בננות בנות שמרשות לעצמן
באחד מהימים פתחתי את הרדיו על התחנה הכי רעננה באזור תל-ברוך והסתבר לי שנפלתי על דיון אולפני שבו השתתפו שלושה סטריאוטיפים: בחורה שעומדת להתחתן ב- 1.1.2003, בחור שעובר לגור עם חברה שלו ורווקה אחת- מתוך אידיאולוגיה. במקום לנמק בכובד ראש (או בקלילות) את הסיבות האמיתיות למצבם האישי, הם היו עסוקים בלזרוק זה לזה כדורים טועים בסגנון: "אז מה כל כך טוב בלהיות היכן שאתה?"
עדיין הדיון הזה היה חריגה קלה מסדר יומי שכן הוא גרם לי לחשוב (ואת כל מה שמביא אותי למצב הזה אני מקבלת בדררך כלל בברכה), אלא שהפעם משהו היה חסר לי. רגע ההחלטה. נראה כאילו כל אחד הגיע למקום שלו מתוך מצב טבעי אליו הובילו דרכי החיים. קשה לי להשלים עם זה, כי אני מאמינה שבכל הזרימה הזו ישנן נקודות בחירה. אם לא נדע לנמק אותן לשניים וחצי מאזינים ברדיו, כיצד ננמק אותן לעצמנו? ואז הבנתי מה הטריד אותי. רינה. חברה טובה. אני נוהגת לבחור את חברותי בקפידה: בערך בגילי, מידה 36 (שנוכל להחליף בגדים), מעשנות (שנוכל לשבת באותו אזור בקפה), בעלות ראש פתוח (שנוכל להחליף אקסים) וכמובן רווקות. גם רינה ענתה לתיאור בהתחלה. התקרבנו עם הזמן, בנינו מערכת של תמיכה ואמון ויכולתי לדבר איתה בכל שעה ועל כל נושא שבעולם. כמובן יצאנו לבלות הרבה ולרוב חזרנו לדירת הרווקות שלי או שלה מבוסמות ומצחקקות. בפעמים שלא חזרנו יחד, דאגנו לעדכן בבוקר בכל הפרטים. היינו משפחה קטנה בהרכב מלא בחגים. אחווה נשית בהתגלמותה.
ועכשיו היא מתחתנת לי. טוב, זה לא קרה כל כך פתאום. הם נפגשו, התחילו לצאת, המשיכו לצאת, המשיכו לצאת עוד קצת ואז החליטו: מתחתנים. כמובן ששמחתי בשמחתה ושידרתי את כל הפרגון שבעולם. שידרתי פרגון כשעזרתי לה לבחור אולם, שידרתי פרגון כשעזרתי לה לבחור שמלה, שידרתי פרגון כשעזרתי לה להתאים את הדקורציה של הפטרוזיליה לצבע של המפיות. בסוף יצא לי הפרגון מהאף והתחילו לצאת לי משפטים כמו: "שמעתי שבבר הזה אין כניסה לנשואים", או "אני לא מבינה מה הלחץ לקבור את עצמך בגיל עשרים ושבע עם שותף למשכנתה". חשבתי שאני נוהגת בה בכבוד וחשדנות, חשבתי שאולי אני סקרנית, אבל אותו יום כשכיביתי את הרדיו הבנתי שאני קצת מקנאה.
שעת האפס התקרבה ולא היתה לי שמלה. למעשה הארון שלי היה מפוצץ שמלות שאיתן הייתי גאה להסתובב בחברת חברותיי הרווקות, אבל לחתונה? חפשתי בן-זוג בהיסטריה, התקשרתי אפילו לחבר שלי מי"ב (ששאל אותי בחוסר רגישות אם לא התחתנתי כבר). כל הזמן הסתובבה לי בראש שאלה אחת "איך היא יכלה לעשות לי את זה?" נזכרתי שסיפרו לי פעם על מישהי ששפכה כוס יין על הכלה וחשבתי שזה דווקא רעיון לא רע. זה לא שהרגשתי שאני בתחרות איתה, אלא שמהיום כל פעם שאראה אותה זה כאילו מישהו יציב מולי מראה ענקית ויספור לי את הקמטים.
בערב החתונה ישבתי לבד בשולחן הכבוד וספרתי את הדקות. בחור חמוד אחד הציע לי כוס יין. הוא היה המלצר. בחור חמוד אחר הציע לצלם אותי. הוא היה צלם חתונות. חשבתי בייאוש על הסטטיסטיקה. בטח יש באיזשהו מקום כמה נתונים המעידים על גידול במספר הרווקות בגילאי 24-30. אחרי הכל, זמנים משתנים ואנחנו נמצאות בעידן בו זו לא קללה להיות רווקה בגיל כזה. נשים עסוקות בלבנות קריירה לפני שהן ממהרות לבנות בית. חוצמזה, אישה יכולה היום להיכנס להריון מבלי שיהיה איזה גבר באזור. קשה אמנם לוותר על האורגזמה, אבל בשביל זה לא צריך להתחתן. עדיין מאחורי כל סטטיסטיקה יש פרצופים, שמות ורגשות. את מה שהחדירו לנו לראש מגיל צעיר קשה למחוק גם אם נצית את כל סלוני הכלה ברחוב דיזינגוף. עוד אני שקועה במחשבות, בחור חמוד שר לי שיר. לא, הוא לא היה זמר חתונות, הוא סתם ניסה לזיין אותי.
למחרת בבוקר התעוררתי והעולם נראה יפה יותר. לא יודעת מאיפה זה בא לי, אולי השמש שזרחה, אולי המון אפשרויות חדשות שנתלו באוויר, אולי זה הגב היפה שלו שנשם בכבדות (קוראים לזה גם נחירות). המשכתי לצאת איתו עוד איזה חודשיים. פתאום הוא התחיל לדבר על חתונה, על ילדים. אולי בכל זאת הוא קרב אותי למטרה, כי בדרך להשגתה אתה חייב לדעת על מה אתה בשום אופן לא מוכן להתפשר.
עדיין הדיון הזה היה חריגה קלה מסדר יומי שכן הוא גרם לי לחשוב (ואת כל מה שמביא אותי למצב הזה אני מקבלת בדררך כלל בברכה), אלא שהפעם משהו היה חסר לי. רגע ההחלטה. נראה כאילו כל אחד הגיע למקום שלו מתוך מצב טבעי אליו הובילו דרכי החיים. קשה לי להשלים עם זה, כי אני מאמינה שבכל הזרימה הזו ישנן נקודות בחירה. אם לא נדע לנמק אותן לשניים וחצי מאזינים ברדיו, כיצד ננמק אותן לעצמנו? ואז הבנתי מה הטריד אותי. רינה. חברה טובה. אני נוהגת לבחור את חברותי בקפידה: בערך בגילי, מידה 36 (שנוכל להחליף בגדים), מעשנות (שנוכל לשבת באותו אזור בקפה), בעלות ראש פתוח (שנוכל להחליף אקסים) וכמובן רווקות. גם רינה ענתה לתיאור בהתחלה. התקרבנו עם הזמן, בנינו מערכת של תמיכה ואמון ויכולתי לדבר איתה בכל שעה ועל כל נושא שבעולם. כמובן יצאנו לבלות הרבה ולרוב חזרנו לדירת הרווקות שלי או שלה מבוסמות ומצחקקות. בפעמים שלא חזרנו יחד, דאגנו לעדכן בבוקר בכל הפרטים. היינו משפחה קטנה בהרכב מלא בחגים. אחווה נשית בהתגלמותה.
ועכשיו היא מתחתנת לי. טוב, זה לא קרה כל כך פתאום. הם נפגשו, התחילו לצאת, המשיכו לצאת, המשיכו לצאת עוד קצת ואז החליטו: מתחתנים. כמובן ששמחתי בשמחתה ושידרתי את כל הפרגון שבעולם. שידרתי פרגון כשעזרתי לה לבחור אולם, שידרתי פרגון כשעזרתי לה לבחור שמלה, שידרתי פרגון כשעזרתי לה להתאים את הדקורציה של הפטרוזיליה לצבע של המפיות. בסוף יצא לי הפרגון מהאף והתחילו לצאת לי משפטים כמו: "שמעתי שבבר הזה אין כניסה לנשואים", או "אני לא מבינה מה הלחץ לקבור את עצמך בגיל עשרים ושבע עם שותף למשכנתה". חשבתי שאני נוהגת בה בכבוד וחשדנות, חשבתי שאולי אני סקרנית, אבל אותו יום כשכיביתי את הרדיו הבנתי שאני קצת מקנאה.
שעת האפס התקרבה ולא היתה לי שמלה. למעשה הארון שלי היה מפוצץ שמלות שאיתן הייתי גאה להסתובב בחברת חברותיי הרווקות, אבל לחתונה? חפשתי בן-זוג בהיסטריה, התקשרתי אפילו לחבר שלי מי"ב (ששאל אותי בחוסר רגישות אם לא התחתנתי כבר). כל הזמן הסתובבה לי בראש שאלה אחת "איך היא יכלה לעשות לי את זה?" נזכרתי שסיפרו לי פעם על מישהי ששפכה כוס יין על הכלה וחשבתי שזה דווקא רעיון לא רע. זה לא שהרגשתי שאני בתחרות איתה, אלא שמהיום כל פעם שאראה אותה זה כאילו מישהו יציב מולי מראה ענקית ויספור לי את הקמטים.
בערב החתונה ישבתי לבד בשולחן הכבוד וספרתי את הדקות. בחור חמוד אחד הציע לי כוס יין. הוא היה המלצר. בחור חמוד אחר הציע לצלם אותי. הוא היה צלם חתונות. חשבתי בייאוש על הסטטיסטיקה. בטח יש באיזשהו מקום כמה נתונים המעידים על גידול במספר הרווקות בגילאי 24-30. אחרי הכל, זמנים משתנים ואנחנו נמצאות בעידן בו זו לא קללה להיות רווקה בגיל כזה. נשים עסוקות בלבנות קריירה לפני שהן ממהרות לבנות בית. חוצמזה, אישה יכולה היום להיכנס להריון מבלי שיהיה איזה גבר באזור. קשה אמנם לוותר על האורגזמה, אבל בשביל זה לא צריך להתחתן. עדיין מאחורי כל סטטיסטיקה יש פרצופים, שמות ורגשות. את מה שהחדירו לנו לראש מגיל צעיר קשה למחוק גם אם נצית את כל סלוני הכלה ברחוב דיזינגוף. עוד אני שקועה במחשבות, בחור חמוד שר לי שיר. לא, הוא לא היה זמר חתונות, הוא סתם ניסה לזיין אותי.
למחרת בבוקר התעוררתי והעולם נראה יפה יותר. לא יודעת מאיפה זה בא לי, אולי השמש שזרחה, אולי המון אפשרויות חדשות שנתלו באוויר, אולי זה הגב היפה שלו שנשם בכבדות (קוראים לזה גם נחירות). המשכתי לצאת איתו עוד איזה חודשיים. פתאום הוא התחיל לדבר על חתונה, על ילדים. אולי בכל זאת הוא קרב אותי למטרה, כי בדרך להשגתה אתה חייב לדעת על מה אתה בשום אופן לא מוכן להתפשר.
זו המצאה של כאלה שאף אחד לא רוצה להתחתן איתן. הייתי רווקה והייתי נשואה, ונשואה טוב יותר. לא כל כך החתונה עצמה, כמו החיים עם עוד מישהו והידיעה, שאחרי כל הטררם, יהיה לו הרבה יותר קשה לברוח.
מה כל כך כייפי בלחזור מבילוי לדירה ריקה (חוץ מהחתולה), לישון באלכסון ולא לדבר עם אף אחד במשך כל הסופשבוע? (וזה קרה לי הרבה יותר פעמים מאשר לחזור מבילוי עם חתיך מהמם, לתרגל איתו תנוחות ולדבר עד שנגמרות לנו המילים).
אולי ההיא שמתחתנת וההוא שעובר לגור עם חברה לא יודעים ממש להסביר למה זה קורה להם (ואולי הם סתם עילגים). אבל גם לרווקה יש מן הסתם הסבר פשטני: עדיין לא פגשתי את זה שאני רוצה לבלות איתו את שארית חיי ושיש לו רצון דומה לגבי. מכל החברות הרווקות שלי (וזה נכון שהן מתמעטות עם השנים), אף אחת מהן לא רוצה להשאר לבד, כלומר, להיות רווקה מתוך אידאולוגיה.
וגם את מקנאה, ובצדק. כי כמה שסידורי חתונה יכולים לעלות על העצבים (ושל זרים במיוחד), עדיין אנשים מעדיפים לעבור את זה ולא להיות לבד.
אז תמצאי לך מישהו. זה אולי יקח קצת זמן, והרבה בליינד דייטים והתרגשויות ואכזבות, אבל זה יבוא בסוף.
קבלי נא את איחולי. הצלחת למסמר גבר אלייך, ואני אכן מאחלת לך שהוא לא יברח לך. שאחרת, מה תעשי? חשבת, אולי, שיש כאלה שלא רוצות להתחתן, דווקא, ובאמת לא צריך מייד לבוא עם ההסבר השגור של "אף אחד לא רוצה להתחתן איתן". למה אי אפשר לקבל את זה כפשוטו? מה מאיים כל כך בתפיסה הזו, השונה מן המקובל והשגור?
ולך ענבל, הפסיקי לקטר. והתחילי להנות מהחיים.
ודי, באמת די כבר להסתכל על החיים דרך החור הצר כל כך הזה.
אני רווקה, אין לי בן זוג, אני עוד מעט בת 32. יש לי חיים טובים. אני נהנית מהלבד שלי, אני נהנית מהאנשים האהובים בחיי, אני נהנית מהחופש הבלתי מוגבל. אני לא לחוצה להכיר, ללדת או להתחתן. אני לוקחת את החיים כפי שהם ושמחה עם מה שהם נותנים לי. הקיום שלי והסיפוק מהחיים אינם תלויים בהמצאות גבר בחיי.
טוב לי עכשיו, ואני מניחה שיהיה לי טוב גם עם בן זוג ראוי. מתי יכנס לחיי אחד כזה, אני לא יודעת – מחר, עוד שנה, שנתיים או עשר שנים.
אני לא רווקה מתוך אידיאולוגיה, ומה עניין אידיאולוגיה לכאן בכלל? אני חיה את חיי – פשוט מאוד. ולמה צריך להצמיד תו ערכי לכל מצב חיים שהוא? אפשר לחיות טוב כרווקה, אפשר כזוגית, ואפשר לחיות רע בכל אחד מהמצבים.
ולך, חתול אחד, אומר – למה אתה טוען שרווקות היא חולשה? לא מובן.
את ענקית וכל מילה מיותרת
גם אני הייתי רווקה, הייתי נשואה, ושוב אני עם עצמי, בעיקר.
אבל זה לא נותן לי את היכולת לקבוע כי 'נשואה זה יותר טוב' כדבריך. גם לא את ההיפך, כמובן.
אנחנו מסוגלות להיות מאושרות לבד או ביחד, ואומללות במגוון מערכות יחסים או בהעדרן. אין קשר. פשוט אין קשר.
לי, אישית, טוב הרבה יותר ללא נוכחותו של בעלי האוהב בחיי. לא עניין אידיאולוגי. זה כל כך אישי שאי אפשר להצהיר הצהרות גורפות.
ולמרות שנכתב כאן שוב ושוב, גם אני רוצה להגיד – אין כאן אידיאולוגיה.
אני חוזרת ומסבירה, מאז חזרתי לרווקותי, כי אני, עקרונית, איני מאמינה בסיכויי ההצלחה של מוסד הנישואין. אני מגייסת את התואר באנתרופולוגיה, את הקורסים בביולוגיה ובארכיאולוגיה, ומגוון דוגמאות מסביבתי הקרובה והלא. ועם זאת, כפי שמצאתי עצמי, עם אותה 'אידיאולוגיה' בדיוק לובשת לבן, פרחים והכל, כך אולי אמצא שם שוב. דבר אחד הוא מה שאנו חושבות או מצהירות. דבר אחר לגמרי זה הסיכוי המבליח מדי פעם להגשים, ולו לכמה שנים, את הסטריאוטיפים הזוגיים שהוטבעו בנו מזמן.
טוב, נו, לנפנף בחולשה כאילו היא (מינימום) אידיאולוגיה.
זה פשוט נורא ,כל הלחץ הדבילי להתחתן בגיל 27 …
בסופו של דבר מתחתנים עם הראשון שמוצאים ע"ע בר ,דיסקוטק ,טיול מלא אפשרויות באחד מיעדי העולם השלישי או לחילופין בפח הזבל השכונתי (ירדת לזרוק את הזבל הוא הרים בשבילך את המכסה).
ומישהו יכול לנחש את הסוף?
רמז דק לקשי התפישה שביננו:
זה לא נגמר טוב בכ-לל!
נסיוני, תחושתי,
אנחנו רואים את העולם בדרך כלל מתוך סדק צר מאוד
(יש מי שקורא לזה פריזמה)
יש לנו מעט מאוד פרספקטיבה להשוות.
בדרך כלל הטיעונים שלנו יוצאים מוכנים. השמענו אותם לעצמינו אלף פעם, ונשמיע אותם עוד אלפיים. בנינו לעצמינו תפיסת עולם ועליה נחזור ללא לאות. איזה כיף אם יהיה עם מי להתווכח כי אז הדעות שלנו יראו כחידוש מרענן. עדיין ללא שום קשר למצבינו הנפשי האמיתי.
כאשר אנחנו כן מצליחים להחלץ מן הסיסמאות, אז היכולת שלנו לראות רחב היא עדיין מצומצת כל כך. אנחנו בדרך כלל יכולים לדבר על מצבינו הנוכחי. על כאבינו נכון לעכשיו, ועל שאיפותינו מהבוקר. פרספקטיבה רחבה, אין.
לכן רוב הויכוחים האישיים: כך צריך, או אחרת, שווים יקירי לקציפה בת יומיים. יבשה ומעופשת במקרה הטוב, מתולעת במקרה הפחות טוב.
ישנם רגעים מועטים שבהם נפתח לך צוהר, לראות אפשרות אחת, ועוד אפשרות אחרת.
רגע שבו אתה רואה את המבוך מלמעלה
ואת כל העכברים רצים אל הגבינה
רגע של צלילות, של חסד, של חמלה
רגע של בחירה
יאללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההה
נמאסת מהרווקות שלך לכי להתחתן ולהתגרש העיקר שתגידי עשיתי את זה כמו כל הישראלים הבורגנים והשמרנים , עוד לא פגשתי אף אחת עם ראש באמת פתוח הכל הצגות וחארטה
מה בוער לך ? אז מה אם החברות שלך מתחתנות עוד חמש שנים הן יתגרשו העיקר שיהיה לך חבר אמיתי לחיים זה יותר חשוב מנישואין
ששכחת להכניס בתגובה שלך (אולי לא מצאת את הנקודה על המקלדת):
…….
עכשיו צריך רק לשבץ אותן במקומות המתאימים.
אני נשואה מאושרת ובכל זאת, לפחות פעם בשבוע הייתי מעדיפה להיות רווקה (זאת ההעדפה הקטנה והפרטית שלי).
הייתי מדמה נישואין לעסק. יש כאלה שמעדיפים להקים עסק לבד וכאלה שיקימו רק עם שותפים. ויש כאלה שבכלל מעדיפים להיות שכירים.
נישואין זה סוג של עסק, עם חוזה והכל, שמטרתו לנהל משפחה, בית וילדים בדרך היעילה ביותר. יש שחייבים בן זוג קבוע, יש שמעדיפים לסחוב את הכל על הכתפיים הפרטיות שלהם ויש כאלה שבכלל לא רוצים משפחה וילדים.
היום הכל מותר, כל דרך היא לגיטימית וגם לזגזג בין דרכים אפשרי
יש בנישואין הרבה יותר במימד הריגשי, כמו גם בכל מערכת יחסים בין אנשים
לא לבלבל בין המושגים
נישואין הם חוזה! מערכת יחסים היא שנותנת את המשמעות הרגשית
ועכשיו את בטוחה שאת רוצה להתחתן?
ופליסיטי – את בטוחה שטוב לך בנישואייך?
פעם, לא כל כך מזמן, גם אני אמרתי שאני נשואה מאושרת אבל בערך פעם בכמה זמן אני רוצה להיות רווקה.
מסתבר שהייתי נשואה בהדחקה עמוקה ובכלל בכלל לא מאושרת. אם את נשואה מאושרת, תאמיני לי שממש לא מתחשק לך להיות רווקה!!!
לבני אדם יש מערכת רגשות והתייחסויות דינמית. ייתכן שאדם שחש באופן כללי מסופק או מאושר יכמה לפעמים לאפשרות חיים אחרת. לומר שגעגועים לפעמים לחיי רוקות מעידים על חוסר סיפוק מחיי נישואין זו אמירה שטחית.
גם אני רואה את חיי הנשואין כעסק וכמרכז כוח. זה דורש הרבה אחריות התמסרות וויתורים אישיים אבל כשזה מוצלח זה נותן הרבה כוח, בטחון כלכלי (בערבון מוגבל), גיבוי והמשכיות. החיים של רווקה הם בד"כ מחוסרים את אלה ואשליית החופש יכולה להתקיים כל עוד את יפה מושכת ונראת טוב עם הסיגריה בבית קפה. זה מאד תל אביבי – אבל יום אחד האביב יהפוך לסתיו ואז הרבה מאיתנו שבחרו באשליית החופש תתחלנה לתור אחר ביטחון. הבעיה היא שזה יהיה מאוחר מדי. תחושת החופש ששאפנו אליה תתגלה אז כחוסר המוכנות לויתורים כדי ליצור משהו משמעותי לטווח רחוק.
ו…לא אני לא נשואה ולא הייתי – אני רווקה בת ארבעים. אני חושבת שאנחנו מפונקות ואנחנו מנפחות לעצמינו את השכל באידאלים נבובים הממקודים בעצמינו בלבד.
בערוב היום אני משוכנעת שלא התחתנתי כי פחדתי לתת יותר מדי מעצמי לזולתי ובחרתי במוכר – אני ואפסי. הפסדתי את חויית העשיה והבניה המשותפת. הפסדתי את חווית הנתינה. ובסתיו ימי אני כמהה לזה.
אחותי לא הפסדת כלום. למדת על עצמך. עכשיו את יודעת יותר טוב, ויהיה לך קל יותר להיות יותר פתוחה לבו זוג שיבוא. את עוד צעירה. לא בסתיו ימייך.
להאשים זה עוזר לך? מי מבטיח לך עכשיו שנכנסת לסתיו שלך זבן זוג יציל לך את החיים ? אולי זה נראה יותר שמח אבל נסי קודם להנות מעצמך ו ל ה ב י ן שאין כלום נפוח ונבוב במיקוד עצמי . תסתדרי עם עצמך וזה שעד היום פחדת לתת זו בעיה שלך ולא של האידאלים הקשורים בנו.
במערכת יחסים צריך גם יותר מלתת צריך גם לדעת לקבל ולהנות
לחיים הפרטיים? זה רק מזיק ומגביל.
פה רוחנית מהתחת…אוי ואבוי…
אבל נו, מה שאנחנו באמת רוצות וצריכות, זה מה שקורה. אני יודעת שזה נשמע מופלץ, אבל בתקופות בהן שנאתי את עצמי משכתי אלי רק מניאקים, שסביר להניח שבכלל לא היו כאלה לולא הייתי מכריחה אותם, ובתקופות בהן אני מחבבת את עצמי, מגיעים בחורים (או בחור, מספיק אחד) מקסימים לגמרי.
וחתונה? ואללה, לא יודעת. אהבה זה יופי וגם להיות בזוג רוב הזמן זה יופי. אולי יש משהו מרגיע במיסוד, אני צריכה עוד לחשוב על זה.
מסתבר שלחץ החתונה דווקא יורד עם הגיל. בגיל 25 הייתי הרבה יותר לחוצה מאשר בגיל 27, ובגיל 31 אני הרבה פחות לחוצה מאשר הייתי בגיל 28. ודווקא חיתנתי את רוב רובן המוחלט של החברות שלי, כשלנאגלה האחרונה הצלחתי לפרגן בלב מלא, בלי טיפת קנאה.
נה נה נה נה נה
עכשיו כולם יודעים בת כמה את P-:
האמת זה מבאס שחברים שלך מתחתנים. לא בגלל הקינאה חו"ח.
בגלל שפתאום אתה כבר לא יכול לבלות איתם כמו שאתה באמת
רוצה.
מה שמבאס בחברות נשואות.
ובתור אחת שעומדת להיות כזו,
אני חוששת להפוך ל"פרטי פופר" בעצמי!!
תקנו אותי אם אני טועה או אם אני לא פוליטיקלי, אבל זוגות נשואים מתחברים בדר"כ לזוגות נשואים, ומפסיקים בהדרגה לצאת ולבלות. במקום, הם יושבים בבית ומדברים על נושאים שאנשים נשואים מדברים עליהם (וכולכן יודעות למה אני מתכוונת) וכשמגיעים הילדים מגיע המסמר האחרון בארון. אני עדיין רוצה, למרות גילי (27, לפני 4 ימים) ומצבי המשפחתי (טרום חתונה) לצאת, לרקוד, לעשות את מה שאני אוהבת ותמיד אהבתי, מאז התיכון.
האמנם עולם הולך ונעלם?
לפעמים זה נעלם וזה עצוב, לפעמים פשוט משתנים.
ו… שיהיה במזל 🙂
מזמן לא "שוחחנו"……
ואת?
את השתנית, או שהשלמת בצער עם האובדן?
טריניטי
מתקשה לצרף מספר מילים יחד.
שפעת מזויינת
חס וחלילה…
הבוטן כבר היתה שם (בנישואין) ובהשלמה,
וגם כאן ועכשיו…
שיצליח לך יקירתי – באמת.
ותהיי בריאה 🙂
כאחת שהיתה שם וחזרה מן הכפור…..
(האם באמת חזרת מן הכפור? האם היה כפור?)
את חושבת שהפרנויה מוצדקת?
אני באמת מרגישה שאני לא יודעת שום דבר על כלום. אהבה יכולה להיות הכי גדולה בעולם, אבל מה עושים כשפורטים אותה לפרוטות, כשקונים אתה במכולת, כששוכבים אתה לישון כל לילה במשך שלושים שנה? האם גם אני בסוף, כמו כל כך הרבה אנשים שאני מכירה, אגיע למצב של "נשארים כי אין ברירה"?
(אני יודעת, תמיד יש ברירה, זו רק דוגמה – שתינו יודעות למי אני מתכוונת)
וזה לא שאני חסרת נסיון. אנחנו גרים ביחד כבר המ-ון זמן.
אבל זה לא עוזב.
מה את אומרת?
טריניטי
שורדת למרות הכל.
(עם אינסטלציה פקוקה)
הפחדים אותם פחדים,
והריבים אותם ריבים,
אבל האהבה, כנראה, היא אישית לחלוטין.
אתם חיים יחד המווווווון זמן, ואת בטח מכירה לא רע את ה"סחורה".
אני מניחה שהסיבה למסיבה קשורה גם לרצון בהקמת משפחה (האם אני טועה?) ובביטחון וההגנה שהנישואים יתנו לשני הצדדים.
מניסיוני אני יכולה להגיד שגם אחרי שנים של חיים משותפים, יש משהו בנישואין שמשנה את התמונה.
למרות שמצבי ה"נשארים כי אין ברירה" הם בסך הכל בחירה, בכל זאת, יש כנראה משהו בהסכם החתום שמקשה לפרום אותו, גם כשרע.
אנשים משתנים במהלך השנים –
לפעמים השינוי מתאים לשניים ומרחיב גם את גבולות האהבה,
ולפעמים השינוי מתאים רק לאחד/ת.
וכמו שבטח הבנת, אין שום אפשרות ניבוי (גם לא ע"י קריאה בקפה…)
הדרך היחידה היא לשמוח במה שיש עכשיו, לא להיבהל, ולקוות שיימשך…
בוטן,
יועצת אופטימית במיל' 🙂
חוץ מ –
תודה,
אוהבת,
תודה.
צודקת כל כך.
צריך הרבה אומץ.
לאהוב – באומץ.
לחיות – באומץ.
להתמודד.
לזכור שתמיד את שם בשביל עצמך, לטוב ולרע.
טריניטי
מנסה ללמוד מאחותה האופטימית.
נפלא שאת מגיבה לעצמך.
אני מדברת בשם המעמד בינים ממנו כולם מתעלמים: הרווקה הנשואה. יש לי בן זוג כבר 4 שנים ואנחנו חיים יחד כזוג נשוי. שנינו לא רוצים להתחתן כי זה נראה לנו כאב ראש מיותר. שנינו חושבים בעתיד על ילדים כאופציה. אבל החותמת כשרות החברתית נורא חסרה לסביבתינו הרואה בנו זוג בעייתי. וכך רוב חברינו הם רווקים/ות או זוגות כמונו. בשלב הזה של חיי אני די נהנית מהמסגרת שלנו וגם קצת מהפרובוקציה שאנחנו מעלים שלא מדעת. מה שבטוח, מהלחץ להתחתן נגמלתי מזמן, כשגיליתי שזוגיות טובה היא לא בהכרח תוצאה של חתונה.
יש לי הרגשה שהלחץ הוא לחתונה ולאו דווקא למערכת יחסים. אנשים מעדיפים להתחתן ולהתגרש רק כדי להגיד לעולם: עשיתי את זה.
הרבה נשים עצמאיות שאולי מעדיפות לפעמים את הביחד, רוצות באופן נואש את הטקס.
מה כל כך מעוות בחברה שלנו שיוצר סיטואציה כזאת??
החלטת להשאר רווקה-אחלה
החלטת-להתמסד גם אחלה
אבל מדוע הרגשת מוכרחה לבוא עם בן זוג לחתונה?? ? עד כדי כך שפנית לאקס מלפני שנים רבות?? ? האם זה להוכיח משהו?
ענבל מקסימה,
הזדהיתי עם כל מילה במאמר שלך. כולנו, גם אני, היינו בסרט הזה. יש ימים שהרווקות נראית הדבר הכי מושלם. היו זמנים שהיינו יושבות בבית קפה כל החברות, נוסעות יחד לניו-יורק, עושות שופינג ביחד, מרכלות ומתאוננות על הגברים (המנוולים) שבחיינו. היו גם זמנים אחרים, והם באו בעיקר בחורף שרצינו להיות בזוגיות. רצינו לישון עם מישהו בלילה, התבאסנו שלאחרות זה מצליח ולנו לא, שקענו בדיכאונות וכמובן – התפדחנו להגיע לבד לחתונות של חברות, כי כאילו, מה איתך? מה את עשית עם החיים חוץ מתואר ראשון וקריירה? עבור רוב העולם שני הדברים האלה לא נחשבים כל עוד לא התחתנת, ואין מה לעשות, בתוך עמנו אנו חיות וזה מחלחל גם אל הפמניסטית ביותר.
אבל בשורה התחתונה, בסוף כולנו מתחתנים/ות (חוץ משני אחוז בסטטיסטיקה) וגם זה כייף נורא. כי חתונה זה לא סופם של החיים שלך. נכון, את כבר לא יכולה לחזור כל יום בארבע בבוקר שיכורה, אבל כל היתר, דה סיים. עדיין נפגשת עם החברות לקפה, לשופינג וכל היתר, רק שהפעם יש עוד חברה ממין זכר.
איכשהוא כשהייתי רווקה חשבתי שאין דבר יותר בורגני ונורא מהתמסדות ושמלה לבנה, אבל האמת, שזה לא שונה אם מחליטים שזה לא צריך להיות שונה. ובקיצור, מאחלת לך למצוא את האביר, כי ממש ברגעים אלה הוא מכין את הסוס הלבן לרכיבה….
אפשר להיות חברה שלך?? ?
מותר לרצות, ומותר לא לרצות, אף אחד לא שם קצוץ וואט דה פאק בא לי היום חוץ ממני, ומי שבוחר מדיניות לחיים מפסיד את הדברים הטובים. זה נורא מפתה לסגנן איזה עיצוב מילולי שיישמע מעולה במופע הסטנד-אפ הראשון שלך (גם שלי, לא לקפוץ) את הרי מעולה בלהרביץ על זה צחוקים.
בנות, אנחנו אחלא ג'נדר, רילקס ומספיק לחפש אישור. ג'אסט בי.
ומי שדופקת חשבון למה שאומרים- מגיע לה.
מבלי להיכנס יותר מידי לנושא הרווקים והרווקות…
נושא שהוא ודאי, להבנתי, די טעון ריגשית.
רציתי להעיר על מה שכתבה ענבל:
ציטוט:
^"נשים עסוקות בלבנות קריירה לפני שהן ממהרות
לבנות בית"^
אז ככה: אני אישית, הייתי מסייג וכותב
"יש נשים העסוקות בלבנות…"
ייתכן שבסביבות תל-אביביות מסוימות זה ככה, אבל
יש לי הרגשה (אני מודה לא בדקתי סטטיסטית,
ואני גם לא בטוח אם יש סטטיסטיקות ברורות על זה)
שזה לא הרוב של הנשים, אבל אנ'לא בטוח.
אבל אני גם חושב שזה, אולי, לא בהכרח קשור לזה,
לקרייריזם או לא,
יש נשים וגברים שפשוט יותר קל להם/ן למצוא
בני/בנות מתאים/ות וכאלה שיותר קשה להם/ן
(וכבר כתבתי על זה באיזה אתר "לא מוכר"
בשם "מוזים" ("בננות" למי שלא הבין/ה 🙂 )
אז אפשר למצוא הסברים מלומדים יותר או פחות לזה
למה נשארים רווקים/ות (ויש לי כמה כאלה).
מה שחשוב, לדעתי, זה לעזור, לנו, הרווקים/ות למצוא
את הנסיכה/האביר שלנו.
(תוקם לאלתר מפלגת הרווקים/ות… 🙂
בשנה הבאה, לאחר החופה 🙂
בברכה, "עוד גבר".
תיקון טעות בשורה מס' 16 בשורות המוקלדות
("פיסקה" 3, שורה 4) שבתגובתי הקודמת…
צריך להיות: "בני/בנות _זוג_ מתאי_מי_ם/ות"
ולא "בני/בנות מתאים/ות" כפי שכתבתי.
ט.ל.ח. (טעיתי, לצערי חיפפתי 🙂
קרדיט לקוראים שלך, ולהאמין שנוכל להבין מתי אתה אירוני או מתבדח בלי שתוסיף את החיוך? ומתי אתה מעלה נקודה חשובה בלי שתדגיש אותה בכוח בקווים וסלסולים? אה, ובסוגריים כותבים דברים טפלים לחלוטין, כאלה שהטקסט לא היה נגרע לולא היו שם, יכול להיות שאתה חושב שחלק כל כך גדול ממה שאתה כותב טפל לחלוטין?
התוצאה היחידה של כל העומס הויזואלי הזה היא שהתגובות שלך כמעט בלתי קריאות. אתה מכיר איזשהו כותב מקצועי, חוץ מסטרן זצ"ל, שמעמיס ככה על העין של הקורא האומלל? כמובן, זכותך לכתוב כראות עינך, אבל היות ואתה כותב כדי שאפשר יהיה לקרוא, תעשה טובה, ותנקה את המסך מכל הקשקשת הקישוטית הזו.
סוף סוף מישהו אומר את מה שנדמה לי שכולם/ן חושבים/ות!!!
אז רגע… לא קוראים לך "אנונימוס"
קוראים לך "כולם/ן" !!!
סוף סוף הבנתי !! :-):-):-):-):-):-):-)
אם לא הבנת, טענתי שנדמה לי שכך כולם חושבים, לא שאני בטוח בכך.
ציטוט: "מישהו אומר את מה ש*נדמה לי* שכולם/ן חושבים/ות".
משמע: כך משתמע מן התגובות הרבות לאופן הכתיבה שלך.
ויש הבדל מהותי בין מה שכתבתי לבין מה שענית בתגובתך. אם לא תבין גם הפעם מהו ההבדל, אני נותן שיעורים פרטיים בהבנת הנקרא, כל יום שני 17:30-18:30 במתנ"ס ברמת – אביב.
לשיעורי כתיבה יוצרת אנא פנה לאריאלה (-:.
לאחר שעברתי את מערכת חינוך החובה
את האוניברסיטה ועמדתי בעוד כמה "משימות
שוליות" נדמה לי שהבנת הנקרא שלי
(וגם יכולת הכתיבה, כשאני רוצה שכך
תהיה) היא ברמה נאותה בהחלט.
ולך "אנונימוס" יקר/ה אציע ל"התבגר", לא להסתתר
מאחור השם "אנונימוס" (מעניין למה?) וגם לקחת
שיעורים _מתקדמים_ ביחסי אנוש, הבנת הנקרא
ובגרות אישית… ובעצם אולי זה קצת מוקדם
בשבילך… :-):-):-):-):-):-):-)
להתבגר?? אני??
וזו עצה מגבר בן 40 שכותב כמו ילד בן 3, ומנהל באתר הזה מלחמות טיפשיות וילדותיות עם עשרות בחורות.
אה, וכמעט שכחתי: לא ידעתי ש"עוד גבר" זה שם חדש בישראל, כמו כן שאנחנו מכירים כ"כ טוב שאתה מציע לי לשפר את יחסי האנוש שלי.
לנהל ויכוחים ילדותיים את/ה אלוף/ה בזה
(רצ"ב הדוגמא הנ"ל!!!)
אני יכול ללמד אותך איך לכתוב (בעיקר
דברים עם טעם ותוכן) ועוד כמה
דברים מעניינים אבל ממש אין לי עניין בזה
ונראה לי שאחסוך מעצמי את ה"תענוג"
המפוקפק הזה…
למזלי, יש לי דברים מעניינים יותר מלריב
עם מישהו שרמת ה… (לא חשוב מה)
היא ברמת גיל… (גם לא חשוב מה)
(אני משתדל לא לרדת לרמת ההשמצות
הילדותית שלך… למרות שזה לא קל…)
יאללה ביי, "אנונימוס" בטעם מוס (שוקולד)
🙂 🙂 🙂 🙂 תמשיך להגיב אם זה עושה לך טוב…
אנונימי, אבל בינתיים אתה היחיד שמעירים לו על סגנון כתיבה מעצבן.
יכול להיות שכתבת המון עבודות מצוינות ובלתי קריאות לאוניברסיטה, קשה לי להאמין שכתבת אותן בסגנון הנורא שאתה כותב כאן.
אולי תקשיב למה שכל כך הרבה אנשים כותבים לך ותפסיק להעיק? אתה פשוט בלתי נסבל וכשאני קוראת את אלפי המילים שאתה שופך כדי להגיד כלום ואחר כך מוסיף עוד שלוש תגובות של תיקונים, אני מתחילה להבין למה אתה לא נשוי.
בבקשה של תלמד אף אחד לכתוב, זה יהפוך את קריאת התגובות פה למשימה בלתי נעימה בעליל.
די עם הנואשות הפאטתית הזו ! לא נמאס לכן להישמע כמו איזה תקליט שרוט ??
בושה לנשיות ! בושה לפמניזם ! מה העליבות נפש הזו ? אולי כדי שתתרכזו בלעשות עצמכן מאושרות כשאתן לבד, בלי לחפש איזה חצי שני שהאושר יגיע "רק" איתו, כל כך לא הולם אותנו, נו באמת,בנות! זה הרי יגיע מתי שהו, ואז נהיה עסוקות בלהסתכל מעבר לכתף, ולשאול את עצמנו האם מיצינו היטב את תקופת הרווקות הנפלאה, בטרם המציאות "הממוסדת" תופחת על פנינו? ואיפה, איפה הסטטיסטיקה הטראגית של אחוזי הגירושין ? מה איתה? אה, זה בטח קורה רק בכוכב הלכת המקביל, שכחתי…נו, באמת!
תופחת זו שגיאה צריך להיות טופחת על פנינו
עלק רווקה מתוך אידיאולוגיה.
קצת אינטגריטי, או לפחות הסתכלות חפוזה במראה. את לא נשואה כי לכל הפחות את מאוד מאוד מכוערת. לו היית כותבת מאמר שכותרתו "מכוערת מתוך אידיאולוגיה" זה היה נשמע כבר הרבה יותר אמין, אבל להחביא את הכשלון מאחורי אידיאולוגיה זה כבר מופרך לחלוטין.
גועל נפש של תגובה, אפשר לחשוב שיש רק רווקות מכוערות ושכל היפיפיות המהממות שמסתובבות בינינו כולן כרוכות סביב איזה בחור.
יקירי, לפחות אל תהיה פתאטי
מודה, אני גם יפה, גם כוסית, גם חכמה, גם עם חוש הומור וגם אמיתית וכנה (בלי משחקים, לפחות משתדלת) ו…..עדיין רווקה.
אני לא אגיד שזה "מתוך אידיאולוגיה" כי בא לי לישון בלילה בתנוחת הכפיות ולהתעורר בבוקר ולהסתובב אליו ולהתפנק בחיקו (אחרי שהצליח בלילה להשתחרר מתנוחת הכפיות), אז להגיד שרק מכוערות רווקות זו שטות.
ולמי שמעוניין, אני מופיעה בקופידון תחת השם "שיר" 🙂
צר לי אך איני יכול להסכים עם חברי הגברים.(שוב)
את לא רווקה כי את מכוערת.
הלוואי שזה היה נכון.
זה היה כל כך הרבה פשוט ככה.
אבל זה הרבה יותר עמוק מזה.
ואני לא מאמין בפשרןת.
או שזה זה או שזה לא זה.
הבעיה היא שהיום כל כך הרבה אנשים איבדו את היכולת לאהוב שלפעמים כשזה זה מפספסים את זה.
הציניות הזאת שגם אני קוללתי בה, הפכה את כולנו לעבדים של מה שאמור היה להיות.
וכמו שאמר ג'ון לנון,
ואם זכרוני, בהשפעת הסמים והאלכוהול, אינו בוגד בי, אפילו צוטט בהקשר למשהו שכתבתי:
LIFE IS WHATS HAPPENING TO YOU WHILE YOURE MAKING OTHER PLANS/
יקירתי.
אין לי עיצה בשבילך.
כי מה אני מבין?
אבל דבר אחד אני יודע.
אם לא לאהוב במלוא מובן המילה, אז בשביל מה לקום בבוקר?
כל טוב,
חיי רווקות מאושרים, או חיי זוגיות…ימים יגידו.
רק לא לאבד את הניצוץ,
את האהבה.
אפילו אם זה כרגע רק לעצמך…( ;
היי נמרוד,
ראשית, תרשה לי להיות, לרגע, על
תקן "מחלק ציונים" (לפחות ברמה
הפרטית שלי) – אז רציתי
לכתוב שהתגובה שלך היא אחת
היפות שקראתי ובאופן כללי,
למעט הסתייגות אחת או שתיים,
די נכונה.
שנית, לגבי השיר: Beautiful Boy
של: John Lennon מתקליטו האחרון
בחייו (למיטב זכרוני), אז
הציטוט המדויק (לדעתי) הוא:
Life is what happens to you"
"While you're busy making other plans
שלישית, למראה יש, לעניות דעתי,
קשר משמעותי לעניין – אבל – כמו
שכתבת זה יהיה פשטני מידי להתייחס
רק למראה כי:
א. במושגים של "יפה"/"מכוער/ת"
יש הרבה מן הסובייקטיבי
כשמדברים ברמת הפרט.
ב. יש, בוודאי, מרכיבים אחרים,
למשל התנהגות, המיקום שלך,
הרכב האוכלוסיה בסביבתך והתנהגותה,
ואולי אפילו מה את/ה אוכל
בבוקר (?…) 🙂
וכו' וכו' שיכולים להשפיע.
רביעית, מה שכתבת, ציטוט:
^"…שלפעמים כשזה זה מפספסים את זה"^
הוא אמירה נכונה מאד וחכמה מאוד!
זה לא תמיד קל… אבל צריך להיות
"עירני" ולא לפספס הזדמנויות טובות
כי לחלקנו אין יותר מידי כאלה…
בברכה, "עוד גבר"
ועוד משהו שחפצתי להוסיף בהקשר
של סיבות של להישאר רווק/ה
בנוסף ל"מדד היופי" ("יפה"/"מכוער/ת")
(שכאמור הוא סובייקטיבי)
יש, לעניות לדעתי, לציין גם את
"מדד המיניות" כלומר:
אם מדובר באישה – כמה היא נשית?
אם מדובר בגבר – כמה הוא גברי?
כלומר איפה הם בסקאלה של
גבריות מול נשיות – כ"א
ביחס למין שלו/ה.
אני מעריך שלמדד הנ"ל יש, לעיתים,
לעניות דעתי, השפעה יותר גדולה
מ"יופי", כלומר, אני מעריך שלאישה
שהיא "לא יפה" אבל היא מאד "נשית"
יכולה להיות "הצלחה" אצל הגברים
מאשר אישה שהיא, לדוגמא, ההיפך
מזה – אבל זאת רק הערכתי.
או לפחות תנסה לומר את הכלום שאתה מפזר פה בקצת פחות מלים. סליחה על הבוטות, אבל כמה אפשר?
אוף – עוף לך!
I agree with them. Try to be more clear and less graphomanic in your responses.
ול"עוד גבר": נכון שאתה לא חייב להתייחס למה שכותבים לך, אבל אם כ"כ הרבה אנשים מעירים לך על ניסוח מסורבל ביותר וסימנים ויזואליים מיותרים, אולי יש בזה משהו.
אני באופן אישי באמת מנסה ולמרות זאת לא מצליחה להבין את הרעיון המרכזי ברוב תגובותיך.
חשבתי שאולי זו רק אני, אבל לפי שלל התגובות, בינהן גם של אחת הכותבות המוכשרות ביותר באתר הזה, שיודעת דבר או שניים על כתיבה, הבנתי שכנראה הבעיה לא אצלי.
אני מניחה שאתה כותב כאן כדי שנקרא ונגיב לדברייך, אבל לי באופן אישי יהיה קשה לנהל עימך שיחה או ויכוח, אם תמיד אצטרך לברור את העיקר וה"תכל'ס" מתגובותיך.
ל-"דונה פלור",
זה שה"בעיה" לא אצלך, עדיין לא אומר
שיש כאן "בעיה" – זה היה ה"עיקר".
ואני מבין, שיש לך שני בעלים 🙂
(ראיhttp://news.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=item&id=99011 )
– זה היה ה"טפל".
בברכה, "עוד גבר".
🙂 🙂 :- ) () () [][][] (*^&#)($#@$ )&*(@#$^)Q@&^ saehf9pw3847
vc 0957 :-)p982364239846)(^)*^(*&^%(%
( !!![] m;owehf
23897r69-23464c-46*&^(*&%(%%^&%^&%^&%
Are you "god 2002"
in a new disguise? 🙂
למרחאות ולסוגריים.
נמאס.
שקט שיהיה כאן.
נמרוד, אתה צודק לחלוטין. פשרה לא מובילה לשום דבר מלבד ריקנות וספקות.
אני חושבת שכל העניין הזה הוא סובייקטיבי לחלוטין. אי אפשר להחליט מראש על אידאולוגיה. אישית, אני לא ממהרת לשום מקום. כן, זה יהיה נחמד למצוא את האחד והיחיד, אבל לא יקרה כלום אם זה יהיה עוד שנה, שנתיים.
אני מבין מצויין למה את מכוונת.
אני מקריח ואני לא מבין למה לאנשים כל כך קשה עם זה שהם מקריחים והם עושים הכל כדי להלחם בתופעה טבעית כל כך: השתלת שיער שגורמת לראש להראות כאילו זו בובת ברבי, הלוואה וחסכון על ידי העברת אניצי שיער מוארכים מצד אחד של הראש לצד השני שלא לדבר על פאות…
אני מקריח מתוך אידאולוגיה ! גוזז את שאריות השיער בצידי ראשי, חושף קרחתי לשמש שתישזף ונושא את קרחותי בגאון.
אני מאוד מזדהה אתך, הרווקה מתוך אידאולוגיה.
Yafe amarta Karachat bapadachat!
הכתיבה מצוינת, אם כי אני מתקשה לקנות את התזה המרכזית.
אז תשאל שאלות ספציפיות יש לך עוד במות שבהן תוכל לחלק ציונים על תוכן או צורות
אם יש בכלל רווקות מתוך אידאולוגיה, היא בדרך כלל נובעת ממקום של חוסר-אמונה בסיסי ב"ביחד" ומפחד אמיתי לאהוב, לתת ולהתמסר עם כל הלב, הגוף והנפש, כפי שהייטיב לכתוב זאת נמרוד.
סביר להניח שיש מקרים חריגים, אבל אני מאמינה שמי שהורגל, מיום היוולדו, לקבל ולתת חום ואהבה, נפשית ופיזית, יתקשה לוותר עליהם כאדם בוגר.
זהו צורך טבעי שטמון בכולנו והרצון לחלוק את חיינו עם בן/בת זוג הוא הרבה מעבר לציות למוסכמות חברתיות כלשהן.
אני גם לא חושבת שצריך לערוך השוואות של "לפני החתונה" ו"אחרי החתונה" – יש אנשים שמתנהגים כאילו מישהו הכניס אותם למאסר-עולם ביחד עם הטבעת.
זוגיות בריאה היא כזו שאפשר גם להיות לבד בה, לפעמים ושלא כל דבר צריך לעשות ביחד ואין שום מניעה שהיא תחדל להיות כזו לאחר מיסודה (הרשמי או הלא רשמי).
הבעיה מתחילה, כאשר נמצאים עם מישהו או מישהי מהסיבות הלא-נכונות, כגון הפחד להיות לבד, שלא פעם מחליף צבעים צבעים כמו זיקית, העיקר להסוות את עצמו ככל האפשר.
ולמה לקנא במי שהתחתנו ? זה הופך אותם ליותר מאושרים ?
אהבה אמיתית לא צריכה רב וטבעת ואפשר לקשור בין שני לבבות גם בתוך המיטה, עמוק מתחת לשמיכה, עם חיבוקים שלא נגמרים וסקס שהוא הכי מדהים בעולם, כי הוא בא גם מהרגש ולא רק מהגוף, פשוט מתוך ידיעה שזה האדם שאני רוצה יותר מכל אחד אחר בעולם כרגע.
אין לי שום דבר בעד או נגד חתונה ואין לי מושג אם, או מתי אנקוט בצעד הזה, אבל אני בהחלט מעדיפה לחלוק את חיי עם בן זוג מאשר להיות לבד, כי הנוכחות שלו ממלאה חלק נכבד בתוכי שהיה רייק מתוכן לאורך תקופה ארוכה, לפעמים מתוך בחירה ולפעמים לא, כמו אצל כל אחד ואחת.
מצד שני, גם לא צריך להילחץ מהלבד ולהתביית על הראשון שנקרה בדרך ואפשר להדוף בגבורה כל מיני שאלות חטטניות, שהן, אגב, גם מנת חלקם של זוגות שטרם יודעים מה יעלה בגורל עתידם המשותף ( ע"ע ה"ברכה" המציקה מכולן : "בקרוב אצלכם", שהיה לי ולחבר שלי, העונג לקבל כשבאנו לחתונה של חבר טוב).
וכמו שאורלנדה כתבה יפה כל-כך – צריך פשוט לחיות, לא להיות תלויים בכלום וללכת עם הלב לאן שהוא מורה לך, גם אם זה גורם לאחרים לעקם את האף.
ואם האהבה נקרית בדרך, לתת לה צ'אנס אמיתי, על אף צלקות העבר, בלי לחשוב יותר מדיי.
התקופות הכי מאושרות בחיי, ולא במקרה, הן תקופות של זוגיות. אני פורחת כשאני אוהבת ומקרינה זאת לסובבים. אני ב-ו-ח-ר-ת לאהוב.
בחיי הקצרים (26) היו לי ארבע אהבות גדולות, ואני חשה ברת מזל על כך. ליבי אומנם נשבר 3 פעמים…. אבל, החשוב ביותר הוא להבשיל וללמוד – על עצמך, על השאיפות שלך בזוגיות על מה שאת/ה מסוגל לתת ומה אתה מעוניין/ת לקבל. כעת, אני בזוגיות כחצי שנה, וחשה שהיא הטובה ביותר עד כה, אני מרגישה שהפנמתי את לקחי העבר ואפשרי ביותר שתוביל לנישואין – פשוט מאוד טוב לי. לדעתי, אהבה היא הטעם לחיים ואני מאחלת אותה לכולם (גם לאלה שחושבים שהכי טוב להם לבד).
הרשו לי לשתף אתכם בדרך שלי לאושר. היא מתחילה מגמישות מחשבתית: להיות פתוחים למיגוון בני זוג (יצאתי עם המון גברברים – גבוהים, נמוכים, אינטלקטואלים ברמות שונות, רקע משפחתי וכלכלי מגוונים…. ובקיצור – מאוד שונים) לתת צ'אנס, לפעמים מספיקה פגישה אחת להבין שחבל"ז, לפעמים חודש. נשארתי עם אלו שהצחיקו אותי, שמשכו אותי. למערכות יחסים שלי אני נכנסת בעיניים פקוחות, המון מחשבה חיובית, סקרנות להכיר ובעיקר פתיחות אישית.
עצוב לי על אנשים שפוסלים בני זוג על מניעים שטחיים ותרוצים… הם עלולים להפסיק עולם ומלואו.
"האדם הנכון" לדעתי, הוא בעיקר האדם שבא בתיזמון הנכון, ללא קשר לגיל – יש אנשים שפתוחים לזוגיות מחייבת בגיל 20 , יש 30 ויש שאינם מגיעים לכך כלל.
לסיכום, "אידיאולוגיה של רווקות" נובעת בעיני מחוסרבשלות או חוסר ניסיון במערכות יחסים עמוקות או פשוט מפחד החשיפה – פחד לתת למישהו להכיר את כל הסודות, את האישייות. לפעמים דווקא חשיפת "החסרונות" האישיים מקרבת מאוד.
אומרים שאפשר לתלות עלי שלט "זהירות נקשרת". אכן, אני אוהבת להיקשר ולא מפחדת (אולי רק טיפה 🙂 מההתנתקות.
בהצלחה לכולם.
אידיאולוגיה היא דבר מאוד מכובד. איכשהו נראה לי שאפשר להיות רווקה מאושרת ומסופקת (חשוב!) גם בלי לקרוא לזה "אידיאולוגיה". נדמה שאם הרווקות תיעטף במיתוג ה"אידאולוגי", היא תיראה יותר נכונה, יותר מתקבלת על הדעת בעיני החברים, המשפחה המנג'סת והעולם כולו. נכון? לא נכון.
רצה הגורל, וכל מי שמגיעה לגיל 30 הנוצץ כשהיא במצב צבירה של רווקה, נחשדת בעיני החברה כחבילה של אי-סדרים. אבל את, אם הבנתי נכון, בסך הכל בת 27, נכון? בגיל 27 מותר ואף רצוי שתהיי רווקה, שתהני מכל רגע ושלא תתנצלי על זה בפני אף אחד, בטח לא בינך לבין עצמך. לרווקות יש הרבה מאוד פלוסים. ולהיות רווקה זה לא בהכרח אומר להיות לבד, זה רק אומר שאף אחד עוד לא קשר לך שייבה על האצבע. רווקות היא הגדרה של משרד הפנים, לא של מצבך הנפשי. ואידאולוגיות, שכבודן במקומן מונח, עדיף שתשמרי אותן למקרים קצת יותר חשובים… נשואה או רווקה זה לפעמים משהו שמובנה בבן אדם. אני מכירה בחורות שכבר מהחבר הראשון בגיל 15 הן התנהגו כמו נשים שהעייפות כבר מזמן נחה על חיי הנישואים שלהן.
מצד שני, אני מכירה בחורות שהתחתנו בגיל ממש מוקדם (21, 22) ועד היום הן מתנהגות כאילו חיי הנישואין לחוד וחייהן הפרטיים לחוד – מכל מצב הן מוציאות את הטוב שבו ומשלבות יחד. כך שבאמת תלוי, לדעתי, באיך את חיה את חייך, ולא באיך את מגדירה את המצב האישי שלך כמו שהחוק מיתג.
אהבתי מאוד
אני רווקה. (ובנוגע להערות שהעירו קודם, אני גם יפה).
כמעט כל החברים שלי כבר נשואים. אני עוד מחפשת צפרדע…
איזה באסה שבחתונה שלי, כולם ילכו בשעה 23:30 לשחר את הבייביסיטר…
מה מספר הטלפון שלך ?
ענבלי
יש חיים גם אחרי בזק-בינלאומי…….
בסוף גם לך זה יקרה, ואולי גם לי?!
בכל מקרה, אל יאוש…..
לפעמים, כשאני קוראת כמה מהתגובות כאן, אני שואלת את עצמי אם אני באמת חיה בתקופה שאני חושבת שאני חיה. 2002, כן?
איכשהוא, אם אני ממש מתאמצת, אני יכולה להבין איך פעם, בתקופה של אמא שלי, נגיד, כשלגור יחד לפני החתונה היה משהו לא מקובל (בלשון המעטה), יכולנו לתחום קו מאוד ברור בין החיים כרווקה לחיים כנשואה. אבל היום?!?!
כן, נכון, בזוגיות מלאה – בואו נודה על האמת – סדר העדיפויות משתנה, ובצדק. אבל מכאן ועד תגובות כמו "כבר אי אפשר לצאת עם החברות", או "אני כבר לא יכולה לנסוע לסופשבוע בחו'ל לבד", המרחק עצום ורב. "לא יכולה"? "לא רוצה", יהיה מונח מדוייק יותר. לפחות בכל הקשור למערכות יחסים שוויוניות למדי, בהן צד אחד אינו מחיל או כופה את דיעותיו ורצונותיו על הצד השני.
בכלל, כמה מההתייחסויות כאן לחיי הנישואין מעלות בי בחילה, למשל המשפט האלמותי "יהיה לו יותר קשה לברוח". כן, בטח. וזה מה שיחזיק אותו איתך (או אותך איתו) אם זה נגמר. הניירת שצריך לחתום עליה וביקור חפוז ברבנות (ביום טוב, אם אין תור). או, ניסוח הולם יותר בצורת שאלה: וזה מה שכדאי שיחזיק אותו/אותה?
די כבר, בחיי. ההבדל היחיד בין זוג נשוי לזוג שחי ביחד, עם כל המשמעויות, הוא בסך הכל מסיבה גדולה (ודי מיותרת, למעשה) ופיסת נייר שכתוב עליה משהו. ואני לא שוללת את זה, באמת שלא. אבל לייחס לאקט הנישואין משמעות ענקית שכזו…
אז מה, ענבל – אם רינה לא הייתה נישאת לו עכשיו, אלא רק חיה איתו במשך כמה שנים – גם אז היו יוצאים לך משפטים דומים מהפה, בבחינת "לפאב הזה אין כניסה לבעלי מערכות יחסים שלא מחפשים רק זיון ללילה"?
סתם תהייה שכזו.
You know Niki, after 2002 there will be 2003 and who knows, maybe people will start to use stones to turn light. ..
את בטח עוד לא נשואה. אחרת לא היית יכולה לכתוב שלגור ביחד ולהיות נשואים זה אותו דבר, רק בלי המסיבה. קשקוש מוחלט. כשתהיי שם, ותעמדי תחת חופה, ומישהו ישים לך טבעת, את תביני את ההבדל. גם אם לא מתחתנים ברבנות, אלא סתם נוסעים לקפריסין, התחושה היא לגמרי אחרת – וקשה להסביר אותה במילים – אחרי החתונה. את פתאום מבינה את משמעות הטקס ומבינה שזה הרגע הקמת תא משפחתי בישראל. יש טוענות שזה גם משרה סוג של בטחון גדול יותר בקשר (ולא משנה כמה היית בטוחה קודם).
אני התחתנתי ברבנות, יש לי חברה שעשתה חתונה רפורמית, אחרת בקפריסין, ואחת בכלל עשתה מסיבה גדולה עם שמלה וטבעות ועורך-דין, וכולנו מרגישות שזה בכל זאת עושה משהו לזוגיות.
בקיצור, יום אחד גם את תביני.
את יודעת, אחד הדברים שתמיד מדהימים אותי בתגובות כאן, היא יכולתם המופלאה של אנשים להסיק מסקנות חדות וחותכות ביחס לאנשים להם הם מגיבים – בלי להכיר אותם בכלל.
אפילו לא הייתה בך ההגינות, נקרא לה, לנסח את דברייך בצורת שאלה, בטרם תחליטי ש"יום אחד אני אבין". אבל, לצורך העניין, וכיוון שמדברייך עולה שצריך להיות לי "עבר" על מנת להיות זכאית להביע את דברי – להלן גילוי נאות.
מה את יודעת, הייתי נשואה. איזו הפתעה, מה? מישהו – כהגדרתך – "שם לי טבעת" מתחת לחופה, לעיני 650 איש. וכן, זה היה מרגש, אפילו מאוד (למרות שלא יכולתי שלא לחשוב מתי בדיוק היד של אמא שלי תרעד ותשפוך לי את היין האדום על השמלה המדהימה שלי).
וכן, ברזילאית, גם התגרשתי. והיום אני חיה עם בן זוגי הנוכחי, שמן הסתם יהפוך גם לבעלי (עובדה, אני לא פוסלת את מוסד הנישואין. הייתי שם ואהיה שוב). לכן יש לי את האפשרות לכתוב את שכתבתי קודם לכן, מתוך פרספקטיבה ומתוך היכולת להשוות.
אגב, בניגוד למה שאולי הבנת בטעות, לא טענתי בשום מקום ש"זה לא עושה כלום לתחושה". כל שניסיתי לטעון בתגובתי הקודמת שאני מתנגדת מאוד להלך הרוח שגורס שאנחנו חייבות לעבור שינוי כל כך מהותי כאשר אנו נישאות. שינוי כזה שבגינו כבר "לא נוכל" לצאת עם החברות כקודם, או לבלות עם אנשים שאינם בסטטוס זוגי, כפי שאמרה כאן מישהי קודם.
ובאשר לבטחון בקשר? נו, אני מניחה שכל אחת עם תחושותיה. ושוב – אני גם לא שוללת תחושה שכזו. מה שאני כן חושבת לשגיאה הוא למנות את הרצון בבטחון בקשר כסיבה לנישואין. או – כפי שהוגדר כאן בצורה דוחה – "לקשור" אותו אלייך, כי יותר קשה להתגרש מאשר "סתם" להפרד. וזו שטות, בעיני. כי עובדה שהמסיבה הגדולה שערכנו, והמסמך ברבנות ואפילו הטקס המטומטם (והעולב) של הגירושין, לא עצרו בעדי מלקום, ללכת ולעזוב גבר (מקסים, אגב) – כשהרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות.
בקיצור, בפעם הבאה תשאלי, טוב? 🙂
באופן עקרוני, אני לא מגיבה למאמרים כאן, כיוון שההתקפות שמגיעות בעקבות התגובות גורמות לי להנד את ראשי בתדהמה ולחשוב, איזה אנשים קוראים את המאמרים פה…. ומה זה בדיוק אומר עלי?…
אבל….
המאמר הזה (בלא כל קשר לאלה שמגיבים), ממש נגע לי אישית.
החברה הכי טובה שלי, זו מהילדות, מהבית, החליטה שהיא מתחתנת… ההחלטה נבעה אחרי 3 חודשי היכרות. כמובן, שפסלתי מכל ומכל.
נכון שאני לבד, נכון שאני (אולי) מקנאה, אבל אני לא מקנאה בעובדה שהיא מתחתנת, ממש ממש לא.
העובדה שהיא מצאה מישהו שמבין אותה, מפרגן לה, לא מעביר ביקורת, לא מעיר הערות טיפשיות… בקיצור, מעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה.
מה אני אגיד, כשהיא תתחתן, אני ארקוד בחתונה, אני אביא את המתנה המדהימה ביותר שניתן למצוא. אבל התחושה הקטנה המציקה הזו…
רגע, מה איתי?……
עמית
קראתי את התגובה שלך מראשיתה ועד סופה והזדהיתי עם כל מילה. הרבה מחברותי הטובות התחתנו לפני כמה שנים טובות (כן, כן, גם אני הגעתי לגיל המופלג של 30), ובעוד חדשיים מתחתנת זו שהיתה חברתי הטובה מאז האוניברסיטה, חברה לבילויים, לנסיעות לחו"ל, ובכלל- חברה לחיים, גם לרגעים היפים, ולא פחות, לרגעים הכואבים.
אני מפרגנת, איך אפשר שלא, אבל זה כל- כך נכון שהתחושה שהכי מציקה, היא מה איתי. מתי יגיע תורי. כל התשובות הנדושות לא מנחמות.
רוצה אהבה עכשיו!!!!.
היאוש מכרסם ….חבל על הזמן , תפסיקי לחפש כל כך הרבה אולי פתאום תמצאי
אני בתולה בת 21, לא מבחירה, אולי כן – בטח הבנתם כבר שאני לא משתגלת עם כל אחד שמציע את עצמו.. פשוט חוסר מזל באהבה.
אני כבר בלחץ שאני אף פעם לא אמצא, שאף פעם אני לא אתחתן, למרות שאני מלאת ביטחון – יפה, די חכמה, בעלת חוש הומור (וכמו מרי פופינס: כמעט מושלמת מכל בחינה).
כבר עכשיו אני מרגישה לחץ מההורים (הם רשמו אותי ל"קופידון" ללא אישורי וארגנו לי בליינדייט עם בחור אינטיליגנטי אך מכוער). בכל מקרה, בגלל שאני בתולה אני חושבת שאולי כדאי לשכב עם רק עם בעלי כדי לפחות לתת לזה מסווה של אידיאולוגיה כדי שזה לא ייראה נואש ושהוא לא יחשוב "מה לא בסדר איתה" (ואני יודעת שזה מה שגברים חושבים על בתולות מעל גיל 18 בימינו, ככה זה).
עכשיו להיות בתולה זה אות קלון. בישראל להיות רווקה מעל גיל 30 זה אות קלון חברתי במידה מסויימת, אנחנו עדיין חברה מסורתית עם דגש גדול על ערכי משפחה וכו'. זאת לא האידיאולוגיה של אף אחת להיות רווקה – זה פשוט מצב קיים שאו שאת משלימה איתו ושמחה בחלקך או שאת אומללה. זה לא שנישואין או זוגיות או זוגיות פותרות את האומללות של כולנו – זה פשוט ש"הייאוש נעשה יותר נוח", ולפחות החברה מתייחסת אלייך בצורה מנומסת יותר. זה הכל.
כי בטרקאפ (גם אם שלי מאוית באנגלית) כבר תפוס.
אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שאני מעבדת תוך כדי.
די מדהים אותי לראות איך רוב העולם מקבל את הזוגיות הבלעדית כמובן מאליו. לצורך העניין נקרא לזה נישואין. שהרי המציאות מוכיחה שוב ושוב כי ההנחה בדבר הצורך בזוגיות בלעדית, למרות שהיא מושרשת עמוק בתודעתינו, איננה נכונה. כמו שהשתנתה התפיסה כי נישואין הם לנצח, אני מאמינה כי בעתיד תשתנה ההנחה בדבר הבלעדיות.
הרבה מאוד זוגות למעשה חיים בשקר, כביכול לטובת הילדים או מטעמים כלכליים או מתוך הרגל. וכך הם תקועים בנישואין שהתייבשו ללא אפשרות להמשיך לצמוח ולהתפתח עם בני זוג אחרים.
אני מאמינה כי תפיסת העולם של תיבת נוח (שבה אנו מסודרים זוגות זוגות) היא היא מקור הבעיה. כל הויכוחים כולם הם לא תוצר של טבענו אלא של ההתנגשות בין טבענו הדינמי לבין הנורמה אשר כופה עלינו את הזוגיות המצמצמת ומגבילה אותנו.
ידוע לכל כי אנשים הם יצורים דינמיים אשר משתנים או לא משתנים במהלך הזמן ומה שהתאים אתמול לאו דווקא מתאים היום.
אני רוצה להאמין כי בעתיד יהיה כל אדם – איש או אישה – אי אוטונומי. כל אחד יוכל לשתף מספר אנשים בחייו בו זמנית. ממש כמו עם חברים. עם סקס או בלי סקס. עם ילדים או בלי. מבלי לקשור את עצמו במחוייבות טוטלית לאדם אחד.
בעולם כזה הבעיות והדילמות יהיו אחרות , ואני לא מנסה אפילו לדמיין אותן כרגע, אבל אני לפחות הייתי מרגישה הרבה פחות מאויימת והרבה יותר חופשיה לחיות בתקופה כזאת.
יעלי – מסכימה עם כל מילה. אני נשואה ומבולבלת. נגעת ללבי, את לא יודעת עד כמה…
אהבתי ענבל, גם את הסגנון וגם את התוכן.
וגם קל להזדהות…
שבת שלום.
יש דבר אחד שאני לא מבין.
לצאת זה אחלה, לגור ביחד זה נהדר, להוליד ילד זה נפלא, להתחייב זה חשוב. אבל למה, למה להינשא?
אפשר להבין משהו ? הביטוי השגור הזה להשאר רווקה עד ש מה המרתון הזה אני לא נשארת כמוצא אחרון רווקה אני כולי רווקה ואיך וכשזה ישתנה
ולאריאלה את מחפשת כי מה – את רוצה , את יודעת מה את רוצה , את יודעת מאיפה זה יבוא?
ושוב לשאר, למה נשים עדיין "נשארות" רווקות עד שהאור הבוהק של הסינוור מהיהלום והפלאשים של הצלם מהתחת של החופה יגאל יציל יהפוך אותן על עולמן?
אבל אני יודעת שבמצבים נפשיים מסוימים שהייתי בהם לא היה סיכוי שזה יבוא, כמה שרציתי.
אני רווקה, בת 30. הגעתי לגיל ה"נוצץ"…. שונאת את זה שכעת מתוך בדידות (כל חבריי, אבל כ-ו-ל-ם נשואים פלוס ילד), לבד בלילה מחוברת כבר שעות לאינטרנט, מנסה להפיג את השיעמום והריקנות. אין כבר עם מי לצאת כמעט בגיל זה, בשעות אלו.
לכן מנסה להפיג את מעגל השיעמום בית עבודה בית גם באמצעות האינטרנט….
ושיהיה ברור – היה עדיף עם בן זוג….
אני בת 25 מעולם לא הייתי בקשר ארוך טווח, וגם לא קצר טווח.
בשנה האחרונה התעסקתי רבות בכל הקשור לחיי הרווקות/זוגיות. והתובנה היחידה שהגעתי אליה היא שאין חוקים בכל מה שקשור לרגשות. כל אחד בדרכו, בקצב שלו ובהתאם להתפתחותו האישית. הבעיה היחידה היא שהחברה שלנו עדין תקועה בימי נוח והתיבה וכל מי שלא חלק מזוג לא עובר את הסלקציה ולא "מורשה" לעלות על תיבת נוח. אין בזה רק צד שלילי כי זה מדרבן לצאת מהבדידות, ואני די בטוחה שאף אחד מאיתנו לא אוהב להיות לבד, אנחנו יצורים חברתיים מטבענו. אבל קל מאוד להתרגל לחיות לבד, להיתכנס לתוך הקונכיה של עצמנו. בשלב הזה אנחנו מנסים לשכנע את עצמנו שטוב לנו עם המצב, ושרק לא מצאנו את האחד/ת (למרות שהוא יכול לשבת לנו מתחת לאף ולהסריח כמו אחרי שביתת הזבל ועדין נתעלם ממנו בהפגנתיות), בשלב הזה אנו ממציאים תיאוריות מתקדמות ומורכבות למה טוב האדם לבדו. אל תבינו אותי לא נכון אני חושבת שזה הכרחי שכל אדם ואדם יבלה חלק מחייו בלי קשר זוגי כלשהו, ניתן ללמוד מכך רבות על עצמנו, דברים שלא ניתן להבין כשאנחנו בקשר. אבל כשהשלב הזה הופך לדרך חיים יש בעיה. ופה מגיע הפן החיובי של נוח והתיבה. בגיל 20 + החברה מתחילה להזכיר בנחמדות כמה החיים יפים יותר בשניים, כשאנו נושקים ל- 30 הנחמדות נעלמת ונשארת רק הפולניות. ובגיל 40 אנו כבר מוקצים מחמת מיאוס (או כי אנחנו מזכירים לחבר'ה בתיבת נוח מה היה אם הם לא היו עוברים את הסלקציה). נכון זה מעצבן, נכון זה מוציא אותנו לפעמים מהקונכיה שטרחנו שנים לבנות. אבל החיים יפים יותר כשיש מישהו שאוהב, שמחבק בלילות ושאפשר להעביר איתו את החיים. אני בעצמי לא רוצה להעביר את חיי לבד ועברתי קשיים רבים לצאת מהקונכיה המרופדת שלי. אבל זו אני. ואם יש כאלו שטוב להם בקונכיה הזו נהדר. אני מאמינה בחייה ותן לחיות, מה שהחבר'ה בתיבת נוח די שכחו (זה לא שהזוגיות או מוסד הנישואים מושלמים כ"כ).
המדינה שלנו סובלת מחוסר סובלנות בהיבטים רבים כל כך, עד שהם דואגים להיכנס לנו ללב ולתחתונים. אז נכון במקרה שלי התערבות הזאת הוציאה אותי מהקונכיה, ובדיעבד זה מסתבר כצעד חכם (למרות שטרם עברתי את הסלקציה של נוח), אבל אני עדין נגד שטיפות המוח שנעשות לנו בתקשורת ובכל מקום אחר. תנו לאנשים לחיות את חייהם, אפשר לתת עצות ואם הבנאדם מעוניין לקבלם סבבה, אבל אם לו תנו לו לחיות, על אחד עושה מה שטוב בשבילו. האושר הוא דבר סובייקטיבי. מספיק עם שטיפות המוח.
הלוואי ואני ארצה להתחתן אני בת 25 וזה לא קורה לי . אני מרגישה שאני יוצאת דופן ושונה. המשפחה הפולנייה שלי כבר מתחילה לכווץ שפתיים כשאני בסביבה וכל כך נמאס לי מיזה שבא לי לברוח לארץ רחוקה רק לא לעמוד בלחץ הישראלי של כל אלה שכל כך דואגים לך. או שדואגים שהחופש שלך יפר את ההגמווניה המשעממת את התחת שלהם.
בננות יקרות – די לבולשיט, די לקנאה, די לצרות העין !
במקום להתנצח מה יותר טוב – לבד או ביחד, כדאי שכל מיני בנות תקומנה מעל התחת השמן שלהן ותתחלנה לשדך בחורים שווים לחברותיהן הרווקות (ואני מדגישה – ש ו ו י ם, יש כל מיני פרות שמשדכות גמדים, מחוטטים וכל מיני "בעלי אופי נפלא"). אני אישית מאמינה שאפילו לכונפה הגדולה ביותר מגיע להשתדך לבחור חתיך, פשוט כי עולמנו הפנימי כמעט תמיד יתעלה על שלהם ( מה לעשות, שיבוא כבר זה שיעמיד אותי על טעותי).
בשורה תחתונה: רווקות הן לאו דווקא אומללות, ונשואות הן לאו דווקא מאושרות, אבל הייתי רוצה לחוות את שני המצבים לעומק כדי להחליט מה עדיף לי..לעזאזל, ואל תטיפו לי מוסר, אני רווקה, לא רוצחת המונים.
לפי נתונים סטטיסטים יבשים – אנשים מאושרים יותר בנישואים טובים מאשר ברווקות. אלו שחשו "הכי אומללים" היו הרווקים דוקא והגרושים, ואלו "המאושרים ביותר" היו הנשואים הגברים.
נישואים טובים כוללים מגעי חיבה יומיומיים, מילים טובות, כבוד הדדי ומחויבות. כל אלו משרים תחושת ביטחון, תחושה של נאהבות, של חברות ומשמעות.
גם מבחינה בריאותית מצבם של נשואים טובים יותר.(נשואים טובים) המגע מוריד את לחץ הדם הבטחון מקנה ביטחון נפשי. כמובן שהמצב שאני מתארת הוא אידיאלי ויש תקופות טובות יותר ופחות.
נישואים אומללים כמוהם כבדידות איומה.
את/ה מגיע/ה לגיל 30+- ,רוצה להכיר מישהו/י ופתאום את/ה מגלה שזה קצת יותר קשה כי מסביבך כבר הרוב נשואים וכבר אין כר נוח להיכרות כמו למשל לימודים , החיים שלך נעים בין הבית לעבודה ובשני המקומות אין כל כך סיכוי להכיר מישהו/י, את/ה כבר לא ממש בקטע של מסיבות ולא ממש חיית פאבים .
מתארגנת כאן קומונה שהרעיון בה הוא לארגן אחת לזמן פגישה רבת משתתפים שתאפשר לכל אחד מאיתנו הזדמנות להכיר אחרים.
קבוצת ההתייחסות שלי כאן היא בני 25+ עד 35+
http://www.tapuz.co.il/Communa/userCommuna.asp?Communaid=3520
אני בת 21 , נשואה וממליצה על זה בחום! בהצלחה!
DATE COACHING אם כאשר את חושבת על דייט נוצר אצלך "גלי חששות, ייאוש וכו'"התחושה של עוד מפגש… המחשבה של "בשביל מה" ? ?? מככבת בראש שלך. הרי את מתורגלת שמפגישה לא ממש יוצא משהו… אם מאסת בלבד, מהעובדה שמשום-מה דייטים תמיד מסתיימים ב"נדבר" ולא ממש מתקדמים מעבר לזה.DATE COACHING בנוי בדיוק בשבילך.אני מציע להיות המאמן שלכם – הפגישות בנות כשעה , לשם ייעוץ קצר ומדויק המתאים לכל אדם ומתייחס לדילמות האישיותפרטיות שלו. מטרת הייעוץ היא להגדיל באופן ניכר את היכולות והכישורים שלכם, בתחום הדייטים.ניסיון רב שצברתי בתחום עם השנים, הפך אותי לבעל יידע מעשי רב, אותו אני מעוניין ויכול להעביר לכם. זאת כמובן בהתייחס לדילמות האישיות של כל אחד בנפרד . פגישות הייעוץ מתוכננות באופן הבונה את היכולות הללו וזאת בהדרגתיות, כדי להגיע למטרה .בין אם המטרה היא הכרות ובילוי זמן עם כמה שיותר אנשים, אפלטונית או לא. בין אם המטרה היא מציאת בןבת זוג לכל החיים, DATE COACHING שלי יעזור לכם להעצים את כישורי יצירת הקשר שלכם באופן שלא הכרתם מעולם. solan1@netvision.net.il
להלן מספר נקודות על הכותבת (שבאמת כותבת מאמרים נפלאים! )
במערכת היחסים הקצרה שהיתה לי עמה היא הספיקה לנצל,לבגוד ( עם גבר נשוי ) לשקר ובעיקר לשחק אותה אישה אמיתית וכנה.
אז שימו לב . אל תאמינו אף פעם לכל מה שאתם קוראים.
לפעמים הכתיבה היא דרך להוציא את הצד האחר שבך הלא אמיתי (במקרה הזה אלה הם חייה האמיתים של הכותבת – בולשיט אחד גדול )
יום מקסים