שברון לב

הוא בלם את רכבו בפתאומיות, מסרב להאמין. ליבו החל לפעום בפראות והוא חל בסחרחורת ובכאב עז בשיפולי בטנו. “כן, זו היא, זו לבטח היא,” שב ומלמל לעצמו שוב ושוב, כמי אשר מוחו מסרב לעכל את אשר הוא רואה. דקות ספורות לפני כן עוד האזין ברכבו לחדשות השעה שמונה בגלגל”צ, מבלי שדבר מה מן המהדורה עניין אותו, פשוט מתוך הרגל. מיד אחר-כך האזין לשירים שקטים. הוא מצא קלטת ישנה אשר הייתה מונחת בתא הכפפות והחליט לנסות. במהרה מצא עצמו מפזם את מילות השירים, תוהה בינו לבין עצמו האם אין זה מגוחך. מבטיהם הנדהמים והמבוהלים של העוברים ושבים לנוכח החריקה העזה שנשמעה עם הבלימה הפתאומית, הביכה אותו. הוא חש צורך להתנצל בפניהם, אבל מבין שפתיו הרפות בקעו מספר מילים בלתי מובנות. ממילא הם לא יכלו לשמוע אותו, וספק אם הבינו שהוא מדבר אליהם, מבקש להתנצל. הוא היה כלוא ברכבו. כשרק נכנס לאוטו והחל בנסיעה, פתח את החלון אך משחש במשב אוויר קר שהעביר רעד בגופו, מיהר לסגור את החלון. לאחר דקות שוב חש במחנק ובהעדר אוויר, ושוב פתח את החלון. הוא חש באי נוחות, ולא ידע מה הוא רוצה מעצמו.
התחושה הרעה החלה עוד מאתמול בליל, אך הוא לא ייחס לה חשיבות מיוחדת. למעשה כבר מזה כחודשיים, כן מאז עזבה אותו נופר ושברה את ליבו, מצב רוחו היה ירוד והתאפיין בסחרחורות, אובדן התאבון, רצון להניח לדברים ולא לעשות דבר. פשוט להתנתק מהכל ולקחת חופש מן המציאות. הוא לא השיב לשיחות הטלפון בביתו ובנייד, לא הקשיב להפצרות בני משפחתו וחבריו הקרובים להניח לעצבות ששרתה עליו ולהמשיך הלאה. נמאסו עליו השאלות הקבועות כמו מה שלומו ואיך הוא מרגיש. די שיניחו לו. הוא לא מעוניין לדבר על רגשותיו. זה כואב. עם ידידותיו ניתק את הקשר כמעט לחלוטין. הוא הרבה להתנצל וביקש שלא תיפגענה, והרי אין זה אישי. הוא פשוט לא יכול, מאחר וכל דבר בהן מזכיר לו אותה. המראה שלהן, אופן לבושן, ריח הבושם שלהן. “זה בסדר, באמת. אנחנו מבינות,” הן אמרו והוסיפו שאם יצטרך משהו הן כאן עבורו. בכלל, הוא הרגיש שכולם מבקשים את קרבתו, ועצם המחשבה האם הם באמת נהנים להימצא בחברתו, או שהם פשוט מרחמים עליו, הייתה מייגעת בעבורו. היא אף אילצה אותו להתמודד, למרבה האירוניה, עם העובדה שהוא עצמו מתכסה ברחמים עצמיים. הם היו עבורו מנגנון הגנה. תחילה הוא עוד האשים את עצמו בכך שעזבה ומשלא יכול היה לשאת יותר, העדיף לרחם על עצמו. הוא החליט להתרחק מעט, מעדיף את הבדידות. בבקרים היה מתעורר, רק בשל הצורך להגיע למקום העבודה.
הוא כיוון את השעון לשעה שש וחצי בבוקר. הוא רצה להתעורר מוקדם, להספיק להגיע לעבודה בטרם יחלו כל הפקקים של הבוקר. בעיקר רצה להספיק לעבור שוב על הפרטים לפני הפגישה הצפוייה עם הלקוחות. רק לפני ארבעה חודשים התקבל לעבודה בחברה, מיד עם סיום ההתמחות. גאווה רבה מילאה את ליבו כאשר ראה את שלוש האותיות הקטנות אשר הייתה להן חשיבות רבה עבורו, עו”ד, מצורפות לשמו בכרטיסי הביקור. הוא כל-כך רצה להרשים את הבוסים וצירוף הלקוחות הללו צפוי היה להכניס רווחים נאים לחברה. הוא היה אסיר תודה על התיק שניתן לו, ואמר לעצמו שאסור לו לפספס את ההזדמנות הזו. הוא התעורר כפי שתכנן, אך התחושה הרעה התעצמה והעיבה עליו ביתר שאת. הוא המשיך לישון, אולי היא תיעלם. מן הבית הוא יצא בחיפזון ובפיזור דעת, מאוחר מן המתוכנן. שום דבר, כמובן, לא הכין אותו למה שצפוי לו באותו היום.
“זו היא, זו היא בוודאות. הפעם אני בטוח בכך,” שפתיו המשיכו למלמל, ליבו עדיין פעם בפראות, והסחרחורות והכאב שחש בשיפולי בטנו התגברו. הוא זכר כמה היה נבוך בכל אותן פעמים קודמות כשחשב שהבחין בה, לאחר שכבר עזבה והותירה אותו עם לב שבור.

