מיקי במעשיות, "לכי תדעי באיזה חודש את…"
"לדעתי, אני בשלישי פלוס מינוס," אני אומרת, ובלי לדעת, גם צודקת.

יום שלישי 9-9-01 . שמונה ורבע בערב

אני יושבת לדייט ראשון עם הבחור שהגינקולוג שלי סדר לי, ואומרת לעצמי בלב איזה לוזרית את, ריבונו של עולם, שהרופא שלך מסדר לך גברים. הדייט שלי הוא בחור נאה, אין מה להגיד, אבל אין לו את זה, ואולי לי כבר אין את השרליליות הקלילה הזאת שמאפשרת לגברים להיפתח אלי ולצחוק אתי כבר בפגישה הראשונה. אני מרגישה שאני משעממת אותו רצח. אנחנו יושבים בבית קפה קטן ליד הבית שלי, ואני אומרת לעצמי שבטח אביב משגעת את מיקי, כי היא ישנה המון בצהריים, ככה אמרה לי הגננת, ועכשיו אין סיכוי שהיא תלך לישון לפני עשר, נשמה שלי. סתם בזבוז זמן. על מה הוא פאקינג מדבר כבר רבע שעה רצוף?
"אמא…" זוג זרועות חמימות מחבקות אותי בחוזקה, ופרצופה של מיקי מתכרכם בדאגה.
"אני מקווה שאני לא מפריעה לכם," היא אומרת ושולחת מבט בוחן לעבר הדייט, "את שכחת את הפלאפון שלך בבית, ואביב צרחה שהיא רוצה לדבר אתך, אז… אני ממש…"
"מה פתאום!" אני מערסלת את אביב, "אני שמחה שבאתם! רוצה קקאו?"
"קוקו?" הא שואלת.
"אהה…" אני מנשנשת אותה, ורק אחר כך נזכרת בבחור שיושב מולי.
"אוי, סליחה, תכיר, אביב זה…"
השם שלו ברח לי לגמרי. הוא מעקם את פיו, מביט בשלושתנו, ואומר:
"תשמעי, קטי, זה ממש לא הולך. אולי בפעם אחרת, בסדר?" ומתחיל להתרחק.
"סליחה?" מיקי צועקת אחריו.
הוא מסתובב בתקווה.
"שילמת על הקפה שלך?" היא צועקת לו. אביב מסובבת אליו את ראשה בסקרנות.
"מיקי!!!!! תסתמי כבר, מה עובר עלייך" אני גוערת בה, אבל הבחור העדיף להתעלם ממנה, ולצאת מהמקום.
"ברוך השם," אני אומרת ומתרווחת אחורנית בכסאי.
"אוי לא," אומרת מיקי בשקט.
"מה קרה?" אני נבהלת.
היא מסמנת לי במבטה. אני מסתובבת שוב. הבחור שזה עתה נכנס הוא לא פחות ולא יותר מאשר יורי. הוא רואה אותי ומסמיק. אחריו נכנסים אחותו, ובנה שעכשיו הוא כבר ילד כבן שלוש וחצי. הוא מתקרב אלינו בהיסוס.
"היי," הוא אומר, ומסתכל על אביב, "מי זאת?"
"זאת הבת שלי," אני אומרת לו, "אביב". אחותו מביטה בי בעוינות גלויה. מי יודע מה הוא ספר להם על הקשר שלנו.
"מה, את נשואה?" הוא שואל, כאילו לא הפרנו עכשיו דממה של שלוש שנים.
"לא," אני אומרת. אביב מביטה בו בעניין, והוא מחייך אליה. אחותו נעמדת לידו והבן שלה נעמד ליד אביב.
"מי זאת?" הוא שואל. הבת דודה שלך אני אומרת לו בלב.
יורי בוחן את אביב.
"היא מהממת," הוא אומר, "איזה עיניים יש לה , חבל על הזמן…"
"בול כמו שלך," אומר בן אחותו, וכולם מפנים את מבטם ליורי. יורי יורה בי מבט חד, המום.
"רגע," הוא מתיישב, "בת כמה היא????"
"אני צריכה ללכת," אני נבהלת, אבל יורי תופס לי את היד.
"קטי," הוא לוחש, "מה קורה?"
"אתה רוצה שנחכה לך בחוץ?" שואלת אחותו.
יורי מתעלם ממנה, עיניו נעוצות בי ובאביב. אחותו מתרחקת. מיקי קמה ומציעה לאביב לבוא אתה החוצה. אביב מסרבת. מיקי יוצאת אף היא.
"אל תהיי זונה," לוחש יורי, "אם יש לך משהו להגיד לי…" עיניו מביטות בבתו בריכוז.
אני מנסה לחשוב במהירות, ובהיגיון.
"אתה שואל אותי אם זאת הבת שלך?" אני שואלת.
"זאת הבת שלי?" הוא שואל, עיניו בעיני.
פתאום בא לי להרפות. למה, בעצם, שלא ידע את האמת?
"כן," אני אומרת. אביב מחייכת אליו, ומסתירה את פניה מאחורי התפריט.
"אתה צריך לשאול איפה אביב," אני מסבירה לו באי נחת. הפוגה קומית בשיא הדרמה.
"איפה אביב?" הוא שואל, ואביב מסלקת את התפריט ומתפרצת בצחוק. הוא מחייך אליה, עיניו עדיין המומות, ידיו מגששות אל ידה.
"למה לא אמרת לי, אני לא מבין… מתי בכלל גילית את זה?"
"אחרי שהעפתי אותך מהבית," אני עונה, "אמרתי לעצמי שאם תתקשר, אני אגיד לך, אבל…"
"אני התנהגתי כמו פסיכופט באותה תקופה," הוא מהנהן, " הייתי מאז בטיפול פסיכולוגי שעזר לי להבין הרבה מאד דברים…" הוא מביט באביב, "בין היתר איך להתמודד עם בעיית העקרות שלי שגרמה לי לחשוב שאני חצי גבר…"
"מסתבר שאתה לא לגמרי עקר," אמרתי.
"זה נס," הוא אמר, "כאילו, הרופאים אמרו לי שיש סיכוי של אחד למאתיים אלף שזה יקרה, והם ציפו שזה יקרה רק בטיפולים, או משהו כזה. חבל שלא סיפרת לי שום דבר, קטי, הייתי כל כך שמח להיות חלק מהחיים של הילדה הזאת, בואינה, הילדה שלי. "
"כשאני עזבתי אותך לא היית במצב נפשי להיות שום דבר," אני אומרת לו.
"אני יודע, אני יודע…. ובטח כל הקטע עם הגרושה שלי, שהתחתנה אתי בטענה שהיא בהיריון, ואז הסתבר שהיא לא ושנאתי אותה, בטח זה לא עשה לך ממש חשק לדבר אתי על זה."
"אז אתם גרושים סוף סוף? מזל טוב," אמרתי לו.
"מזז טוב," אמרה אביב.
"תודה מתוקה שלי," אמר יורי ולקח את ידה, "מזל טוב גם לך, כי את הולכת להכניס לחיים שלך מישהו חדש עכשיו, את מבינה?"

|
מישהו חדש בחיים עפ"י יורי יוגב:|

|"הרגע גיליתי שאני אבא שלך, ילדה קטנה ומשובבת שכמוך, ואני מאד מאד מאושר מזה. תתכונני לזה שאני אשרוץ לך הרבה בחיים."|

סוף.