חגית הרשקו כמעט מצטערת על זה שהיא לא רווקה. רצפות הפרקט באלי מקביל מסוגלות לעורר בה מקסימום גיחוך מתוק. מישהו מוכן לבדוק מה המינוס בבנק של אלי מקביל ?

רווקים סידרתיים

עד לפני כעשור דינו של הרווק הטלוויזיוני הממוצע, שחרג מגבולותיו הבטוחים של גיל 25, היה כדינו של מצורע. הוא נדון לחיים של בדידות, חוסר סיפוק וחוסר מימוש עצמי. הדירה שבה התגורר הייתה עלובה עם קירות מתקלפים וגג דולף, הוא אכל תמיד מקופסאות שימורים והשיא של ימי שישי בשבילו היה סרט טוב בטלוויזיה. מפיקי הטלוויזיה הזדרזו להשיא את גיבורי הסיטקומים והדרמות, להעניק להם תואר אקדמי (אחד לפחות) לשכן אותם בבית מרווח עם גג רעפים אדום, דשא ירוק וגדר לבנה. להקיף אותם בארבעה דרדקים ולתת להם משכורת של שש ספרות – בעברית קוראים לזה החלום האמריקני. התפקחותם של התסריטאים ומפיקי הטלוויזיה באה עם גסיסתן של סדרות מצליחות כמו “בלשים בלילה” ו”מי הבוס”.

הגיבורים של שתי הסדרות הללו היו נאים, אינטליגנטים, רגישים, מצפוניים, משעשעים ובלה, בלה, בלה. אבל מה שחשוב יותר, הם היו רווקים שעברו את שנות השלושים לחייהם והסדרה, רובה ככולה, הייתה מבוססת על המתח המיני שביניהם. ברגע שהמתח הזה יושם והפך מדמיון למציאות ומפנטזיה לחיי יום יום הרייטינג נפל והסדרה גססה. מסתבר שהצופים לא מעונינים לצפות בזוגות נשואים, עם ילדים, בית מרווח ומשכנתא לעשרים שנה, מכל הדברים הללו הרי יש להם בשפע. תסריטאים מהירי מחשבה הבינו את הגלוי לעיין, נישואין הם אובדן טוטאלי של כל החלומות הרומנטיים. במקרה הטוב, לקחת את כל הקופה ובגדול. עכשיו יש לך בבית נסיך או נסיכה לאהוב, לכבד ולהוקיר בזמנים של בריאות ובעושר ובזמנים של עוני ובריאות לקויה. במקרה הפחות טוב, התחתנת עם אחותו של השטן או עם אחיו המובטל. אבל בשורה התחתונה נגמרו החלומות על בן הזוג המסתורי, את, את מה שמגיע לך כבר קיבלת.

סיינפלד היוותה את הדור החדש של הסיטקומים, הגיבורים שלה היו ה”דבר” האחרון – הם היו הרווקים. אף אחד מהם לא ממש חשב על חתונה ברצינות, מחויבות גרמה להם לעוויתות מוזרות בכל הגוף וילדים לא הוצגו שם כמלאכים קטנים ומושלמים שכל אחד חייב שיהיו לו כמה מהם (עיין ערך הפרק בו איליין עושה בייביסיטר לבן של חברה, או הפרק בו כל החבורה נוסעת, בחוסר חשק בולט, לראות את התינוק החדש של זוג חברים). ג’ורג’ היה היחידי מכל החבורה הסיינפלדית, שהתקרב לחתונה. כמו הרבה אנשים אחרים, הוא פשוט כמעט והגיע לשם מכוח האנרצייה של מערכת היחסים והתסריטאים חילצו אותו מרוע הגזרה ברגע האחרון, כשארוסתו, תודה לאל, נפטרה מליקוק המעטפות של הזמנות החתונה (?!).

אין ספק שסדרות הטלוויזיה עושות מעין אידיאליזציה של חיי הרווקות, כשאני צופה בפרק של “סקס בעיר הגדולה”, “אלי מקביל” או “חברים”, אני כמעט מצטערת על זה שאני לא רווקה. כל הרווקים הללו חיים בדירות מעוצבות עם רצפת פרקט, לכולם קריירות משגשגות, גוף חטוב וזיונים בלי סוף. כולם בסדרות הללו נורא רוצים להתחתן, אלי מקביל אפילו מודה באחד הפרקים, שהיא הולכת לשנות את העולם, היא רק רוצה להתחתן לפני כן. אבל התסריטאים יודעים שזה אסור בתחליט האיסור ולכן הם מקפידים להתערב ולמנוע את הנישואין של גיבורי הטלוויזיה כל פעם מחדש. אלי (קליסטה פלוקהרסט) איבדה את אהוב נעוריה לטובת אישה אחרת ומאז היא לא מצליחה להתגבר על האבידה ולפתח קשר אחר, רייצ’ל (ג’ניפר אניסטון) מ”חברים” עזבה את ארוסה בחופה, גם סוזן (ברוק שילדס) מ”סוף סוף סוזן” חזרה על אותו התרגיל בדיוק בסדרה משלה. את רוס חילצו התסריטאים ממלכודת הנישואין פעמיים. הנישואין הראשונים שלו הסתיימו בכך שאשתו גילתה את המיניות שלה והחליטה שהיא אוהבת בנות יותר מבנים…. הנישואין השניים שלו היו הרבה יותר חפוזים, הם הסתיימו עוד בחופה כשהוא בחר לומר שהוא לוקח לאשה את רייצ’ל, חברתו לשעבר, במקום את אמלי, הכלה המיועדת…

כמו שציינתי, זוהרים ומעניינים חייו של הרווק הטלוויזיוני החדש. כמעט השתכנעתי שזה ממש כיף להיות רווק, עד לפרק האחרון של “סקס בעיר הגדולה”. קארי (שרה ג’סיקה פרקר), נפרדה בפרק הזה מהחבר שלה וזאת מכיוון שהוא לא יכול היה להתחייב ממש שבשבילו היא “האחת”. תוך כדי צפייה ברגע קורע הלב הזה (ברצינות ובלי שמץ של ציניות), הגוף שלי הזדהה לחלוטין עם הכאב של קארי בכל רמ”ח אבריו. ברגע אחד נזכרתי, מה זה באמת להיות רווק. נזכרתי בכל אותם שברוני לב, שאתה ממש יכול להרגיש בכאב הלב שלך פיזית ולדעת שלב כואב זה לא רק מטאפורה ספרותית. נזכרתי בכל אותם בחורים שאחרי חודשים או אפילו שנים פתאום לא בטוחים שאת היא “האחת”. נזכרתי בבדידות, נזכרתי מה זה שאין לך לידך את הבן אדם הזה, שמכיר אותך יותר טוב מכולם, גם כשאת קמה בבוקר בלי איפור וממש אפשר לראות לך את הפנים (לא עלינו). ולמרות שהוא יודע עלייך הכל, אפילו איך את באמת נראית, הוא עמד אתך תחת החופה נשבע לאהוב עד הרגע האחרון. נזכרתי בזירת הפשע, מועדונים עם מוסיקת האוס רועשת ועשן של סיגריות (חוקיות יותר וחוקיות פחות) שצורב בעניים וחונק את הגרון. נזכרתי באנשים מאופרים ולבושים שאת ממש לא זוכרת איך קוראים להם אבל נותנת להם נשיקות יבשות על הלחי. נזכרתי בכל בחברות הרווקות שלי, שנורא רוצות מישהו לאהוב, מישהו שיאהב בחזרה ונזכרתי שהדירות שלהן בכלל לא מעוצבות, אין להן רצפת פרקט, אבל לעומת זאת יש להן מינוס ענק בבנק משכר הדירה המופרז שמשלמים על דירת שני חדרים במרכז תל אביב.

על הכותבת חגית רוט

תגובות

  1. אני שמחה שאת יושבת שם ממרומי זוגיותך ומסתכלת בחצי ערגה על חיי רווקותיך. נכון שזה מתסכל לראות את כל אותן שאפות רווקות ממורמרות, ולהבין שלדיאטה אין כל יד בדבר, מצד שני אולי בכלל כוונתם של מפיקי אותן תוכניות היא ליצור לנו מודל חיקוי נאות, וכנראה שסקריהם העלו שרבים הם הרווקים שדבוקים למרקע מאשר הזוגות עם המשכנתא.

    • מודל חיקוי נאות?!?!?! נניח אלי מקביל, האנורקטית הנוירוטית? נניח סיינפלד? לא נראה לי. ואפילו אם היינו רוצים להשתמש ברווקים הטלויזיונים כמודל חיקוי,החיים שלהם בדיוניים מכדי שנוכל לאמץ אותם. בדיוק כמו שנאמר כאן, לרובנו אין כסף לבגדים שהם קונים, למסעדות שהם הולכים אליהן ולדירות שהם חיים בהן ובעיקר – אנחנו לא חיים בצורה דומה להם אפילו קצת (וזה חל במיוחד על “סקס והעיר הגדולה”).
      אז עזבו, הרווקים בטלויזיה אמיתיים כמו שהנשואים אמיתיים. ובחיים האמיתיים, לכולם קשה, משני צידי המתרס (הדשא של השכן וגו’).

      • יקירתי, כמה שאת טועה!
        אולי בעולם מודרני ומנוכר כמו של היום החיים נוטים להיראות קצת אפורים, ואולי הסדרות בטלוויזיה באמת לא תמיד מציאותיות כל כך, אך סך הכל, הרעיון ב”סקס והעיר הגדולה” מציאותי בהחלט. האם אי פעם בעצם חיית בניו יורק? באמת נשמת את העיר? אולי כאן, בחייך הדלים והמשעממים בישראל, כל דבר שבעצם עוקף את “החולם הישראלי” (שזה בערך להינשא בגיל 21, להתחתן ולהוליד 3 ילדים תוך כדי נסיון לעמוד כל חודש באוברדראפט) נראה מעבר לכל הגיון, אבל שם, בניו יורק, העיר שמעבר לקשת, דברים כמו בסדרות באמת קוראים. אחרת, איך תסבירי שכל כ הרבה סדרות בסגנון על ניו יורק מופיעות כל יום על המסך? וכולם על אותו מתכונת? כנראה שבאמת יש משהו קסום בעיר הזאת, ואולי אף פעם לא היית שם, אבל אני הייתי. ואני ראיתי. וניו יורק זו אכן עיר ממש כמו בסרטים (ובטלויזיה)…

        • Israeli in NY

          ho, really? life in NY is like on T.V.? you are really the first person to say that. and i don’t know in what place in Israel you grew up, but i don’t even know a single person who got married at the age of 21 brought 3 kids etc. NY is a great city, but life here is similar to life in any other city in the world, it’s not the place, it’s your personality which designes your life. and i’m in NY for 2 years and the only fuck i had was with the the ugliest american impotent who couldn’t hold for more than two minutes.

    • סתם אישה

      כאילו דההה, אולי את צריכה קורס בהבנת הנקרא אבל זה בדיוק מה שחגית אמרה כאן…

    • סתם אישה

      אהה דאאהה, כאילו תלמדי לקרוא או נכון יותר הבנת הנקרא ותביני שזה בדיוק מה שהיא אומרת

  2. אלמוני

    Its all “bobe- mayses”.
    Sex and the big city? Ha ha. Those poor ladies fuck everything
    that moves.

    • שוקולד

      מתגובתך, אנונימוס יקר, ברור שאתה מקנא בכל מה שזז.
      שמור את ההתנשאות לרגעים (ולאובייקטים) הולמים יותר.

      • הבוס לשעבר

        הבטחתי, קראתי ונהניתי מאשדות המלים המתחכמות. משתתף בצערך על הסקס הגנוב האבוד.

        • הלו, אנשים, מדובר בסדרות טלויזיה..
          מישהו באמת היה מעונין לראות סדרות על החיים האמיתיים..?
          את זה יש לנו מספיק..
          “אלי מקביל” מספקת מבט משועשע-ולפעמים קצת עצוב, על החיים, בצורה שמספקת המון חומר לשיחות סלון של אחרי הסדרה. תנסו לצפות עם חברות. תמיד מצחיק.

  3. תהלזר

    קודם כול בואו לא נשכח שבחיים האמיתיים יש מעט חבורות גדולות כול כך של אנשים לא נשואים, לכן לכול אחד יכול להיות ברור שלפחות סטטיסטית המצב בסדרות לא יכול להיות דומה למצב בחיים. היופי בסדרות על רווקים הוא באקשן שיש בחיי גיבוריהן, שאין בחיי היומיום לרוב, אלא אצל אנשים בעלי דמיון עשיר שיכולים להשתמש בו כדי להעסיק את עצמם בעיסוקים שונים ולהעשיר את עולמם, וגם כדי ‘לסתום חורים’ במציאותם היומיומית על ידי קורטוב של אשלייה עצמית.
    עוד דבר טוב בסדרות אלו הוא שהן מעודדות לפחות אצלי את השאיפה, ולא רק השאיפה החומרית לחפצים, דירה ופרקט, אלא את השאיפה לחיים מלאים מרגשים ומגוונים. השאיפה לחידושים ועדכניות. אני מקווה שלא צריךלהסביר יותר.
    מה שרע בסדרות הללו לצערי הוא שהרווקות כאן נראית קצת זוהרת מדי ומועלית על נס. רווקות היא לא הכי זוהרת למעשה, אבל יש לה את הרגעים הטובים של גם כן.
    כן בתור בת זוג טרייה יש לי יסורי מצפון איומים כשאני נדלקת על גברבר זה או אחר שהוא לא החבר הרשמי שלי, וגעגוע לימי הרווקות העליזים שלי בהם יכולתי לחפש הרפתקאות, לא זוהרות ורבות כמו בסדרות הטלויזיה, אבל כן, בדל הרפתקאה פה, שביב הרפתקאה שם.
    כן, רווקים זה יותר מעניין, בגלל המיתוס שלא התחיל דווקא במאה העשרים שכשמוצאים אהבה הכול נגמר, ומתחילה השגרה הזוגית. למשל המון ספרים קלאסיים שמסתיימים במציאת האהבה וגם הרבה סרטים מודרנים. חלק מזה הוא מיתוס וחלק נכון. כשבוחרים מישהו, כולם מחכים לרגע הנכסף הזה, כמה יסורים, כמה דפיקות לב, והרגע מגיע והסערה שוככת, לאט לאט האהבה קצת דועכת, וברגע אחד למרות האהבה הגדולה שלא נגמרה, עולים ספקות ותהיות, האם במחוייבות הזאת חיסלתי לי את דרך המוצא אל החופש, אל שביל ההרפתקאה החמקמק אך המרגש, שכן בחברות יש הרבה רגעים מרגשים של עומק ואינטימיות, אבל באיזשהו מקום קצת נעלם הכיבוש, וההרגשה המשכרת הזאת של להתוודע אל גוף זר לראשונה.
    בקיצור…
    הבעיה לדעתי היא שאנשים, (כולל אני שאני רומנטיקנית ללא תקנה ומסתבכת לא אחת בנפתולים רומנטיים שאפשר לכתוב עליהם לא מעט) לומדים מן התוכניות האלו ואולי, למרות שלא ברור כאן מהי הסיבה ומיהו המסובב, רוצים עוד קצת הרפתקאות, עוד קצת לבחור לחפש ולנסות, עוד קצת להיות חופשי, שכן זה נראה כול כך טוב, ואולי מכאן צצים כול הרעיונות האלו של אנשים המגדירים עצמם לא בנויים למחוייבות, רודפים אחר משהו שהוא לא בנמצא שיתן עוד ריגוש ועוד זוהר לחיים כפי שנראים ומחוזקים על ידי תוכניות הטלוויזיה.

  4. רווקה או נשואה - לנצח?

    אין ספק שחיי הרווקות מונים בחלקם יתרונות וחסרונות, אולם אם אתם באמת מאמינים כי חיי הרווקות הינם כפי שסדרות הטלוויזיה מציגות – הרי שהנכם חולמים חלומות באספמיה.
    יתרונם הבולט של חיי הרווקות (אשר מקביל לחיסרונם הגדול של חיי הנישואים) הינה הפנטזיה הבלתי נגמרת לנסיך על הסוס הלבן.
    פנטזיה אשר יכולה בדימיוננו להתממש בכל רגע נתון – אם בעבודה, בלימודים, בפאב השכונתי, במועדונים או דרך חברים. שהרי כל עיני הרווקים נשואות מעלה לעבר התגשמות הפנטזיה.
    הראו לי רווק/ה אחד/ת (שמצאו את עצמם כמובן…) שאינם בוחנים בכל רגע נתון את הסובבים אותם במטרה להגשים את אותה הפנטזיה.
    וכאן הגענו לשורש הבעיה האמיתית – פנטזיה, באשר היא, תמיד תהה טובה יותר מהמציאות!!!
    שהרי הנשואים מביננו, ש”מצאו” את הפנטזיה שלהם, מגלים כי ברגע מימושה, הרי היא כבר לא פנטזיה יותר, ואז נרקמות אין ספור פנטזיות אחרות.
    כל רווק/ה אשר מתקומם כנגד העלת הרעיון כי חיי הרווקות שונים לחלוטין מחיי הרווקות כפי שמציגות סדרות הטלוויזיה – הרי הוא מנסה לשכנע את עצמו בחוסר אומללותו האישית.
    האידיאל לעולם לא יהיה קיים, כפי שהפנטזיה תהה תמיד טובה יותר מהמציאות, ולכן אני בהחלט ממליצה לכולם – לעולם לא להפסיק לחלום

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *