צלוליטיס

במשך חודשיים אני ויורי משחקים בחתול ועכבר. אני מתעכברת לאטי, מאבדת כל צלם של קוליות ומגניבות, הופכת לתלותית, כבדה, נגררת, אומרת כן על כל רבע מילה שהוא מואיל להוציא מהפה שלו, והוא הופך לחתול. מביט בי בחשדנות כשאני שואלת בתמימות (אלק) לאן הוא הולך, מתחכך בי לחצי שנייה ומרפה, חסר מנוח הוא מסתמר כשאני מתקרבת אליו, וכשאני הולכת הוא שולח יד ארוכה ואני מתרצה. למעשה הוא גר אצלי בבית עכשיו, אבל מתנהג כאילו אני אורחת לא רצויה. לפעמים אני בוכה שעות על גבי שעות, ולא מבינה מה קורה לי. אני אומרת לעצמי שאני חייבת להעיף אותו מהחיים שלי, מהסלון שלי, מהמיטה שלי, ואחר כך אני אומרת לעצמי שאני אעשה את זה יותר מאוחר. נניח עוד שבוע. כאילו, אני יכולה להפסיק אתו מתי שאני רוצה. אני מרגישה שאני נחנקת מהמחשבה שהוא יעזוב, ונחנקת מהרעיון שהוא ישאיר אותי ככה בלי אוויר וילך. אני יודעת שאני כבר סחורה פגומה. כל גבר נורמלי ישר יקלוט את הטירוף שיורי עורר בי, את משחקי ההשפלה האלה שהפנמתי ועיכלתי ועכשיו הם חלק בלתי נפרד מהיום יום שלי. העורך שלי בעיתון קורא לי לשיחה, ואני יושבת מולו, בוהה בתמונה של נופי ארץ ישראל שמתנוססת מאחוריו, ואומרת לעצמי, אולי אם אני אקח אותו לצפון אז הוא יירגע, אולי אם אני אפתיע אותו באיזה חופשה באילת הוא יהיה פתאום נחמד אלי, לגמרי ובלי הפסקות. בערבים אני נופלת על המיטה ונרדמת בבת אחת עד הבוקר. אני לא מבינה מה יש לי, אין לי כוחות נפשיים לנתח את מה שאני עוברת או לדסקס עם מיקי, והדמות הנעלמת של אשתו של יורי מרחפת כל הזמן ביננו.

באחד הלילות של תחילת דצמבר אנחנו עושים אהבה ואחרי זה מדליקים סיגריה ובוהים בגשם שבחלון. בכל פעם שאני מוציאה את האצבעות שלי מחוץ לפוך כדי לקחת שכטה הן קופאות, ואז אני מהר תוקעת את הסיגריה בפה של יורי ותוחבת את האצבעות מתחת לישבן. אין טיפת שמחה בחדר האפל.
“בחייאת קטי,” אומר יורי, “תכיני לנו תה, או משהו, התייבש לי הגרון.”
“לא בא לי,” אני מסתובבת לקיר.
יורי מחבק אותי מאחורה.
“אחותי,” הוא אומר, “תגידי לי, מה זה התחלת להזניח את עצמך בזמן האחרון? השמנת קצת.”
אני לא מגיבה, רק נושכת שפתיים. אני כבר רגילה שהוא תמיד מוצא משהו לרדת עלי, אחרי שאנחנו עושים משהו טוב ביחד.
“אני אומר לך את זה ברצינות,” ממשיך יורי, “לכי תסתכלי על עצמך בראי, תראי איך את נראית.”
בלי שום התרעה אני מרגישה שיטפון מטורף של זעם שוטף לי את הגוף. הלב ממש כואב לי מרוב שאני כעוסה.
“עוף מפה,” אני לוחשת לו.
“סליחה?” הוא צוחק, וגוחן מעלי.
“אני יכולה להרוג אותך עכשיו,” אני אומרת לו, “עוף מהבית שלי, עכשיו!!!”
“אבל יורד גשם,” הוא מנסה בקול ילדותי. הוא באמת מופתע מזה שאני דורשת ממנו ללכת.
אני מביטה בו בשתיקה. הוא נאנח, אבל קם בחוסר רצון מהמיטה, ומתחיל להתלבש תוך כדי שהוא ממלמל לעצמו.
“קח אתך גם את כל הדברים שלך,” אני אומרת ברשעות, “אל תשאיר פה שום דבר.”
“את התחרפנת לגמרי?” הוא צועק, “מה נהיה, העשרה קילוגרמים המיותרים שלך עלו ישר למוח???”
פתאום, בבת אחת אני מרגישה רגועה. מה עובר עלי?
“אם אתה מעדיף לצעוק עלי, זה בסדר מצדי,” אני אומרת בשלווה. הוא מביט עלי עכשיו בחשש.
“לקחת משהו?” הוא שואל, “שתית?”
“ביי, יורם,” אני משתמשת בשם המלא שלו, שהוא כל כך שונא, “יהי זכרך ברוך.”
הוא הולך משם. אני מביטה בו דרך החלון, כשהוא מנסה לעצור מונית. עם עיניו המלוכסנות הבהירות וההצטמררות שלו בגשם, הוא באמת נראה כמו חתול רחוב זעוף.
אני נרדמת בשלווה וחולמת כל הלילה שאני משמינה כל כך שאני לא מצליחה להיכנס הביתה.

“תגידי לי, מתי קבלת מחזור בפעם האחרונה?”
מיקי יושבת על כסא נדנדה ליד החלון, מביטה בגשם שעדיין יורד מאתמול.
“למה?” אני מופתעת. מיקי מתקרבת אלי, ומביטה בהשתאות ברוטב העגבניות שאני מכינה לארוחת הצהריים. היא מעולם לא למדה להכין כלום, בקושי סנדוויץ’.
“כי ההתנהגות שלך קצת מזכירה לי את ההתנהגות של אחותי כשהיא היתה בהריון עם רותם”, היא אומרת, וטועמת מהרוטב, “טעים, אחותי. כאילו, את יודעת, המצבי רוח האלה שיש לך…. וזה שאת עייפה כל הזמן.”
“איזה שטויות את מדברת,” אני מחווירה, “לא היו לי בחילות בכלל ולא…”
“גם לשירה לא היו,” מיקי מתבוננת בתוך עיני, “אבל בכל מקרה אמרת שהוא עקר או משהו כזה, לא?”
“כן,” אני ממלמלת, “אמור להיות.”
“אמור?” מיקי לוטשת בי מבט, אבל אני כבר יודעת. אני מרגישה שיש לי דוגמית של תינוקת בבטן, ואני יודעת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, ואני גם יודעת שבכלל לא אכפת לי איך זה קרה מתי ולמה.
“טוב, אז תתקשרי כבר לגינקולוג שלך,” אומרת מיקי במעשיות, “לכי תדעי באיזה חודש את…”
“לדעתי, אני בשלישי פלוס מינוס,” אני אומרת, ובלי לדעת, גם צודקת.

יום שלישי 9-9-01 . שמונה ורבע בערב

אני יושבת לדייט ראשון עם הבחור שהגינקולוג שלי סדר לי, ואומרת לעצמי בלב איזה לוזרית את, ריבונו של עולם, שהרופא שלך מסדר לך גברים. הדייט שלי הוא בחור נאה, אין מה להגיד, אבל אין לו את זה, ואולי לי כבר אין את השרליליות הקלילה הזאת שמאפשרת לגברים להיפתח אלי ולצחוק אתי כבר בפגישה הראשונה. אני מרגישה שאני משעממת אותו רצח. אנחנו יושבים בבית קפה קטן ליד הבית שלי, ואני אומרת לעצמי שבטח אביב משגעת את מיקי, כי היא ישנה המון בצהריים, ככה אמרה לי הגננת, ועכשיו אין סיכוי שהיא תלך לישון לפני עשר, נשמה שלי. סתם בזבוז זמן. על מה הוא פאקינג מדבר כבר רבע שעה רצוף?
“אמא…” זוג זרועות חמימות מחבקות אותי בחוזקה, ופרצופה של מיקי מתכרכם בדאגה.
“אני מקווה שאני לא מפריעה לכם,” היא אומרת ושולחת מבט בוחן לעבר הדייט, “את שכחת את הפלאפון שלך בבית, ואביב צרחה שהיא רוצה לדבר אתך, אז… אני ממש…”
“מה פתאום!” אני מערסלת את אביב, “אני שמחה שבאתם! רוצה קקאו?”
“קוקו?” הא שואלת.
“אהה…” אני מנשנשת אותה, ורק אחר כך נזכרת בבחור שיושב מולי.
“אוי, סליחה, תכיר, אביב זה…”
השם שלו ברח לי לגמרי. הוא מעקם את פיו, מביט בשלושתנו, ואומר:
“תשמעי, קטי, זה ממש לא הולך. אולי בפעם אחרת, בסדר?” ומתחיל להתרחק.
“סליחה?” מיקי צועקת אחריו.
הוא מסתובב בתקווה.
“שילמת על הקפה שלך?” היא צועקת לו. אביב מסובבת אליו את ראשה בסקרנות.
“מיקי!!!!! תסתמי כבר, מה עובר עלייך” אני גוערת בה, אבל הבחור העדיף להתעלם ממנה, ולצאת מהמקום.
“ברוך השם,” אני אומרת ומתרווחת אחורנית בכסאי.
“אוי לא,” אומרת מיקי בשקט.
“מה קרה?” אני נבהלת.
היא מסמנת לי במבטה. אני מסתובבת שוב. הבחור שזה עתה נכנס הוא לא פחות ולא יותר מאשר יורי. הוא רואה אותי ומסמיק. אחריו נכנסים אחותו, ובנה שעכשיו הוא כבר ילד כבן שלוש וחצי. הוא מתקרב אלינו בהיסוס.
“היי,” הוא אומר, ומסתכל על אביב, “מי זאת?”
“זאת הבת שלי,” אני אומרת לו, “אביב”. אחותו מביטה בי בעוינות גלויה. מי יודע מה הוא ספר להם על הקשר שלנו.
“מה, את נשואה?” הוא שואל, כאילו לא הפרנו עכשיו דממה של שלוש שנים.
“לא,” אני אומרת. אביב מביטה בו בעניין, והוא מחייך אליה. אחותו נעמדת לידו והבן שלה נעמד ליד אביב.
“מי זאת?” הוא שואל. הבת דודה שלך אני אומרת לו בלב.
יורי בוחן את אביב.
“היא מהממת,” הוא אומר, “איזה עיניים יש לה , חבל על הזמן…”
“בול כמו שלך,” אומר בן אחותו, וכולם מפנים את מבטם ליורי. יורי יורה בי מבט חד, המום.
“רגע,” הוא מתיישב, “בת כמה היא????”
“אני צריכה ללכת,” אני נבהלת, אבל יורי תופס לי את היד.
“קטי,” הוא לוחש, “מה קורה?”
“אתה רוצה שנחכה לך בחוץ?” שואלת אחותו.
יורי מתעלם ממנה, עיניו נעוצות בי ובאביב. אחותו מתרחקת. מיקי קמה ומציעה לאביב לבוא אתה החוצה. אביב מסרבת. מיקי יוצאת אף היא.
“אל תהיי זונה,” לוחש יורי, “אם יש לך משהו להגיד לי…” עיניו מביטות בבתו בריכוז.
אני מנסה לחשוב במהירות, ובהיגיון.
“אתה שואל אותי אם זאת הבת שלך?” אני שואלת.
“זאת הבת שלי?” הוא שואל, עיניו בעיני.
פתאום בא לי להרפות. למה, בעצם, שלא ידע את האמת?
“כן,” אני אומרת. אביב מחייכת אליו, ומסתירה את פניה מאחורי התפריט.
“אתה צריך לשאול איפה אביב,” אני מסבירה לו באי נחת. הפוגה קומית בשיא הדרמה.
“איפה אביב?” הוא שואל, ואביב מסלקת את התפריט ומתפרצת בצחוק. הוא מחייך אליה, עיניו עדיין המומות, ידיו מגששות אל ידה.
“למה לא אמרת לי, אני לא מבין… מתי בכלל גילית את זה?”
“אחרי שהעפתי אותך מהבית,” אני עונה, “אמרתי לעצמי שאם תתקשר, אני אגיד לך, אבל…”
“אני התנהגתי כמו פסיכופט באותה תקופה,” הוא מהנהן, ” הייתי מאז בטיפול פסיכולוגי שעזר לי להבין הרבה מאד דברים…” הוא מביט באביב, “בין היתר איך להתמודד עם בעיית העקרות שלי שגרמה לי לחשוב שאני חצי גבר…”
“מסתבר שאתה לא לגמרי עקר,” אמרתי.
“זה נס,” הוא אמר, “כאילו, הרופאים אמרו לי שיש סיכוי של אחד למאתיים אלף שזה יקרה, והם ציפו שזה יקרה רק בטיפולים, או משהו כזה. חבל שלא סיפרת לי שום דבר, קטי, הייתי כל כך שמח להיות חלק מהחיים של הילדה הזאת, בואינה, הילדה שלי. ”
“כשאני עזבתי אותך לא היית במצב נפשי להיות שום דבר,” אני אומרת לו.
“אני יודע, אני יודע…. ובטח כל הקטע עם הגרושה שלי, שהתחתנה אתי בטענה שהיא בהיריון, ואז הסתבר שהיא לא ושנאתי אותה, בטח זה לא עשה לך ממש חשק לדבר אתי על זה.”
“אז אתם גרושים סוף סוף? מזל טוב,” אמרתי לו.
“מזז טוב,” אמרה אביב.
“תודה מתוקה שלי,” אמר יורי ולקח את ידה, “מזל טוב גם לך, כי את הולכת להכניס לחיים שלך מישהו חדש עכשיו, את מבינה?”

|
מישהו חדש בחיים עפ”י יורי יוגב:|

|”הרגע גיליתי שאני אבא שלך, ילדה קטנה ומשובבת שכמוך, ואני מאד מאד מאושר מזה. תתכונני לזה שאני אשרוץ לך הרבה בחיים.”|

סוף.


חלק קודם

על הכותבת ליהי מי-טל גיאת

בת 31, נשואה + שניים, סופרת, תסריטאית, קופירייטרית וקופי פייטרית, אוהבת כלבים, ילדים וגברים תימנים ממוצא ירושלמי

תגובות

  1. איזה יפייייי !!!!!!
    איך אני מתבעסת שניגמר
    אוף
    אוף
    אוף

    ועוד עוד עוד
    מצויינת אחת (((-:

  2. גבירת הטירה

    המון שאלות, המון שאלות. איפה הנעל מזכוכית? איפה כתוביות התרגום לספרדית? איפה השורה האחרונה “התעוררתי מצלצול השעון”? איפה אתי אברמוב כשצריך אותה? ומה זה אומר, שצריך אותה פתאום?

  3. התחיל יפה, המשיך חרא ועכשיו נגמר אחלה.
    החזרת את הכבוד האבוד !
    מצפה לשמוע ממך עוד בקרוב.

  4. יונתן ילון

    ליהי, רציתי לומר לך שקראתי את כל הפרקים, והצלוליטיס אחלה. איכשהו הסוף בא לי בהפתעה, אבל הצלחת להביא אותה במעבר החלק מההתנהלות הקלילה והסבבתית שאפיינה את הפרקים הקודמים לסיום הטוב והמרגש.
    ולשאלה הגדולה – הסוף אמיתי?

  5. אומנם בפרק הקודם לא הגבתי, כי לא רציתי לחזור על דברים שאמרתי לפני כן, אבל בגלל שזה הפרק האחרון אני חייב להגיב, ותסלחי לי אם אני לא אהיה מקורי –

    כל הכבוד! פשוט כל הכבוד! אהבתי ביותר, ואני מצפה להמשך של סיפורים ממך פה (בייחוד בימינו אלה, שהחומר שמוזרם לאתר הוא ברובו סתמי ולא ממצה)!!!
    קבלי ורד וירטואלי 🙂

  6. אריאלה רביב

    דווקא את הפרק האחרון לא אהבתי. יותר מדי, נכון? סוף טוב מכל הכיוונים? לא יודעת, לא זה.

    • למה? מה הבעיה בסוף טוב? למה זה חיב להיגמר רע כדי שזה יחשב טוב?
      מה רע בסיפור שעושה נעים ומשאיר אותנו עם חיוך?
      את הסופים הקודרים והמבאסים תשאירו לחיים האמיתים. שם יש כאלה בשפע

  7. סתם אישה

    היה לזה פוטנציאל טוב אבל גלשת לקלישאות סטייל מיכל שלו. קיבלתי את התחושה שאת מאו דמיהרת לסיים את הסיפור ולכן לא השקעת מספיק בעלילה. פוטנציאל בהחלט קיים אצלך אם תתאמצי קצת יותר לתת עומק לדמויות שלך. פתאום חזר והוא בחור שונה לגמרי, מוזר. אין לי שום דבר נגד HAPPY END אבל הוא צריך להיות מנומק כמו שצריך.

  8. עקבתי אחרי כל הפרקים ודעתי היא כזאת:
    התחיל יפה ועם הרבה פוטנציאל (“יתרון הכוסיות”, “צלוליטיס פנים ירכי”, וכו’).
    נמשך ממש, אבל ממש בנאלי. בז’אנר הזה, כשאין עומק במתכוון, רצוי לפחות שתהיה שנינות.
    דווקא את תחילת הפרק האחרון אהבתי. סוף סוף נתת לרגשות שלך להתבטא, דיברת מהבטן, וזה הרגיש מאוד נכון.
    ההפי אנד לא היה ממש כוס התה שלי, יותר מידי סוכר לטעמי…
    בכל מקרה, ליהי, הייתי מציעה לך לכתוב יותר מהבטן (כמה שזה נשמע בנאלי).
    המון הצלחה בהמשך!!!

  9. סתם אישה

    בדיוק בדיוק מה שאני חושבת. אהבתי את הביקורת העניינית.

  10. בובי של דובי

    לא אהבתי את ההתחלה
    לא אהבתי את האמצע
    ואני לא אוהבת את הסוף.
    גוועלט.

  11. הסיפור היה אחלה,,נהניתי וחיכית לעוד פרק ולעוד פרק..
    אבל אני מצטערת את זה לא אהבתי…ממש לא..
    כאילו , יש הרבה שאלות לא פתורות, וגם-
    פתאום אחרי 3 שנים, זהו הוא עכשיו אבא שלה,?!? הם לא נפגשו כל הזמן הזה ?
    למה היא לא אמרה לו אז?
    לפי דעתי היית צריכה להמשיך את זה עוד קצת..

  12. על מה אתם מדברים שאתם אומרים סוף טוב?
    תקועה עם ילדה ועכשיו גם ההוא רוצה לחזור, נראה לי סוף רע מאוד.

    • לא מבינה מה טוב בסוף הזה. הוא היה בטיפול אז זהו, אנחנו יודעים שהוא כבר בסדר? הוא יהיה אבא מוצלח? או שמא, זה שהוא אומר, הולך להכנס לך מישהו לחיים, משכנע אותנו שהוא אכן יהיה שם, ישאר שם, יתכוון להתאמץ? אולי הוא יאבייז את הילדה כמו שאיבייז קודם את האמא? אולי הוא מצהיר הצהרות ונעלם, כי ככה הוא? אולי הוא יעשה את החיים שלהן מרורים, ולכבוד הילדה היא תשאר איתו, כי היא דווקא לא עברה טיפול ונהייתה השד יודע מה שזה, שנהיים אוטומטית מללכת לשרינק?

      לא סוכר ולא נעליים. סתם. היה המשיך ונשאר – סתם.

      • גבירת הטירה

        בוודאי שהכל יהיה בסדר. מדובר בגבר שהיה סוג ב’, היו לו כמה פאקים, אבל הפסיכולוג סידר לו אותם, תודה לאל, וגם הפגמים הפיזיים שלו נעלמו (ואפילו לא היה צריך ללכת למוסך בשביל זה). עכשיו הגבר מתוקן ומשופץ, והוא מוכן לשימוש חוזר, כמו חדש. כמו בתול. אפשר לגור איתו, לשכב איתו, לרוץ איתו, לקפוץ איתו, אפילו בייביסיטינג הוא יכול לעשות.

        או במילים אחרות – יכול להיות שהסיפור הזה לא מוריד בערכן של נשים, כמו שנראה במבט ראשון, אלא בערכם של גברים דווקא?

  13. א. תודה רבה לכל מי שטרח לכתוב, אהב או לא.
    ב. אני שמחה שיש קוראים שנותנים לעצמם לגיטימציה לקרוא חומרים קלילים יותר. אתם יודעים, זה לא אומר עליכם שום דבר רע.
    ג. כתבתי פה על בחורה שרוב הבנות ב”בננות”, לפחות עפ”י תגובתן למאמרים השונים המתפרסמים פה, בחיים לא תוכלנה להזדהות אתה. לא פמיניסטית, לא דעתנית (בשיא חוצפתה!!!) ובנוסף לכל אמא צעירה וחד הורית. כמובן שזה גרר מספר תגובות נזעמות ביותר, כי איך אני בכלל מעיזה לעשות פשע שכזה… אבל היה שווה.
    שבת שלום.

  14. היפיפייה הנוחרת

    ההתחלה של הסוף כל כך נכונה ומוצלחת שלא אכפת לי הסוף עצמו.
    החישוב הזה של מה יוצא לי מהקשר, התלות שפיתחתי לקשר והמאמצים שאני מוכנה להשקיע בהמשכו של קשר גוסס שהקסם כבר נמוג ממנו אבל התקוות עדיין שוכנות בו. נשים והקרבה – הסיפור שאינו נגמר.
    נשים אפילו מוכנות לצאת בניגוד לג’נדר שלהן ולהפוך פועלות בניין כשהן מנסות לחזק את המבנה ולספק עמודים תומכים לפני שמגדל הקלפים שבנו נופל וקובר את הקשר תחתיו. זוהי עבודה סזיפית שגורלה ידוע מראש (או שלא??).
    למה אנחנו משפילות את עצמנו למען אידיאל האהבה??
    אנחנו מגלמות את תפקיד “הרודפת”, את זו ש”רוצה”, בצורה כל כך מושלמת כאילו התסריט נכתב “ממש עלי” (וכנראה שהוא אכן נכתב ממש לנו).
    ובל תטעו, זה לא מחזק שום קשר. אף אחד לא מעוניין בסמרטוט רצפה.
    ולעיתים צריך לחתוך. להכניס את כלי התפירה לארון של סבתא, ופשוט לוותר.
    כי לרוב בנות הקשר כבר אבד וההוא שבמיטה זוהי רק צללית, שאריות לכלב ותו לא.

  15. מעיין

    ליהי, היה ממש אחלה סיפור וחבל שנגמר. וכל אלה שלא אהבו – הפלצנות נשפכת ממכם.
    מחכה לעוד.

  16. חנן בר

    עקבתי אחרי הסיפור שלך בהנאה רבה, הדמויות והסיטואציות אמיתיות, מקומיות וקרובות לרובנו.
    הייתי בטוח שאת בכלל כותבת על השכנה שלי פה ליד אבל הפרק האחרון שינה את דעתי .
    מקווה לקרוא עוד חומר שלך בהמשך, היה יופי .
    חנן בר

  17. I read all the messages written before me, and to be honest, I’m surprised at the gap between responses….
    Lihie, I loved it, maybe because the beginning was so appealing, and maybe because it went against all the dogmas set out for women. ‘Not opinionated’, I wouldn’t say, but a woman who has an opinion and is content with it, without the need to shout it out. It’s a rare phenomenon here… J. She goes against the so-called “normal” of the crowd, being a single mother, but in reality, it’s natural for a mother to be single. (I know some eyebrows will be raised, but those of you who are into natural psychology might understand where I’m going…). She’s in her own right, inside a personal rhythm she developed for her life. And to me, the happy end (Happy? End? It seems more like a beginning, and a controversial one at that) was very much in place. And throwing aside this demagogic crap, it was romantic. Romantic.
    I waited to the last chapter with the response, and now I can honestly say it was good. In fact, it felt real, too.

  18. לא נותנת מחמאות בדר"כ

    למה כשכבר יש משהו טוב – אתם נותנים לו ללכת!!!
    תנו לי סיבה לחזור לכאן – השאירו את צלוליטיס.

    וכי מה נשאר למכורים לעשות?

  19. אמנם נהניתי לקרוא את כל הפרקים, אבל קצת ריאליזם לא היה מזיק!
    היהפוך כושי עורו? ונמר חברבורותיו? ויורי יהא לנסיך חלומות מסדרת משפחה אמריקאית?
    מנסיוני האישי, אנשים לא מגיבים בטבעיות ל”חבילה” שמונחתת עליהם. צריך זמן להתגבר ולעכל ואז אפשר לגשת לבנות קשר עם ה”רכישה החדשה”. החיים הם לא שושלת. אבא לא באמת מחכה לבן האובד שלו (בייחוד כשמדובר ברווק ללא ילדים כמו יורי…).
    למרות זאת, אני חייבת לציין שהסיפור שכתבה ליהי היה חביב ורעיון הסדרה בהמשכים ב”בננות” הוא לא רע בכלל.

  20. מקולקלת

    אוף, למה נגמר

  21. גדול. ממש אהבתי!

  22. התחלתי לקרוא את הפרק האחרון ולא יכלתי להתאפק וישר הלכתי לקרוא את כל הפרקים כי לא קראתי אותם לפני
    ממש ממש יפה, ריתקת אותי
    בהצלחה לך
    מחכה לעוד סיפורים, אני ממש מרוצה
    תודה יאאלה ביי

  23. חוחה ג'וניור

    דודה, רוצים עוד

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *