רגע

אני זוכרת את עצמי בגיל 8 עושה את אחד הניסויים הראשונים שלי בהבנת המציאות. עמדתי ביום סתווי צהבהב בשעת בין ערביים קסומה מתחת לעץ הזית הזקן, שענפיו השתרגו דרך הקטע השבור של הגדר שהקיפה את המגרשים.
גזע העץ היה שרוף בחלקו וחלול כמעט לחלוטין, אך למרות זאת לבלבו העלים שלו בהתרסה ירוקה, מבהיקה, כמתעלמים מציוויו של הטבע.
השמש שקעה לעבר קו האופק בשעה שלהקת חסידות חצתה את השמיים שנצבעו בגוונים ורודים, סגולים וכתומים, עושה את דרכה כראש חץ לכיוון יבשת אפריקה, כמדומני.

הייתי לבד.
לא היה לי קר ולא היה לי חם. לא הייתי רעבה וגם לא צמאה.
לא כאב לי שום איבר בגוף ומגע הבגדים שלבשתי היה נעים ומלטף.
שקט נדיר ובלתי מאיים שרר מסביבי, מופרע קלות רק בצלילים רחוקים ובודדים של מגע הרוח בצמרות העצים וציוץ ציפורים.
מאחר שלא הייתי אמורה למהר ולהגיע לאף מקום אחר בשל התחייבות כזו או אחרת, היה מוחי חף מטרדות – הייתי מאושרת.

הסתכלתי על שעון היד שלי והרהרתי: "השעה עכשיו היא רבע לשש. אם אני אמחה כף אל כף בדיוק ברגע זה…", חשבתי ומיהרתי לבצע, "ומחר בדיוק באותה השעה אני אבוא בדיוק לאותו המקום ואעשה בדיוק את אותה הפעולה כשאני לובשת ממש את אותם הבגדים, הגיוני להניח שארגיש שוב מאושרת באותה הצורה ואחווה חוויה זהה לזאת שאני עוברת ממש עכשיו."

למחרת הייתי שם לבושה בבגדים מאתמול.
נעמדתי מתחת לעץ הזית הזקן בתוך מעגל החצץ שסימנתי ביום הקודם ונעצתי את מבטי במחוגי השעון האיטיים.
בדיוק בשעה היעודה מחיתי כף אל כף והרמתי עיניים למעלה.
תוך שבריר שניה הכתה בי ההבנה שאת הרגע ההוא אין לי שום סיכוי לשחזר ולו רק מעצם העובדה שהיום כבר טמונים בי הזיכרון והכוונה שלא היו שם אתמול. להקת החסידות נעדרה הפעם מן הסצינה. קבוצת ילדים ששיחקה כדורסל במגרשים השמיעה קולות רמים וצוהלים שהתערבלו ברעם המנוע של מטוס ריסוס קל אשר טס לא הרחק משם, מפזר ערפל לבן מעל לשדות התירס והכותנה.
ענני נוצה ששטו בשמיים וכיסו חלקים מהשמש, גרמו לכך שגווני הרקיע נצבעו בטקסטורה שונה לחלוטין מזו של אתמול.
ציפורן כף רגלי השמאלית פעמה קצובות בכאב עמום, מזכרת ממכה שחטפתי בבוקר בשיעור ספורט.

"מה את עושה?" צעק לי אלעד מתנשם ומתנשף כשהוא מאגרף בשתי ידיו את הברזלים המעויינים של הגדר, "את באה לשחק, או שאת מתכוונת לעמוד שם עד שיגיע מחר?"
"תיכף," אמרתי לו. ומה יכולתי להגיד? הרי לא היה שום טעם לצעוק לעברו: "היי, עזוב אותך מהריצה המטורפת הזאת אחרי הכדור, בזה הרגע גיליתי את אמריקה. הידעת שהמצרך הכי נדיר וחמקמק ביקום הוא לא יהלומים, זהב, נפט, או אוראניום מועשר, אלא ההווה? היית מאמין, אלעד, שבעצם לא קיים באמת דבר כזה – הווה? זאת סתם מילה שמישהו המציא בשביל לתאר אשליה חסרת אחיזה במציאות. הנה, עד שאני מספיקה להגיד אותה, לחשוב אותה, או למחוא כף אל כף, זה הופך כבר להיות זמן עבר".

"נו כבר אסטרו," נבח עלי אלעד בפנים מזיעות ואדומות, "אנחנו מפסידים פה במשחק כי חסר לנו שחקן. את באה עכשיו, או שאת לא באה בכלל?"
"רגע," אמרתי לו, "אני תיכף באה."
"לא תיכף," הוא שאג לעברי, "עכשיו! תבואי עכשיו!"
"שתוק טמבל," אמרתי לו וחטפתי לו את הכדור מהידיים, "תיכף זה עכשיו."