הוא היה רגיל לשוב הביתה בערבים, והיא ממתינה לו עם חיוך רחב, ממהרת לחבק ולנשק אותו בשפתיה הרכות. על פי רוב היו אלה נשיקות ארוכות, רויות באהבה. היא הייתה מעמעמת את האורות, אוחזת בידו ומובילה אותו למרפסת. לאור הנרות הם היו אוכלים את ארוחת הערב שהכינה, ומאזינים למוסיקה שקטה. היא ידעה ליצור אווירה רומנטית עד כאב, והוא בדרכו שלו, היה מחזיר לה. היו ערבים בהם סתם צפו ביחד בסרט, או נפגשו עם כמה זוגות חברים. הם לא נרדמו לפני שחיבק אותה ולחש לה באוזנה כמה הוא מאושר ואוהב אותה. אז היא הייתה מניחה את אצבעה על פיו ומבקשת שיחריש ורק ינשק אותה. היא רצתה להרגיש את רכות שפתותיו. מעז שעזבה, כל זה נעלם. אבל דמותה תמיד לנגד עיניו.
כאשר שב הביתה בערבים חש שהכל ריק מסביבו. פעמים רבות לא מיהר לשוב. הוא נהג ברכבו ללא כל מטרה, ברחובות הסמוכים למקום מגוריו. בחוסר חשק מופגן, היה מוציא את צרור המפתחות מכיסו, פותח את הדלת ונכנס לדירה ברגליים קפואות. באחד הערבים, כאשר חש שהבדידות עומדת להכריע אותו, הוא החליט לצאת לנשום אוויר. מטרים ספורים לפניו צעדה בחורה צעירה. היה חשוך והיא הייתה בגבה אליו, אבל הוא היה בטוח שזו היא. מרוב התרגשות הוא ממש צעק את שמה, ולא הבין מדוע אינה מגיבה. הוא החיש את צעדיו עד לכדי ריצה, וכשאחז בידו בגבה, היא נעצרה באחת, מבוהלת. הוא התנצל שוב ושוב, והסביר כי חשב שהיא חברתו אשר עזבה אותו לפני זמן מה ומאז לא ראה אותה. יש להן את אותו השיער, שחור וארוך, ואותה צורת הליכה. היא חייכה אליו בהבנה והמשיכה ללכת. אז גם הבחין בעיניה שהיו כחולות וענקיות. הן היו כל כך מוכרות לו, ושוב חש בכאב בשיפולי בטנו. הוא הבטיח לעצמו שמקרה זה לא יחזור על עצמו אבל זכרונות של שניהם ביחד, חבוקים ומגניבים נשיקות חפוזות בין המדפים, מנסים לפלס דרכם בין יתר האנשים, כאשר ערכו ביחד את קניותיהם במרכז המסחרי הקטן שליד דירתו הכריעו אותו והוא שב ומצא עצמו ממלמל מילות התנצלות לנוכח מבטיה הנדהמים והנבוכים של העלמה הצעירה, עת פנה אליה והוא כולו אחוז התלהבות.

אבל הבוקר נוהג ברכבו, הוא הבחין בה. זו הייתה היא ולא היה לו ספק בכך. היא לא הייתה לבדה. בחור צעיר פסע לצידה. הוא חיבק אותה והיא חייכה. הוא חש בפרץ של קנאה, והשירים השקטים להם האזין, העצימו את הכאב שפשט לכל חלקי גופו. הוא לא ידע מה גרם לו להתגבר על הדחף הראשוני בו חש מיד לאחר שהתנצל בפני העוברים והשבים בעקבות החריקה העזה שנשמעה עם בלימת רכבו. הוא רצה לרוץ לקראתה. לשאול אותה מדוע עזבה אותו כך פתאום, מבלי לומר דבר, מבלי להסביר. האם הרגישה שאינה אוהבת אותו יותר, האם אמר משהו שפגע בה כאשר רבו בלילה שקדם לעזיבתה, האם כאשר ביקש ממנה לגור עימו ביחד, הוא הלחיץ אותה. היא יכלה פשוט לומר לו שאינה מוכנה עדיין והיא זקוקה למעט זמן. הוא היה משיב שהוא בהחלט מבין ואינו רוצה להאיץ בה. הוא הרי יודע כמה הם אוהבים זה את זה, וכמה הם מאושרים להיות ביחד.
אולי מראה הבחור הצעיר נושק לשפתיה בחפזון, מראה החיבוק והפרידה כשהיא עדיין מחייכת, גרם לו להמשיך לשבת קפוא בתוך רכבו. היא הפנתה את גבה והמשיכה ללכת. הבחור פסע אף הוא מספר צעדים ונעצר. הוא מיהר אליה, חיבק אותה בזרועותיו שב ונשק ארוכות לשפתיה. היא נראתה כל כך מאושרת. על-אף המרחק מהם, הוא היה יכול להבחין מתוך רכבו שהבחור גבוה ושרירי, לבוש בהידור. באותו רגע הוא לא ידע האם לכעוס עליו או לשנוא אותה, ורק חש בקנאה עזה. היא כבר לא שלו.
אפשר שהיה זה המכתב שכתב לה, ואחר-כך השליך לפח. תחילה הוא עוד הדחיק והתכחש. הוא סירב לחשוב בהגיון, ותירץ את העובדה שאינה עונה לו לטלפונים, ואינה מגיעה כלל לדירתו ואף לא למקום עבודתה בכך שאינה חשה בטוב, או בכך שהיא זקוקה למעט זמן להיות לבדה. הוא חש במציאות מדומה עד כדי כך שלא הבחין בסימנים המוקדמים, ולא הבין שהיא ניסתה לומר לו, אך לא ידעה כיצד. כל אותם ערבים בהם הייתה מגיעה לדירתו, והוא ידע שהיא בכתה. כששאל היא השיבה שלה עצמה לא ברור כיצד היא מרגישה. היא אינה אוהבת את מקום עבודתה, המשרה שלה אינה מעניינת והאווירה די עכורה. היא מרגישה שממש רע לה אבל אינה יכולה להרשות לעצמה לעזוב כל עוד לא מצאה עבודה אחרת, ובכלל אין לה זמן לחפש. שבע שנים למדה באוניברסיטה, סיימה שני תארים, אך לא מצאה עבודה בתחום. דבר אחד לא אמרה לו, היא לא הייתה בטוחה יותר שהיא אוהבת אותו וזה הכאיב לה. מאוד. הוא בתגובה אמר מילים סתמיות, שספק אם האמין בהן בעצמו: “אל תדאגי. את סתם מתייסרת. בסופו של דבר הכל יהיה בסדר.” על פי רוב שתק.

בבוקר בו עזבה, הוא לא הרגיש בשום דבר חריג. אמנם לילה לפני כן הם רבו, אך כשבכתה הוא מיד התרכך, נשק לה והם התחבקו ארוכות. אחר-כך שכבו. בבוקר התעוררו ביחד, הוא הגיש לה ארוחת בוקר למיטה, הם דיברו מעט ואחר כך נשק לה ומיהר לעבודה. עכשיו כשהוא יושב ברכבו, הוא נזכר בשיחתם האחרונה. היא התקשרה אליו לנייד, אותו שכח לכבות כאשר נכנס לחדר הישיבות. זו הייתה הפעם הראשונה בה נכח בישיבה של הדרג הניהולי הבכיר מאז החל לעבוד בחברה. הוא ביקש את סליחתם ויצא נבוך מן החדר, אך היה נרגש מכדי לדבר עימה. הוא לא התייחס ברצינות לכך שבכתה ואמרה לו שוב ושוב עד כמה היא מצטערת וזו אינה אשמתו. הוא תהה לרגע על מה היא מדברת ואמר לה שידבר איתה מאוחר יותר. כששב בערב לדירתו, היא כבר לא הייתה. גם לא השיבה כשהתקשר. לאחר שבוע הבין שזהו, היא עזבה.
מתוך רכבו הוא ממשיך להביט בה, לא יודע אם היא חדלה לאהוב אותו, אם כבר שכחה אותו, אם סיפרה לאותו בחור עליו. הוא נזכר כיצד האמין ברוב תמימותו שבוודאי ימצא אותה בביתה, והיא תשמח לראותו. הוא נזכר כיצד לא הייתה לו סבלנות להמתין למעלית, והוא גמע במהרה את כל המדרגות, קומה אחר קומה. הוא הקיש על דלת דירתה ומשלא הייתה כל תשובה, השתמש במפתח הנוסף אשר שיכפלה ונתנה לו. הוא נכנס לדירה שהייתה ריקה מכל תכולתה. הוא זכר כיצד הביט בעיניים משתאות ולא הבין עד אשר נח מבטו על כסא קטן בצבע בכחול, הגוון שכה אהבה. לידו על הרצפה היו מונחות, מנופצות, התמונות שהצטלמו ביחד. על הכיסא היה מונח דף לבן. בידיים רועדות הוא אחז בו, ציפה למצוא הסבר למה עזבה מבלי להיפרד. על הדף היו כתובות מילים ספורות. היא כל כך מצטערת. היא יודעת שתכאיב לו ומבקשת כי ימצא לו בליבו לסלוח לה. היא הוסיפה שהחליטה לא לכתוב דבר פרט לכך. בעצם הדף הלבן שהותירה ריק ושהיא מקווה שהוא יימצא, היא מתארת את אשר היא מרגישה, ריקנות מוחלטת. הוא מולל את הדף באצבעותיו ואת התמונות לקח עימו. לדירה לא שב יותר.

כאשר כתב לה, הוא בכה. הוא כתב עד כמה חש בכעס מהול באי הבנה כיצד יכלה להיות כה אנוכית ולעזוב אותו כך, תוך ששברה את ליבו. הוא כתב שהיה בטוח שהכל ביניהם נפלא והרי הם כל כך אהבו זה את זו, והעובדה שהייתה יכולה לוותר בקלות ובפשטות על אהבה זו רק מכאיבה לו יותר. הוא כתב כיצד הכירו במסיבה שערכה ידידה משותפת. כיצד היא מצאה חן בעיניו מיד כשראה אותה, כיצד נעץ בה מבטים נבוכים ובהה בשמלה עם המחשוף העמוק שלבשה ושכל כך החמיאה לה. הייתה היא זו אשר ניגשה לדבר איתו. הוא כתב לה על הרגעים הנפלאים והמאושרים שהיו להם ביחד, כדוגמת הפעמים בהם צעדו שלובי ידיים בחוף הים בשעות הערב, מביטים על השקיעה. אחר-כך ישבו מחובקים על החול, והתנשקו ארוכות מבלי שיהיה איכפת להם מן האנשים שחלפו על פניהם תוך שהגניבו מבטים. היא הייתה מקריאה לו את השירים שכתבה. הוא כתב על הארוחות המשפחתיות בימי שישי, ועל הפעם הראשונה בה הציג אותה בפני הוריו. היא הייתה כה נבוכה, וכל הערב רק ישבה צמודה אליו וליטפה את ירכו מתחת לשולחן. הוא כתב על זר הפרחים הענקי ששלח להוריה כאשר הגיע לביתם לראשונה, הטיולים המשותפים שלהם בשבתות, על הפעם הראשונה בה שכבו כאשר חזרו שניהם שיכורים לחלוטין לאחר בילוי בבר. הוא כתב לה כיצד נהג לספר לחבריו אודותיה ועד כמה היא גורמת לו להיות מאושר. כאשר הדמעות זלגו על לחייו והכתימו את הנייר, הוא חדל לכתוב.
הוא לא ידע כיצד להתייחס למכתב. עבורו תוכן המכתב ביטא את שהרגיש, אך היא לא תבין שבאותו רגע הוא רוקן את תכולת נפשו והעבירה למכתב. בעבורה יהיה זה גיבוב של מילים, כמו תווים אשר חוברו ליצירה מוסיקלית כה פשוטה עד שאף אחד אינו מוכן לנגן אותה. היא אף לא תדע שכתב לה, ולא תקרא את המכתב. היא איננה והוא אינו יודע היכן היא. הוא קימט את הנייר והשליכו לפח. עכשיו כשראה אותה, הוא השתוקק לרוץ לעברה ולשאול אותה מדוע, והרי מאז שעזבה הוא נותר בחור עם שאלות אך ללא תשובות. חלפו חודשיים והנה עכשיו הוא קיווה לקבל מענה לשאלות אשר ייסרו אותו, אך זיכרון המכתב שכתב לה עצר בעדו. תהה כיצד ידרוש ממנה תשובות, והרי הוא לא שלח לה את המכתב. הוא קימט את הרגשות שלו והשליך אותם לפח.

הוא לא ידע כמה זמן ישב כך ספון ברכבו, וממילא ברגעים אלה לזמן לא הייתה כל חשיבות בעיניו. הוא כבר השלים עם העובדה שלא ישוב לראותה, ולא סיגל לו חוסן נפשי. לכן כשהבחין בה כעת, כל אותם זיכרונות אשר הקפיד לקבור עמוק בתת המודע, שבו ועלו כמו חפצים ישנים שאוכסנו בעליית הגג, והנה נמצא להם עכשיו שימוש. הם הציפו אותו בטרם הקים לו סכר שכחה. הוא עקב במבט אחר דמותה המתרחקת, והרגיש איך נפשו וכל גופו עורגים אליה. ממש כמהים לה. דמותה כבר נעלמה מעבר לפינה.
בגרון חנוק מדמעות, הוא התקשר ואמר שלא יגיע היום לעבודה משום שאינו חש בטוב. המזכירה שקיבלה את ההודעה אמרה שהיא מקווה שירגיש טוב, והיא תיידע את הבוס. הוא הודה לה ומיהר לנתק, התניע את רכבו, פתח שוב את החלון כדי לנשום אוויר, ונהג ללא כל מטרה. לאחר שעה, ואולי שעתיים, הוא לא היה בטוח, חנה את רכבו ופסע לעבר הפארק בו נהגו לטייל שניהם כשרצו להיות לבד, להינות מרגעים של שקט. הוא תר אחר מקום שקט ושם פעמיו לעבר ספסל שהיה בקרבת מקום, ניער את העלים היבשים שנשרו והצטברו עליו, וישב. מאחוריו היה אגם ובו שטו להן סירות העשויות מנייר. לפתע עברה בו תחושה מוזרה, שדמותו הפכה להיות שקופה כל כך, ואין לו היכן להסתתר. מבעד למעטה השקיפות ניתן לראות בבירור את הבדידות והכאב בהם חש, וכל אותם האנשים אשר טיילו בפארק בשעת בוקר זו, כאילו ביקשו לעזור לו בכך שיהיו לו במקום הבחורה שאהב, ועודנו אוהב. הוא הביט בתוגה על הסירות ואחר כך על העלים היבשים, אותם השליך מן הספסל, חש כיצד האנושיות שבו עולה על גדותיה, ופרץ בבכי.

תגובות

  1. לוויתן ורוד

    סיפור יפה ביותר…
    קראתי אותו במקום להתכונן לתנ”ך – שונאת תנ”ך!!
    אהבתי בעיקר את הסוף, אשמח לקרוא עוד סיפורים פרי עטך!!

  2. אלמוני

    מרגש.
    אהבתי.

  3. מדהים!

    מעביר בצורה מושלמת את תחושות הגיבור.

    ממש הרגשתי אגרוף בבטן לכל אורך הקריאה.

  4. כאילו מה…?!
    סיסי קצת לא חושבות…..??
    אחלה אני מבין שכואב…אחרי פרידה..אבל לבכות כל 10 דקות..?
    בוא נהיה כנים …בנות תהיו בטוחות שאני לא מזלזל..פרידה כואבת..אבל הסיפור לא נראה לכם קצת תלוש מהמציאות…?
    מקווה שלא תדעו צער כזה..=)

  5. סיסי הנסיכה

    אתר מפגר!
    עם סיפורים מפגרים!
    זונות!

  6. אין לי מילים לתאר.. נגעת בי…

    כרגע אני נמצאת בשיקולי סיום מערכת יחסים של 4 וחצי שנים
    וכל מילה שלך נגעה בי והזכירה לי את ההרגשה העכורה שתוותר
    לי לאחר הפרידה..

    ממש מדהים !!!

  7. מישהי שמבינה

    מדהים…
    נוגע ללב….
    עברה בי צמרמורת לכל אורך הקריאה….
    אני כל כך מבינה את ההרגשה לאבד מישהו ואת הצורך העז ליראות אותו , לדבר איתו, לגעת בו.. כמיהה להיאהב

הגיבי

כתובת הדואר האלקטרוני לא תפורסם Required fields are marked *