רגע

אני זוכרת את עצמי בגיל 8 עושה את אחד הניסויים הראשונים שלי בהבנת המציאות. עמדתי ביום סתווי צהבהב בשעת בין ערביים קסומה מתחת לעץ הזית הזקן, שענפיו השתרגו דרך הקטע השבור של הגדר שהקיפה את המגרשים.
גזע העץ היה שרוף בחלקו וחלול כמעט לחלוטין, אך למרות זאת לבלבו העלים שלו בהתרסה ירוקה, מבהיקה, כמתעלמים מציוויו של הטבע.
השמש שקעה לעבר קו האופק בשעה שלהקת חסידות חצתה את השמיים שנצבעו בגוונים ורודים, סגולים וכתומים, עושה את דרכה כראש חץ לכיוון יבשת אפריקה, כמדומני.

הייתי לבד.
לא היה לי קר ולא היה לי חם. לא הייתי רעבה וגם לא צמאה.
לא כאב לי שום איבר בגוף ומגע הבגדים שלבשתי היה נעים ומלטף.
שקט נדיר ובלתי מאיים שרר מסביבי, מופרע קלות רק בצלילים רחוקים ובודדים של מגע הרוח בצמרות העצים וציוץ ציפורים.
מאחר שלא הייתי אמורה למהר ולהגיע לאף מקום אחר בשל התחייבות כזו או אחרת, היה מוחי חף מטרדות – הייתי מאושרת.

הסתכלתי על שעון היד שלי והרהרתי: “השעה עכשיו היא רבע לשש. אם אני אמחה כף אל כף בדיוק ברגע זה…”, חשבתי ומיהרתי לבצע, “ומחר בדיוק באותה השעה אני אבוא בדיוק לאותו המקום ואעשה בדיוק את אותה הפעולה כשאני לובשת ממש את אותם הבגדים, הגיוני להניח שארגיש שוב מאושרת באותה הצורה ואחווה חוויה זהה לזאת שאני עוברת ממש עכשיו.”

למחרת הייתי שם לבושה בבגדים מאתמול.
נעמדתי מתחת לעץ הזית הזקן בתוך מעגל החצץ שסימנתי ביום הקודם ונעצתי את מבטי במחוגי השעון האיטיים.
בדיוק בשעה היעודה מחיתי כף אל כף והרמתי עיניים למעלה.
תוך שבריר שניה הכתה בי ההבנה שאת הרגע ההוא אין לי שום סיכוי לשחזר ולו רק מעצם העובדה שהיום כבר טמונים בי הזיכרון והכוונה שלא היו שם אתמול. להקת החסידות נעדרה הפעם מן הסצינה. קבוצת ילדים ששיחקה כדורסל במגרשים השמיעה קולות רמים וצוהלים שהתערבלו ברעם המנוע של מטוס ריסוס קל אשר טס לא הרחק משם, מפזר ערפל לבן מעל לשדות התירס והכותנה.
ענני נוצה ששטו בשמיים וכיסו חלקים מהשמש, גרמו לכך שגווני הרקיע נצבעו בטקסטורה שונה לחלוטין מזו של אתמול.
ציפורן כף רגלי השמאלית פעמה קצובות בכאב עמום, מזכרת ממכה שחטפתי בבוקר בשיעור ספורט.

“מה את עושה?” צעק לי אלעד מתנשם ומתנשף כשהוא מאגרף בשתי ידיו את הברזלים המעויינים של הגדר, “את באה לשחק, או שאת מתכוונת לעמוד שם עד שיגיע מחר?”
“תיכף,” אמרתי לו. ומה יכולתי להגיד? הרי לא היה שום טעם לצעוק לעברו: “היי, עזוב אותך מהריצה המטורפת הזאת אחרי הכדור, בזה הרגע גיליתי את אמריקה. הידעת שהמצרך הכי נדיר וחמקמק ביקום הוא לא יהלומים, זהב, נפט, או אוראניום מועשר, אלא ההווה? היית מאמין, אלעד, שבעצם לא קיים באמת דבר כזה – הווה? זאת סתם מילה שמישהו המציא בשביל לתאר אשליה חסרת אחיזה במציאות. הנה, עד שאני מספיקה להגיד אותה, לחשוב אותה, או למחוא כף אל כף, זה הופך כבר להיות זמן עבר”.

“נו כבר אסטרו,” נבח עלי אלעד בפנים מזיעות ואדומות, “אנחנו מפסידים פה במשחק כי חסר לנו שחקן. את באה עכשיו, או שאת לא באה בכלל?”
“רגע,” אמרתי לו, “אני תיכף באה.”
“לא תיכף,” הוא שאג לעברי, “עכשיו! תבואי עכשיו!”
“שתוק טמבל,” אמרתי לו וחטפתי לו את הכדור מהידיים, “תיכף זה עכשיו.”

על הכותבת אלה דגן

ילידת 1968, אם חד-הורית. ציירת של קירות, סופרת של מגירות, זמרת של אמבטיות, פאבים ורכבות תחתיות. חולמת להאכיל את כל הרעבים בעולם השלישי ומקווה להישאר מלאת אהבה, סקרנות ותשוקה, עד לנשימת האוויר האחרונה.

תגובות

  1. נעים…
    ואחד היתרונות הגדולים הוא שתמיד תמיד יש איזה רגע חדש ומפתיע וכשדבר יפה אחד עובר לא הפסדנו כי מיד ה”חלל” מתמלא בעכשיו חדש ובהזדמנויות חדשות

  2. מגניב בהחלט! אף פעם לא חשבתי על זה….
    למרות שעכשיו ההווה שלי (שדרך אגב הוא טוב באופן מפתיע) נמשך כבר די הרבה זמן….

  3. ג'וני דיכאון

    סיפור יפהפה.

  4. פשוט מקסים……..
    כמה חבל שאי -אפשר ללכוד רגעים מסויימים..
    לפעמים אנחנו לשבריר שנייה חשים משהו, משהו אחר
    ואז איזה משק כנפיים של יתוש טורדני מחזיר אותנו שוב למצב
    התודעה הרגיל שלנו , רגיל עד לעייפה …….ואנחנו לא באמת יודעים
    ואי אפשר לשחזר את אותם רגעי הארה קסומים,
    והם אכן מהלכים עלינו קסם בארעיות שלהם…
    וזה כל מה שהופך אותם לקסומים, שהם אף פעם
    לא יחזרו באותה המתכונת, תמיד אבל תמיד יהיה איזה פרמטר שונה,
    וכבר ציינתי שזה כל מה שהופך אותם לכאלה מתוקים…
    אבל הערגה התמידית הזאת שמקננת בנו להחיות אותם
    לחוש ולו לרגע קט כמו אז שהיינו ילדים לחוש את החידוש שבכל דבר
    את התמימות….. את הפעם הראשונה
    שבאמת נהננו מהריח של האדמה בגשם הראשון, את הפעם הראשונה
    שהיינו במדבר והרחנו את השקט,
    וכל שנה שיורד הגשם הראשון אני יוצאת החוצה ולוקחת נשימה
    עמוקה מהריח הלא נורמלי הזה , וזה עושה לי טוב , והוא נעים
    אבל זו לא אותה הרגשה כמו אז שהיינו בני תשע …זו לא הראשונית….

  5. במחשבה שנייה ….
    אולי לריח של הגשם הראשון אין כבר כל כך ראשוניות
    אבל מי ידע להעריך את הריח הכה – נפלא הזה בגיל תשע??

  6. בובי של דובי

    אהבתי.
    טהור, חמוד, פשוט , בלי תיאורי רומן טיפשעשרה מפגר.
    אחלה.

  7. הבת של השכן

    כן יש דברים שבקירוב גדול הם אותו הדבר כל פעם
    כל פעם שאני מתקלחת אני יוצאת עם אותה תחושה ובימי שישי בבוקר תמיד יש הרגשה של סוף שבוע
    וכשאני פותחת חבילת שקדי מרק – תמיד יש להם אותו טעם והם זורמים באותו שטף לפה שלי ומתרסקים עם אותו קול פצפוץ
    ויום כיפור כמו יום העצמאות פחות או יותר תמיד אותו הדבר
    אני מתבוננת על הרגליים שלי – אותם רגליים כמו אתמול , אותה צורת אצבעות ואותה בליטה מעצבנת בצד שתמיד ניסיתי להסתיר
    והמחשב שלי .. אחח .. כל יום אני מגלה מחוזות חדשים אבל המקלדת היא אותה מקלדת וראייה לכך היא שמרוב שאני מכירה אותה טוב אין לי צורך להביט בה כשאני מקלידה .

    אז אולי אין הווה במובן הזה שכל רגע הוא אחר .. זה נכון
    אבל הנה אני מביטה על העכבר , עובר רגע ושוב שאני מביטה בו והוא אותו עכבר ודבר לא השתנה
    אז עבורך בגיל שמונה הרגע השתנה ולא שוחזר כי היה מורכב מפרמטרים כה רבים (גינה ציפורים שמיים שקט וכד’)
    לדעתי הווה קיים (לרגע) ואפשר לשחזר אותו (עד רמה מסויימת) וקוראים לזה בגדול שגרה

    המממ

    שגרה זה רע ??

    • הבת של….
      אני לא כל כך חושבת שבאמת אפשר לשחזר רגעים…..
      הפרמטרים שדיברתי עליהם הם ברובם נפשיים
      ולאו דווקא חיצוניים (שמיים, ציוץ הציפורים או עץ החרובים שלרגליו עמדתי)
      ובמובן הזה אי אפשר לעולם לשחזר את ההווה..
      אני בכלל חושבת ש “הווה” היא מילה מתעתעת , כי אין באמת דבר כזה
      עבר או עתיד, אנחנו חיים בהווה אחד ארוך …
      הפירוש של “הווה” זה קיים , במובן הזה, אותו הרגע שחוויתי לפני שנתיים
      עדיין קיים והוא לעולם יהיה קיים , הוא לא נעלם לשום מקום.
      אני חושבת שזה כמו שנכניס כפית סוכר למים רותחים , בשבריר הרגע הסוכר
      יימס , לכאורה פעולה אחת , אבל קרו שם בערך מיליון פעולות (פירוק
      מולקולות וכו…) וכאלה הם החיים הם מתרחשים
      כמשהו אחד רציף , אנחנו אלה שבחרנו לפרק אותם לשברירי קטעים
      וכבר התחלתי להתפלסף בצורה קשה מאוד (שתי כוסות מרטיני עשו את
      שלהן יופי….. )
      לגבי השאלה שלך עם שגרה זה טוב או רע….
      אז למעשה השגרה היא ניטרלית לחלוטין למשל הלב שלי דופק
      בצורה שגרתית למדי (ברוך השם) כבר 24 שנים , ואין עוררין על
      כך שזה אפילו מצויין , לפחות לדידי (אף על פי שגם זה נתון לפרשנויות….)
      לעומת זאת אם הייתי צריכה בצורה שגרתית למדי ללבוש את אותה החולצה
      במשך שנתיים רצוף אני לא בטוחה שהייתי רווה מכך נחת…
      דוגמאות די פשטניות אומנם , אבל הנקודה מובנת…..
      הרגליים שלך הם אולי אותם רגליים של אתמול ,
      אבל הנשמה שלך בטח ובטח שלו, עם כל רגע ורגע היא משתנה ….
      מהרגע שהתחלת לקרוא את מה שכתבתי ועד עכשיו (אם החזקת מעמד)
      השתנית , אני חושבת שזה קצת כמו כדור הארץ
      מרוב שהוא מסתובב מהר דומה שהוא סטטי…
      וזה לא רע וזה לא טוב , אין טוב ואין רע….
      הכל בייקום הזה נייטרלי עד כאב ..
      טוב ורע זה רק השגות שלנו בנוגע למציאות ,
      ולפני שבלי להרגיש אני אמלא עוד איזה טריליון שורות בהגיגים מטופשים
      אני אפרוש…
      :)))))

      • אני חושב שהסיפור מדגים יפה את עניין ה”אי-שיחזור”. המחשבות של הילדה הן ודאי לא המחשבות המקוריות שהתרוצצו במוחה בן תשע השנים, אלא תוצאה של התגבשות אינספור השכבות סביב אותו גרעין רגש ראשוני.

  8. Beautiful.

    As if in a bizarre coincidence only a few days ago I almost lost an argument to the6-year-old dauther of a friend. I was calling her to the car, and told her she must come now, and she looked at me funny and winked. You mean, in the present? she asked. I was about to yell, when it hit me she was right. You can’t catch the present, it’s gone. But I still chase it, like the rest of us. And someone here said you can repeat the moments? because the objects don’t change?
    well, I think, the objects may not change, but WE do change, and unless we go back in time, there’s no way of bringing back an emotion, a felling, a state of mind. But it’s a good thing? That way we learn to live to the fullest and enjoy each moment, each day gone by. And the story captures exactly my feelings… so true.

  9. bettie page

    סרט יפני מלפני כמה שנים ששמו נדמה לי:
    after life
    על התחנה אליה מגיע מי שמת לפני שעובר לעולם הבא – מותר לבחור רק זיכרון אחד לקחת איתך – זה יהיה גן העדן שלך. זה מה ש’תחיה’ לעד.
    לא את הויזואל – אם כי גם, אבל בעיקר את ההרגשה.
    מקסים.
    לרוץ לאוזן להוציא.

  10. אהבתי אפילו שאני לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה
    אני חושבת שנצח=הווה
    אבל זה אני שוב מתפלספת
    אל תשימי לב
    יפה סיפרת

  11. בננה טרופית

    אהבתי. מרענן ובעיקר לוקח לכל מיני מקומות מהעבר ומהעתיד.

  12. השותף של האחות

    נהנתי מאד !

    תודה 🙂

  13. הנמרה

    הסיפור הקצר הזה תימצת כל כך יפה את החיים של כולנו…את הרגעים הקטנים האלו בהם אנו חווים הרגשות מיוחדות, ואז מתחוור לנו כמה שזה קצר, כמה הזמן חולף מהר, וכמה חשוב להינות מכל רגע.

  14. עובר אורח

    זהו שרגעים יש להם טבע מחורבן, הם אף פעם לא חוזרים ממש. אבל לפעמים כשאנחנו עסוקים במשהו אחר, לכאורה רחוק מאד מאותו רגע, או אז מבזיק בנו זכרון של תחושת אותו רגע, ואז אנחנו מנסים להיאחז בו, לדבוק בו. בעצם להתגעגע אל עצמנו של אז. (ואולי בגלל זה תגובתי היום?!)

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *