רק באמריקה

יום שלישי 11 בספטמבר 2001

רק כשהתיישבתי מול המחשב, דקות ספורות אחרי חצות, שמתי לב שאני לא יודעת מה התאריך היום. היום הזה, שלנצח אזכור בתור “יום שלישי השחור בספטמבר” התחיל במבול הודעות טלפוניות, דקות ספורות אחרי תשע בבוקר (בשעה שבימים רגילים אני קוראת לה תשע לפנות בוקר, מה לעשות, אני אינני ממשכימי הקום), הודעות קטועות, מבולבלות קמעה. מתוך שינה עניתי לאחת השיחות ולא ידעתי שהיא עומדת לפתוח את אחד הימים האיומים ביותר בחיי. גם כשפתחתי, בתנועה אוטומטית שהיא חלק ממנת יומה של שגרת הבוקר, את הטלוויזיה, עדיין לא קלטתי מה עיניי רואות ועוד התלבטתי ביני לבין עצמי אם לצלצל לדווח על הנעשה לחברה שגם היא איננה משכימה בשעה זו של הבוקר. הטלפון ממנה הבהיר לי את גודל האסון: היא ערה, כולם ערים, ואמא שלי לא מצליחה להשיג אותי. גם אני לא הצלחתי להשיג אותה. דווקא בשעה קשה כזאת, קרסו כל קווי הטלפון ולא הצלחתי לחייג הביתה, לישראל, באותה מידה שלא הצלחתי לחייג לשכניי בבניינים סמוכים. שעה קלה לאחר מכן מצאתי את עצמי בדירתי, עם חברה, מרואיינת ושכנה, מצויידות בשני קווי טלפון ששבקו חיים, כרטיסי חיוג לישראל, וטלפונים סלולריים. אין עם מי לדבר. הטלויזיה רעמה מולנו, מציגה תמונות בלתי נתפסות, של המטוס הפוער חור ענק בבניין המסחרי העסוק ביותר בעולם, סמל הקפטיליזם של העולם המערבי, מטוסים שנחטפו בזה אחר זה, בניין הפנטגון שנפגע, ואנחנו עדיין לא מצליחות להבין מה קורה, מי נגד מי, האם קץ העולם הגיע, עכשיו, בניו יורק, ולמה דווקא היום? שיחת טלפון מחבר לשעבר החזירה אותי רחוק, הביתה, ל”נוהל פיגוע” שהחלנו בו בימי הפיגועים הקשים (דיזנגוף סנטר, קו 5, קו 18) בישראל שגורס שלא משנה אם אתה חבר או מכר, אהוב או ידיד, קרוב או רחוק, או אם אתה בקשר רציף או קשר שהסתיים בריב גדול: בזמן פיגוע, זה לא רלבנטי בכלל, עליך להתקשר מייד לכל אהובייך, לכל מכרייך, כדי לברר שכולם, תודה לאל, בסדר. יש בזה גם כדי לספק את הדאגה הטבעית ובנוסף כדי לחלוק את הצער, הפאניקה, ההיסטריה הישראלית כל כך, שבשעה קשה זו, נדמית בעיניי כחלק משורשיי, כאילו מעולם לא היינו אחרת. כאילו שנולדנו אומה כזאת, דואגת, מטורפת, שרצה אחרי אהוביה כשפיגוע מתרחש באחת מקצות המדינה, ופתאום עכשיו, פתאום היום, בקצה השני של העולם. ישראלים היינו וישראלים נהיה והמרחק הפיזי כבר כנראה לעולם לא ישנה את זה, או את הנוהל. ככל שחלפו התמונות נגד עיניי, בעודי מטפסת על ספות סלון ביתי הצנוע, מוציאה את האנרגיה והאדרנלין על ניקוי מסיבי של תנור הגז שלי, סבלנותי פוקעת ועצביי מרוטים, חשבתי על העובדה החצי סוריאליסטית, שאני אמורה להיות במקום הבטוח פי אלפי מונים מישראל שבה מכוניות תופת מהוות את שגרת היום-יום, פיגועי ירי נבלעים בשולי החדשות מול חיילים שנהרגים בשטחי A, מחבלים מתאבדים בקניונים ובתחנות רכבת וגם רצפת אולם חתונות שקורסת. נזכרתי איך שידרו כאן את אסון אולם ורסאיי, ואת פניהם ההמומים באמת של קרייני החדשות. אחר צהריים שלם הם שידרו וכינו את האסון בהגדרות דרמטיות כמו “אסון לאומי”. נזכרתי גם בכותרת עיתון השבת שעברה של מעריב: “מכת טרור-5 הרוגים ו-100 פצועים בפיגועי תופת”. בניו יורק, מתברר, הכל קורה הרבה יותר בגדול. בסופו של דבר הצליחו בני משפחתי וחבריי לתפוס אותי בטלפון, ומצאתי את עצמי מנוחמת ולא מנחמת, עונה לשאלות ומספקת מידע עדכני, בפעם הראשונה אחרי שנתיים בניו יורק לא אני הייתי זו שמחפשת בנרות את אהוביי ומכריי ומבררת כל בדל פרט, אלא כולם חיפשו אותי. חברה אחת ניסתה לעודד אותי ולהגיד לי שאוכל לספר לנכדיי שהייתי ברגע היסטורי בתולדות העולם. אבל אני לא יכולתי שלא להפסיק לחשוב שעד היום אינני סולחת לעצמי שבשעה שיצחק רבין נרצח וישראל הייתה שרויה באבל כבד, הייתי בבנגקוק, כאבתי אבל לא הייתי “שם” ועד היום אינני מצליחה לקלוט או לעכל את מה שקרה בישראל באותם ימים, והבנתי שיש בזה איזו נחמה, שאתה נמצא רחוק ואתה לא ממש יודע או מרגיש מה קורה במקום שבו כואב. חברה אמריקנית אמרה לי בעצב: אז זה מה שאתם עוברים בישראל, אנשים חפים מפשע הולכים לעבודה ולא חוזרים הבייתה. ואני התביישתי לחשב כמה אנשים הלכו בישראל לעבודה ולא שבו, וכמה הלכו ביום שלישי השחור הזה, לעבודתם וחשבו שהדבר הכי נורא שיכול לקרות היום (שלישי) הוא שהבורסה תיפול.

יום חמישי 14 בספטמבר 2001:

כאב שיניים מטורף העיר אותי הבוקר משנתי הטרופה ממילא. החיים חוזרים לשגרה. ברחוב שאליו מיאנתי לצאת בימים האחרונים המולה, הכבישים עמוסים. מי היה מאמין שיגיע יום בו אשמח לחכות שעה ארוכה בתור לסאבווי, או לעמוד בין עשרות אנשים באוטובוס, להצטופף בתור למקדונלדס. מאידך, ההמולה איננה המולה רגילה, השגרה, במסורת התרבות האמריקנית מזוייפת ומתאמצת להיות מה שהיא איננה. האנשים מתרוצצצים באיטיות, בסלואו מושן, בזהירות. מדברים בשקט. שגרה זה לא רע אבל בימי שגרה אמיתיים, לא חולפות במוחנו מחשבות מפחידות כמו, למה ללכת לקנות שולחן במקום זה שנשבר, במילא עוד מעט הכל יתרסק, או מה פתאום האשה לידי במעלית טרחה להתלבש במיטב מחלצותיה, להסתרק ולהתאפר כל כך יפה, תיכף מגיע הסוף, אז מה זה משנה איך תיראי, ואלו עוד מחשבות שאני מעזה לאמר בקול רם.
שלושה ימים עברו מאז האסון הנורא, הבלתי נקלט גם כעת, ומי יודע אם בכלל, וכעת מתחילות לחלחל המחשבות המעשיות, על אפשרויות החזרה לחיים. הלב רוצה להישאר בבית, לשבת מול הטלוויזיה ולהתעדכן בעוד נס של אדם שנמצא חי בין ההריסות, אבל השכל יודע שצריך לחזור לעשות את מטלות היום-יום. העובדה שאני נמנית על מאות אלפי מחוסרי עבודה איננה מנחמת: מערכת “מעריב” הניו יורקית, בה אני עובדת, נמצאת במרחק שני רחובות מבנייני התאומים (ז”ל), ובניין המערכת סומן באזור הסכנה. אין אפשרות להגיע אליו, כמובן, והעיתון שמגיע אלינו מישראל מופק ישירות בבית הדפוס מחוץ למנהטן. במילים אחרות, מעשיות, אני יושבת בבית, כותבת, מעבירה באי מייל ידיעות ל”מעריב” בתל אביב, ואליכם, ב”בננות”, אבל מוסף “מעריב אמריקה” בו אני כותבת, לא יוצא לאור בינתיים, אין לנו מערכת בה נפיק אותו. מה שמשאיר לי זמן, הרבה זמן, להמשיך לשבת בבית, לצפות בזוועות, לראות שוב ושוב את הבניינים קורסים, את המשפחות המחפשות את קרוביהם, ולנסות למלט את המחשבות המפחידות מראשי. וזה לא הולך.

לפני שבועיים חזרתי מביקור בארץ. כמה שמחתי ללכת ברחוב, בשיער אסוף, בלבוש מרושל לסופרמרקט, אף אחד לא יגיד לי כלום, לא יעיר לי, זאת אמריקה בשבילי, החופש לעשות מה שעולה על דעתי, כמעט, מבלי לקבל ביקורת על כך ומצד שני מבלי לתת דין וחשבון על מעשיי. כאן לא שואלים בת כמה אני ומה מצבי המשפחתי ולחץ מסוג “מתי תתחתני” לא קיים, זה פשוט לא פוליטקלי קורקט. אח, כמה נוח, כמה מזמין, כמה מפתה להישאר כאן בעיר שמציעה הכל, בזול, באינספור אפשרויות מיצוי.
כמה שמחתי לחזור למה שמשמש לי בשנתיים האחרונות בית. כמה נסמכתי על תחושת הביטחון שיש לי כאן. על ראש העיר ג’וליאני שאני כל כך מעריכה, עוד לא היה ראש עיריה בישראל שכל כך סמכתי עליו. ועכשיו, נפערו בחלומי כל כך הרבה בועות, כל כך הרבה חורים. להגיד ביטחון ולהיזכר באותה נשימה בארבעה מטוסים שנחטפו…

השבועיים האחרונים היו תקופת מעבר, בין הקיץ העמוס אורחים ומבקרים, לתקופת החגים, בה שוב מתחילה מפולת המבקרים (שאני, אגב, אוהבת). בשבועיים האלה נחתי, נהניתי מימים יפים, שטופי שמש שבהם אפשר להתפנן בכיף בסנטרל פארק, להסתובב מלאי חלומות בסוהו, לשבת עם מרגריטה בבר בלואר איסט סייד, לשתות קפה ביוניון סקוור. אלה הדברים שאני אוהבת לעשות בניו יורק. ידעתי שבתום השבועיים האלה, ועם הגיע החגים, שוב אקח את אורחיי לטיולים בעיר, וביניהם לביניני התאומים, ולסיור בוורלד טרייד סנטר ולהופעה חיה של צעקות הברוקרים בחדר המסחר. כל זה, כמובן, מת ואיננו. אני מחכה לכם אורחים יקרים, אבל תתכוננו לכך שאני (וחבריי הישראלים הרבים שסובלים מאותם תסמינים) מתנהגים ומשחזרים את התנהגותנו בתקופת הפיגועים הקשה ביותר בישראל. ירדנו למחרת. אני מסתגרת בדירתי הקטנה באפר איסט סייד, צמודה לטלוויזיה, לאינטרנט ולטלפון. אם תרצו, יש לי כאן כמה תמונות של אתרים בניו יורק, תוכלו לצפות בהם עימי. אם תרצו לראות במו עיניכם, תפדאל, אני אתן לכם מפה, אזכיר לכם מהי הדרך הקצרה ביותר להגיע לשם, אבל אל תצפו שאבוא איתכם. זה לא. אני אחכה לכם, כוססת ציפורניים, בבית. אני היסטרית? פארנואידית? תגידו מה שאתם רוצים, זאת הדרך שלי להתמודד עם הפחד. זה, ובישולים אינסופיים, וניקיון נמרץ של הבית על רהיטיו ומכשיריו, כל מה שמעמעם את תחושת הפחד המעיקה הולך. בכיכר היוניון סקוור (רח’ 14 מזרח מנהטן) התכנסו תושבים רבים, והמראה נראה בדיוק כמו כיכר הנרות, כיכר רבין, בימים הארורים ההם. הם מכונסים שם, שרים “גיב פיס א צ’אנס”, נרות ופרחים פזורים מסביבם. בסמוך לאחד מבתי החולים, קרוב מאוד לאיזור התופת, הקימו משפחות הנעדרים לוחות זיכרון ענקיים ועליהם תמונות הנעדרים ותיאורם. שלושה חבר’ה צעירים הגיעו ללוחות אלה הלילה וכיסו אותם ביריעות ניילון ענקיות, כדי להגן עליהם מפני הגשם שהחל באחת אחר חצות. פסיכולוגים מקומיים התנדבו לעזור למשפחות, פארמדיקים הגיעו להתנדב בבתי החולים. גם אני רציתי לצאת מהבית ולהיות שם, לעשות משהו, אבל הפחד משתק אותי ומשאיר אותי דרוכה מול הטלויזיה. מחר אלך לתרום דם. מבטיחה.

תגובות

  1. לצערי, המציאויות הכל כך נפרדות הקיימות ביננו ובין ארה”ב מתחילות להתחבר להן… מסתבר, בסופו של דבר, שכולנו חיים תחת אותו צל מאיים הרודף אותנו גם לארצות זרות. הקלות הלא נתפסת של אובדן חיי אדם והפחד הנוראי שמלווה אותנו במהלך כל היום, הוא זה שמטריד אותי. תוך חלקיק שנייה חייך יכולים להשתנות ללא דרך חזרה.
    כנראה, שעכשיו ישתנה משהו בעולם כולו ויבינו באיזו מציאות אנו חיים פה…

  2. ג'וליה

    דבר אחד אני זוכרת בבירור, ספטמבר שנת 93′, ניו יורק:

    יצאתי מהסאבוויי והסתכלתי למעלה, למעלה, למעלה.
    חצי קילומר של בניין, חשבתי לעצמי. זה בלתי נתפס בכלל, הגובה הזה.

    בדיוק כמו שגודל האסון הוא בלתי נתפס, בדיוק כמו ששת המיליונים. אם ניתן להתנחם במשהו בכלל, זה אולי רק בעובדה שהבניין קרס בדיוק בצורה שתיכננו המהנדסים שלו – בערימה אחת כלפי מטה, ולא בקריסה הצידה, לאורך רחובות שלמים, שבוודאי היתה לוקחת עימה עוד כמה עשרות בניינים ועשרות אלפי בני אדם חפים מפשע.

    אין גבול לטירוף האדם.

    • רק חבל שאותם המהנדסים לא חשבו על האנטנה (או מה שזה לא היה שם ) שבמקרה של שריפה בקומות העליונות תקרוס ותפלח את כל הבניין לשניים, כאילו היה עשוי קרטון. לא שאני מאשימה מישהו, אבל באמת תהיתי על כך כאשר ראיתי את שידורי ה-CNN , אותו טייק בו האנטנה צונחת מטה וממוטטת את הבניין כולו. בהתחלה חשבתי לתומי שבמקום בטוח כמו אמריקה בטח לא חשבו על אסון אפשרי, אבל מתגובתך מסתבר שדווקא כן.
      ועוד…ומה אם הייתה פורצת “סתם”שריפה? בטוח יש איזו תוכנית מגירה למקרים כאלה, פינוי במסוקים וכו’.., אז למה לא השתמשו בהן?..
      ושוב, אני לא מאשימה אף אחד, חס וחלילה, רק מעלה את מחשבותיי בכתב.
      אחרי הכל, הרבה יותר בטוח לחיות בישראל-היא לפחות מיומנת איך להתמודד במצבי חירום (עובדה עצובה כשלעצמה ).
      ועוד משהו… כבר מזמן מנקרת במוחי שאלה-מהו המבנה הנפשי של אנשים אלה-אלה המתכננים רצח המוני לאורך חודשים ארוכים (אם לא שנים ) , אלה המסוגלים להסתכל לקורבן בעיניים ולשסע את גרונו (רצח הדיילים באחד המטוסים )? הרי כולנו שונאים מישהו, בעוצמה זו או אחרת, רובנו מחזיקים באידיאולוגיות הדוגלות בדרך חיים מסטיימת ושוללות את זו של שזולת, כמה מאיתנו גם חסרי סובלנות לדרך חיים אחרת זו , אז מהו הטאצ’ האחרון הזה אשר הופך “סתם” אדם אנטיפטי במיוחד לרוצח המוני?

      • ג'וליה

        לידיעתך:

        הבניין לא קרס בגלל האנטנה, הוא קרס מכיוון שקורות הפלדה שלו, עצומות ככל שיהיו, עומדות בחום של עד 700 מעלות, והשריפה שנגרמה בשל התרסקות המטוסים + מיכלי הדלק שלהם + מערכת החשמל בבניין שתרמה לסכנה, הגיעה לחום של אלפי מעלות, מה שמוסס את הפלדה.

        האנטנה לא היתה יכולה לבדה לפלח את הבניין, היא פשוט גלשה מטה עם הקריסה, וממילא האסון כבר היה גדול מספיק מכדי שקריסתה תשנה משהו.

        ולשאלתך השניה – אלה המתכננים רצח בסדר גודל כזה, ה”מבנה האנושי” שלהם, ככל הנראה, אינו קיים כלל.
        הם שטופי מוח ורעל זורם במוחם.

        • לא כ”כ “קונה” את זה שהמבנה האנושי לא קיים. הם בטח היו, מן הסתם, אנשי משפחה טובים, חברים נאמנים וכו’…סטאלין והיטלר גם, ד”א…סביר להניח שאפילו הייתה להם טיפת אינטלגנציה, במובן האינסטרומנטלי ולא הרגשי/תרבותי של המילה, הרי רובם היו טייסים במקצועם-לא המקצוע “הפשוט” ביותר בעולם…אסתכן ואומר-מדובר אפילו באנשים אידיאליסטים (נע לא לתקוף אותי על חופש הדיבור, תקראו עד הסוף קודם ). אני בטוחה שבנסיבות אחרות היו עושים הכל, ממש הכל ע”מ למנוע קורבנות אנוש!..אלו נסיבות?-נסיבות בהן אותן הקורבנות העתידיים היו בני דתם!!!
          זה תמים מדיי לחשוב שמדובר בפסיכופטים. כן, אולי, אך משום מה בטוחה אני שבמקרה וברגע האחרון “חוסר תחושת אשם” הפסיכופטי היה בוגד בהם, היו רבים אחרים מוכנים להחליפם.
          אז מה קורא כאן בעצם?..
          מה שקורא הוא שאנו נמצאים במלחמת ציוויליזציות עקובה מדם! לא דבר חדש בהסטוריה האנושית. אותה הסטוריה מלמדת אותנו שברוב המקרים תוצאתה של אותה מלחמה הייתה היעלמותן של שתי הציויליזציות! חבל שבמקום ללמוד להטיס מטוסים החלאות לא למדו הסטוריה!!!
          אנו ,בני הציויליזציה המערבית הדוגלת באינדיוידואליזם (ולכן לא תמצאו הרבה “מאיתנו” מוכנים להקריב את חייהם על מזבח רעיון כלשהו), חופש הביטוי (שבזכותו אחד ההנהיגי הקהילה המוסלמית בדניה הביע הזדהות עם הרוצחים), פלורליזם (המאפשר לאירגוני טרור רבים להתקיים תחת מעטה של מפלגה כלשהי); אנו שהמצאנו את המחשב ובנינו את המטוסים , עומדים מול “תרבות” שמטרתה כיבוש עולמי והשלטת דת האיסלם (אני בטוחה שאילו ראה הנביא מוחמד את מעשי ממשיכיו-הוא היה מתהפך בקברו) , יהיה המחיר אשר יהיה!
          אנו שפיצחנו את האטום עומדים מול אוייב שכוחו היחיד נובע מסירובו להכיר בזכות קיומינו, אבל…אוי, איזה כח זה!!! תזכרו כמה פעמים יצא לנו לשמוע את אנשי המשטרה מתלוננים על כך שהקושי העקרי במלחמה בעולם הפשע נובע מן העובדה שידיהם כבולות ע”י החוק, עליו הם אמורים להגן. תאורטית, למערב יש יותר כח, הרבה יותר כח, לכן אנו, בפטרוניות האימפריאליסטית האופיינית, גם הפעם נבליג (כן, זה מה שיקרא לדעתי-נעשה הרבה “נו-נו-נו”, נקבור את המתים, ונתפלל לאלוהינו הרחום והסלחן שישמור על אמריקה!)…
          לא, זוהי לא קריאה למלחמה, אני עצמי בזמנו לא התגייסתי מסיבות פסיפיסטיות, כמו גם הרבה ממקריי ( “אנחנו חיילי השלום”, כמו שאמר גנדי- אני לא יכולה לצטט את זה באנגלית, כי כשאני מנסה לעבור לכתיב אנגלי-נדפק לי המחשב)…אבל המחשבות, המחשבות האלה…

          • א. תהיה מלחמה.
            בתור אחד שלמרות שהתגייס לצבא, אני מאוד קרוב לפציפיזם – אני אומר בפה מלא – תהיה מלחמה. היה קשה להוציא את האמריקאים מהאדישות שלהם, אבל כשמישהו מספיק מטומטם כדי לעשות את זה (לדוגמא – היפנים במלחמת העולם השניה – ע”ע הסטוריה…) אז הם פועלים כבר בכל הכלים כדי לנקום. ואת האמת? עם כל שנאת האלימות שלי? אם הייתי במקומם, אני לא חושב שהייתי נוהג אחרת. אני מבין את הרצון שלהם למלחמה.
            ב. לגבי האנושיות או לא – לא מדובר פה על בן אדם שבהתקף אידיאולוגיה זה או אחר הולך ומשסף לבן אדם אחד את הצואר. מדובר פה על בן אדם שבהתקף (או לא בהתקף…) של אידיאולוגיה הולך ומטיס ומרסק מטוס שבתוכו יש 92 איש, על גורד שחקים, שמאוכלס בקרוב ל-5000 איש! במצב כזה, אני לא חושב שכל הנסיונות שלו למנוע אובדן חיי אדם במקרה אחר, יכולים להעיד על המצאות של אנושיות או שפיות. אני לא חושב שבן אדם שפוי מסוגל להיות אחראי ישיר לרצח של 5,000 בני אדם. זה פשוט לא מסתדר לי ביחד.
            ג. מחשבה קטנה שעלתה לי בראש – חוה אלברשטיין אומרת באחד מהשירים שלה – “כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה”. אז אם מפתחים את המשפט הזה לנוכח האירועים האחרונים, אני חושב שאני יכול להגיד בפה מלא, שבתוך הריקמה האנושית החיה הזו – יש חתיכת תא סרטני ממאיר כזה, שלא נדע מצרות….

            • כן מדובר על לשסע גרון-זה הרבה יותר קשה מלהתנגש בבניין המאכלס 5000 איש, כי כאן אתה מסתכל לאנשים בעיניים. הרבה יותר קשה להרוג כשאתה רואה את עיניי הקורבן !!!
              …פעם קראתי (או שמעתי) באיזה מקום שהסיכוי שאדם מסוים יהרוג מישהו תלוי מלכתחילה במוכנות הבסיסית שלו להרוג. ככל שיש לך יותר סיבות פוטנציאליות שבשבילן תהיה מוכן להרוג, הסיכוי שתעשה זאת יותר גבוה, גם ללא נוכחות אותן הסיבות (אם הבנתי נכון את התאוריה).
              זה לא קשור למקרה הספציפי-דווקא הפעם הצבא נחוץ יותר מתמיד, סתם פגשתי אחד פצפיסט ברשת, דבר דיי נדיר בעולם האמיתי, אתה יודע. ועוד משהו-הגעתי למסכנה שעקרונית, אדם שמוכן למות למען מטרה מסויימת, יהיה גם מוכן להרוג בשבילה!
              …אני לא מבינה את ההגיון של בן-לאדן (רק על תגידו לי שאין לו הגיון-יש לו!!!). הוא ידע שהוא הולך לפתח כאן חזית חדשה, שהפעם אמריקה לא תבליג, כי זה קרא “קרוב מדיי לבית”, ומבחינה כלכלית-טכנולוגית אין לא הרבה סיכויים נגד מעצמה כזו (זה כבר לא ישראל, רבותיי, זה א-מ-ר-י-ק-ה), אז על מה הוא בונה, שאללה יעזור לו?!
              זה שיש לו אינטרס ביצירת סיכסוך זה דיי ברור, וכשהעיניינים קצת ירגעו, כשהוא מול אמריקה, כל העולם המוסלמי איתו, זה דיי ברור, גם כאלה שעכשיו אוייביו, ועדיין, במלחמות המודרניות המנצח נוא לא החזק ביותר (מבחינה מספרית), אלה החכם ביותר (טכנולוגית), אז את מי, תגידו לי, הוא מנסה לנשוך.
              ד”א, כשחושבים על זה, העולם המוסלמי מורכב מכ”כ הרבה כתות וקבוצות אטנייות, שללא אוייבים מבחוץ הם פשוט “יוכלו” איש את רעהו.

              • מי אני ומה שמי

                זה א-מ-ר-י-ק-ה?!
                הו פליז…
                אלה מ-ת-א-ב-ד-י-ם
                וכנגדם אין מה לעשות.
                נקודה.
                לבן-לאדן יש סיכוי סביר לניצחון
                איך?
                אם בעוד נגיד…עשר שנים הוא עדיין יחזיק מעמד
                והעולם כבר יתרכך ויתחיל לתקוף את א-מ-ר-י-ק-ה
                על פגיעתה באזרחים אפגנים תמימים.
                (ע”ע סכסוך פלסטיני-ישראלי)

                • לא נראה לי שהחלאה יחזיק מעמד עוד עשר שנים, תסלחו לי על אופטימיות יתר, אבל סביר להניח שבראש השנה הבא הוא יצפה על המנהטן מן הגיהנום!
                  ברור שתהייה מלחמה, השאלה היא מאיזה סוג-יש גם מלחמות “שקטות” כאלה, “לאנשי צבא בלבד”. באמת, נדמה לי שכבר עברנו את שלב המלחמות הטוטליות (אולי שוב אני אופטימית מדיי), וכל הטאליבן, לידיעתכם, מונה כעשרים אלף איש! להשמיד אותם, ונגמר הסיפור!
                  באמת, מעניין אותי מה ניסה בן לאדן להסיג בכל הסיפור הזה? רווח טריטוריאלי-לא, פגיעה בתשתית הכלכלית-אמריקה “גדולה” עליו מן הבחינה הזאת, אז מה לעזאזל, מה?! (“סתם” פגיעה לא נראה לי-מאחורי כל דבר יש איזושהי סיבה).

              • הרשי לכתוב שוב בנקודות, עמך הסליחה…
                א. ההבדל הוא בין רצח של אדם בודד (עם כל הסנטימנטליות הקשורה בזה) לבין רצח המונים. מצטער, הדבר השני נראה לי הרבה יותר מזעזע, גם מנקודת המבט של הרוצח (לא שהייתי שם חס וחלילה…)
                ב. מי אמר שזה בן לאדן? הוא האדם היחיד בעולם שמשתלם לו שתהיה מלחמה? סנריו: מדינה חלשה (לא משנה כרגע באיזה חלק של העולם), שמחליטה להעלות את הכוח הפוליטי שלה בכך שהיא תיצור מלחמה בין גושית (במקרה הזה ארה”ב עם מדינות ערב, או עם רוסיה שמתנגדת למלחמה בלי יעד ברור ומוכח…), ואז תבוא כמשכינת השלום, או כמצטרפת לאחד הצדדים ואז “מצילה” את המצב. תוסיפי לזה את האינטרסים של כל מני חברות נשק ברחבי העולם – והרי לך פיגוע המוני בלב ארה”ב. לא הגיוני?
                וכן, גם מה שעוץ-לי גוץ-לי פה מתחתיי אמר בהחלט תופס…

                • אענה גם בנקודות:
                  א’. מבחינה רגשית הרבה יותר קשה לבצע רצח כשאתה מסתקל לקורבן בעיניים-זה הוכח פסיכולוגית! כשאתה רואה בניין שבחוכו 5000 איש על גבי צג המפה הממוחשבת בעודך יושב בתא הטייס, זה נראה קצת כמו משחק מחשב (תסלחו לי על ההשוואה).
                  ב’. להרבה גורמים הייתה סיבה טובה לארגן פיגוע שכזה, וגם אם רשימת המבוקשים מתחילה בשמו של בן לאדן, קצת תמים לחשוב שהיא גם מסתיימת בו. מה שכן, לא נראה לי שאנו, האזרחים המרוחקים ממידע חסוי, נדע אי פעם את כל האמת. אולי נכדינו יזכו לה אי פעם בשיעורי הסטוריה.

                  • א. יכול להיות שאת צודקת. אני מודה שהטענה שלי באה משיפוט אישי ולא משום ביסוס מדעי פסיכולוגי או אחר.

                    ב. THANK YOU FOR MAKING MY POINT… זה מה שאמרתי, שאין טעם לדבר על בן לאדן ספציפית כשיש כל כך הרבה אחרים שיש להם גם אינטרסים לפתוח במלחמה כזו….

        • התאומים קרסו כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה
          זה כבר הוכח

  3. מאמר אמיתי ונוגע.
    עצוב שפתאום חיינו פרוסים בעוד מקומות , הרי אנחנו “מתורגלים” לחיי טרור אבל האמריקאים מי דמיין? התחושה הנוראית מיום שלישי לא חולפת ולא תחלוף כ”כ מהר.

  4. תגידי, שרגא עוד במודעות?

  5. מפחיד.

    אני יושבת בחמ”ל ומישהו מרים טלפון וצורח “תדליקו CNN!!!”.. ובלי לחשוב פעמיים, ישר פותחים טלויזיה, באמצע היום, אפילו שאסור, ומתקשרים לכל העולם, ולכל המפקדים, ובלחץ של “אוטוטו גם אנחנו נקרוס” כמעט ויוצאת משלחת לניו-יורק.

    אף אחד לא מאמין, ואף אחד לא מבין.
    לא אני בכל אופן.

    ולחשוב שבגלל משלחת החילוץ הזאת, הייתי אמורה להיות עכשיו בניו-יורק…….. וקשה להחליט אם זה משמח או עצוב…..

    קשה בכלל לחשוב.

  6. אלמוני

    I, too, live in NY and was able to experience this whole thing first hand. Words cannot describe this tragedy. Complete horror. But out of this horrible thing, something good emerged. I am referring to the amazing sense of unity and camaraderie the NYC resident now feels.
    I grew up in a different part of this country. A rural place. Then my family moved back to Israel and decided to settle in Tel Aviv. Shortly after being discharged from the army, I decided to move back here and settle in NY. I was always warned that people here are very private, if not mean. They would not help you out if you slip and fall on the street. In fact – you could die and nobody will care. This week I found out the exact opposite. People from all over the city and the near area simply begged to volunteer – just let them do something. People stood in line for hours to donate blood. Laborers insisted on working 36 hours and more clearing rubble. Firefighters and police officers doing their job in complete devotions. Citizens cheering on the streets. People who lost loved ones talking on TV and not forgetting to mention that they are praying for the other families who had lost someone. Random acts of kindness, that hold no cynicism within. This still brings tears to my eyes.
    I am sorry that this is so long. Thank you for letting me share this with you all.
    God bless.

  7. רואה את התמונות, שומעת את הקולות, ולא מאמינה.
    במשך שלוש שנים וחצי, ניו יורק שימשה בסיס האם השני שלי, עקב עבודתי.
    אין עיר שאהבתי כמו העיר הזו, ואני עדיין מתגעגעת אליה, למעשה, ניו יורק היא הדבר היחידי אליו אני מתגעגעת, עד כאב, כשאני נזכרת בתקופה זו.
    ועכשיו, לראות את העיר פצועה, כואבת, להיזכר ברגעים היפים של שבת בסנטרל פארק על הדשא, תקופת המונדיאל שבה תחת כל עץ רענן ובכל פאב שמכבד את עצמו היה מסך ענק ועשרות אנשים שהרגישו חברים לרגע, מועדון הסטנד-אפ האהוב עלי בווילג’, התחושה הנהדרת של חופש לעשות מה שאת רוצה, להתלבש איך שאת רוצה, הקצב החי של העיר שהיתה בשבילי מיקרוקוסמוס, עולם שלם, שבו כל אחד שונה ושווה.
    כואב.
    קשה יהיה לשקם את ההריסות, לשקם משפחות שלמות שנהרסו. קשה לראות את העולם שהייתי חלק ממנו פעם, כואב ודומע.
    אני איתכם.

    • שני מגדלים, ארבעה (אולי יותר ?) מחבלים והרבה מאוד הרוגים.
      קורה.

      • אלמוני

        hey dumb ass, would you be saying the same thing had a houge tower in tel aviv or elsewhere in israel had fallen. what kind of reaction if that? don’t you have a heart under your shit

  8. משוררי הביבים נביאי הסמים/ שודדי הקברים מבתרי הגופות/ עושי הטובות מלאכי האדם/ רק רציתי שתדעו/ שממליכי המלכים מוריקי הפחים/ מחזיקי מפתחות מורידי הכפפות/ הכוכב שנפל החיילים של צד”ל/ רק רציתי שתדעו שכולנו נמצאים/ על אותה סירה באותו הים/ בעולם הזה בדרך לעולם הבא/ אז תמצאו לי את הקפיטן וניסע מכאן/ אנ’לא עוצר בתחנה הבאה/ זוללי התרבות מדללי הדלות/ ציפורי השיר קבצני לב העיר/ הכתובות על הקיר עכשיו נולד אדם/ רק קציתי שתדעו שכולנו נמצאים/ על אותה סירה באותו הים/ בעולם הזה בדרך לעולם הבא/ אז תמצאו לי את הקפיטן וניסע מכאן/ אנ’לא עוצר בתחנה הבאה/ כוכבי הדעה בעלי המאה/ מדבריחי המדבר יודעי העיקר/ גיבורי הקרב הילדים של הרב רק רציתי שתדעו שכולנו נמצאים/ על אותה סירה באותו הים/ בעולם הזה בדרך לעולם הבא/ אז תתפלאו אמר הקפיטן זה עולם קטן/ אנ’לא עוצר בתחנה הבאה

    (יובל בנאי, התחנה הבאה, מתוך “נשאר במקום”)

  9. בקטנה

    לא שאני רוצה להיות קטנוני – כלומר אני כן:
    קרן, אם כשרבין נרצח היית בבנגקוק, ועכשיו את בניו יורק (כבר כמה שנים) – מה בדיוק עושה אותך ישראלית? כתיבת טורים לבננות? עוד משהו – חסר לנו לדעת איפה היית בזמן הלינצ’ ברמאלה. אני מהמר על טוסקנה.

    סליחה, קארן.

    • אריאלה רביב

      איזו תגובה טיפשית. ישראלי זה מי שהיה בישראל בזמן רצח רבין? זה סעיף בתעודת זהות? “איפה היית כשרבין נרצח?” ואם במקרה היא הייתה בטיול שלאחר צבא, זה מעשה לא חוקי? היא אמורה ללכת להחזיר ת’תעודת זהות שלה בגלל זה?

      • מי אני ומה שמי

        אולי תשכילי אותי
        מה הופך אדם לישראלי?
        באמת שאני לא יודע.

      • בקטנה

        לא. את וקארן צריכות להסביר מה עושה אותה ישראלית.
        זה לא רק רצח רבין. היא לא גרה כאן, היא לא חיה כאן, היא לא חלק מההווייה. היא לא חווה פה כלום, לא משתתפת, ולא משותפת. ברצון או בעל כורחה – היא לא ישראלית.

        חלאס עם הפוזה של ישראלית בגלות. היא שמה כל הזמן. מה ההבדל בינה לבין נהג המונית הסיקי או המוכרת הקוריאנית בסבן-אילבן או המורה הוואספית? זה שהיא כותבת לבננות?

        • אלמוני

          israeli is the one who is holding an israeli passport. you don’t need to be in a country in order to “feel” for it.

        • היא נולדה פה? היא היתה בצבא? ההורים שלה פה? היא שמרה את המספר הסלולרי שלה? כשהיא מגיעה לארץ היא נפגשת עם כל החברים מהתיכון? קרן (ולא קארן!) היא ישראלית בדיוק כמו כולנו (וגם לא כזו זקנה כדי שנכתיר אותה כיורדת). אני יודעת, כי אני מכירה אותה אישית. והיא נמצאת שם, כי מלבד העובדה שהעולם הוא כפר גלובלי קטן וכבר לא משנה איפה נגור, הרי שלכולנו מגיע לשאוף קצת אויר, להתנסות במקומות אחרים והזויים כמו ניו יורק, כדי לחזור לכאן לתמיד. ואני בטוחה – וזה הכי חשוב ב”ישראליות” שאת הילדים שלה היא תבחר לגדל פה, וגם בעלה, כך נראה לי, יהיה אחד ששירת קצת בצבא כמה ימים.
          קרן, מאמר מרגש. חבל שאת לא כותבת לנו, לידיעות. אבל מילא. תודה על העזרה בטלפונים לגילוננו המיוחד.

          • בקטנה

            היא נולדה פה? סו וואט
            היא היתה בצבא? סו וואט
            ההורים שלה פה? סו וואט
            היא שמרה את המספר הסלולרי שלה? או רילי
            כשהיא מגיעה לארץ היא נפגשת עם כל החברים מהתיכון? נייס מיטינג יו
            קרן (ולא קארן!) היא ישראלית בדיוק כמו כולנו – נו מאדאם. את מדברת על הכל בלשון עבר. כי היא היתה פה, ואיננה. זכותה. רק שלא תשחק את הישראלית שאו-טו-טו חוזרת
            (וגם לא כזו זקנה כדי שנכתיר אותה כיורדת – דה גייד טו דה יורדת?)
            אני יודעת, כי אני מכירה אותה אישית – דאטס איט! דיס איז דה פרוף!!

            קארן (דיס איז האו-האו דיי קול מי אין וורק) היא לא ישראלית. זה לא משנה אם תקראי לה קרן, וזה כמובן לא משנה מכוחו של המאמר שלה (די בנאלי, למען האמת). בקרוב: עוד חצי מיליון “ישראלים” מספרים איך הם היו במרחק כמה מיילים (סליחה, קילומטרים) מהפיגוע.

            מרגש.

            • קרן אוחיון

              אין וורק, מיי דיר, אבריבדי קולס מי קרן, איי אנסיסט….אנד פרנקלי מיי דיר, איף נוט, איי דונט גיב א דם, איט איז ג’אסט דה ניים…
              והעבודה שלי, יקירי, היא מערכת מעריב, לכן, איפא, הם בכל זאת קוראים לי קרן
              אודה לך אם גם אתה תואיל לעשות כן.

              ולגבי הישראלים שנמלטו, אכן אחדים מעובדי מערכת מעריב היו במרחק מטרים ספורים מאתר האסון והצליחו להמלט על נפשם, אין מקום בעניין זה לציניות, האמן לי. ולגבי ה”בקרוב” שהצעת, כדאי אולי שתנהג ביתר טאקט שכן, בין 5000 הנעדרים נמצאים נכון לשעה זו 40 ישראלים, שהיו באיזור. רק כדי לסבר את אוזנך אסביר שהנספים לא היו רק בבנינים עצמם, אלא גם בתחנת הסאבווי הסמוכה, ובקניון למטה. זה כל כך עצוב שאני, מלכת הציניות בדרך כלל, פשוט לא מוצאת מקום לציניות בעניין הזה. הם נעדרים, כמו האמריקאים, ההיספנים, היפנים, הסינים, הערבים וכ”ו.

          • מי אני ומה שמי

            >היא נולדה פה
            < וקיאנו ריבס נולד בלבנון >היא היתה בצבא
            < ואני עדיין לא, אז אני לא ישראלי? >ההורים שלה פה
            < ושל אלפי רוסים לא, אז הם לא ישראלים? >היא שמרה את מספר הסלולרי שלה
            <אם יש לה סלולרי זה באמת הופך אותה לישראלית במידה רבה אני לא רוצה להתייחס דווקא לקרן (אגב, קארן זה שם הרבה יותר יפה!) אז אני לא אתייחס. הנה לא התייחסתי.

            • אריאלה רביב

              טוב, אז מעכשיו *אסור* לצאת מהארץ כי אני אאבד את הישראליות שלי? אז כשהורי היו שנתיים בארגנטינה בשליחות מטעם הסוכנות הם לא היו ישראלים? או שמא, אם אני אחליט שבא לי ללמוד בחו”ל אני כבר לא שייכת?

              מצטערת, לא נראה לי.

              ועוד יותר מצטערת, טור אינו מקום לסגור חשבונות אישיים בינך ובין הכותבת.

              • מי אני ומה שמי

                את מתכוונת אלי?
                חשבונות אישיים עם הכותבת?
                הלוואי.
                מה לא היה מובן בכך שאני לא מתייחס דווקא לכותבת
                אלא כללית להגדרת ישראלי?

                אז אני שוב שואל אותך:
                מה הופך אותה לישראלית?
                וזאת לא שאלה קנטרנית כלל וכלל.

                • אריאלה רביב

                  ל -“בקטנה”

                  אני חושבת שזו בדיוק ההגדרה של זהות לאומית. כמו בשיעורי היסטוריה, כשיוספה חתכה לחתיכות את כל מה שמרכיב זהות לאומית (דת, תרבות, שפה, עבר משותף וכו’) והראתה איך המרכיבים האלה אינם מספיקים.

                  מה שיוצר זהות לאומית זו *הגדרה עצמית משותפת* אז אם אני מרגישה ישראלית, אני ישראלית. וזה לא קשור לשירות בצבא, כי ערבים אינם משרתים בצבא והם ישראלים , זו לא אותה דת או אותה תרבות, ליהודים אשכנזים ומזרחיים לא היה רקע תרבותי דומה. הגדרה עצמית. סה טו.

                  • מי אני ומה שמי

                    ואם אני רואה עצמי כאוסטרלי לכל דבר
                    (ונשבע לך שאני באמת רואה עצמי כאוסטרלי)
                    האם זה אכן הופך אותי לאוסטרלי?
                    ותעני ברצינות.

                    • אריאלה רביב

                      זהו, שהגדרה עצמית תופסת ללאום. למדינות (יש הבדל בין לאום ומדינה, יהודים וערבים הם לאומים שונים ואזרחי אותה מדינה) יש קריטריונים כדי לקבוע אזרחות. תעודת זהות, דרכון, מיסים וכאלה. וקרן עומדת בהחלט בקריטריונים האלה.

                    • מי אני ומה שמי

                      באמת שבלבלת אותי עכשיו…
                      אם אוסטרלי זה לא לאום בשבילך
                      אז מה הלאום של תושבי אוסטרליה?
                      ומה הלאום של יהודי אוסי?

                    • אריאלה רביב

                      בד”כ לאום ומדינה מתאחדות, אצל היהודים, הם לא. יהדות היא דת לאומית, במובן שהיא קשורה באופן ישיר לפיסת האדמה הקטנה הזאת.

                      תושבי אוסטרליה הם אזרחי אוסטרליה. תושב אוסטרליה יהודי הוא אזרח אוסטרלי, אבל הלאום שלו יהודי. וגם אוסטרלי. זה מסובך. אבל למשל, זה בדיוק מה שקרה בצ’כוסלובקיה לשעבר, לקחו שני לאומים ועשו מהם מדינה אחת, אבל עדיין הייתה להם הגדרה לאומית נפרדת.

                    • מי אני ומה שמי

                      אז הם יהודים וגם אמריקאיים
                      ולא ישראלים לא?!
                      עזבי, אני לא רוצה להקשות עליך יותר מדי
                      זה באמת מסובך ולא נראה לי שזה ממש ברור אפילו לך…

                      וצ’כוסלובקיה לא סתם התפרקה…
                      היא התפרקה בדיוק מהסיבה שציינת.

                    • אריאלה רביב

                      אבל זה העניין. שהם היו אזרחים באותה מדינה אבל בעלי לאום שונה.

                      ובמקרה הנדון, קרן היא גם יהודיה, וגם ישראלית.

                      ויהודים אמריקאים הם לא ישראלים כי אין להם אזרחות ישראלית. אבל שוב, ביהדות זה נהיה יותר בלאגן כי זו דת לאומית. בניגוד לאיסלאם ולנצרות, שהן לא.

                    • מי אני ומה שמי

                      עזבי את קרן…
                      למה הם ישראלים?
                      ישראלי זה לא לאום
                      יהודי זה לאום…
                      אם את טוענת שיהודי הוא בהכרח ישראלי
                      אז איך את מסבירה את החרדים המתוקים
                      שסייעו בדרבן להסברה הפלשתינאית?
                      הם ישראלים?!

            • קרן אוחיון

              בחילה קשה עברה בכל חלקי גופי למקרא תגובותיך המלעיזות. אנא, הרשה לי להצטער בפנייך שיצאתי לטיול אחרי צבא במזרח הרחוק, אנא הרשה לי לכרוע ברך ולבכות בפניך שנסעתי לניו יורק, ממטרותיי האישיות. אני לא חייבת לתת לך או לאף אחד אחר דין וחשבון מה מעשיי והיכן אני בוחרת לעשותם. למרות זאת, אספר לך שמכיוון ששהותי היא כאן זמנית (ואם אתה מתקשה בהבנת הנקרא, חזור נא למאמר) אני משלמת כמוך (אם אתה גם אדם שומר חוק שחפץ בשמירה על תושבותך בישראל) ביטוח לאומי ומס הכנסה למדינת ישראל. נולדתי בישראל, תרמתי את חובי לצה”ל, המשפחה שלי בארץ, הבית שלי הוא הארץ. ניו יורק, עיר מדהימה ככל שתהיה, והיא אכן מדהימה בדרך כלל, היא מקום נפלא לגור בו, בדגש על הבינתיים.

              מעל לכל, מזעזעת אותי תגובתך ובה השאלה מה עושה אותך ישראלית. אני מזמינה אותך להציג את השאלה הזאת לאחוזים ניכרים מתושבי המדינה שבילו חלק כזה או אחר מחייהם בחו”ל (כולל בכירי הפוליטיקאים), לפי מה שאתה מנסה לטעון, וסלח לי אך רק אוויליות יכולה לגרום לטענה מסוג זה, למעשה כולנו לא ישראליים.

              לדידך, למעשה הקונסוליה הישראלית שמנסה לאתר את עשרות הישראלים שנעדרים מאז יום שלישי, עובדת לחינם. למעשה, הם אינם מחפשים ישראלים, אלא מחפשים מתחזים.

              אין לי אלא לבוז לך.

              • מי אני ומה שמי

                קודם כל זכותך (ויש האומרים חובתך) לבוז לי
                אני מכבד זאת.
                אבל זה בטח שלא ימנע ממני להתבטות בחופשיות
                (אולי הספקת כבר לשכוח אבל מדינת ישראל דמוקרטית)
                אני לא מתכוון לרדת לפסים אישיים ול”החזיר” לך
                כמו שאת בטח מתה שאני אעשה…

                לא במקרה הדגשתי שוב ושוב את ההתייחסות הכללית
                הדגשתי זאת בדיוק בגלל וייסגירלס שכמותך.
                לא מכיר את סיפורך האישי (ופרנקלי וגו’)
                דיברתי על אותם ישראלים נעדרים
                שעובדים בארה”ב, גרים בארה”ב ומדי פעם באים לביקור.
                למשל (וסליחה באמת סליחה מראש) Daniel C. Levin
                שהוא נחשב ישראלי מסיבה שמאוד לא ברורה לי.
                (וזה ממש, אבל ממש לא גורע מהעצב והכאב)

                לסיכום:
                אני אכתוב מה שבא לי ולכי תזדייני!

                • Daniel Levin served the army as an officer at the Sayeret Matcal
                  I wush you read the articls about him in the Israeli newpapaers
                  Deferently then many other real Israelies who born and raesed in Israel he came once a year to Israek as a reserve soldier

                  Think again before you touch these sensitive things and check them up

                  • מי אני ומה שמי

                    חשבתי שעברנו את שלב הצבא…
                    תראי, שירות צבאי המלא והקרבי ביותר
                    לא הופך אדם לישראלי
                    כמו שחוסר שירות לא הופך אותי לפלסטיני.
                    אני לא שירתתי, אביב גפן לא שירת ואיברהים ג’זירה גם
                    וכולנו ישראלים לא פחות.
                    אני דווקא מכיר את האיש הרבה יותר ממך
                    ואין זה המקום לפרט.

                    באשר לנקודות הרגישות, את צודקת.
                    אבל תרשי לי לשאול אותך משהו:
                    מה זה משנה אם הוא ישראלי או לא?
                    הבעיה היא אצלכן בנות.
                    אין הבדל בעיני בין הכבאי הכושי שנהרג מהמפולת
                    לבין הישראלי שנרצח בהתרסקות המטוס.
                    מעניין אותי לדעת איך התגובה היתה בארץ אם האירוע
                    בסדר גודל כזה היה קורה בגינאה המשוונית…

              • קוקיה

                איך קורות החיים שלך אמורים לשכנע את הלא משוכנע?
                מה זה רלוונטי בכלל? למה את נמצאת בעמדת התגוננות בכלל מול מישהו די דביל (סליחה) ודי סתום (שוב סליחה) שרוצה להיות אוסטרלי אבל לא הולך לו ומוציא את זה עלייך.

                בתור מישהי שלא נולדה פה, וזה יורד מרשימת הקרדיטים שלי, אני שמה פס רחב מאוד על אלו שמנסים להחליט מי איתם ומי אפשר לנפות מהלאום ש-ל-ו.

                • מי אני ומה שמי

                  רוצה העתק של הדרכון האוסטרלי שלי
                  או שאת רוצה להמשיך לחשוב שלא הולך לי?
                  ואגב, I Love You Too

                  • קוקיה

                    בינינו, בין דרכון אוסטרלי לשכל הייתי בוחרת בשני. אנחנו יודעים מה אתה בחרת.

                    • מי אני ומה שמי

                      אל תנסי להיות שנונה.
                      זה לא הולם אותך
                      ואת לא טובה בזה.

                      ובשכל לא בוחרים
                      עם שכל נתקעים
                      (מי כמוך יודע)

                      נ.ב.
                      אגב, שנה טובה שיהיה לך!
                      חחח…:-)

                    • חמוטל

                      כמה רוע באתר אחד!

                • קרן אוחיון

                  אינני מנסה להצטדק, כלל וכלל, זוכרת את פלאטו שרון שאמר מה אתה עשית בשביל מדינה? אז תודה רבה, אני עשיתי די והותר וכמו שאני מרשה לעצמי להניח עוד אעשה. פשוט ניסיתי להבין מה האיש רוצה מחיי, למה הוא נטפל דווקא אליי וכעת אני מבינה שזה רק משום שאני חתומה על המאמר ושרב חטאי שבאתי לניו יורק כדי לקדם את עינייני ולא ענייני המדינה.

                  כך או כך, האיש, יאיר מי-אני-ומהו-שמי, מנסה לפתוח דיון בשאלת “מיהו ישראלי” וכתבתי לו כעת שאני הייתי רוצה לשמוע ממנו, אחת ולמיד, מה הוא חושב, כי, את יודעת מה, אני באמת ובתמים, לא מצליחה להבין מה דעתו. בואי נקווה שהוא יענה לי תשובה רצינית ומשם נמשיך.

                  אני באמת חושבת שיש מקום לדיון רציני בעניין והנ”ל מעלה שאלות חשובות, אם כי, לצערי, בדרך מתלהמת (ראית כמה פעמים הוא דואג לי ולחיי המין שלי באחלו לי “לכי תזדייני”) שמסיטה את העניין מהשאלות והנושאים המהותיים, אלא משאירה אותנו עם תגובות נלוזות על תגובו מלעזיות במקום לעסוק בעיקר. אני באמת מקווה שהוא יצליח להתעשת, ושגם אחרים ישתתפו בדיון.

    • מה את עשית בשביל המדינה?
      זה שאנשים לא גרים בישראל, זה לא אומר שלא אכפת להם.
      לידיעתך, אנחנו כאן הרבה, שעושים למען בטחונך ובטחון האנשים שמסביבך…

      פעם הבאה תחשבי לפני שאת אומרת משהו!!

  10. פעיל תנזים מהר גריזים

    “כבר לא רוצים להמשיך , אבל צריך לחזור ולשמור”
    האנשים אומרים – “האלוהים שלי עייף”
    הליד מחפש את אמו בככר והקלפים לא לטובתו-
    בארץ שלי אומרים- “האלוהים שלי עייף”

    “יותר מדי אנשים” -אמר ראש העיר והסתובב למערב
    השמש בשמיים עמדה , מאחוריה מדבר ענק.
    עולים במדרגות – לא יכולים לרדת-
    המעליות נשברו בעיר שלנו ואי אפשר ללכת
    בגלל זה אמרו אנשי העיר-
    “האלוהים שלי עייף”

    האלוהים שלי עייףנושאי המגבעת
    כנראה שהוא באמת עייף
    תשאלו את אנשי העיר

  11. תמונות שלי מ-1990 ליד התאומים, ליד השלט שמכריז כי התצפית היא בקומה ה-107. כמו כן, תמונות של ניו יורק ממרומי התאומים, והכי חשוב: כרטיס הכניסה לתצפית. נראה לי שזה כבר לא יהיה יותר.
    ולשוחרי היסטוריה אמיתיים, למכירה תצלומים אותנטים מחומת ברלין כשזו עוד עמדה על תילה ב-87′. יחד איתי כמובן.

    • אתי, זה לא הזמן לעשות עסקים! כמו שאני מכירה אותך-שם המשחק הוא ציניות, רק מה-נפילת חומת ברלין סמלה קץ למלחמה הקרה ונפילת המשטר הקומוניסטי (יחד עם פירוק ברית המועצות-קומוניזם בגירסה הסובייטית זה רע-גדלתי שם!), ואילו קריסת מגדלי התאומים מהווה, כנראה, תחילתה של מלחמה חדשה! איזו השוואה, אתי !!!

      • sea מה איתך, אתי אולי לא הבינה למה היא מנסה לכוון אבל נראה לי שבתת המודע שלה היא כיוונה את כולנו להבין שאין מנוס מתחילתה של מלחמה חדשה
        פחד אלוהים לקרוא את כותרות העיתונים אבל אין ברירה אלא להבין שהאמריקאים רוצים נקמה ואני דווקא ממש מבינה אותם, וזה אומר שאנחנו בפתחה של מלחמה חדשה

        כמובן שאצלנו, עם של נמושות, פרס עוד יילך להיפגש עם ערפאת שהוא תסלחו לי טרוריסט בתחפושת פלאס אלצהיימר

        • עראפת באמת טרוריסט, על תרגישי צורך לבקש סליחה ! גם לא נראה לי שנוא טורח להתחפס במיוחד, הוא רק פועל לפי שיטת הכדאיות-כדאי לו כרגע ללכת בדרך של שלום, זה הכל. מה שכן, נדמה לי, שבתור טרוריסט “ותיק” במיוחד, הוא כבר הבין שאי אפשר לקבל הכל, ובמקרה הזה, אם ילך בדרך “הכל או לא כלום”, יגיע לכלום. זה פחות או יותר המצב שבו אנו נמצאים-כבר ברור לנו, אפילו לימניים שבינינו, שנצטרך להתפשר, כי אחרת התוצאה תהייה אפילו לא מלחמה, אלה עימות בלתי פוסק וחסר מטרה-הרג לשמו.
          לא, אנחנו לא נמושות! תסלחי לי על הבאנליות, אבל (כן, כבר ניחשת) שלום עושים עם אוייבים! אז למה נדמה מן הצד שאנחנו באמת מוכנים להתכפל?-פשוט יש לנו יותר מה להפסיד ב”מלחמת גרילה”חסרת שחר הזאת, הן מבחינה כלכלית, הן מבחינה פוליטית-לאומית, והן מבחינה מוסרית, לכן גם הצורך שלנו להגיע לדו-קיום סביר (לפחות זה), גדול יותר.
          ובקשר לאתי-לא בא לי לחלק צל”שים על פעולות התת-מודע! לי זה נראה יותר כבדיחה תת-רמה, ולא נבואה על עתיד האנושות מתת המודע של אתי אברמוב! פשוט יש מצבים שחוש ההומור שלי מסרב לעבוד. אנשים מתו כאן אנשים מתו כאן אנשים!!! עדיין מוקדם לספר בדיחות…

          • אתן מייחסות לי יותר מידי. בסך הכל התכוונתי בשיא (sea?) צניעותי המגלומנית, שבכל מקום בו דרכה כף רגלי, קרה אחר כך משהו היסטורי, ולכן, שאני קצת מתרגשת לגלות באלבומי הפרטי, תמונות שכבר לא יהיו לאחרים.
            אך בדבר אחד צדקת, sea יקירתי. כנראה שאת אכן מכירה אותי, כי כשנפלו התאומים באתי לחברות שלי ואמרתי שמכל הענין צריך לקחת את הדברים החיוביים. והם, במונחים אנושיים גלובלים – שאם מישהו רוצה משהו מאד מאוד, ומתעקש מאוד מאוד, בסוף הוא יצליח. וכמובן שהתכוונתי לחיי הרומנטים: לבחור שלא שם עליי ואני התעקשתי להתעקש, ובכך הפכתי ללעז וקלס בין חברותיי. אם, כך הוספתי, היו אומרים לכן, מה יותר הגיוני: שאני אצא עם איקס אהובי, או שהתאומים יפלו, מה הייתן אומרות?
            נו, ומה את היית אומרת? אז הנה, התאומים נפלו. יש הפתעות בחיים. (והבחור “שלי” עדיין עומד. אבל במריו). דרך אגב, אני יודעת שזה לא יפה לצחוק על מתים. אבל גם ציניות זו דרך להתמודד עם החיים.

            • אתי אברמוב היקרה, אני מציעה שתשמרי את כשרונך לכתוב כל כך יפה ולספר בדיחות מצחיקות לממא הבא. תעשי טובה, את המתים תעזבי במנוחה.

            • די כבר

              תצליחי פעם לכתוב שלושה משפטים בלי להתייחס לעובדה שאין לך חבר. אני ממש מקווה שהאובססיה הזאת בטיפול.

              • חדדטוב

                אתי? שלושה משפטים וחבר? אין מצב. כבר במשפט הראשון היא מעלה את זה, אבל בגלל זה היא הכוכבת של האתר הזה, לא?

                • די כבר

                  היא מככבת כי היא כותבת באמת טוב, היא חכמה ושנונה.

                  זה לא משנה את תחושת המיאוס הקטנה שמתעוררת בכל פעם שקוראים משהו שלה ועוברים על הקיטורים על כמה היא מסכנה ואומללה ובודדה. נשבר הזין. מדכא לקרוא בחורה שיכולה להיות כל כך מבריקה וכל כך פתאטית באותו זמן. אני במקומה הייתי תובע את ההורים שלה. הם באמת גרמו לה נזק בלתי הפיך.

                  • בסך הכל אמרתי שאני יתומה. איפה פה סוגיית החבר הנעלם? המציאות לעיתים היא אין די איי אוף דה ביהולדר.

    • מי אני ומה שמי

      תמונות שלי ליד הפלאפל של דוד
      עם הטחינה שממלאת את פי
      תמונות שלי ליד סבארו R.I.P
      שובר את שיא גינס בדחיפת פיצות לתחת
      וגולת הכותרת תמונות שלי ליד אלפקה אילתית קטועת רגל.
      שקל שישים ותקבלו גם בונוס:
      תמונות של אחותי מקיאה ת’נשמה.

      • קרן אוחיון

        והנה עוד משהו שהוא חלק מישראליות-כשאין לי במה להתבייש, אני מציינת את השם שלי, במלואו, אז מי אתה ומה שמך, אה?!
        אם אתה עומד בגבורה ובמלוא גופך מאחורי דבריך, הייתי רוצה לדעת מדוע אינך מזדהה.
        תהייה גבר, תהיי אשה, תהיה בן אדם. זה, אולי, חלק מההויה, חלק מלהיות ישראלי.

        • מי אני ומה שמי

          חחח…שעשעת אותי…
          זכותי המלאה להזדהות באיזה שם/כינוי שבא לי
          אבל אם את מתעניינת
          תשאירי אימייל ואני אתן לך את:
          השם המלא, מס’ ת”ז, מס’ הטלפון, הכתובת המלאה
          ואם תהיי ילדה טובה אני אתן לך יותר מזה…

          • קרן אוחיון

            כתובת האי מייל שלי בשביל ובשביל כולם היא kerenochayon@hotmail.com
            אגב אני חושבת שעיתונאים צריכים לתת כתובת אי מייל לכל דורש. הייתי נותנת לך את הכתובת שלי במעריב ארה”ב, אך כרגע, גם מערכת האינטרנט שלנו קרסה, אז קבל נא את כתובתי הפרטית.

            למניעת אי הבנות: לא התכוונתי לרדת לפסים אישיים, התפלאתי כשאתה מגיב כפי שאתה מגיב עליי, קרן אוחיון, באופן אישי. הרי עמודי החדשות של “מעריב” יום לאחר האסון מלאים בידיעות שלי. אילו היית שואל בנימוס במקום להתנפל עליי, או שהיית קורא בעיון את המאמר, היית מבין שהייתי במזרח שבועות אחדים, שגרתי ועבדתי לאחר מכן בישראל 5 שנים רצופות, ושהחל ממרץ 2000, אני כתבת “מעריב אמריקה”,מהדורה של מעריב לישראלים בארה”ב. כי אין מה לעשות, בארה”ב חיים מאות אלפים המגדירים עצמם ישראלים, וזו בעצם, מהות תהייתך ועל כך אני מוכנה להתדיין עימך ועם כל מי שרוצה.
            אריאלה רביב הטיבה להגדיר את מה שהם בעיניי הקריטריונים, ולכך אוסיף את השירות הצבאי, שלתושבי ישראל הצעירים, כמו גם לדוגמניות, למשל, משמש פריבליגיה. גם אני שנאתי כל רגע ורגע בשירותי בחיל המודיעין והתחלחלתי מהאפשרות שאאלץ לעשות שירות מילואים (שנת 1995) אבל לא ראיתי את ההשתמטות כאפשרות.
            ישראלי בעיני הוא פשוט כל מי שתורם משהו למדינת ישראל, כל מי שעיסוקו קשור למדינת ישראל, בהווה, ואל תשכח שבעניין הפשרה והדמוקרטיה המציאו גם את המילה “לשעבר” ואם תבחר לקרוא לדניאל לוין ז”ל ישראלי לשעבר כפי שהגדירו אותו באחד העיתונים, לא אוכל להתווכח עימך. אבל אלונה אברהם ז”ל, שהייתה אף היא על אחת הטיסות, הייתה בטיול, והיא מנהלת חיים בישראל, ועל כן היתה ישראלית ללא עוררין.

            ולסיום, זוהי אכן זכותך להגיב בעילום שם, אני מניחה שזה עוזר כשאתה רוצה להגיד “לכי תזדייני” ובאמת רציתי להודות לך על דאגתך הכנה בתחום זה…אין לך מושג כמה שזה פורקן שעוזר, או שבעצם יש לך מושג…

            • מי אני ומה שמי

              גם אני עיתונאי ואפילו מתפרסם מאמר שלי השבוע
              (פילוני עמ’ 12 צד שמאל למטה)
              אז אני גם צריך לפרסם את כתובת הדואל שלי
              או שהזכות הזאת שמורה לעיתונאי העיתונים הגדולים?

              “הרי עמודי החדשות של מעריב…מלאים בידיעות שלי”
              אני מאמין שלא התכוונת לזה כמו שזה נשמע
              לכן אני לא אכתוב את המובן מאליו.
              שוב ושוב אני אזכיר שהשירות הצבאי לא קובע כלום.
              אני מכיר אישית נערים שנשלחו לחו”ל על מנת
              שלא יאלצו לשרת בצבא והם חזרו והפכו לישראלים.
              האם כתבי ה CNN שבישראל ישראלים?
              והרי עיסוקם קשור בארץ לא פחות משלך…
              אם נכנסו כבר לתוויות, האם הוגן לכנות אדם שנרצח
              רק בגלל היותו אזרח אמריקה ישראלי לשעבר?
              לדעתי לא.

              גם בשמי (יאיר, נעים מאוד) אני מוכן להציע:
              “לכי תזדייני!”
              ותעשי את זה טוב!

              • קרן אוחיון

                לכל אחד יש את הדרך שלו להתפרק, אך אני מנסה להבין מדוע אתה, דווקא אתה מכולם, בוחר בדרך כל כך מרושעת. אני עונה לך בשיא הרצינות, כן אני חושבת שעיתונאים, באשר הם (ולעניינך גם פילוני-אצבעוני ועיתון ערוץ הילדים) צריכים לשרת את הציבור באיזשהו אופן.

                אני מצטערת אבל לא תוכל או תצליח לשכנע אותי בעניין השירות הצבאי. אתה תוהה מהו ישראלי, לדעתי אחד שממלא את חובותיו למדינה, ולצערנו הרב, ישראל היא עדיין מדינת צבא.

                ובכלל, יאיר היקר, שכל כך דואג לחיי המין שלי (תודה, חמוד, זה כל כך יפה מצידך שאני מבטיחה מאמר נפרד על כך רק בשבילך) אולי תגיד לנו סוף סוף מה הוא ומי הוא ישראלי בעינייך ולפי דעתך האישית והקובעת? בוא רגע נעזוב את המחשבות שלי והתוויות שלי בצד ונשמע את דעתך ולא את תגובתך על דעתי, או דעתה של אריאלה או דעתם של אחרים. מכאן, אולי, נפתח דיון.

                ואני שואלת ברצינות ומצפה לתשובה רצינית, כי מבליל המילים וקיתונות הספוקולציות שנשפכו כאן לא הבנתי האם אתה ישראלי גאה, אוסטרלי נאה או שליחנו מצ’כוסלובקיה.

                • מי אני ומה שמי

                  קודם כל אני רק אבהיר
                  שכל “לכי תזדייני” בא מהלב
                  לא הכועס, לא הבוכה ואפילו לא השבור
                  פשוט מהלב הדואג.
                  אותו לב דואג של אמא המניקה את בנה
                  אותו לב דואג של סנונית הבונה סוכה
                  אותו לב דואג של קנגורו המקפיצה את ילדיה
                  וכאלה.

                  אני המום לגלות שאת אכן עונה ברצינות
                  (וזאת בעקבות תגובתך הראשונית)
                  ומגיע לך תשובה רצינית ומנומקת היטב.
                  לצערי אינני מסוגל לספק לך כזאת
                  כי אני בעצמי פשוט לא יודע בוודאות
                  מהו ישראלי.
                  אבל אני בכל זאת אנסה…
                  ראשית יש להפריד בן אזרח ישראל לישראלי
                  אלו הם שני דברים שונים.
                  אזרח ישראל הוא אחד שמחזיק באזרחות ישראלית.
                  ישראלי הוא אחד שעונה על כל הקריטריונים האלו:
                  א. מאמין בזכות קיומה של המדינה
                  ב. מסייע למדינה להתפתח ולהשתכלל
                  ג. תושב המדינה למשך זמן ניכר
                  ד. מחנך את ילדיו שביתם הוא ישראל

                  שלוש הערות:
                  1. הסדר הוא ע”פ חשיבות הקריטריון
                  2. אף אחד מהקריטריונים לא יכול לעמוד בפני עצמו
                  3. ההגדרה תקפה לגבי כל מדינה ולא רק לגבי ישראל

                  אם את קוראת את השורה הזאת סימן שאת מאוד סבלנית 🙂

                  • אלמוני

                    I am lacking conditions 2 – 4. I still hold an Israeli passport, but I also hold US one. I love Israel to death but I prefer to live here in NY because I find it better for this stage of my live. I guess – I am no longer considered an Israeli. How about people who live here and only have an Israeli passport. In the eyes of the regular a American they are Israelis. What do you think,

                    • מי אני ומה שמי

                      קודם כל חשוב שתזכרי שזאת רק דעתי.
                      בעיני את אכן לא ישראלית.
                      לא רציתי להכביד יותר מדי בהודעה אחת
                      לכן לא פירטתי מספיק.
                      הנה הפירוט:
                      א. מאמין בזכות קיומה של המדינה –
                      אין מה להרחיב.
                      ב. מסייע למדינה להתפתח ולהשתכלל –
                      תרומות, שירות צבאי, רעיונות, מיסים,
                      השקעות, עסקנות פוליטית ועוד הרבה…
                      ג. תושב המדינה למשך זמן ניכר –
                      זהו אולי הקריטריון הכי בעייתי
                      מאחר ומהו בעצם זמן ניכר?!
                      קשה לי להסביר…כל מקרה לגופו.
                      ד. מחנך את ילדיו שביתם הוא ישראל –
                      יש הרואים את הקריטריון הזה כמיותר
                      אבל אני מאמין שחינוך דור ההמשך
                      מראה איזה מקום המדינה תופסת בעיניך.

                      אני לא כאן כדי לפגוע באף אדם,
                      מבחינתי ממש לא מפריע אם תגדירי עצמך
                      כישראלית או כאמריקאית, זאת זכותך.

                      ולשאלתך, התשובה היא שזה לא קשור.
                      בלי לפגוע בתושבי ארה”ב של אמריקה
                      בעיניהם סינים ותיקים הם עדיין סינים
                      וקובנים בעלי גרין כארד הם קובנים
                      זה לא הוגן, לא מוסרי ולא נכון.

                    • קרן אוחיון

                      ודווקא משום כך (כתבת האמריקאים חושבים שהסינים הם סינים, קובנים הם קובנים וכ”ו) אני חושבת שאנחנו ישראלים. אני, לדוגמא, מחשיבה את עצמי ישראלית שכן יחסית לכמעט 27 שנותיי, שנתיים בניו יורק, נראות לי זמן קצר יחסית לזה. אני, לשמל, מחשיבה את עצמי כישראלית כי השהות שלי כאן היא זמנית, אני משלמת את חובותיי למדינה, מתכוונת להקים את ביתי ומשפחתי בישראל וכ”ו. לפי דעתי, השאלה מתחילה מה קורה לאחר מחצית שנות חיים בארה”ב או בחו”ל, מה קורה כשכבר נולד הדור השני, לא על אדמת ישראל, או אז אני חושבת שהסטטוס מתחיל להשתנות וכאן נכנסת ההגדרה “לשעבר”. אני מצטערת, אבל אמריקה, טולרנטית ככל שנדמה שהיא, לא מגלה טולרנטיות כלפי זרים, ולצורך העניין ממש לא משנה מאיזה ארץ הגיעו וכמה תרמו לאמריקה. לכן, רבים מבקשים שלמור על הישראליות שלהם. לדידך, הם למעשה אזרחי העולם החופשי כי איבדו את אזרוחתם בישראל, ולצערי ייתכן שאתה תצודק. אפילו למשרד הפנים וביטוח לאומי יש חוקים בנידון, שאחד מהם הוא “בדיקת תושבות” אחרי 7 שנים, שחל גם אם שילמת ביטוח לאומי ומס הכנסה בשבע השנים האלה. כלומר, עליך לשלם ולמלא את חובותיך המינימליות למדינה, ועדיין תצטרך לעמוד בקריטריונים שלה שגורסים שאזרח המדינה צריך להיות בה פיזית כשהוא מגדיר את עצמו אזרח ישראלי.

                    • מי אני ומה שמי

                      אם מליארד סינים טועים
                      גם כמה מיליוני אמריקאיים יכולים לשגות.
                      וזה כל העניין, שהאמריקאיים דיי גזענים.

                      מוזר לציין שאני דווקא לא מסכים איתך
                      שמי שרוב חייו חי בנכר בטוח לא ישראלי.
                      אם אדם ירד מהארץ כי אין לא עבודה כאן
                      אבל הוא מסביר לילדיו שישראל זה ביתם
                      ושהוא כאן רק בגלל העבודה
                      הוא ישראלי בעיניי (וגם זה תלוי בעוד דברים)
                      כי המשפחה קודמת למולדת.

                      נ.ב.
                      כדי שלא תחשבי שהפסקתי לדאוג לך
                      ושאני כבר לא אוהב אותך יותר:
                      לכי תזדייני!

                    • קוקיה

                      הוא מי שקופץ כנשוך נחש אם אומרים לו שהוא לא ישראלי.
                      הוא מי שאומר שישראלים הם תיירים נוראיים אבל מחריב חצי יוון.
                      הוא מי שמתקשר להגיד שנה טובה ומקווה לפגוש מזכירה.
                      הוא מי שיזכיר את הצבא בכל הזדמנות גם אם הוא רק עירבב קפה בקריה.
                      הוא מי שלא מתבייש להיות ישראלי (אבל היה מעדיף להיות אוסטרלי)
                      הוא מי שחייב, אבל חייב לשכנע את כולם שהוא הוא הצודק.

                      כל קריטריון עומד בפני עצמו אם כי כשג ‘ו-ד’ מתרחשים בימים לא זוגיים יש לבדוק שוב ולבצע ישרול כהלכה.

                    • מי אני ומה שמי

                      שוב ניסית להיות שנונה?
                      הו סיסטר…מתי תקראי את הספר
                      “איך להיות שנונה בלא לצאת פוסטמה”?

                      אגב, אני מסכים איתך
                      (בערך)

                    • קוקיה

                      קנאי קטן וגס רוח שכמוך.

                    • לךךף

                  • קרן אוחיון

                    אני מאוד סבלנית כשמדובר בנושאים רצינים ואתה אכן העלת נושא כזה.

        • אריאלה רביב

          קרן, פה אני דווקא לא מסכימה אתך. אנונימיות היא אחת מאבני היסוד של האינטרנט.

          את נחשפת, אני נחשפת, זכותם של המגיבים לא לעשות את זה.

          בחירה חופשית.

  12. אוי קרן…
    לא זוכרת מה היה ברצח רבין (גם אז אם אני לא טועה לא דיברנו.. אנחנו טובות בזה, הא?), אבל הפעם.. ישבתי לי מול המחשב.. והטלפון.. ברקע החדשות הזורמות והשתגעתי…
    קרן.. איפה היא.. מה קורה איתה.. חישבתי מהר את הבדלי השעות ושחררתי אנחת רווחה. והחבר’ה במשרד ממש צחקו.. “ממה את מרוצה?”, הם שאלו.
    קרן ישנה בשעות האלה.. היא לא יוצאת מהבית לפני 12.. איזה מזל.. בחיי.
    על זה חשבתי באותו הרגע.. על זה שלשמחתי, פעם ראשונה אני יכולה להגיד שההרגל המגונה שלך להתעורר בצהריים השתלם.
    ואז.. ניסיונות להתקשר.. ושוב החדשות ממשיכות, הפיגועים הנוספים,ההיקפים של ההרוגים, הפצועים, הנעדרים.. לא הצלחתי להשיג אותך.
    ב-9 בערב, שעון ישראל התייאשתי מהניסיונות והרמתי טלפון לאמא שלך.. המשפט הראשון שלה כל כך הרגיע אותי.. אי אפשר להסביר את זה. כל כך שמחתי לשמוע שאת בסדר.

    אוףף.. דברי איתי כבר.. נמאס לי מהאימיילים, אני רוצה לשמוע את הקול שלך.

    אז לפני שהדמעות שלי מקצרות את החיבור של המקלדת למחשב…
    מתחילה שנה חדשה.. ושוב הריטואל.. אני סולחת לך (את סולחת לי) עד המריבה הבאה..

    יאללה.. דברי איתי.

    אוהבת ומתגעגעת.

    • קרן אוחיון

      ענתוש, מאז שהתחיל הגשם אני מנסה להתקשר איתך אבל את כל הזמן באינטרנט…אני חוזרת עכשיו לישון (שינה היא בריחה נפלאה, זוכרת?!) וכשאתעורר סופית אתקשר אלייך.

      • תגידי קרן, היית צריכה להרוג 5000 אנשים כדי להשלים עם החברות שלך?? אי אפשר היה בפחות?

  13. בימים שתיקונם הייתי יותר משמחה לראות את שמך מתנוסס מתחת לכותרת מאמר בבננות, אבל בימים אלה ידעתי ששמך קשור בכאב ובאובדן שתרחשים כמה קילומטרים מארצנו הקטנטונת, שם בניו יורק. ונהיה לי עצוב.
    אני ינצל את הבמה הקטנה הזאת, כדי לשלוח לך כמה עידודים של “יהיה בסדר” בארץ אנחנו מאומנים “בברכות” מהסוג הזה, “ברכות” שמתגמדות לאור כל הסבל והכאב אבל חייבים להאמין בהם כדי להמשיך הלאה, כדי שמחר נקום בבוקר ואולי נצליח לחייך, ואולי גם לצאת מהבית ולטייל קצת בחוץ. ליבי איתך קרן, ואני מקווה שבעוד כמה ימים אני יגיב למאמר שלך שיכלול מציאות יותר אופטימית ושמחה ממה שאנחנו נאלצים לסבול היום.
    (במקרה ולא הבנת מדוע הנימה האישית וחיפשת מאיפה את מכירה את השם אז אני חברה של אסף)

  14. לקרן שלום,
    קראתי את המאמר בשבוע שעבר וביום שישי בערב בדרכי לקבלת שבת בבית הורי לא יכולי שלא להרהר בכך שלא הגבתי למאמר.. אני חושבת שהתעייפתי מזיבולי המוח שרצו בינך לבין הנודניק שאת שמו לא ממש רצה לומר ורק רציתי לכתוב ולומר לך שאת מגשימה את חלומה של כל בחורה בישראל, את חיה ועובדת בעיר הגדולה, אז שימרי על עצמך ותמשיכי לטייל בעולם כי פה לא ממש מעניין. ד”ש לקארי, סמנטה ושרלוט(FROM SEX IN THE SITI).

    • הידד….כל הכבוד לפטריוטיות, חלומו של הצעירה הישראלית המצויה לחיות בניו יורק….ולא בארצנו המפגרת

  15. מטומטמים בכמויות.

    ארץ ישראל, מהי?
    טריטוריה. מקום בו קובצו הישראלים, ארץ משלנו.

    לפני חמישים שנה כשחיינו בגלות, לא היינו יהודים?
    שטות!
    יהודי – שמקיים את כל המצוות, שיודע את הדת, שמקיים כל דבר שיהודי בארץ מקיים הוא יהודי לכל דבר
    אפילו אם רגלו לא נחתה בארץ מולדתו מעולם.

    תתביישו. מטומטמים.

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *