היא נשכבה לידו, כשנרדם, ריסיה מדגדגים את חזו, מקשיבה לקולות הנשימה שלו ומתאימה את שלה אליהם

קטע מתוך רומן בכתובים

היא חיכתה לרגע שבו הוא יתפכח ויילך ממנה, אבל משהרגע הזה לא הגיע, היא החליטה לזרז את בואו. היא אמרה לו שהחיים שלה הם כמו תרגיל בחוברת ילדים, נקודות מפוזרות על הדף בחוסר פשר, רק כשמחברים בין נקודה לנקודה, מבינים את כוונת הציור, אבל אצלה יש רק אוסף של נקודות בלי הקו שמחבר לציור הגדול יותר. נקודות. איים צפים. יש הגברים הנשואים, יש העבודות הזמניות. יש הספרים, בזכותם הכרנו. כל ספר הוא כניסה קצובה לעולם ויציאה ממנו. נקודה מקומית, נטולת המשכיות. הוא חייך, ואמר שאולי היא עוד לא אמורה לדעת מה הציור שיהיה בסוף, הרי זה כל הרעיון של החיים האלה, והיא היתה שקטה ונבזית כשאמרה, אם אתה לא מבין, אולי גם אתה בדרך להיגמר. אבל נתן רק צחק, ואמר, יכול להיות. נראה. כרמן הבחינה שבכל קשר זוגי, של החברות שלה, כמובן, תמיד ישנו האחד שמותיר את חייו מאחור, ומצטרף לחייו של השני. היא היתה בטוחה שכשסופסוף יהיה לה בן זוג, היא תהיה זו שתצטרף לעולם שלו. בלי להכיר אותו, ידעה בוודאות שתעדיף את החברים שלו על פני אלה שלה, את המשפחה שלו על זו שלה, ואת הבית שלו על פני הדירה שלה. את חייה שלה, ידעה, היא תזנח בשמחה ובלי כל גינוני פרידה. אבל נתן התעקש להחזיק בחיים שלה. את כל החלקים שנראו לה עלובים, הוא אהב. את הצורך שלה למלא את החלל בחפצים, את ההתעסקויות עם אש, את המקרר העמוס, את חמש המגבות באמבטיה שבכולן נהגה להתנגב באותו הזמן, אחרי כל מפגש מקרי ברחוב עם אדם הוא רצה לדעת היכן הכירו, באיזו תקופה, ולכל התקופות שלה, הוא היה סקרן. כל המרכיבים, הנקודות, האיים, בחיים של כרמן, נגעו ללבו של נתן. דרך העיניים שלו, החיים שלה נראו ראויים. בעלי ערך. באופן מיוחד הוא אהב את החלק שנקרא המשפחה שלה. ההורים הרגילים שלה, המונוגמיים כל כך, שמעולם לא רבו, לפחות לא בפניה ובפני אחותה, אבא דומיננטי, אמא רבת כישורים אבל חיה בצלו, אחותה הנשואה, היולדת בקצב מתוכנן לפי הפסקות סמסטר. נתן ממש אהב ללכת לבית הוריה, ובכל פעם שהם יצאו משם, הוא היה רגוע באופן מחשיד. בהתחלה, כרמן חשבה שזו דרכו של הגבר החדש למצוא חן בעיניה, חייכה בנימוס, וחיכתה בסבלנות שהאמת תצא. אבל עם הזמן, היא גילתה שהחיבה שהוא רכש להורים שלה היתה חיבה אמיתית. והחיבה הזו הפכה לצורך אמיתי, מורגש, שאי אפשר להתעלם ממנו. הוא דיבר איתם בטלפון, ביקר אותם אתה, ו”סתם עבר אצלם” אחרי העבודה, יזם אירועים שלא היו נהוגים במשפחה, כמו חגיגת יום נישואים עגול שלהם, או טיול שורשים אל המקום שבו נולדו. ההיקשרות שלו למשפחה שלה עוררה בה אי שקט שהיא לא הצליחה להסביר לעצמה. הוא עצמו היה עיוור לאי השקט הזה, במיוחד ביום ההוא, חודשים ספורים לאחר תחילת הקשר, כשאמא שלה אמרה ש”נתן הוא ממש כמו בן”. אמא שלה ידעה כמובן, שהתמזל מזלה לא רק בבן החדש, אלא גם בכך שלא היו הורים נוספים להתחרות בה ובבעלה, אביה של כרמן. היא זכתה להיות האם הבלעדית של שני בני הזוג. האימהיות שבה, זכתה להזדמנות נוספת, ואותה היא לא התכוונה לפספס. כרמן, מצדה, מצאה את עצמה עושה ניסיונות לא רצוניים למצוא חן בעיני ההורים שלה, כמוודאת את מקומה, מזכירה את יתרונה הביולוגי על פני הפולש השתלטן, אבל כשנכשלה בכך, ויתרה, פינתה את המקום לבעלה, והשתדלה לקבל את המצב. נתן שלח זרועות תמנוניות שעטפו את כולה, מחדירות אל דמה נוזל בלתי נראה, רווי במרפא ובמאוויים חדשים. הצורך להתחתן היה דחוף לשניהם פתאום, ומיד אחריו התפנה המקום בידיים ובלב להביא ילד. היא הפילה בחודש הרביעי להריון, הפלה טבעית. הם ישבו על הספה בסלון וניתקו את הטלפונים, והיא מיששה את הבטן הריקה, והרגישה ריקנות של אדם הפוגש את עצמו אחרי שהות ממושכת בחברת אנשים. נתן אמר שוב ושוב, “הרופאים אמרו להמשיך מהר ולנסות ולהרות שוב”, והיא הרגישה פתאום שתחושת השיתוף הגדולה שהם חיפשו מוצתה, ואולי כדאי לחכות, אבל נתן לא היה מוכן לשמוע. וכך היה. שני הבנים באו לחיים בטבעיות וקשרו את עתידם לנצח, והיא אמרה לו יום אחד, אתה יודע, איך יכולתי לחשוב על חיים בלעדיהם אז, והוא חיבק אותה חיבוק כואב, שהזכיר לה את המציאות, ואמר לה שאולי אפשר להתחיל לראות את הציור שמאחורי הנקודות, והיא חיבקה אותו ובכתה בשקט, שלא להעיר את הקטנים. למרות הלהיטות לסיים את הפרק בספר שליד המיטה, ולמרות הערנות שהציתה ההתרגשות מכך שנתן זכר את העניין עם הנקודות, כל כך הרבה שנים, היא נשכבה לידו, כשנרדם, ריסיה מדגדגים את חזו, מקשיבה לקולות הנשימה שלו ומתאימה את שלה אליהם, את מצחה לצווארו, זרועה לגבו, וראתה שזה אפשרי, כמו בכל לילה שעשתה זאת, זה אפשרי לנשום את אותה הנשימה בשני גופים נפרדים. מתי זה השתנה. היא שמעה את קולות גרירת הרגליים של נתן, גרירת עור יבש על רצפה. פיהוק רחוק. היא הזדקפה במקומה כאילו זו עומדת להיות פגישתם הראשונה. הוא נעמד בסלון, בתחתונים רפויים וחולצה, כרס קטנה בולטת בבגרותה, על רגלי הנער הרזות. הוא הביט בה תוך כדי פיהוק שנדמה לה מעושה, היא רצתה להתקרב ולנשום את חום הלילה המרגיע לתוכה, היא כמעט קמה לעברו, והוא אמר לה בוקר טוב בטון שלא זיהתה, והיא רק הנהנה, בוקר טוב, ושמעה את הקור שנדף מתוך הקול שלה. היא לא התכוונה. היא רצתה להגיד לו דברים על הלילה הזה. היא חשבה שהיא הבינה משהו בלילה הזה. היא הבינה את הצורך של בן הזוג שלה, של החבר שלה, של אב הילדים שלה, בהורות, אפילו עם הלא מוכר. היא רצתה להגיד לו שהיא הרגישה הורות במיטבה בלילה הזה. אדגר לא חשוב, וכל מה שקרה אחר כך, וגם ההצלה הקטנה שלה, המקרית והאנטי הירואית. היא רצתה להגיד לו שיש כעס אחד שהפליג ביניהם במכונית, לפני 12 שעות שנראות כחיים שלמים, אבל הגיע למקום מבטחים, והיא הביטה בו, הוא רק היה צריך לרכך מבט בשביל שהיא תעשה את הצעד, כך היה ההסכם הרשמי שלהם. רק מבט היה דרוש בשביל שהיא תגיד לו את כל זה, ושניהם ידעו בלי מילים שיש מקום לשנות, יש כעס אחד שנפתר, אבל הוא שבר את ההסכם, לא ריכך את המבט, ולא הפסיק לפהק, ורק הביט בה במבט נוטף מצמוץ, ושאל, בגדת בי? היא לא העזה לנתק את עיניה מעיניו, ואמרה, לא. והוא הביט בה שוב, מכווץ את עיניו לעברה, והיא אמרה, לא. כפות ידיה נמתחו, משוועות לחיבוק הכואב, מגע של החיים עצמם, של הסערה שחלפה, שמבשר על החזרה מממלכת הצללים להיות בשר ודם. אבל הוא הסתובב ופנה לחדר האמבטיה, והיא צעדה לחדר השינה, ופתחה את רוכסן חצאית הירוקה שלה, ונתנה לה ליפול על הרצפה, והשאירה את הגרביונים והתחתונים בחדר השינה מונחים בהתרסה, כאילו לא באמת התפשטה, אלא רק יצאה מהם. היא הסתפקה בחום הישנוני של הקטן ששלח זרועות חלושות סביב עורפה, וידעה שדבר לא יכול באמת להשתנות.

על הכותבת דקלה קידר

ילידת 1975, עוסקת במילים בכל מיני דרכים. בוגרת סם שפיגל. סיפורים מפרי עטה התפרסמו בביטאונים ספרותיים ובאוספי הסיפורים "ילדים גרושים" וב"עושים את זה". קובץ הסיפורים "הגברת העירומה" ראה אור בספריית הפועלים

תגובות

  1. בורכת בכישרון שהכניס אותי לתוך העור של הדמות.

    תמשיכי לכתוב זה מרפא הכל.

    🙂

  2. אורחת לרגע

    העיקר שיהיו 2 .

  3. אלמוני

    הי דיקלה זאת יעל נביא מה זה מתפעלת מהרומן בכתובים… התחלתי לקרוא ואת מכירה את זה שלפעמים יש לך תחושה שאתה קורא את מה שהיית רוצה לכתוב? אני מרגישה מאוד קרובה אלייך, לא מכירה אותך אף פעם באמת אבל תמיד הרגשתי שיש בך עולם שהייתי רוצה לבקר בו לפעמים. אני קצת במצברוח מוזר עכשיו ואמצע הלילה ובכלל חיפשתי את הבלוג של חברה שלי חני ליבנה ופתאום נתקלו עיני בשמך והסתקרנתי. מקווה שאת לא מרגישה שחדרתי לך לפרטיות מידי יש לי נטיה כזאת להתלהב מאנשים ולהתקרב במהירות כשעוד הדרך לא סלולה ולרוב זה מתפנצ’ר אבל אני לא יודעת מה את באמת חושבת עלי בטח שקצת פאתטית… אבל אל תיפלי בפח כמו כולם אני סתם בנאדם שאומר וכותב כול מה שעובר לו בראש מוכר לך?

  4. אלמוני

    הי דיקלה זאת יעל נביא מה זה מתפעלת מהרומן בכתובים… התחלתי לקרוא ואת מכירה את זה שלפעמים יש לך תחושה שאתה קורא את מה שהיית רוצה לכתוב? אני מרגישה מאוד קרובה אלייך, לא מכירה אותך אף פעם באמת אבל תמיד הרגשתי שיש בך עולם שהייתי רוצה לבקר בו לפעמים. אני קצת במצברוח מוזר עכשיו ואמצע הלילה ובכלל חיפשתי את הבלוג של חברה שלי חני ליבנה ופתאום נתקלו עיני בשמך והסתקרנתי. מקווה שאת לא מרגישה שחדרתי לך לפרטיות מידי יש לי נטיה כזאת להתלהב מאנשים ולהתקרב במהירות כשעוד הדרך לא סלולה ולרוב זה מתפנצ’ר אבל אני לא יודעת מה את באמת חושבת עלי בטח שקצת פאתטית… אבל אל תיפלי בפח כמו כולם אני סתם בנאדם שאומר וכותב כול מה שעובר לו בראש מוכר לך?

  5. אלמוני

    הי דיקלה זאת יעל נביא מה זה מתפעלת מהרומן בכתובים… התחלתי לקרוא ואת מכירה את זה שלפעמים יש לך תחושה שאתה קורא את מה שהיית רוצה לכתוב? אני מרגישה מאוד קרובה אלייך, לא מכירה אותך אף פעם באמת אבל תמיד הרגשתי שיש בך עולם שהייתי רוצה לבקר בו לפעמים. אני קצת במצברוח מוזר עכשיו ואמצע הלילה ובכלל חיפשתי את הבלוג של חברה שלי חני ליבנה ופתאום נתקלו עיני בשמך והסתקרנתי. מקווה שאת לא מרגישה שחדרתי לך לפרטיות מידי יש לי נטיה כזאת להתלהב מאנשים ולהתקרב במהירות כשעוד הדרך לא סלולה ולרוב זה מתפנצ’ר אבל אני לא יודעת מה את באמת חושבת עלי בטח שקצת פאתטית… אבל אל תיפלי בפח כמו כולם אני סתם בנאדם שאומר וכותב כול מה שעובר לו בראש מוכר לך?

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *